לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

תיאו, מיס ג'יימס. לא מבטיחה לבוא לא חשוב איך תקראו לי.


עוד נשמה בלתי מזוהה מסתובבת ברחובות ישראל. אין לי דעות פוליטיות, אין לי חוכמה מהשמים. אבל יש לי מחשבות. והרבה.

Avatarכינוי:  תיאודורה ג'יימס

בת: 33

תמונה



מצב רוח כרגע:



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

5/2017

תפילה


הרבה זמן לא כתבתי, וכמה הייתי רוצה שהעדכון הראשון שלי יהיה שזכיתי בלוטו והחלפתי את הטרנטה זוללת הדלק שלנו לפריוס, ושאישי מחפש בתים כי עכשיו נוכל לקנות בית ולצאת מהמירוץ ולעבוד כדי לממן את עצמנו ולא כדי לממן איזה חלום בעננים שרובנו רודפים אחריו ולא מצליחים להגיע.

ושקניתי iRobot. זה מה שהייתי עושה עם זכיות בלוטו, לשדרג את הרכב, לקנות בית ולקנות iRobot.

 


 

אבל זה לא המצב. 

מצאתי את עצמי אתמול מתפללת, וכמו תמיד, הדבר היחיד שאי פעם התפללתי אליו בחיי זה מוות. זה נשמע קצת דרמטי, ובאמת שאני קצת מקנאת באנשים שמתפללים מכל הלב ומאמינים כי יש בזה מידה של הקלה. של רמת אחריות גבוהה יותר, הדברים קורים מסיבה כלשהי ויש דמות הורה אחראית שדואגת למה שמתרחש והיא יודעת למה זה קרה, גם אם את/ה לא.

 

אבל כשאני מתפללת, זה תמיד אחרי או בזמן התקף חרדה, וזה תמיד תפילה למוות. זו תפילה של תסכול ויאוש, זו תפילה של תשישות וחוסר רצון להמשיך להתמודד כל החיים שלי עם המצבים האלה. והרי זה מה שיהיה. הסיבות נותרות לרוב אותן סיבות ואפילו אם הפעם התמודדתי עם זה יותר טוב, הבור הוא אותו בור, היאוש הוא אותו יאוש והרצון שעדיף למות בגלל שהחיים יזמנו לי עוד התקפים, ועוד דכאונות אחריהם, וכמה הגמל הזה אמור כבר לסחוב?

 

זה נבע, כמו שזה תמיד נובע, מחרדת הנטישה. אישי העיר משהו ביום חמישי שממש הכעיס אותי אחרי שבוע שהרגשתי שאני יוצאת מגדרי כדי להקל על חייו, ושעות ספורות אחרי שאמרתי לו שכעסתי עליו כי היה לו חשוב לשבת על אלבום החתונה ביום בו לא היו לי שתי שניות להיות בבית בגלל חיפושי מזרן להקל על הגב שלו, ואז נסיעה ישר לרופא שלו בלי להוריד אותי בבית כדי שהוא לא יאחר. אז אני נפגעתי והוא היה בכאבים, וחיכיתי שעה אחרי קצת בכי ואז התקשרתי אליו בדמעות להגיד שנפגעתי, אבל הוא נפגע ממה שאמרתי בשיחה וגם ככה היה בכאבים... אז בחמישי מכשחזרתי הביתה לא תקשרנו כי הוא ישן ואז היה בכאבים. בשישי הוא התעורר בצהרים ומהר מאוד הבנתי שזה לא רק הכאבים שמובילים לדממה, וכשביקשתי חיבוק והוא אמר 'עדיף שלא', הבנתי שיש פה יותר.

אז אמרתי לו שאני מבינה שהוא כועס והוא צריך זמן, ואני אתן לו, וכאן אם ארצה לדבר.

בערב לא נסענו להורים שלו.

 

למחרת בצהרים שוחחנו, אחרי שניגשתי אליו ושאלתי אם אפשר לדבר. אין לי מה להגיד על מה קרה שם ומה שנאמר, כי הפואנטה שלי היא לא הוא או מה שהיה איתו או מי צודק. הוא אמר את מה שהיה לו על הלב ודיברנו והמצב יותר טוב. רק שאצלי זה לא.

אצלי, שלפני ואחרי, כרגיל, אני נותרת מפורקת מהתקפי החרדה, מותשת ואומללה, שוכבת במיטה ובוכה ומתפללת למוות. וזה לא אשמת אף אחד חוץ מהמוח שלי, חוץ מה-fight or flight המגוכח הזה שלא מסוגל להתמודד עם כלום ומותיר אותי קליפה ריקה.

 

ומתפללת. מתפללת למוות. לא לזכייה בלוטו, בריאות של אנשים או קידום בעבודה. אני מתפללת למוות. זה אגב, סימן לכך שאני לא פסימית אלא ריאלית. הדברים היחידים שבטוחים בחיים הם מיסים ומוות.

נכתב על ידי תיאודורה ג'יימס , 28/5/2017 09:24  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של כמו מניפה ב-28/5/2017 10:58
 





28,141
הבלוג משוייך לקטגוריות: עבודה , 30 פלוס , משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לתיאודורה ג'יימס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על תיאודורה ג'יימס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ