חברים, בני משפחה וקוראים נאמנים ויקרים,
יש רגעים שהם רגעי סיכום וכך אני מרגישה היום.
אתם שמים לב שאיני כותבת לאחרונה, כנראה תם פרק המשפצת (למרות שיש לי עוד אי אילו משימות עצוביות– להוסיף כמה מנורות, לסדר ולעצב קיר במטבח, לארגן את חלל הכניסה ואת המחסן הקטן, ולהוסיף שתי כורסאות ושולחן בסלון, וזה לכשעצמו כבר המון (יש עוד דברים). אבל זו כבר אופרה אחרת. תש כוחי.
לא רוצה לקנות כלום, אפילו לא קולבים או מחזיק לנייר טואלט. הנייר מתגלגל גם ככה. הנייר סופג הכל (סליחה על האסוציאציה הפרועה)
אם אני נפרדת מפקקי האוזניים שאטמו את אזני יותר משלוש שנים קבוע בגלל השכנים, (שקט בחדר השינה שלי), זה סימן שאני מתרגלת?
עכשיו אני מנסה לנקות שולחן לכבוד הנסיעה המתקרבת. לתייק את כל מה ששייך לשיפוץ ולשלוח אותו לארונית.
לחזור ולפתוח דף ח ד ש.
נפרדת מחוף עליה האהוב עלי. בסתיו, התחושה של קיץ וחום שונה. זה חום נעים, שמש חודרת, מלטפת. אבל לגוף אין חשק להיכנס
המיימה, אז אני מטיילת יחפה. החוף ריק – דייג או שניים, אשה שמטיילת עם כלבים, שתי משתזפות ואני.
ברחוב למטה, קרא לי סמי המתווך ושאל אם הוא יכול לעלות ולראות את הדירה. השקעת, הוא אמר לי. איזה יופי פה, נעים לי אני רוצה להתיישב. כמה, שאלתי אותו? והוא נקב בסכום אסטרונומי של שני מיליון ארבע מאות אלף!!!!! (מבחינתי, לא כולל ריהוט, נגרות ואיבזורים).
אז זהו, יש תמורה לאגרה. עכשיו אני יכולה למכור אותה בשקט ובשלווה (או לא) ולמצוא לי איזה בית בגליל, או סתם להנות פה (בתריסים סגורים, שלא יחדרו לי לפרטיות)
עכשיו אני נוסעת וכשאחזור, אפתח בלוג אחר. הבלוג היה התרפיה שלי, אני נהניתי מאוד מרגעי הכתיבה.
אני רוצה להודות לכולכם על שהשקעתם מזמנכם היקר וקראתם את מה שכתבתי, ובדרך זו "להיות איתי" ברגעי מצוקה וברגעי נחת. אני מקווה שגרמתי לכם לחייך ולצחוק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
