אני חיה רגיל לחלוטין, ואז פתאום בנקודות זמן משונות שכאלה אני פתאום קולטת כמה טליה חסרה שלי, וזו תחושה כבדה שבולעת הכל, וגורמת לי להרגיש אשמה על כל השמחה שאני חווה ביומיום, כאילו שאין לי שום זכות.
ואני יודעת שיש לי זכות.
יש לי זכות להיות שמחה, יש לי זכות להיות בסדר
אפילו שאני מגעילה לפעמים
אבל אני לא אחות רעה ואני לא בנאדם רע בזה שאני מרשה לעצמי להיות שמחה גם כשאני מתגעגעת
בכלל, אני צריכה להיות שמחה שלא כואב לה יותר, כבר כמעט שנה וחצי שלא כואב לה יותר
ולי כואב קצת, לפעמים, כי האמת היא שבשנים האחרונות לא היו לי יותר מדי חברים חוץ ממנה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
