נפגשנו. היום. עכשיו. הוא עזב לפני כשעה. 

הוא מקסים

והסקס.. היה מדהים! ועדין. לא עדין מדי, אבל היה בדיוק כמו שאני אוהבת. הרגשתי ששכבנו מתוך תשוקה ותאווה אחד לשנייה והוא לא נתן לי להרגיש לרגע כאילו הוא בא רק לזיין אותי וללכת. הייתה בינינו כימיה טובה. אני מקווה שאני לא היחידה שחושבת ככה.  

הסתכלנו אחד לשניה בעיניים כמעט כל המהלך, והתנשקנו. התנשקנו בטירוף. התנשקנו מלא. 

היה לי כיף, וחבל שזה נגמר כל כך מהר. 

הוא לא הוריד את טבעת הנישואין. היא הכתה בי לקראת הסוף אז שאלתי אותו אני הראשונה שלו. הוא ענה משועשע שיש לו ילדים אז כנראה שלא. ובכל זאת ביקשתי שיענה על השאלה והוא אמר שכן, אני הראשונה. הרגשתי לא נעים באותו רגע ואמרתי לו שאני מרגישה רע עם זה. הוא נישק אותי ואמר בחיוך 'עד החתונה זה יעבור'. שתיקה קצרה ואז גם הוא שאל אם הוא הראשון שלי. וידאתי שהוא מתכוון לנשוי הראשון שלי ואמרתי לו שכן. הוא נישק אותי שוב והמשכנו בשלנו. 

אני עדיין רועדת.. זה היה נפלא.

27.05.2013, 09:25 - עריכה:

אני כל כך לא אחראית. מה יש לי? אני עד כדי כך רוצה להרוס לעצמי את החיים?

בערב הוא שאל אם הייתי מוגנת. כי שכבנו בלי קונדום. אמרתי שלא, כיוון שאם אני לא במערכת יחסים ואני לא מקיימת יחסי מין באופן קבוע אז העדפתי להמנע מלהכניס סתם כמיקלים לגוף שלי (גלולות). הוא נכנס לפאניקה, ובצדק. ניסיתי להרגיע אותו ואמרתי לו שלקחתי פוסטינור מיד אחרי שהלך. הוא עדיין היה לחוץ והתחיל לתחקר אם אני בטוחה שזה עובד, מתי המחזור הבא שלי כדי שנדע שהכל תקין. פתאום הכתה בי ההבנה כמה מטומטמת אני, איך נתנתי לזה לקרות, שנשכב ככה בלי שנהיה מוגנים. והוא גמר בתוכי, לפחות פעמיים. 

אמרתי לו שאני מתכננת לעשות בדיקת הריון ליתר בטחון. אני בטוחה שזה לא הרגיע אותו. הוא שאל בתקווה 'יהיה בסדר.. נכון?' אמרתי לו שאני מאמינה שיהיה בסדר והוספתי שאני מצטערת שהלחצתי אותו. וזהו. השיחה נגמרה. הוא לא השיב לי שום דבר, כמה שעות. אני מניחה שהוא לחוץ, וכועס אפילו. פאק, יש לו אישה ושני ילדים. ואני הרסתי לו את זה. 

אני כל כך מטומטמת. כל כך. אם אכנס להריון (אני מאוד רוצה להאמין שלא) אני פשוט אלך לעשות הפלה בלי לשתף אותו. לפחות שרק לאחד מאתנו יהרסו החיים. 

אני באמת לא מבינה מה עובר עלי. כמה חוסר אחריות מצידי כמה. כמה נואשת ופאטתית אני יכולה להיות, כמה?

חלק מהפוסט נערך לאחרונה ב27.5.13, 09:25

התגעגעתי לרגש הזה.. לפרפרים בבטן בכל פעם שאתה שולח הודעה.

למילים שלך שגורמות לי להסמיק ולחייך לעצמי, למבוכה הקלה. 

הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שהרגשתי ככה. חוסר הסבלנות העומדת לפקוע, תשלח כבר הודעה.

למרות שקצת לא מציאותי כי נפגשנו לראשונה במילואים ומאז אנחנו מדברים רק בפייס. אתה עדיין גורם לי להרגיש מיוחדת.

ואני אוהבת את זה.

אבל עם זאת, אני חייבת לקטוע את זה. אסור לי להיקשר אליך רגשית מעבר למה שכבר נקשרתי. חייבת להרפות, לשחרר.

הרי אני סתם משלה את עצמי ובסופו של דבר כמו שקורה לי תמיד, אפגע ואכאב. 

עם כמה שיהיה לי קשה, לא להתגעגע לשיחות המתמשכות לאורך היום בינינו, אין לי ברירה. הרי זה לא ריאלי.

זה חסר טעם, שנינו ערים לכך. הרי זה לא יתפתח לשום דבר מעבר למה שזה עכשיו.

לך כנראה סתם חסרים הפלירטוטים הקלים, עכשיו כשאתה איתה. אבל יודע שכל עוד זה לא פוגע באף אחד אתה זורם עם זה.

הרי זה ברור שתהיה נשוי. ואם זה לא מספיק, נשוי +2. זה ברור. 

וזה ברור שמעבר לשיחות הוירטואליות המתמשכות שלנו, שום דבר לא יצא מזה. 

למרות שהזמנת אותי לטייל בירושלים עם הבת שלך, ועם כמה שהייתי רוצה להגיע, זה לא יקרה.

אני לא אתן לזה להתפתח למעבר למה שזה עכשיו. אני לא מתכוונת להרוס משפחות, למרות שאני לא יודעת כמה רציני אתה לגבי הדברים שאתה אומר.

אתה מבלבל אותי, שולח לי מסרים כפולים, משחק עם המחשבות והרגשות שלי. אולי תפסיק?

תפסיק להגיד לי כמה שהעיניים שלי 'תופסות' וכמה שהחיוך שלי ממיס.

תפסיק לקרוא לי מותק ולהגיד לי כמה אני נחמדה, מרתקת, מדהימה. שאני מוצאת חן בעיניך וכמה שאתה נהנה לדבר איתי.

תפסיק לספר לי שחלמת עלי בלילה ושאתה מת עלי.

תפסיק להצחיק אותי ולגרום לי להסמיק ולחייך מול המסך לעצמי ותפסיק לגרום לי להרגיש מיוחדת ושיש כימיה בינינו.

זה לא עושה לי טוב, זה מכאיב לי.

תקרא לי מזוכיסטית אובססיבית אבל קשה לי להתנתק.

אבל כנראה אני מתמכרת למעט יחס הזה שאני מקבלת. מתמסרת כ"כ בקלות מרוב שזה חסר לי בחיים.

אולי עדיף לזכות בכמה רגעי אושר אשליתיים למרות המחיר הכבד שאשלם עליו אח"כ.

ואולי עדיף שלא. אני לא האישה הראויה לך, אלא אישתך.

עזור לי להרפות, נמאס לי לכאוב.