לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

יומנה של נערה .




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


2/2008

כבר אין לי כוח לחיים..


זה שובר, מכשל, אוכל מבפנים.

זה מרסק וזה כואב, מתנפץ על הפנים.

המילים שגמגמה, התאדו מזמן לרוח.

היא עייפה, היא בודדה, תנו לה רק לנוח!

לא יודעת מה רוצה, ולאן היא הולכת,

לא יודעת מה עושה, תנו לה כבר ללכת.

תשחררו אותה ממחסומי הדכאון,

תנו לה לשקוע בעצמה, כי אין כבר בטחון!

את האמונה בעצמה, איבדה היא כבר מזמן,

ואותם האנשים שמסתכלים ישר לסם,

לא זאת לא היא שבוכה ונלחמת עם עצמה,

ולא זאת לא היא, אמיצה שצוחקת עם כולם.

ורק תתנו לה אפשרות להראות את מי שהיא,

ואולי אז תראו. שהיא? זאת בעצם אני..

 

תעזבו כבר! נמאס לי מהכל!

לא רוצה את הבית ספר המחורבן הזה !

לא רוצה את החיים האלה!

לא רוצה את כל ה"חברים" הפאקינג מזויפים האלה!

תנו לי כבר ללכת!

רחוק רחוק רחוק רחוק רחוק רחוק

נכתב על ידי - unknow - , 27/2/2008 20:22  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לו רק..


כוס קפה עמדה על שולחן הכתיבה,

ומבחוץ נשמעים רעמים חזקים.

החלטתי לא להמשיך ולכתוב על חיי,

ועל כל מה שעברתי.

זה כואב מדי להיזכר בלילות, בסבל, ברעב.

באותם אנשים, שלא מכבדים אף אחד חוץ מאת עצמם.

עיני נעצמות מרוב עייפות,

היום הוא ניגש אליי בהפסקה,

לרגע הפסקתי להיות "החדשה" , והפכתי להיות שלו,

הוא שאל אותי עם אני בעניין, ועניתי בחיוב.

כשהלכנו מחובקים לאחר השיעור השמיני, ראיתי איך היא מסתכלת,

ראיתי את העצב והשנאה נשקפים מעיניה. השפלתי את ראשי.

ולעולם לא אשכח את אותו משפט שלה "את לא יודעת עם מי הסתבכת בבית הספר הזה."

אני לא מפחדת, ובטח שלא ממנה. עברתי יותר מדי דברים

בשביל להתעסק בשטויות כאלו. נפגשנו אצלו בבית, הוא שאל עם אני מוכנה.

הוא רק לא יודע שיש לי כבר ניסיון, ועבר משפיל. הוא רק לא יודע שהייתי עומדת

בסמטאות, ומוכרת את גופי בשביל כסף. לו רק הוא היה יודע..

אמרתי לו בנתיים, שנשמור על זה כך. אולי כי אני עדיין מנסה לשכנע את עצמי

שאני תמימה, בתולה, לא מבינה כלום מהחיים. עדיין לא הבנתי למי אני משקרת.

לו? או לעצמי?

הכאב הזה שמשתלט עליי, רק מהמחשבה על אותם גברים אלימים.

אותם גברים, עם משפחות, עם ילדים. אותם גברים עם מקומות עבודה חשובים.

אותם רופאים נחמדים, אותם אבות מפנקים שהילדים אוהבים כל כך.

ובלילה? לו רק אותן משפחות היו יודעות מה הם עושים..

אני זוכרת אחד מהם בבירור, ריצ'רד קראו לו. הוא הכה בי כה חזק,

עד שאיבדתי את השמיעה באוזן השמאלית. כמובן שכולם חושבים שזה בגלל תאונת אופניים,

לו רק היו יודעים..

נכתב על ידי - unknow - , 19/2/2008 17:15  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כמו חפץ...


פקחתי את עיני לרווחה אל מול השמש הזורחת של לונדון,

ציוץ ציפורים נשמע מהחלון. אני זוכרת את זה כאילו שזה היה בשבוע שעבר..

"miss levi?" קולה של אלן נשמע מהמסדרון,

הרגשתי איך דמי קפא בעורקי, ידעתי מה היא מתכוונת להגיד.

יש רק סיבה אחת לזה שאלן קוראת בשמך, הורים מאמצים.

לאחר הסדרים, ושאלות רבות,

זכיתי לפגוש אותם. שני אנשים בשנות ה-40 של חייהם,

הם היו ממנצ'סטר, לא ידעו עברית.

לאם קראו סוזי ולאב קראו סאם.

בסופו של דבר העבירו אותי לבעלותם. כמו חפץ, ככה בדיוק הרגשתי,

כאילו שאני איזה כורסא או ספה עלובה עם שנת אחריות, ותעודות בעלות.

בימים הראשונים הסתדרנו די טוב, לאט לאט התחלתי להרגיש שייכת.

עד שמשום מקום זה צץ לי. יש להם בן. לא ידעתי מזה, עד שהוא הגיעה הבייתה,

הוא פסע לעבר הסלון. בהתחלה תיארתי לעצמי שמדובר באיזה דוד,

אך סוזי מיהרה להסביר לי שזהו בנה בן ה-19, ושהוא רק חזר מטורניר בכדורגל.

"hi i'm tom" הוא התקרב אליי בזרועות פתוחות. "i'm ____" חייכתי.

אותם מבטים שהצטלבו, לעולם לא אשכח. אל אותו הריח שלו לעולם לא אפסיק להתגעגע.

וככל שעבר הזמן, התקרבנו יותר ויותר... עד שזה הגיע ללילה אחד, מלא תשוקה ואהבה.

אז הייתי רק בת 13 וחצי. אני יודעת שזה נשמע מוזר, ולא יאומן. אך כך זה היה.

התאהבתי בו. ומפה לשם זה התגלגל למפגשים סודיים, לילות שברחנו מהבית.

כמובן שבסוף סוזן וסאם גילו את זה, ידעתי מה הולך לקרות.

התחלתי לארוז את המזוודה, לא היה לי הרבה מה לארוז. סוזי הביטה בי במבט מאוכזב,

ושוב הרגשתי כמו חפץ, רק.. משומש. חפץ שקנו בחנות, השתמשו בו. ועכשיו? זורקים אותו.

לא רציתי לחזור לבית היתומים. לא אהבתי את המקום הזה. לא התחברתי לאף אחד,

הרגשתי בודדה כמו כלב.

הלכתי למקום היחידי שקיבל אותי בזרועות פתוחות. הרחוב.

המדרכה עם הקרטונים בצידיה הייתה לי לבית במשך חודשים ארוכים.

 

עד עכשיו לא אשכח את מבטיהם של העוברים שם,

מבט של רחמים, של גועל.

ושוב? כמו תמיד.. הרגשתי כמו חפץ.

נכתב על ידי - unknow - , 18/2/2008 20:21  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

כינוי:  - unknow -

מין: נקבה




הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל- unknow - אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על - unknow - ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ