לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

My life is not a movie, or maybe

I like pleasure spiked with pain and music is my aeroplane


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2008    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
242526272829 

2/2008

הרפתקאה


היום החלטתי שאני מחפשת הרפתקאה.

הבוסית של עבודה מס' 1  טרחה להודיע לי במוצ"ש שהיום אני לא עובדת, שוב. זה נחמד שיש לי ארבע עבודות, אבל אני עובדת רק יומיים בשבוע. זה מאוד משמח את אמא שהבת שלה רק מוצאת עבודות אבל לא באמת עובדת ומרוויחה כסף כדי לפרנס את הבן זכר שיוולד בקרוב לאחי ואשתו הכלומניקים. בכל מקרה, מכיוון שישבתי מול המחשב (או שכבתי על המיטה) מיום רביעי החלטתי שהיום לא. שלחתי אס אם אס לחברתי, נקרא לה קלולס למען הפרוטוקול, וקבעתי איתה בקניון הקרוב למקום מגורינו.

הצטיידתי בזוג נעלי עקב מדהימות (שקניתי ב-30 ש"ח) ויצאתי אל אויר העולם לראשונה מזה ארבעה ימים, קלילה, אלגנטית, ומוכנה ליום המדהים בחיי.  זה שקר.

מה שבאמת קרה זה שאמא שלי, שהייתה אמורה להקפיץ אותו לקניון המדובר, הקדימה ב-20 דקות. היא התפרצה הביתה בריצת אמוק וצרחה לי לצאת "עכשיו!" "מהר!" כי היא נוסעת בטרמפ ולא עם הערס -מוביל המשפחתית . כך יצא שזינקתי מפתח הבית עם עין אחת מאופרת וג'ינס לא מכופתר. יותר נכון, ניסיתי לזנק מהבית, כי הנעליים החדשות התבררו כפעולת טרור אכזרית נגד המין הנשי. אני מודה, אני לא הולכת על עקבים, לא יודעת ללכת על עקבים, אין לי נעלי עקב (חוץ מאותן טרוריסטיות), ובסך הכל הרגליים שלי די עקומות, אבל זה כבר היה מוגזם.  כמעט נפלתי 3 פעמים בדרך הקצרה מהבית למכונית, וזו רק הייתה ההתחלה.

 

הגעתי לקניון.

נפגשתי עם קלולס וצעדנו שתינו לכיוון המדרגות הנעות, כשפתאום פגשתי בבחור שמנמן ונחמד שקילל אותי בחביבות והעיר הערה גסה עלי בפרט ועל המין האנושי בכלל. אני, שרגילה כבר לכל התחלואים של החברה האנושית, פשוט המשכתי להתקדם בלי להתייחס לבחורצ'יק, אבל כנראה שזה עיצבן אותו, מאוד. הוא התחיל לרוץ אחרי במהירות מפתיעה יחסית לאדם בגילו ומשקלו והכריז בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע שאני זבל, קלולס זבל, הממשלה שלי זבל וצריך להשמיד את כולנו.

ואני רק תוהה, למה אני? הבן אדם הכי לא פוליטי שיש. התקציב השנתי של "תנו לחיות לחיות" מעניין אותי הרבה יותר מתקציב הבטחון.

זה כמו אותה הפעם שבה הלכתי לי לתומי ברחוב והופ, חירבנה עלי יונה. אני לא יכולה שלא לתהות אם ליונה הזאת לא היה משהו נגדי. הרי הנה ס"מ לידי הולכת חברתי, שונאת בע"ח בכלל ויונים בפרט, ועדיין, אני חטפתי את ארוחת הצהריים שלה על הראש. אני! אני, שאספתי יונה פצועה מהרחוב וטיפלתי בה עד שהחלימה (טוב, עד שאמא דאגה להעלים אותה ולטעון שהיא החלימה. לפחות היו לי כוונות טובות).

 

בכל מקרה, אחרי הג'וגינג הקצר עם אותו מגדף נחמד, בנוסף לשעה של שוטטות חסרת טעם בקניון,הבנתי שאני עם הנעליים האלו גמרתי. שלחתי את קלולס לטייל באחת מחנויות "לפקאצה" שהיא כ"כ אוהבת וקרסתי על הספסל הראשון שראיתי.

הנה אבא שנתקע עם ארבעה ילדים קטנים ולא ידע את נפשו מרוב עצבים ותסכול על כך שהוא כאן בקניון עם כל הג'מעה ולא בבית מגרבץ מול ערב חדש, הנה כוסית רזה עם ג'ינס צמוד. איכס, אנורקסית, תאכלי משהו. לא אמרו לך ששרירי בטן מדהימים זה כבר אאוט?, הנה ערסים בדרך לחנות האהובה עליהם, הנה חברות של ערסים עם טרנינג חושף חריץ, ועוד בחורה עם חולצה וגרביון שחור צמוד. נראה שהיא שכחה את המכנס בבית, מסכנה.

 

יכולתי באמת ליהנות לו רק הבאתי עמי שלט נחמד בסגנון:

"השירותים מימין.

חנויות לנשים יש בכל הקניון, פשוט תחפשי, גברת.

ארומה זה קומה למטה.

יכול להיות שמוכרים את זה בזארה.

החנויות נסגרות ב-21:00.

אין לי מושג איפה זה "למטייל".

אם השירותים מימין סגורים יש עוד שירותים בקומה למטה ליד סבארו."

 

בסוף נמאס לי. איתרתי את קלולס עמוק בתאי המדידה של YOOP, כהרגלה, מודדת חצי חנות בשביל הכיף ומשאירה אחריה שובל של מוכרות עצבניות,  "קלולס, נשמה, בואי הבייתה לפני שדם יתחיל לפרוץ לי מהסוליה".

הצלחתי לדדות בכאב רב לתחנת הרכבת, כמעט נפלתי במדרגות הנעות, אבל לבסוף פלטתי אנחת הקלה כשהתיישבתי במקומי, חלצתי את הטרוריסטיות ושמתי סוף ל-4 השעות המענות האלו. הנחתי אותן על הרצפה, תפסתי מהן מרחק של שני מטרים, ואז הסתכלתי עליהן. ניסיתי להבין איך דבר יכול להיות בחציו אלגנטי וחביב, ובחציו רשע טהור.

 

אחרי נסיעה קצרה יחסית (רק שני מפגשי רכבות בדרך! רכבת ישראל, ישר כח) התקרבנו למחוז חפצנו, עיר מגורי השנואה עלי כ"כ.

"קלולס, תעשי לי טובה. כשנגיע לתחנה אני אמצא שם איזה ספסל ואשב רגע. אני אתן לך 30 שקל, ובחייאת, קפצי שניה לסופר ותקני לי כפכפים. אני עם אלה לא הולכת עוד מטר."

 

 

 

 

 

נכתב על ידי Polly Jean , 17/2/2008 22:24  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי:  Polly Jean

בת: 31




הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , 20 פלוס , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לPolly Jean אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Polly Jean ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ