אנשים חופשיים כרגע, הם חופשיים וכלואים לתמיד, אני לא רואה אנשים, אני רואה נשמות עם טירוף בתוך גוף.

כולם משוגעים, והכי משוגעים, הם הכי חופשיים, הם הכי עצובים, הם הכי כלואים.

אלו שקוראים להם משוגעים, יכולים לברוח לתוך עצמם מהעולם הזה, הנקודה הקטנה שהם נמצאים בה כרגע, שהיא בקושי אחוז מכל מה שקורה על הכדור הזה, וכלום בכל מה שקורה ביקום.

מצורעת בעיני ובעיני סביבתי, אני יושבת ובוכה שגם האהבה שלי לא אוהבת אותי, למרות ההבטחות, לא יכולתי לספק לה את מה שהייתה זקוקה לו ואני מפחדת שלא תרצה אותי כפי שאני ארצה אותה, האהבה שלי, המשוגעת שלי, האבודה שלי, שאין לי מוסג אם מראה לעולם את אהבתה אלי.

אני חולה, חולה בגללה, חולה מחוסר אהבה, אני לא מיוחדת בשביל אף אחד, אז למה שאנסה?

ואני חולקת את הדמעות יחש עם המצעים שלי, מבינה שלעולם לא אהיה מאושרת, וששמחה היא אשליה,כי האהבה שלי גם היא חולה.

ואבזבז כסף כדי להעסיק את עצמי, חיצונית מהאבל, מהענן הזה שיש לי מעל הראש בימי החמים ושטופי השמש האלה.

איך אלחם עליך אהבה? איך אוכל עוד להוכיח לך שאני כאן לתמיד?

אני לא כמו כל השאר..אל תכללי אותי איתם.

אהבה? אני באמת לא מספיקה? האם אני העבר המפחיד שלך?

את באמת מתכוונת אלי אהבה?

אהבה?