לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

עד כאן

הגיע הזמן שאני אפסיק להסתיר, אז אני אספר פה את מה שאני לא אספר בבלוג השני שלי.

כינוי:  @נונימית

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2018    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   




הוסף מסר

1/2018

כמה עוד?


נשבר לי.

הכל כל כך כואב.

למה אני לא עושה כלום כל היום?

ואז כשסוף סוף מגלים שעשיתי, מה?

למה ניקיתי?

למה סידרתי?

למה כיבסתי? למה קיפלתי?

אני לא עושה מספיק.

או פחות, או יותר.

ולמה אני אוכלת, או למה לא אכלתי עדיין.

הכל בכעס, עצבים והרבה פחד.

אין לי איפה לשים את הראש.

להיכנס להתקלח, רק בצעקות.

ואז כשמסיימת למה אני באה לחלון לא לבושה?

אולי בגלל שאני עסוקה בלקרוא שעה לבן אדם להיכנס להתקלח?

וכמובן שוב לצעוק.

למה התחבושות מפוזרות?

למה הטמפונים על הריצפה?

זה לא עלה מספיק?

לא משנה איפה אני שמה ולמה וכמה.

בשניה שאחד נופל מבחינתם כולם על הרצפה.

ולמה יש שתי קופסאות?

ולמה ולמה?!

אבל הדבר היחידי שלא פתור מבחינתי זאת שאלה אחת חשובה!

למה הכל בצעקות/ השפלות?!?!

נכתב על ידי @נונימית , 12/1/2018 23:57  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Noises in my head ב-13/1/2018 01:09
 



אני חיה בצל הסדוק של עצמי.


אני חיה בצל.

רחוקה מכל עין.

חיה בצילם (בצל שלהם), של אנשים צעירים ממני/ מבוגרים ממני, וכ'ו.

קיימת, ממש שם, אבל ממש בזווית של חוסר תשומת הלב.

אשמה בהכל, וטובה בכלום.

כי זאת מי שאני.

כי עבדתי קשה כל החיים שלי, בשביל לא להיות שווה את מה שההורים שלי עבדו כל כך קשה למענו, בת נורמלית.

כי אני לקוית למידה, אז אני סתומה יותר מכולם.

אבל בכל זאת, במאמץ שאין לתאר, עשיתי בגרות.

ולמרות שחשבו שלא אצליח לעשות בגרות ולהתמודד עם מסגרת צבאית.

אני אגלה לכם סוד..עשיתי את שניהם!

ואחרי שהצלחתי בזה, תנחשו מה?

בכל זאת חייתי בצל.

אז סיימתי שנים יפות, ובמקום לצאת לטיול הגדול, הלכתי ללמוד.

כן, מן הסתם כדי להמשיך לחיות בצל.

אז למדתי עוד יותר מקשה כדי להמשיך לנסות להצליח.

וכן זה הצליח, הוצאתי תואר ראשון-איזה כיף.

או איזו טעות..

כי בכל זאת הייתי ונשארתי בצל.

כי בזמן שהצלחתי, בדרך כזו או אחרת נשארתי בצל.

בצל של ההורים, בצל של אחי.

בצל של הרים שלמים של עצבים, וכעס ודברים איומים.

כי כל פעם שקרה משהו, אפילו ממש במקרה.

כזה אפילו שלא הייתי אשמה בו?

תנחשו, כן כן זה-כי כל טעות נהדרת ומפוארת וזה, כל זה וזה והכל, שלי בלבד הוא.

כי נחלת הכישלון היא שלי בלבד.

כי אם קרה לאחי משהו, בצבא או בלימודים.

על מי יוציאו את העצבים?

וכשההורים רבים, לגמרי במקרה...

מי התחיל את הכל? כן אני, גם את זה.

ולא משנה מה, ואיך זה נגרם.

אני אשמה בהכל כמובן.

זה לא עוד סיפור תאורתי שבא בהמון המון חרוזים.

זה סיפור אמיתי לגמרי וממש לא נעים.

אני חיה בצל של אחי הקטן.

אז אני שמנה, נו מה אני יעשה?

והוא רזה שכזה, מאלו שהכי קל להם לקום בבוקר ולהתחיל להתאמן לפני הכוס קפה.

ואני מאלו שעדיף להם לא לקום מהמיטה, למבול העצבים שמסביב.

אז כשאני מחליטה לקום בכל זאת ולעשות מנוי לחדר כושר, אוי נו איזה אושר.

גם שם אני חיה בצל.

בצילם של אלו שקל להם יותר.

כי הרי חדר הכושר למי הוא נועד?

לאותם אנשים, לרזים בלבד!

אז אני שם למרות הסטיגמה הטיפשית.

קבעתי לי אימון אישי דיי מפחיד.

חיפשתי את המדריך, ואי איזה קטע, כי מה יותר נעים מלהשפיל מתאמנת חדשה ביומה הראשון?

כי כשאני מחפשת את המאמן האישי, מאמן אחר מסתלבט עליי חופשי.

ושואל אם הוא לא ברח אחרי שראה אותי.

טוב, מאוד מעניין.

כי אם היה לי זמן הייתי גם שואלת אם הוא מעוניין לחזור בוודאי מאיפה שהגיע..

כי מעניין שלא ללקוחה שכמותי שם ציפו לראות, כי למכון הכושר ברוכים כמובן רק אנשים רזים, כדי מן הסתם להוכיח ששם ההצלחה וודאית.

כי מי רוצה להיות מנוי בחדר כושר של בטטות בלבד?

אז הייתי באימון, כי המדריך לא ברח.

אבל אבוי על מי הוא עבד.

אז הייתי באימון והיה דיי מעניין.

אבל כשחזרתי משם אוי מי עוד נושם?

צעקות עצבים וזעם בלתי נשלט.

כי אני עדיין שמנה, ולא עזר שום דבר.

רק שאנשים ממש שוכחים.

שמאחורי הצעקות העצבים והלחצים.

מסתתרת רק אני כמובן.

מרוסקת, מותשת ובוכיה כל הזמן.

נכתב על ידי @נונימית , 12/1/2018 17:32  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





3,969
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , פילוסופיית חיים , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל@נונימית אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על @נונימית ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ