לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

אם אלה החיים?



Avatarכינוי:  ילדה עם עיניים עצובות

בת: 29





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2009    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

1/2009


ילדה מלנכולית הייתי,

ילדה מלנכולית אשאר.

יש משהו כובש במלנכוליות,

משהו שלא רוצה לתת לך ללכת,

וכשאתה נכנס לזה,אתה כבר לא תצא.

כאילו באמת עם כל השמחה שאני חווה,

וכל חוויה חדשה,וצחוק חדש,ושיר חדש,

המלנכוליה שם,

לפעמים מחזיקה לי ביד,

לפעמים אורבת לי בפינה עד הרגע המתאים,

לפעמים ערה,לפעמים רדומה.

אבל היא תמיד שם,

ואין מזה דרך מפלט,

והאמת אני גם לא מחפשת.

כי כשאתה מכיר את המלנכוליות,אתה לא רוצה שהיא תלך.

יש בה את המתיקות,

הרגשות שהיא שולחת,

שכבר כואב לך במעיים,

נו אפשר לא לאהוב את זה?

 

האם מישהו אוהב לא להרגיש?!

 

זאת אחת הבעיות שלי,

אני בן-אדם אמוציונאלי,

כל רגש שהוא,אני מרגישה בעוצמות חזקות פי 2.

כשאני אוהבת-אני אוהבת.

כשאני כועסת-אני כועסת.

כשאני שמחה-אני שמחה.

כשאני עצובה-אני עצובה.

אני טועמת את הרגש עד הטעם הכי קטן,

עד החוויה הכי פרטנית.

שרוב האנשים מפספסים ברגשות שלהם.

 

ואולי זה משהו רע?

...

 

 

מה יכול להיות רע ברגש?

 

 

 

 

 

 

 

אז קצת כואב בבטן,והלב מכפיל פעימותיו.

זה כיף לא?

 

נכתב על ידי ילדה עם עיניים עצובות , 1/1/2009 22:03  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לילדה עם עיניים עצובות אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ילדה עם עיניים עצובות ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ