בית, שייכות, ביטחון - הדברים הבסיסיים ביותר שאמורה להקנות לך סביבת מגוריך.  המדינה הריבונית (למרות כל הדיבורים על הגלובליזציה) היא שאמורה,בד"כ, לספק מוצרי יסוד אלו.

ברגע מסויים בחיי, מצאתי את עצמי מנסה לחצות את הגבול בין מדינות ניקרגואה והונדורס.  פקיד הגבול טיפס על האוטובוס וחתם על הדרכונים.  עד שהגיע אל התייר (הזר) היחיד שישב שם - אני. כאן הוא נעצר והחל לתחקר אותי מול כל יושבי האוטובוס. באיזשהו שלב הוא לקח את דרכוני, וחזר כעבור מספר דקות מלווה בשני חיילים חמושים.  נאלצתי לרדת למטה, לפתוח את כל התיקים שלי ולשכנע אותם בספרדית עילגת שאני אדם תם ללא כוונות זדון, כל זאת מול עשרות זוגות עיניים הנעוצות בי בכעס (של יושבי האוטובוס) על העיכוב שאני גורם להם.

כשהסתיימה החקירה והתיישבתי בחזרה במקומי (כחף מפשע) בדרך להונדורס, הרהרתי בחוויה המאוד לא נעימה שעברתי, והודיתי למזלי הטוב המאפשר לי תמיד לחזור הביתה - למדינה ולמשפחה- למקום אליו אני באמת שייך ויכול לחיות את חיי כפי שהם.

לאחרונה סיפרתי את הסיפור לחבר. הוא ענה שבאמת מזל שיש לנו מדינה חזקה. השבתי לו שזה ההיפך הגמור ממה שרציתי שהוא יסיק לגבי הסיפור.

תחשוב על אנשים, ובעצם על אוכלוסייה שלמה, שאין ברשותם את הפריביליגיה הזו, אמרתי לו. על המדינה החזקה שלך שבכוח הזרוע מונעת זכויות בסיסיות של חופש ושוויון ממספר לא מבוטל של בני אדם. 

אני בטוח שכל מי ששירת בצבא, או אפילו סתם חי במדינת ישראל, מבין על מה אני מדבר.  יחס מחפיר של חיילים לתושבי השטחים הכבושים (מה לעשות הם כבושים), התנהגות מזלזלת, השחתת רכוש, מעשים שכלל לא קשורים לפעילות הבטחונית לשמה הם שם ושיבוש כל מהלך חיים נורמלי, זו בושה גדולה לכל מדינה המגדירה את עצמה כמדינה.

כמובן שאין טענות אלה מופנות כלפי חיילינו בני ה-18, הנקלעים, לראשונה בחייהם, לסביבה עויינת ומנוכרת, חוששים לחייהם, ולכן מגיבים בהתאם.

הכתובת, כמובן, היא מדינת ישראל, על כל חלקיה, שלא משכילה להתנער ממהלך פזיז שהתרחש לפני 31 שנים.

אומה שלמה שאינה מצליחה לנהל את חייה בכבוד, אין ברשותה את הזכות להיקרא מדינה, ומושפלת יום אחר יום בנושאים הבסיסיים ביותר של חופש הפרט, זועקת אלינו את זעקתה :    די לכיבוש!!!