לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

"ואולי.. לא היו הדברים מעולם.."



Avatarכינוי: 

בת: 26

ICQ: 467785047 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2018    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930 




הוסף מסר

11/2018

עדכון לאחר שלוש שנים


שלום? היי? ברוכה השבה?

איך בעצם מתחילים פוסט בבלוג שלא ביקרת בו במשך שלושת השנים האחרונות כי עולם הפייסבוק והאינסטגרם והחיים האמיתיים הפכו להיות תובעניים מידי.?

חייבת לציין כי אין לי ככ הרבה זמן "לאבד".. ובעצם, כתיבה בבלוג ישן ומיושן ברגעים של חוסר זמן זה לא הכי אינטלגנטי מצידי, אבל משהו בי החליט לעשות זאת. כנראה בשביל הזכרון שנשאר לי מזה? ראיתי את המודעה של סגירת ישראבלוג בסוף דצמבר 2017, ועוד מעט תעבור שנה מאז ואני עדיין מצליחה לרשום ולראות את הבלוג אז כנראה שהוא לא נמחק, ומי יודע אולי אני עוד אמצא את הפוסט הזה בעוד שלום שנים מעכשיו.. או אולי אפילו כתיבת הפוסט הזה תפתח חלון לאיחוד של שתי חברות עבר, אחת בת אדם שכמותי ואחת וירטואלית..

מי יודע..

 

מאז הפוסט האחרון הרבה דברים השתנו. הלכו קדימה. העניינים השתלשלו. בטח אפשר לתאר זאת בעוד הרבה דרכים.

אז כן, מאז עזיבתי את הארץ לפני שלוש שנים למטרת לימודים, הנה אני עומדת בפתח סיום התואר. 

בעיר מגוריי ולימודיי מצאתי כמעט מיד מרגע הגעתי את אהבת חיי, או לפחות ב1111 יום שעברו מאז הכרותנו הוא הוכיח את עצמו ככזה.

השפה שניסיתי לשנן לפני שלוש שנים, היום אני דוברת אותה היטב ומאד גאה ביכולות שהפגנתי במהלך לימודיי ובמיוחד בכתיבת עבודת המחקר שאני אמורה לסיים ממש בימים אלו. 

והמילים איתן סיימתי את הפוסט האחרון "קטן עליי".. אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי כשכתבתי את זה, ובכלל מה חשבתי לעצמי כשלקחתי הכל ככ בקלות לפני שלוש שנים, אבל אלו היו בהחלט שלוש שנים מאתגרות רחוקות מהבית ומהחיים שתמיד הכרתי.  

 

כשהתגייסתי, בתקופה הראשונה ככ התקשיתי לעובדה שאני חייבת לשים מדים. האמנתי שמדים גרמו לי לאבד את הדרייתיות (מהמילה "דריה", שזהו שמי) שלי, ושבלי הסגון לבוש שלי והמראה שלי ללא מדים, אני מאבדת את האופי שלי. לקח לי הרבה זמן להסתגל לעובדה שההתנהגות שלי לא צריכה להיות ככ מושפעת מהמראה החיצוני שלי. 

תארו לכם שאם המדים הפריעו לי "להיות אני", מה אני אגיד על שפה חדשה, תרבות חדשה ומקום בו איש אינו מכיר אותך כמו שאת. 

שלא נדבר על בית, בית שבו תוכלי לחזור אליו כל יום ופשוט להיות את. 

ובכן.. איכשהו שרדתי. כנראה הכל היה נראה ממש שונה אם לא הייתי מוצאת את הבן זוג שלי ואת משפחתו שקיבלה אותי כמו בת בית מהרגע הראשון שרגלי דרכה בביתם. 

 

השעה היא בהחלט ללכת להכין ארוחת צהריים ולחזור לעניינים החשובים באמת. 

 

תודה על קיום הבלוג הזה שמזכיר לי כל פעם איזו דרך חיים אני עוברת ואיך הדברים משתנים משנה לשנה. 

 

נכתב על ידי , 5/11/2018 13:01  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 20 פלוס , האופטימיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל!~Dashka~! אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על !~Dashka~! ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ