לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


I'm torn into pieces...can't deny it,can't pretend...

Avatarכינוי:  Miss Nobody...

בת: 23

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2017    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2017

אז מה בכל זאת?


בכל פעם שאני נכנסת לכאן מאז הודעת הסגירה,

מתכווץ לי הלב. אני מתמלאת בעצב,

אבל אין לי יותר מידי מה לעשות חוץ מלדחוף את ההרגשה הזו עמוק לתחת,

כי האתר נסגר ואין מה לעשות בעניין.

 

ובעניין אחר-

החלטתי שאני פותחת הכל, 

אז חשבתי לדבר קצת על אחת האהבות הגדולות שלי ב3-4 שנים האחרונות,

וויסקי. לא, אני לא אלכוהוליסטית, אבל מאוד מאוד אוהבת לשתות ולא אתנגד לצ'ייסר אם יתאפשר,

אלא אם אני בתקופה לחוצה בלימודים (שזה רוב הזמן) ואז לאמוציא לשון

 

האמת שכשהייתי בתיכון לא ממש שתיתי ואפילו הייתי נגד זה,

כמו כן, ממש פחדתי להשתכר, פחדתי שאני אפלוט דברים מפגרים לאוויר העולם,

ואזדיין עם אנשים רנדומליים. 

הייתי שותה רק בסילבסטר עם רונית, מבלי לדעת מה אני אוהבת לשתות אפילו,

עוד לא ממש היה לי טעם באלכוהול, אבל ניסיתי כי רציתי להרגיש ''מאגניבה''.

התחלתי לשתות ברצינות בצבא. כשהגעתי לשירות הסדיר.

זה פשוט היה אקט של בריחה. שוב, בהתחלה לא ידעתי מה אני אוהבת,

וככל שניסיתי משקאות גיליתי את זה בדיעבד- וויסקי ורום,

בירות עושות לי כאב בטן, ו-וודקה עושה לי להקיא, עד היום.

בתקופת הצבא, לא היה סופ''ש אחד שלא הייתי יוצאת לדפוק את הראש,

וכל פעם הייתי גוררת איתי ''קורבן'' אחר, ידידים, חברות שהיו לי בזמנו,

וכן גם כאלה שהיו דלוקים עליי, ואני פשוט ניצלתי את זה שהם היו דלוקים עליי,

כי ככה היה לי עם מי לצאת לשתות- לא הייתי מעונייינת בהם בשום צורה,

בטח שלא מינית, אבל העיקר שיש פרטנרים ליציאה.

 

זה התחיל מזה שגיליתי שאלכוהול כיביכול מקנה לי ביטחון,

זה מה שחשבתי בגיל 20, שפתאום בנים היו מסתכלים עליי,

לאנשים יותר כיף לדבר איתי. אני לא משעממת וסגורה ומוזרה יותר, יאיי!

הייתי שותה כדי להעיף מעליי את רגשי הנחיתות, אשכרה חשבתי שזה עוזר,

לא הבנתי שזה רק מייצר אשליה, שנעלמת תוך שעתיים-שלוש.

פשוט הרגשתי שאני לא טובה מספיק, ולעולם לא אהיה.

והדבר היחיד שעזר לי להתעלם מהמחשבות הללו- היה האלכוהול.

 המשכתי לצאת לשתות מתוך תסכול, לא רק מהמערכת הצבאית אלא גם בגלל הבנות שהיו איתי,

הן היו בסדת כשלעצמן, אבל לכולן שם היה חבר, כולן בלי יוצא מן הכלל.

הייתי הבתולה היחידה בלשכה, עד סוף השירות שלי,

לכאורה אין לי בעיה עם בנות שיש להן חבר, אבל זה היה כל מה שהן דיברו עליו, כל הזמן,

ובאותו זמן שנאתי את עצמי יותר מתמיד, כן אפילו יותר מבתיכון. 

כיום אני לא חושבת שהיה מזיז לי, אבל אז זה ממש הרג אותי,

תמיד שאלתי את עצמי מה יש בהן שאין בי, למה להן יש חבר ולי אין?

 

לא חשבתי על האופציה שאולי הן אוהבות טייפקאסט מסויים,

ושגם הגברים שהן יוצאות איתם מתנהלים באופן הזה,

פשוט חשבתי-''אני מכוערת מידי בשביל חבר הא?''

מתנצלת מראש על רמת השטחיות שהולכת להגיע,

זה פשוט מה שעבר לי בראש בצבא-

הרגשתי ממש חרא כי הייתי הבחורה הכי רזה בלשכה,

מנקודת המבט שלי זה הרגיש כמו טיעון מוצדק,

אני רזה, אז למה לא מסתכלים עליי גם?

כן הייתי יוצאת לדייטים, ועדיין כל הדייטים שיצאתי אליהם היו הדבר הכי נורא בעולם.

לא חשבתי שזה בגלל שלא ידעתי לבחור פרטנרים שבאמת יעשו לי טוב,

אלא הטלתי את האשמה על הגוף שלי ועל זה שהוא לא יפה כמו שלהן,

מיותר לציין שאם כבר גברים יצאו איתי זה כי אני יזמתי,

כי אני ניגשתי ראשונה לדבר. כמעט ולא היו עושים את זה בשבילי,

חוץ מאותם ידידים שהיו מאוהבים בי, אה סליחה, רצו לזיין אותי (באמת!).

 

אז האלכוהול עזר לי לשכוח מהמחשבות המחורבנות האלו לרגעים מסוימים,

כן היו לי סטוצים של שיכרות אבל לא שכבתי עם אף אחד,

לא יכולתי להרשות לעצמי, כי ידעתי שאני לא אסלח לעצמי בחיים.

לא הייתה לי בעיה לשתות ואפילו להקיא, עשיתי כל שטות ופאדיחה אפשרית כמעט,

חוץ מדברים שקשורים לעירום ולהזדיין.

הבכתי את עצמי ואת הסובבים אותי פעם אחר פעם,

אבל לא היה איכפת לי כי כשהייתי שותה הייתי מרגישה יפה פתאום, מעניינת.

הייתי כל כך בדאון בתקופה הזו, לא רק בגלל שגברים לא נמשכו אליי,

כך שהפכתי לבלתי נסבלת, החברים שלי כבר לא רצו לצאת איתי כי הייתי משתכרת כמו מטורפת,

ואז היו צריכים להזמין לי מונית.

הייתי כל כך בדאון שלא הייתה לי בעיה אפילו להתעלף או להגיע לבית חולים,

זה היה הקו מחשבה שלי.

לפרוטוקול- התעלפתי לא מעטמוציא לשון

 

אחרי שהכרתי את מי שלימים הפך להיות החבר שלי,

כשהייתי משתכרת למוות זה כבר לא היה כדי לבכות על זה שאני לבד ואף גבר לא רוצה אותי,

או כי המפקדת שלי זונה בת זונה,

אלא כי סתם הייתי עצובה. אם זה בגלל הפסיכומטרי שהלך לי חרא,

או סתם כי היו דברים שלא רציתי לחשוב עליהם.

 

האלכוהול הייתה בריחה,

אבל עם הזמן גם גיליתי שיש דברים שאני אוהבת את הטעם שלהם,

וכאלה שלא. זה כבר לא היה לשתות לשם שיכרון.

אז גם הייתי בוחרת מה לשתות, בשלבים מתקדמים יותר של השירות.

כבר הייתי מגלה שג'יימסון ממש טעים לי, וגם קפטן מורגן,

והייתי מתחילה להזמין רק אותם.

 

אומנם אני כבר לא במקום הזה של להשתכר למוות,

ואם כן אז רק בבית, בסביבה מבוקרת, וזה כבר לא להשתכר למוות,

אלא לשתות כשאני גם יודעת מתי לעצור את עצמי.

ועם אנשים מאוד מאוד מסוימים- חבר שלי, ואולי עוד חברה אחת.

אבל זהו. רק הם. רק איתם.

אומנם אני לא שם יותר, אבל אני עדיין מאוד אוהבת לשתות,

ועם האנשים הנכונים זה גם אשכרה כיף (שוב, השניים שהזכרתי קודם).

 

ולמרות הכל, אני מרגישה שעדיין קיימת בי הנטייה להרס עצמי,

הנטייה לדפוק לעצמי את הערב, להיות הבחורה הזו שמחזיקים לה את השיער כשהיא מקיאה,

ויש רגעים גם עכשיו, בגיל 23, בלימודים, ובשגרה שלי-

שאני באמת מרגישה חרא וכל מה שאני רוצה זה ערב שיכור אחד שישכיח ממני,

ולו לרגע אחד- כמה חרא לי.

אבל זה לא באמת עוזר, זה כיף ונחמד, אבל לא באמת יעזור לי להתמודד.

 

אני לא חושבת שלמדתי יותר מידי מאז גיל 20, מצטערת, אני כן יכולה לרסן את עצמי הרבה יותר מפעם,

אבל אני לא מרגישה שזה באמת בא לידי ביטוי. חוצמזה שתמיד יש את הרגעים שלמרות האיפוק,

מרגישים כל כך חרא שלא איכפת כבר, ואז בקלות אפשר לדפוק הכל,

זה קרה לי בשנה א', וזה כמעט קרה לי בסוף שנה ב'.

אולי הדבר היחיד שלמדתי הוא לבחור עם מי אני שותה- רק עם כאלה שאני סומכת עליהם במיליון אחוז.

יש רגעי שפל שזה באמת כל מה שאני רוצה, ערב שיכור אחד עם חבר שלי.

בזכותי או בגללי הבנאדם אוהב וויסקי היום.

אני לא יודעת מה לחשוב על זה, אם זה טוב או רעמוציא לשון

אני לא יודעת אם אני אשתה היום עד עילפון,

אבל בהחלט אמשים לקיים ערבי אלכוהול משוגעים,

אומנם הפעם אני מודעת ואיכפת לי מההשלכות,

ואני אחשוב טוב טוב לפני שאני אחליט לעשות את זה,

ועם מי- ככל הנראה בהרכב סופר מצומצם,

ובצורה הכי מבוקרת שאפשר, היום אני לא משתמשת באלכוהול כדי ''לרכוש ביטחון עצמי'',

אלא שאני שותה נטו בשביל הכיף, בשביל האווירה הטובה, 

וכמויות יותר קטנות, בגבול הטעם הטוב, באמת!

אבל יש רגעים שממש בא לי להתפרק ככה,

כי מבפנים אני מתפוצצת כבר.

 


 

חיבוק של הסוררת

נכתב על ידי Miss Nobody... , 12/12/2017 23:04  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




הייתי רוצה שזה יהיה סתם עוד פוסטתמונות רגיל,

סתם עוד פוסט שבו אני מספרת על מה עשיתי במכללה,

על איך שקשה לי למצוא רעיון לדוקו (הרעיון קיים, למצוא דמות עם סיפור שגם תשתף פעולה- זה כבר סיפור אחר),

על זה שלאט אבל בטוח אני כותבת עבודה אקדמית על דרגון בול Z

(ויחד עם זאת משלשלת במכנסיים מהמחשבה על כך שיכול להיות שהיא תפורסם),

על זה שרק לפני שבוע פתחו לנו את הקורס זהירות בדרכים המקוון,

ושסיימתי אותו היום, עם 95. אני צריכה להרגיש טוב עם עצמי סה''כ, אבל קשה לי. ממש קשה לי.

כשנכנסתי לפה ישרא דאגו להזכיר לי (וכנראה לכל מי שירצה לעדכן את הבלוג שלו ביום-יומיים, שבוע-שבועיים הקרובים) שהסוף קרב,

קשה לכתוב במצב כזה, אבל החלטתי שדי, אני לא מתחבאת יותר.

דווקא ברגעים האלו, של שנייה לפני הסוף, אני עושה עם עצמי ואיתכם- חשבון נפש, מסירה מעליי כל עכבה וכל גועל נפש שיושב לי על הלב.

זה היה קורה במוקדם או במאוחר גם אם ישראבלוג לא היה נסגר, מתישהו הייתי מתפוצצת,

הידיעה הזו הקדימה את הפיצוץ ב-10 שנים לפחות, והגדילה את העוצמה שלו פי 234215 לפחות.

 

אני לא מסתירה יותר כלום, אלא מדברת על הכל: כל מה שכואב לי, כל מה שעצוב לי, וגם הדברים הטובים- החלומות, השאיפות,

כן, גם אם על הנייר הן יישמעו מפגרות (חחח לסיים תואר בהצטיינות, באיזה סרט אני חושבת שאני חיה?מוציא לשון)

אני מורידה את העול הזה מעצמי כי בקרוב לא יהיה לי יותר איפה ואיך (כי כמה החבר שלי יכול לשמוע על זה שאני שונאת את עצמי?),

ובכלל, הגעתי להבנה שזה בסדר ורצוי לשתף, גם אם בדיעבד אני אקרא את מה שכתבתי ואכעס על עצמי על שנחשפתי ככה,

על שהרשיתי לעצמי להראות את החולשות שלי, הפחדים שלי. 

זאת אגב הסיבה למה לאורך כל כמעט 10 השנים כאן כמעט לא דיברתי על אקסים (והיו), נסיונות כלשהם (שהיו),

ועל איך כל סופ''ש של תקופת הצבא עבר בהשתכרות עד כדי עילפון (כמו שזה נשמע: הייתי שותה בכמויות הזויות, מתעלפת, והיו סוחבים אותי הביתה), לא דיברתי על הדברים הללו, אבל אני חושבת שהגיע הזמן שזה יקרה.

 

פוסט הפרידה המתוכנן יהיה סיכום של התקופה כאן,

סיכום של מי שהייתי, מי שאני עכשיו, ומי שארצה להיות-

עד כמה שאפשר בכלל לסכם דברים כאלה,

אבל אשתדל לפשט את זה ככל האפשר.

חח וואו אני מרגישה ממש מטופשת, בעודי כותבת את השורות הללו הגוף שלי רועד,

ואני מתאפקת שלא להתחיל לבכות ו/או להקיא, באמת. 

אולי אני לוקחת קשה מידי את סגירת האתר אבל זה באמת כואב לי, ממש כואב.

 


אני חושבת שבתור התחלה,

אני אדבר על התקופה הכי משמעותית מהזמן האחרון,

וגם הכי משמעותית מבחינת התקופה שלי כאן- תקופת האימו.

שהרגשות שלי כלפיה הם אמביוולנטיים- כי יש רגעים בהם אני שמחה שהיא קרתה כי עם כמה שהרבה דלתות נסגרו בפניי,

היו גם כמה שלא בטוח שהיו נפתחות בפניי בדרך אחרת.

אבל כן, הרבה דלתות נסגרו בפניי, דלתות שאמורות להיות פתוחות באופן טבעי.

בואו נגיד שהפעם היחידה בה מישהו מהבצפר שלי היה דלוק עליי הייתה בכיתה ט',

כשעוד הייתי ''אימו לייט'', אימו בקטנה.

 

מאוד נהניתי להסתובב בדיזינגוף סנטר, ולראות איך אנשים סוגדים לסטייל שלי,

אבל עם כמה שהאנשים האלה אמרו שהם אוהבים אותי, הם לא באמת אהבו, מעולם.

הייתי מחשיבה אותם כחברים אמיתיים כי במפגשים הללו בדיזינגוף באמת היו אנשים ''כמוני'',

זאת הייתה הפעם הראשונה שהייתי בסביבה שלא קוראית לי ''שמנה'' או ''מכוערת'',

אז התלהבתי מכל דבר שם- ובעיקר מהאנשים, ועשיתי הכל כדי להיות חלק מהם.

אבל הם לא אהבו אותי. הם אהבו רק את הסטייל שלי

(דבר שגיליתי בדיעבד כשהגעתי למפגש ב-2013 על מדים וללא איפור ואף אחד לא דיבר איתי).

הייתי מספרת להם את כל הצרות שלי, והם היו מגיבים ב-''איזה בנאדם מדהים את!'',

אבל הסימנים תמיד היו שם, כבר מההתחלה.

הנימוק של הבנים ל-למה לא לצאת איתי לדייט היה שאני ''יפה מידי'' ושהם ''מפחדים ממני''- מפחדים לגשת,

ולכן לא מתחילים איתי אלא רק עם הבנות האחרות בסנטר,

והרבה מהאנשים שם היו יורדים על הטעם המוזיקלי שלי, שלא היה שונה כל כך משלהם.

הייתי צריכה לדעת. 

גם החברות שלי מהכיתה בזמנו אמרו לי שאני יכולה להיות יפה אם אני רק ''אפסיק להיות פריקית''.

בדיעבד אני יודעת שהן רצו את טובתי, אבל הדרך שלהן לא נראתה לי

(להפסיק לדבר איתי רק בגלל הסטייל, וכל המייקאוברים שניסו לעשתו לי),

 

כן, אני חשבתי שזה יימשך לנצח, אני תמיד אהיה אימו, זה לא ישתנה.

 אני מאוהבת בכל מה שקשור לגותיקה, עדיין,

אבל הגעתי להבנה שכל עוד אני חיה בישראל, ובכלל בחברה ''נורמטיבית''-

אני צריכה להתאים את עצמי, ולא למשוך אש, כי רק ככה אני אלקח ברצינות, רק ככה אנשים יתקרבו אליי.

עצוב לומר את זה. אני של גיל 17 הייתה מרביצה לי על משפט כזה,

כאות ''בגידה בערכים של עצמי'', אבל זה נכון, לצערי זה כך.

האהבה שלי לסגנון הזה רק התעצמה עם השנים,

אבל יחד עם זאת למדתי יותר ויותר לשמור אותה לעצמי, מקסימום למעגל החברים הקרוב,

וגם זה בגבול הטעם הטוב (לא לדבר על זה יותר מידי).

בכלל, כמה שאמרתי שאני ליברלית ופתוחה כשהייתי בתקופת האימו,

הייתי הדבר הכי סגור ומקובע שקיים- רציתי להקיף את עצמי רק באימואים,

ולשמוע רק מוזיקה של אימואים, כי הרגשתי שזו מי שאני, וזה מה שטוב לי.

אהבתי לדבר על איך הסטייל הזה מבטא את האני האמיתי שלי, שרק ככה אני יפה,

ובכלל, שווה משהו.

הייתי נועלת את הרגשות שלי, הייתי מלאה זעם ותסכול כלפי כל דבר, וכל אחד.

הייתי שופטת אנשים על ימין ועל שמאל, פוסלת אנשים במהירות האור-

רק כי הם לא התאימו לי ל''טייפקאסט''. כן, אשכרה ככה.

זה לא היה נשקף ככה מהבלוג אבל הייתי בחורה נורא נורא שטחית. נורא.

הייתי פוגעת בכל מי שרק היה מנסה להתקרב.

אך יחד עם זאת לא האמנתי שמישהו אי פעם יוכל לאהוב אותי, שלא מגיע לי שיהאבו אותי,

כי אני הדבר הכי מכוער ושמן שקיים.

פשוט שנאתי את עצמי יותר משאהבתי את 30STM, ואהבתי אותם הכי בעולם, יותר מהכל.

 

נשמע שהיה לי חרא, אבל באותה מידה גם נהניתי,

אומנם לא תמיד מצאתי את עצמי, גם בקבוצה שהכי רציתי להשתייך אליה,

אבל סה''כ היה לי כיף- הכרתי מקומות, מוזיקה, ואני לא מתחרטת על התקופה הזו,

כי בסופו של דבר, היא רק לימדה אותי על אנשים.

איזה אנשים אני רוצה או לא רוצה בחיים שלי

(בעיקר אילו לא, אבל זה חשוב לא פחות מלגלות אילו אנשים אני כן רוצה בחיים שלי).

איך לגשת לאנשים, ולא פעם ולא פעמיים גם למדתי שיעור חשוב על טאקטמוציא לשון

וקלישאתי ככל שיישמע- תקופת האימו היא חלק ממה שעיצב אותי כמי שאני היום,

אומנם זה לא הדבר הכי נעים, להגיד שהיית פעם אימו,

אבל אני לא רואה סיבה להתבייש בזה, עד לפני שנתיים ממש התפדחתי וגם כעסתי על מי שהייתי,

בטענה שיכול להיות שהיו לי הרבה יותר חברים (ובאותה תקופה גם לא היה לי את חבר שלי,

אז חשבתי גם על האופציה שגברים אטרקטיביים ירצו אותי),

ושבכלל היה יכול להיות לי הרבה יותר טוב גם נפשית אם לא הייתי אימו בתיכון.

היום אני מבינה שאני לא יכולה לכעוס על עצמי כי ראיתי דברים אחרת משאני רואה אותם היום (או לפני שנתיים),

יש דברים שלא הבנתי, או שלא נתתי לעצמי לראות כי הייתי חסומה מידי,

בסה''כ הייתי ילדה בת 14-18, קצת מבולבלת שאין לה מושג בכלל,

אבל זה בסדר. הכי בסדר.

גם היום יכול להיות שאני טועה בחלק מהדברים שאני עושה, ושאני אגלה את הטעויות הללו בגיל 33,

גם היום אני עדיין מחפשת את הדברים שעושים לי טוב, רק שזה נעשה אולי במסגרות קצת שונות, בדרכים אחרות,

אבל כן, זה תמיד יהיה ככה.

היום אני ילדה בת 23 עם חיבה רבה (מידי) לוויסקי ורום, יותר טוב?מוציא לשון

דווקא בתקופת התיכון לא הייתי שותה בכלל, אבל זה כבר עניין לפעם אחרתמוציא לשון

סה''כ, האימו בת ה-17 שהייתי ואני חיות בשלום זו עם זו, רוב הזמן, בערךמוציא לשון

 



 

חיבוק של הסוררת

נכתב על ידי Miss Nobody... , 10/12/2017 19:10  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סוגרים את ישראבלוג? :/


לאורך התקופה שלי כאן שמעתי כמה פעמים

על איומי סגירת האתר, הייתה פעם אחת ב2015 שאני זוכרת היטב,

אני רוצה לקוות שממש כמו ההתראות הקודמות- גם זאת תהיה אזעקת שווא.

אני באמת רוצה להאמין, אבל נראה שהפעם זה באמת הסוף. כוסעמעמעמק.

 

די נו, באמאשלכם.

כן אני תמיד אוכל לפתוח אתר אחר, אבל זה לא יהיה אותו הדבר.

כתבתי פה כמעט 10 שנים,

עוד חודש הייתי צריכה לציין עשור לבלוג,

אז עכשיו אני הולכת לזרוק 10 שנים לפח?

כן, אני מגבה את כל הארכיון,

אבל עדיין- חבל שזה הולך להיות נחלת העבר😞

 

היה לי כיף לכתוב כאן,

ולפעמים לכתיבה כאן הייתה אפקט של תרפיה,

עברתי כאן כל כך הרבה,

התחלתי כשהייתי בת 13 וחצי, בכיתה ז׳,

עברתי כאן את סיום היסודי,  התיכון, הצבא,

ועכשיו אני בשנה השלישית לתואר.

עברתי כאן את כל התקופות הללו עם כל המשתמע מכך- הטוב, הרע, והחרא

זה לא הולך ברגל

 

פוסט פרידה מסודר יהיה בהמשך😐

 

נכתב על ידי Miss Nobody... , 8/12/2017 09:53  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

71,954
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMiss Nobody... אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Miss Nobody... ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ