לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


I'm torn into pieces...can't deny it,can't pretend...

Avatarכינוי:  Miss Nobody...

בת: 24

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2019    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2019

FAREWELL. FOR GOOD


אז זהו זה,

לאחר 11 שנים ו-4 חודשים וחצי,

1825 פוסטים (זה הפוסט ה-1826),

74,745 כניסות (!!)

4 נקודות זמן משמעותיות בחיים שלי שסוקרו כאן באופן רציף:

ביה''ס היסודי, התיכון, הצבא, ו-97% מתקופת התואר הראשון (אני מסיימת עוד חודש, טפו טפו טפו).

ילדה בת 13 שהפכה לבחורה בת 24 (25 בקיץ, הקטע הוא ש-''בקיץ'' הפך כבר לעוד חודש T-T)

הגיע הזמן לומר שלום.

 

אך לפני הכל,

מגיע לכם לשמוע למה אני קמה והולכת ככה פתאום,

אני שדווקא תמיד נלחמתי על הבלוג הזה,

ותמיד חזרתי, גם כשכבר נפרדתי מכם ב-2017 מצאתי את דרכי חזרה לפה,

כאילו לא נפרדתי מכם בפוסט ארוך וחופר, שבו הבטחתי שזהו, זו הפעם האחרונה בהחלטמוציא לשון

כי אני אוהבת את הבלוג שלי, אוהבת את ישראבלוג בכללותו,

זה הבית שלי.

אבל למה בעצם? למה דווקא עכשיו?

 

התקופה האחרונה בה האתר היה בקריסה הייתה מאוד קשה עבורי,

המחשבה שהאתר נסגר לתמיד, בלי שום הודעה מוקדמת, ככה סתם, פתאום,

ממש הלחיצה אותי, גם כי בזמנו עוד לא גיביתי את כל הארכיון

(גיביתי רק עד לרגע בו נפרדתי מכם בפעם האחרונה, דצמבר 2017),

וכעסתי על עצמי כי קרו לי דברים כל כך משמעותיים מאז שרציתי לשמור ולזכור,

ופחדתי שלא אוכל לעשות את זה יותר לעולם, כי אין ישראבלוג,

הוא נמחק מעל פני האדמה ולא יחזור. ברגע הזה אמרתי לעצמי שאם אי פעם האתר חוזר,

אני מגבה את כל מה שנשאר. אני לא מחכה יותר. 

 

ולמזלי היום הזה הגיע, מה שהוביל אותי להבין שאני לא יכולה להמשיך במצב כזה,

במצב של אי יציבות, אי וודאות, שאי אפשר לדעת מה יקרה מחר לאתר,

שהוא במצב שכל רגע יכולים למחוק אותו ולהעלים אותו לנצח בלי להודיע בכלל,

ואיתו למחוק את כל הזיכרונות והחוויות שיצרתי, ושלא תהיה לי גישה אליהן יותר לעולם.

אז הבנתי שאני לא יכולה לקחת את הסיכון,

ומעדיפה לשמור את כל מה שעשיתי עד עכשיו,

כך שהבלוג שלי לעולם לא ייעלם, הוא תמיד יישאר איתי,

הוא לא יתעדכן בחלוף הזמן אבל יישאר איתי,

תהיה לי פיסה קטנה מהחיים בידיים (או במקרה הזה- בהארדיסק),

אני מעדיפה לשמור על מה שכבר עשיתי מאשר להמשיך לכתוב עוד 5 שנים רק כדי שיום אחד האתר ייעלם,

ולא תהיה לי דרך לשחזר את מה שעשיתי-

וככה יימחקו לי אותן 5 שנים מהחיים, כאילו הן מעולם לא קרו,

לא התרחשו.  

אתם לא מבינים איזו תחושת מועקה הייתה לי כל ה-3 שבועות הארורים האלה,

באמת פחדתי שלעולם לא אוכל לשחזר את מה שעשיתי בשנה וחצי האחרונות,

היה לי באמת מזל. אני לא אסלח לךעצמי אם זה ייקרה שוב, והפעם בצורה בלתי הפיכה.

 

אז בלב כבד, מאוד, ברמות שאתם לא יכולים לתאר לעצמכם,

אני נפרדת מישראבלוג, מכם,

בפעם האחרונה בהחלט. הפעם זה לתמיד.

בלי להסס, בלי לחזור בעוד חודש שוב,

בלי להתחרט. הפעם זה סופי. 

הבלוג יישאר פתוח, לאלו שירצו לעיין בו,

אני לא מוחקת אותו (עד שהוא ייעלם מעצמו יום אחד מסיבות כאלו ואחרות),

אבל כן עוזבת. לצערי הפעם זה באמת קורה.

 

אבל לפני שניפרד,

אני רוצה לומר לכם תודה:

 

תודה על הכניסות,

תודה על התגובות (גם הפחות נחמדות, כי הן מחזקות),

תודה על ההתעניינות,

תודה על ההקשבה,

תודה על ההזדמנות לשתף ולספר על החיים שלי,

תודה על ההזדמנות לגלות את האהבה שלי לכתיבה,

תודה על ההזדמנות לפגוש אנשים מחוץ לבלוג- ולהפוך אותם לחברים על אמת,

תודה על הבית החם שנתתם לי כאן,

תודה על המקום מפלט הזה, שאפשר לברוח אליו,

תודה על המקום הזה שבו אף אחד לא שופט אותך,

תודה על הכל. 

לישראבלוג תמיד תהיה פינה חמה בלב עבורי,

זה היה הבית השני שלי, החדר הנוסף בלב,

המקום הזה אשכרה נתן לי משמעות,

מוטיבציה לעשות דברים.

הכתיבה כאן הייתה התחביב שטיפחתי והתמדתי בו הכי הרבה זמן,

יותר מכל הדברים האחרים שעשיתי, עד היום.

ואני מודה לכם, על הכל.

אלה היו 11 וחצי שנים קסומות ומדהימות,

שייזכרו אצלי לנצח (גם בגלל שגיביתי את כל הארכיון,

גם את הפוסט הזה אני ארוץ לגבות אחרי שאסיים לכתוב אותומוציא לשון)

11 וחצי שנים לא הולכות ברגל, 11 וחצי שנים זה המון זמן,

ואני מרוצה מהמסע שעברתי פה,

גם אם הוא לא הושלם,

אני עדיין יודעת שאספתי כאן מספיק כלים שיעזרו לי להמשיך אותו-

במקומות אחרים, בדרכים אחרות. 

 

אני לא חושבת שקיימות בשפה שלנו מילים מספיק חזקות,

שיכולות לתאר את כמות ההערכה והתודה שאני מרגישה כלפי המקום הזה,

אני באמת מודה לכולכם על כל התקופה המטורפת הזו.

היה לי כיף בטירוף, היה לי מדהים. 

הייתם לי בית, במה לשתף בה בחוויות שלי, בקשיים שלי,

באהבות שלי, באכזבות שלי, מחשבות סתמיות שעוברות לי בראש, בפאקינג הכל כולל הכל.

המקום הזה העצים אותי בצורה בלתי רגילה, 

בצורה שאין לי מילים לתאר,

אז באמת, מכל הלב,

 

תודה לכם, על הכל.

 

שלכם, ואוהבת לנצח,

Miss Nobody

 

aka:

שרון מוס.

 


 

 

לאלו מכם שעדיין רוצים לעקוב אחריי,

אתם יכולים למצוא אותי:

 

1. בפייסבוק: 


https://www.facebook.com/sharon.mos.9


2. באינסטגרם:


https://www.instagram.com/missnobody994/

 


 

חיבוק של הסוררתחיבוק של הסוררתחיבוק של הסוררתחיבוק של הסוררתחיבוק של הסוררתחיבוק של הסוררתחיבוק של הסוררתחיבוק של הסוררתחיבוק של הסוררתחיבוק של הסוררתחיבוק של הסוררת

 

נכתב על ידי Miss Nobody... , 2/6/2019 21:36  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





74,802
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMiss Nobody... אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Miss Nobody... ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ