לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 21

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2009    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

12/2009

הפרק האחרון.


"הוא היה האס. היא הייתה הג'וקר."

פרק 35

 

 

 

אומרים שאף-פעם לא מאוחר מדיי להציל, לעשות, לשפר, לשנות ולהשתנות.

טוענים שגם אם הדלת נטרקת בפנייך, אז תמיד תיפתח חלון, תמיד תהיה לך הזדמנות להיאבק, להילחם ולהשיג את מה שאתה רוצה אם רק תרצה מספיק.

האם זה נכון? האם חסר רק הרצון? האם אף-פעם לא מאוחר מדיי?

 

אלינור מצאה את עצמה יושבת לצד מיכל, מספרת לה על השיחה האחרונה שלה עם תום בטלפון לפני יומיים.

"אז בשורה התחתונה הוא ניתק לך"  סיכמה.

"או שפשוט התנתק השיחה" העלתה אפשרות אחרת.

"אז למה הוא לא התקשר אלייך שוב?" הרימה גבה. אלינור משכה כתפיים.

"אולי הסוללה נגמרה או הפלאפון נפל לתוך שלולית-"

"כן, אולי לתוך שלולית האשליות שאת מדלגת עלייה" קטעה אותה בחדות. "אלי, תפסיקי להאכיל את עצמך בתירוצים" גיחכה בבוז.

אלינור בלעה את רוקה. לזה היא בהחלט לא ציפתה. המילים הללו נצרבו בזיכרונה, הצליחו לחדור מבעד השריון הכבד שהגן עלייה ולהשאיר אותה חסרת כל הגנה. לא קל לקבל סטירת מציאות מהחברה הכי טובה שלך.

"את חושבת שאני פתטית?" קולה רעד.

"אני חושבת שאת מאוהבת" השיבה. "את רואה רק את מה שאת רוצה לראות" הוסיפה, לוקחת שאיפה נוספת מהסיגריה שאחזה בין אצבעותיה ונשפה את העשן באיטיות. אלינור לעומת זאת, לגמה מכוס השוקו החם ושקעה במחשבות.

היא יזמה את הפרידה, רצתה להתרחק בטענה שהם לא מתאימים, שנמאס לה להבליג ולוותר ושזה אף-פעם לא יהיה מערכת יחסים רגילה.

אבל עכשיו הפרידה הזאת נראית לה מגוחכת והתחושה היא מרה וחמוצה, תחושה של אובדן, פספוס והחמצה על זה שהיא נתנה להם להיות במצב הזה, שאולי זה מאוחר מדיי בשביל לתקן ואולי...כבר אין מה לתקן כי אין כבר 'אנחנו'. אין כבר תום ואלינור. יש תום. ויש אלינור. בנפרד.

 

בחדרה, בין הארבע קירות לבנים שנתנו תחושה קרה וריקנית, היא מצאה את עצמה מחייגת את מספרו.

היא לא יכלה להאמין שזה הסוף, שזה נגמר לתמיד, שאין דרך חזרה או פיתרון. היא רצתה להאמין בכל ליבה שאף- פעם לא מאוחר מדיי כי נשאר שם, גם אם זה קטן ומודחק, אהבה.

תגידו שהיא פתטית, שהיא תמימה, שהיא טיפשה ואולי אובססיבית ונתלית על משהו שכבר לא קיים – אבל היא לא הייתה מוכנה לוותר. לא כל עוד יש סיכוי, גם אם הוא הקלוש ביותר.

"היי"

"מי זאת?" קול נשי ומנומנם, כזה שנשמע כשקמים מתוך שינה, נשמע מעבר לקו. ליבה של אלינור התכווץ.

"תום נמצא?" שאלה בקול רועד. היא פחדה עד מוות מהתשובה שתקבל.

"הוא יצא" ענתה. "מי זאת?" שאלה שוב.

"תוכלי להודיע לו שהתקשרתי?" מלמלה, מנסה לייצב את קולה שעוד רגע נכנע לדמעות המחניקות.

"אם תגידי מי את" הפעם היא הייתה חסרת סבלנות ואף נרגזת.

זוהי טעות. כל האינסטינקטים שלה אמרו. האורות הבהבו, האסימון נפל, האזהרות נכתבו בגדול. הגיע הזמן לסגת אחורה ולהרפות.

הוא המשיך הלאה והשאיר אותה מאחור. היא לא יכלה להאשים אותו, אלא רק את עצמה. זוהי אשמתה.

כנראה שלפעמיים מאוחר מדיי כדי לתקן את הטעות. בלתי אפשרי לשבור ואז לנסות לחבר מיליון רסיסים קטנים או להשיב את הדברים לקדמותם.

כנראה....רק שמאבדים משהו, מבינים עד כמה הוא חשוב.  

"לא חשוב" ניתקה.

 

*

 

לאחר שאזר אומץ וקרא את המכתב, הוא מצא את עצמו באמצע סמטה חשוכה וריקה מאדם, באותו מקום שכתב אביו שרצה להיפגש.

"באת" קול מוכר נשמע. הוא הסתובב לאחור, רואה את אותו דמות מוכרת עומדת מולו עם חיוך.  מי אם לא אביו.

"זה לא אומר כלום" תום הכניס את ידיו לכיסי הז'קט, עומד מולו בהבעת פנים רצינית וקפואה.

אומנם היה קשה לפענח את תום, אבל בכל מה שמדובר על אביו לא צריך להיות קורא מחשבות או קורא שפת גוף מקצועי בשביל להבין מה עובר עליו. היה שם הרבה כעס, כאב ואפילו גם אהבה מודחקת שהסתתרה מאחורי חזותו הקשוחה.

"זה אומר המון" החזיר אמיר "במיוחד בשבילי" התקרב אליו בזרועות פתוחות לחיבוק. תום לקח צעד אחורה ואמיר שהבין את הרמז, הרכין את ראשו והשמיט את ידיו.

"מה אתה רוצה?" אמר בקרירות.

"שתבוא איתי לאיטליה" השיב.

תום נחר בבוז."אתה אמיתי, תגיד לי?"

"זה לא להרבה זמן, רק לחודש אחד-"

"יכולתי למות בגללך ואתה ברחת כמו שפן, ועכשיו אחרי חודשיים אתה חוזר ומציע לי ללכת איתך לאיטליה?!" קטע אותו בחדות. "מה לא בסדר איתך?!" צעק. כל גופו רעד מכעס, גבותיו התכווצו, פניו מאדימות ואגרופיו היו קפוצים בחוזקה.

"אני מצטער" בלע את רוקו.   

"מצטער?!" שאג תום. ידיו אחזו אותו בכוח והצמידו אותו אל הקיר הקרוב. "זה כל מה שיש לך להגיד לי?"

"מה אתה עוד רוצה שאני אגיד לך?" התנשם בכבדות. מבטיהם הצטלבו ושתיקה מתוחה השתררה באוויר למספר שניות. היה משהו בעיניו, מאין ניצוץ של צער וכאב שכמעט והצליח לשכנע את תום.

"עזוב, " מלמל, מרפה את אחיזתו והתרחק לאחור. "זה כבר במילא לא משנה מה תגיד" הוסיף, מפנה אליו את גבו ומתרחק.  

"זה משנה אם אני אגיד שיש הרבה דברים שאתה לא יודע, הרבה דברים שאם היית יודע היית נשאר בפה פעור וסולח לי ויחד עם זאת, זה היה מעמיד אותך כהמטרה הבאה של ראשי משפחות הפשע? " צעק. תום המשיך ללכת, לא מביט לאחור.

"זה משנה אם אני אגיד לך שאני חולה סופני ושנותר לי עוד חצי שנה לחיות?! " קולו רעד כאילו הדמעות חונקות את גרונו, כאילו הוא נשבר בכל רגע ופורץ בבכי.

הפעם תום נעצר, קופא במקומו למשמע דבריו. ליבו עצר מלכת ותחושת מחנק עופפה אותו.

"זה משנה..."התחיל. תום הסתובב אליו. זוהי הייתה הפעם הראשונה שבו ראה את אביו באור קצת אחר וברגע של חולשה. "זה משנה אם אני אגיד לך שאני אוהב אותך ואת החודשים האחרונים שנותרו לי אני רוצה לבלות איתך?"

הוא מחה את הדמעה העקשנית שזלגה במורד לחיו והתיישב על הספסל הקרוב. תום בלע את המועקה שטיפסה בגרונו, מתעשת מההלם ומתיישב לצידו.

"מ-ממה?" שאל כמעט בלחש, שובר את השתיקה המתוחה שהשתררה למספר שניות.  

"סרטן"

"מתיי?"

"לא הרבה זמן....גיליתי לפני כמה חודשים כשהייתי בצרפת"

"לא," הניד את ראשו "התכוונתי מתי יוצאים לאיטליה".  הוא ידע שאם הוא מפספס את ההזדמנות הזו ,כנראה ולא תהיה לו הזדמנות נוספת.

 אמיר יישר אליו את מבטו בחדות, מופתע בהתחלה ואז מחייך קלות. "מחר"  ענה.

וכנראה יש דברים שלעיתים ניתן לומר עליהם שאף-פעם לא מאוחר מדיי..

 

- חודש אחרי. -

 

 

השעה כבר חצות. משב רוח נעים נשב באוויר, הירח היה מלא והכוכבים נצצו יותר מאי פעם כמו יהלומים.

תום מצא את עצמו מתחת לבניין שלה אחרי שחזר מחודש באיטליה, הולך מצד לצד, מתוח ולחוץ אבל בסוף אוזר אומץ ומחייג את המספר המוכר.

"היי"

"מי זה?" קולה נשמע מעבר לפלאפון. הוא כל-כך התגעגע לקול הזה.

"כבר שכחת את הקול שלי?" גיחך. שתיקה מתוחה השתררה באוויר.

"רק רציתי לוודא" השיבה. קולה מעט רעד ונשמע שהיא הייתה צריכה עוד כמה שניות כדי להקל את ההפתעה.

"תרדי," אמר "אני מתחת לבניין שלך" הוסיף וניתק. הוא לא רצה לתת לה את האפשרות להתחמק או לסרב.

 

היא מצאה את עצמה יורדת במורד המדרגות, כולה רועדת, נרגשת ובעיקר מבולבלת. הלב פועם בקצב מטורף, הכול חזר אליה שוב – הרצון להיות בקרבתו, להרגיש שוב את החמימות כשהוא עוטף אותה בין זרועותיו, את התחושה הממכרת והאופוריה המטורפת מהנגיעות הקטנות, מהמילים היפות ומהנשיקות שמציפות אותה בתחושה עילאית.

הכעס שהיה טמון בה על העזיבה שלו, האכזבה שהכתה בה, הכאב החד בלב שעד היום לא מתרפא – נעלם ברגע. 

חודש שלם היא העבירה בניסיון להדחיק אותו מחייה וממחשבותיה, בניסיון למצוא את המגרעות הכי גדולות שלו כי רק דרך השנאה היא תוכל לשכוח אותו, והנה הוא פתאום חוזר, משכיח הכול ברגע, עומד שם ומביט בה בעיניים כחולות וגדולות.

"אני לא-" התחילה. היא הרגישה שבכל שנייה היא עומדת לפרוץ בבכי.

"אל תגידי כלום" קטע אותה. הוא התקרב אליה, מעביר את שערה לאחור כמו שהוא רק נוהג לעשות ומסתכל בעיניה. המבט הזה...העיניים האלו...גרמו לה להתמוגג מולו, להשבה בקסם שלו.

"מה נזכרת בי פתאום?" לחשה. היא רצתה להתרחק, לברוח, אבל היא לא יכלה לעשות את הצעד הזה. אולי...אולי כי היא לא באמת רצתה.

"אף-פעם לא שכחתי אותך" השיב.

"עבר חודש" עכשיו הכעס הציף אותה. היא סוף-סוף עשתה צעד אחד לאחור, מתחמקת מהידיים שהונחו על מותניה.

"הייתי צריך זמן"

"זמן למה?" הרימה את קולה. הוא נשך את שפתיו.

"להבין שלא משנה כמה זמן יעבור, הלב לא יתרפא והחור לא יתמלא שוב לעולם." ענה.  דמעה מלוחה זלגה מעיניה. הוא הרים את ראשה המורכן, יוצר קשר עין. "שום דבר לא יהיה אותו הדבר בלעדייך. את מבינה אותי,אלי? אני לא יכול לחיות בלעדייך"

בלי להבחין, היא שוב מצאה את עצמה קרובה אליו. ידיו נוגעות בעדינות כאילו מפחדות להכאיב, עיניו משוטטות עליה, קוראות אותה כמו ספר פתוח ומשאירות אותה חסרת אונים מול הקסם המהפנט שבו התברך.

"אתה יכול לחיות"

"אני לא רוצה" הצמיד את מצחו אל מצחה. היא לא יכלה שלא לנשוך שפתיים מהקרבה ומריח הבושם הנעים.

"מאוחר מדיי" ניסתה להרחיקו. הראש והלב מתעמתים, המלחמה מתרחשת מבפנים. מי ינצח?  

"הייתי אומר אף-פעם לא מאוחר מדיי" לחש לאוזניה.

"אבל?" המשיכה כי תמיד יש אבל.

"אבל יותר נכון לומר שזה רק תלוי בך....אם רק תרצי לתת לנו עוד הזדמנות, אם רק נרצה שהפעם זה באמת יעבוד – זה יעבוד"

"תבטיח" הניחה את ידה על חזהו. היא יכלה להרגיש את נשימותיו ואת ליבו פועם בקצב מואץ. את זה אי אפשר לזייף או להגיד שזה לא אמיתי.

"רק תגידי מה" לחש.

"תבטיח לי שהפעם זה אמיתי, שזה רק שנינו בלי משחקים ואגו ושלא מוותרים"

"נשבע לך" אמר, מסתכל עמוק בעיניה ואז פורם את כפתורי החולצה, מוריד אותה וחושף את גופו שהתהדר בקעקוע חדש על חזהו. קעקוע של לב שבתוכו יש את קלף הג'וקר והאות הראשונה של שמה באנגלית.

היא מחתה את הדמעות ומשכה באפה, ידיה הרועדות מהתרגשות עוברות על הקעקוע שבחזהו, ואז מלפפות את ידיה סביב צווארו, מחבקת אותו הכי חזק שאפשר ופורצת בבכי.

הוא מחבק בחזרה, עוטף אותה בחום שכה הזדקקה לו. ידיו עולות ויורדות במעלה גבה כמנסות להרגיע, אבל היא יכלה להרגיש שהוא בעצמו נסער, שגם הוא מתרגש וצריך את הבכי המשחרר מכל הדברים שאגר בפנים ומההתרגשות.

"את תמיד תהיי הג'וקר שלי" לחש לאוזניה.

היא חייכה. "אתה תמיד תישאר האס שלי"

 

 

 

 

The End.

 

 

מאחר והסיפור הגיע לסיומו, אני רוצה לכתוב כמה שורות מסכמות על הסיפור והתהליך שעברתי בזמן הכתיבה.

נתחיל באלינור. אלינור היא כל מה שאני כן וכל מה שאני לא. למעשה, יצרתי בראשי דמות שמאוד דומה לי בהרבה מובנים, אבל כל- כך שונה ממני כי הוספתי לה תכונות שאין בי והייתי רוצה שיהיו בי.

הצורך הזה להתגונן, לעטוף את עצמך ולבצר את ליבך בחומות הוא משהו שמאוד אופייני לי. כמובן שחלק ממני מאוד הזדהה מהפחד שכרוך באהבה ומכל פגיעה אפשרית שיכולה לייצור עוד סדק קטן בדבר השברירי הזה שנקרא הלב.

הרבה פעמיים בעזרת אלינור יכולתי לתאר את הרגשות והתחושות שעוברות עליי בלי להרגיש ערומה וחשופה מדיי. אני חושבת שאולי במידה מסוימת זה גם מה שריגש קצת יותר בסיפור, כי זה בא ממקום אמיתי.

לי יש נטייה לנסוג לאחור בכל פעם שפעימות הלב מאיצות את מהירותן קצת יותר מן הרגיל . אחד הדברים הכי בולטים באופייה של אלינור כבר בשלבים המוקדים של הסיפור, זה שהיא הייתה מוכנה להילחם ולהיאבק בשביל אהבה. היא לא הייתה מוכנה להרפות ולנסוג לאחור.

מדיי פעם תהיתי לעצמי אם זה לא אובססיבי מדיי, תלותי ופתטי, אבל הגעתי למסקנה שבאיזשהו מקום היכולת שלה להאמין ולתת את ליבה למישהו אחר עם כל הסיכונים שכרוכים בזה, גורם לי לקנא.

לגבי תום...הוא הפנטזיה שלי וגם הוא חלק מורכב ממני. אני אוהבת בו את החזות הקשוחה, את זה שהוא מחוספס שכזה ו"קשה להשגה". הוא מהטיפוסים שאולי דופקים וזורקים על ימין ועל שמאל, אבל כשהלב שלהם נתפס חזק – מכירים את הצדדים הרגישים ומגלים שהוא יהיה נאמן לך ולצידך תמיד. הסכנה שיש בלהתאהב בתום באיזשהו מובן מסוים, הוא דווקא מה שמושך אותי עוד יותר אליו.

כמובן שיש עוד אלף ואחת דברים לומר, אבל אני אחסוך את זה מכם. כל מה שנותר לי הוא רק לקוות שגם את מאוד נהניתם כמוני ולהודות לכם שהייתם חלק נכבד בתהליך הזה.

 

 

XOXO

נכתב על ידי , 27/12/2009 19:10  
85 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



292,724
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , מגיל 14 עד 18 , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לPretty Woman. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Pretty Woman. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ