לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מילה היוצאת מפיך גדלה והולכת בדרכה.


תנו לי לחיות בלי לב

כינוי:  אֶשַיין

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2009    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2009

5:15


קמתי לבד, מהר, בפתאומיות, הערתי את השותפה שלי לחדר משקית במבה מרשרשת- תמיד הדברים הכי לא צפויים מרשרשים ממש באמצע הלילה כשאפילו לא חושבים על זה באמצע היום. בלילה ובמיוחד בשעות הרגישות האלה לפני הבוקר לכל דבר קטן ומטומטם יש משמעות ענקית. נעל בית שתקועה באמצע החדר, דלת נפתחת, אור, נשימות.

בגלל זה אני מספרת את כל זה.

הלכתי לאט, בבית ספר הריק, במגדלים השקטים שקטים הלכתי עם נעלי הבית שלי ועם פיג'מה ועצרתי ליד החלון למדשאות, הכל היה חשוך מאוד, ושמתי את ההפתעה הקטנה שלי בחדר שלו. הכנתי אותה יום קודם- לקחתי קופסה של מקס ברנר, שמתי בפנים עוגיות שהכנתי ושוקולד שקיבלתי, בקבוק מיים וחטיף אנרגיה, עם לבבות שכתבתי עליהם בפנים. האמת היא שבכלל לא עשיתי את זה מתוך אהבה אלא סתם כדי שיהיה לו טוב ושיהיה לו מה לאכול היום. אולי כי אני חייבת? אנחנו בכלל לא זוג של ילדים. אנחנו מתנהגים באופן ילדותי וגם כמו זוג זקנים.

עמדתי מול החלון שוב, השמיים התבהרו קצת מעל המדשאות, אבל לא היה לי כוח לעמוד ליד החלון עד לזריחה ולהבהיל מישהו שהחליט לקום מוקדם כמוני, וליצור אי נעימות. חזרתי לחדר, נזכרתי באימה בשעון שכיוונתי ל-5:55 ויכול להעיר את כל השותפות שלי ולגרום לתקרית דיפלומטית איומה ונוראה. השעה הייתה 5:30. החלטתי להירדם והעיניים ממש כאבו לי, אבל השותפה שלי נשמה חזק ולא הצלחתי להירדם שוב. והוא בא אחר כך, בערך ב-6, כדי להיות איתי עד שהוא הולך. הוא ממש אנוכי לפעמים. אז קמתי (שוב) הייתי איתו בערך 3 דקות הוא לא הודה לי בכלל כמו שצריך והוא הלך. עכשיו 6:38 ואני מחכה לשעת האפס שלי (להיות ער ולחכות לשעת אפס!! כמה נורא...!)

כבר 6:47 אחריח שערכתי את הפוסט, ישלי עוד 13:דק'. אחר כך אני אלך לקנות שמפו, אלך לרוץ (אלך לרוץ...) ואעשה את העבודה בפילוסופיה, באנגלית, ובגדי, אנגן, וארמוס את הרומנטיות של הרגעים האלה עד דק.

ככה אנשים נורמליים חיים כל הזמן, לא?...

נכתב על ידי אֶשַיין , 20/4/2009 06:28  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עוד קצת,


עוד קצת. בסוף יהיה לי טוב ואני אחליט שזה רע, אני אפיל את עצמי, אברח מעצמי, אל הכיעור האמיתי הבסיסי שבי אל מה שאני באמת ואצטער כל כך.

אני מתגעגעת אולי זה טוב אני רוצה להשתעמם בפעילויות מפגרות, רוצה לחכות לערב כיתה ולצחוק לא מהעלילה, אלא מלראות את האנשים המוכרים מפזזים ומקריבים את שמם הטוב על הבמה. רוצה אליו, רוצה ללכת במסדרון, עם קפה מגעיל לשיעור, בהפסקות ארבע ובארוחות הדוחות עם השערות המעשירות את האוכל בחלבונים, רוצה כל כך- מי היה מאמין?!

אם יש פנטזיה אחת שאני רוצה להגשים: זה לסיים את כל העבודות שהן טיפ טופ, ואז לשאת אותן למזכירות, ולהניח כל עבודה בתא של המורה.

הה!

impossible to stay

I love you I love you

kisses for me... ba da bda bda baby ba da

i'll soon be back for more. so long babe so long,

hang on baby hang on

נכתב על ידי אֶשַיין , 15/4/2009 21:39  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כאב ראש


נזכרתי שישנתי איתו ביום שישי אחד, בפנימייה, אחרי שראיתי את הסרט אימה הזה בלעדיו, והייתי בטראומה קלה

אז הלכתי לישון איתו והראש שכבר כאב לי כל השישי התפוצץ לא יותר ויותר, והוא שסוף סוף נרדם (בדר"כ הוא לא נרדם כשהוא איתי)... בקיצור לא רציתי להעיר אותו... אבל בשלב מסויים כבר לא יכולתי הייתי ממש צריכה להכאיב לעצמי כדי שלא יכאב לי.

הערתי אותו והתחלתי לדבר ולא הצלחתי, התחלתי לבכות מרוב כאב והרגשה לא טובה, הרגשתי רק את הראש שלי. רציתי רק שייפסק כבר.

והוא הביא לי טיפות באך וזה לא עזר. בשלוש בבוקר הוא אמר לי, יותר נכון לא נתן לי אפשרות אחרת, ללכת למדריכים בזמן שהוא קורא למישהו (אני לא זוכרת מרוב שכאב לי הראש). אני זוכרת שרציתי ללכת לבד למדריכים. דידיתי לי עם סווטשרט ענק ועיניים כואבות והרבה אור במסדרון, נכנסתי למזכירות והתחלתי לבכות ולהגיד מידי פעם הראש... הראש... באמת שלא יכולתי הרבה יותר מזה. הכינו לי תה ות'כלס פשוט לא ידעו מה לעשות איתי. הראש המשיך והמשיך והוא בא ישב לידי והיה לידי כל הזמן. הוא לא עשה כלום אבל הוא לא עזב אותי לרגע וראיתי שהוא באמת דאג. אני לא יודעת למה זה חשוב אבל אז זה נראה לי כל כך הרבה, מה שהוא עשה, ועכשיו אם מישהו יקרא זה נראה כאילו הוא לא עשה כלום.

אחר כך הוא הוביל אותי לחדר (הריק) לאט לאט, הביא ספר, מיים, אייפוד של מישהו מהחדר שלו עם שירים של הביטלס. התחיל להקריא לי מהספר. שמענו ביטלס וכולו היה מלא רצון טוב והבנתי עד כמה הוא אוהב אותי. הוא פשוט עושה לי רק טוב כל הזמן

אני זוכרת שהפעם הראשונה שישנו יחד זה היה אחרי הנשיקה הראשונה שלי, שלנו, היינו בחורשה והוא הביא שמיכה ואז הוא נזכר שהוא שכח כרית, אז אמרתי שלא נורא ושמתי את הראש שלי על החזה שלו. מעולם לא עשיתי דבר כזה, הדבר הכי נועז שעשיתי זה היה לשבת קרוב למישהו. ונרדמתי, והתעוררתי הרבה להפוגות קצרות, וכל פעם הופתעתי עד כמה הפנים שלנו קרובות וזה היה כל כך מוזר וטוב.

אולי לפעמים יש מידע שאתה צריך לשמור בתוכך כמו אוצר יקר ולא חשוב

נכתב על ידי אֶשַיין , 15/4/2009 20:49  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אפטר פארטי


הדממה שאחרי ההתפוצצות. אתמול היה נוראי, מתוק מתוק כזה שבא להפסיק. בלי טעם של עוד. ואני רציתי שקט, להיות רק עם האנשים הנחמדים. מישהו כותב לי "זוכרת את ה-14 באפריל של כיתה ה'-ו'???" אוי ואבוי לי אולי יצרתי רושם שיום הולדת זה חשוב לי במשך השנים?

די. שיעשו אנשים מה שבא להם לא אכפת לי. שישבו כל היום מול המחשב ושישלחו לי הודעות, זה אומר משהו עליהם, לא עליי, זה בטוח.

הוא שלח לי את אחותו מירושלים להביא לי מתנה ואני הרגשתי כל כך כפויית טובה. כי אתמול אמרתי לו שכל היום חיכיתה לטלפון ממנו...

הוא קנה לי עגילים נורא יקרים ואני חשבתי שהוא קמצן. ושאחותו באה שכחתי מרוב התרגשות להציע לה לשתות משהו או לשאול אותה אפילו מה שלומה. אני לא יוד'עת מה עבר עליי באותו רגע.

אני רוצה שכשנחזור, וזה יקרה, למרות שאני רוצה למות עכשיו בשקט, יהיה לי קל עם אנשים והגישה שלי כלפי הכל תשתפר, תרגע, שאני אוכל לכתוב כמו פעם, עצור וכואב וקטן.

וכשניפגש, השיער שלו שוב יגדל, ונתחבק לאט, בסבלנות, לא נדאג. ואז בלילה אני אתגנב לחדר הריק לידו והוא יכין כבר מצעים ודובים ושוקולד ונישן יחד לבד לבד לאט כאילו זה מאז ומתמיד

נכתב על ידי אֶשַיין , 15/4/2009 18:29  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יום הולדת 16


כל כך הרבה אנשים שלחו לי בפייסבוק המטומטם איחולים. אנשים שמרכיבים את העולם שלי, אני משערת. הם גם כתבו לי דברים שהם בחיים לא היו אומרים, וזה מוזר. אבל אני זורמת איתם ולמי שקורא לי חמודה אני מחזירה "מתוקה" ובהתחלה עניתי עוד לכל "מזל טוב" סתמי, אבל עכשיו שיניתי את הסטאטוס שלי ל "תודה לכולם" כי די אין לי כוח לענות לכולם.

מה הם רוצים? מה פתאום הם מתלהבים ממני ומהיום הולדת שלי? רובם לעולם לא קוראים לי חמודה, מתוקה, לא שואלים, לא מתעניינים, ואולי מרכלים עליי, מה אני יודעת.

למה רק לי הם יוצאים מגדרם כשיש לי יום הולדת? ואחר כך ממני הם מתעלמים יותר? מה יש בי שמתייחסים אליי דווקא בצורה הזאת?

ולמה אני מספרת את זה? מה זה חשוב.

אני מחכה עכשיו. מחכה.

אתמול חלמתי שההורים שלי קונים לי mp3 כי אמא שלי ראתה את הרשימה של הדברים שאני רוצה לקנות, ורצתה להפתיע אותי. שמחתי, אבל התעצבנתי שהיא הסתכלה לי בדברים. וחלמתי שאני בהרצאה בפנימייה ואז אנחנו יוצאים ומסתבר שהחליפו את הפנימייה ואנחנו הדור האחרון ש"זכה" לראות את הפנימייה הישנה. ואז אומרים לנו שאם מישהו קם ורוצה לצאת מהחדר בבוקר מוקדם, הוא צריך לשלם למנהלת או משהו כזה.

חיכיתי וחיכיתי שחתול יתקשר. הייתי בטוחה שהוא יתקשר ב-12 בלילה, בדיוק כשיש לי יום הולדת.

ואני עדיין מחכה שהוא יתקשר... יש לי הרגשה שהוא לא יתקשר היום משום מה.הוא כל יום מתקשר, כמה פעמים. למה היום לא? הוא בטח חשב שזה אתמול המעופף הזה.

כלי נשיפה ומיתרים סובבים בחלומי, שרים שירי תהילה לך. כן שירי תהילה נעמי, נעמי אני, שלך... חכי עמדי עוד רגע קט נעמי, רק בחלום את פה איתי. וכשהבוקר יעלה נעמי
אהיה כאן לבדי

נכתב על ידי אֶשַיין , 14/4/2009 17:59  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאֶשַיין אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אֶשַיין ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ