לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

music for the dark corners



Avatarכינוי: 

בת: 49

Google:  yaellila

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2015    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

3/2015


מכתבים מתוך המיגרנה

שטויות דוהרות לכאן ולשם. אני עצובה. לשטויות יש צורה של סוסי פוני לבנים מנומרים בכתמים שחורים וחומים, ארוכי שיער, עבי רגליים ומוצקי פרסה.

יום עיון של המגמה. חלק מעניין וחלק פחות. מרגישה את הפער בין האופן שבו עובדים במרפאה שבה אני עובדת, לבין האופן בו אנשים שלא באים מרקע כזה עובדים. לא לא, תעזבי את זה רגע. תחזרי לשטויות הדוהרות על פני האחו הירוק הקצר. רטט קבוע עובר באצבעות כף הרגל, מין זרם חשמלי, אולי קשור למיגרנה. אני צריכה לישון, אבל לא רוצה - משהו מבפנים עצוב מדי. חבל שאת לא כותבת את החלומות שלך - הם כל כך מעניינים. הסיפור של לוז'ין מרתק - אני כבר באמצע. התהליך האובססיבי-פסיכוטי שהוא עובר מזכיר לי מטופל שמתמודד עם משהו דומה - אולי אתן לו לקרוא קטע, אבל כשאסיים את הכל. אני מחפשת קטעים שיש בהם איזושהי תקווה. מישהי כתבה איפשהו שלא היאוש יהרוג אותה, אלא התקווה. אבל אני לא חושבת. יש בזה משהו, אבל בתנאים מסוימים. לדעתי אי אפשר בלי תקווה. אבל נכון שהיא יכולה לייסר עד מאוד.

הסוסים דוהרים בחוסר מנוחה לכאן ולשם. לא מוצאים.

אני מחכה. מי יודע מה יקרה? נדמה ששום דבר. נקווה שמשהו.

כתבי, כתבי הרבה, אל תניחי: ברכבת: יפני ואיש שמן שאזנו חבושה, שניהם עם מזוודות גדולות, ומולי יושב י', ולידו מין רב תימני גוץ, שבוהה בי ובנו מדי פעם, עטור זקן אפור, כובעו השחור הנאה על השולחן, מואר באור השמש היורדת של הערב

לשטויותייך אין אורווה, הן מלחכות פה ושם עשב ליחוך קצר, חסר מנוחה. אני בוהה בזוג מספריים שמונח על השולחן, על גבי עט וכל מיני פתקים, טראומיל מצד ימין, קרם ידיים משמאל, שלוש סוללות גמורות לידו, לכל פרט יש משמעות, כל דבר, כל דבר, היכן אתה? עוד יציעו לי פרשנויות מנחמות, פותרות, מחזיקות באופן וירטואלי. אני הודפת אך גם מבקשת; זרם קבוע חולף בכף רגלי, אתמול הייתי בפילטיס, הפעם היה קשה, לא הצלחתי להחזיק מעמד עד סופם של התרגילים, שוב כואבים לי שרירי הבטן, זה משמח, מצד שני, אני רוצה לבוא גם ביום חמישי, אבל אי אפשר עם שרירים כואבים. מקווה שמחר כבר יכאב פחות. אני מביטה שוב בזרועי, בדיקת הדם משלשום נגמרה רע, כשהגעתי הביתה והורדתי את הפלסטר ראיתי שהמקום התנפח ונעשה כחול וכואב, בינתיים הנפיחות ירדה קצת אבל יש לי כתם ענקי עם רקע ירקרק כחלחל, ועליו משיכות מכחול עבות בסגול עמוק. אזור הדקירה בולט קצת ומעוטר בשתי נקודות אדומות. פה ושם מתגוון בצהבהב. ציורי להפליא, וכמעט התעלפתי כשראיתי את זה. כמו פנס בעין, אבל על הזרוע.

נפגשתי עם מישהו - הוא צעיר מדי בשבילי, אבל מאד רוצה, ואני לא יודעת אם אני רוצה. אני לא ממש נמשכת אליו. אני לא יודעת למה יש לי את הנטייה "לעשות לו טובה", כלומר קל לי לרחם קצת (זה לא בדיוק לרחם, זה קצת כמו שיש כלבלב שמאד מכשכש לך בזנב, ואת מלטפת אותו ונותנת לו את הנקניק או הגבינה של הסנדביץ' שלך).

כואב לי מדי הראש, אבל הענבל שלי (כן זה שבתוך הגרון :) רוצה שאכתוב. כל מיני חלקים של הגוף תובעים את שלהם - ואילו הראש כמו עשוי מקירות זכוכית, חלקות ומצטלצלות, שבאופן משונה כרית לא תתאים לצרכיו, אלא דווקא רצפת עץ של סטודיו. אני חושבת שהיא משלבת קצת יוגה בתרגילים, וזה יפה בעיני. היא גם מסבירה (ביקשה שאהיה מולה כדי שאוכל להיעזר בקריאת השפתיים שלה) את מה שעושים, הסברים טובים מאוד. כמטפלת בתנועה אני יודעת. באמת מורה מעולה, ואני שמחה שמצאתי אותה.

זהו - זיגזגתי לכם (הייתי יכולה אפילו יותר) אולי יותר מהרגיל, תסתדרו :)

נכתב על ידי , 24/3/2015 20:47  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



טראומיל


סתם, אין לי משהו חשוב לכתוב עליו. גם לא כל כך חשק לכתוב - מין דיכאון מתון שמזוהה כחשק להתכנס לאנשהו - למיטה, לאוכל מנחם, ללא לעשות שום דבר, רק לספוג עד אפס מקום, ספוג רווי ולא מסופק. 

גם במצב הזה אני עדיין עושה דברים, בגלל האחריות - בית וילדים, אבל לוקח לי יותר זמן, ואין לי חשק.

בבוקר תליתי תמונות - קניתי בשבוע שעבר פטיש טוב ומסמרי פלדה כי הקירות פה קשים מאוד - לא בטון, אבל אולי בגלל שזה בית ישן ובנו אותו מלבנים מוצקות יותר מהרגיל. בכל אופן, תליתי סוף סוף את התמונות שעמדו בצד כמה חודשים מאז שעברנו לכאן. ודפקתי את האצבע כמה פעמים עם הפטיש, עד שלבסוף ממש כאב :) באמת מטומטם, אבל לא הייתה לי סבלנות ורציתי לתלות, גם במחיר של אצבע דואבת, שהייתי בטוחה שתיכף יעבור. עכשיו יש סימן סגול, והאצבע ממש כואבת. ונזכרתי שיש לי משחת טראומיל - זו משחת קסמים של ממש לחבלות. לא עבר לגמרי, אבל כואב פחות, ואפשר להקליד בעדינות.

את כמו פינתו של השולחן: עץ רך ובהיר, שפסים חוצים אותו לאורכו. פינה פשוטה וישרה

בחוץ יש המון אנשים בהמון סיטואציות. ולי צוואר תפוס. קמתי ככה. 

לפעמים השקט מתאסף עלייך, מאפיל סביב. את משפילה את מבטך לסוודר האדום. הריצ'רץ' משתפל מטה, כמו קימוריה של דרך הביתה. היכן הבית?

חוץ מגרביים, תחתונים וחזייה, אני ממש כיפה אדומה ביתית: מכנסיים, חולצה וסוודר אדומים. 

שותה תה וחושבת על הבירה מאתמול - בירה מלכה בהירה, בלונד 14, שהייתה תחילה טעימה מאוד, ואחר כך הפכה עכורה משום מה, סמיכה קצת. האם בגלל האוכל? והאוטו התכול של ג', שנראה כמו צעצוע מבהיק וקומפקטי. מקום העבודה שלה הוא חלל אחר, שונה כל כך משלי - חלל נעים, ריחני, אסתטי, יקר - אצלי מוקף מוסכים, רחובות עמוסי גרפיטי, במעלית כמעט תמיד יש משהו שנשפך או שבדיוק המנקה שטפה, אנשים שיציבתם או פניהם משקפים השפעת תרופות פסיכיאטריות חולפים בדרכם לקומות השונות. האומללות עולה ויורדת בפיר המדרגות, שם מותר לעשן, החלל המרכזי מוקף סורגים נגד הפיתוי לקפוץ פנימה. חייה של ג' שקטים ויציבים, למרות הבעיות המשפחתיות, החמות שדעתה מתעכרת יותר ויותר, הבן זוג שיש לו בעיות שינה. לא הייתי מחליפה את חיי עם חייה, זה אני יודעת, אבל כשהייתי צעירה יותר חלמתי על חיים כאלה, מוגנים, מוארים, בית יפה ופרטי, נסיעות מדי פעם. 

אני לא יודעת מה אני רוצה. אולי כן הייתי רוצה חיים מוגנים כאלה, אבל לא את שלה. 

להיפגש זה כמו לגעת ולהציץ לתוך 'זה' - התיזה נראית כמו חלום רחוק, היה או לא היה? - הפכתי למין שלולית כזאת, עצלה,

הלכתי לפילטיס ביום שני - המורה הייתה טובה מאוד - בין התרגילים עשינו מתיחות טובות ממש, אולי לכן לא היו לי כאבי שרירים מהר מדי אחרי כן, הם הופיעו באיחור, לא למחרת בבוקר, אלא למחרת בערב. זה היה קצת מוזר. אני לא הייתי גרועה מהאחרים, להפתעתי, או שהאחרים לא ממש היו מנוסים - אין לי מושג. בכל אופן הופתעתי לגלות שאני די חזקה, ושרירי הבטן במצב לא רע. פה ושם רעדתי קצת, בעיקר בתרגילים שנשענים בהם על הידיים. וחוץ מזה השמנתי קצת - במהלך כתיבת התיזה אכלתי הרבה. זה לא נורא, בעצם. לא יודעת.

אני לא כותבת עליו כי כואב מדי, אני דואגת לו מאוד, אבל הוא הפתיע אותי היום, איכשהו הזיז את עצמו לסדר ולנקות את החדר, וללכת לקנות דברים, למרות שהיה אסתמטי ושאינו מרגיש טוב בימים האחרונים. זה בעצם מעודד, אבל עדיין רחוק מתפקוד רגיל, וגם אני פוחדת כל הזמן שיהיה מדוכא מדי. לפחות התחיל ללכת לטיפול, ואני מקווה שזה יעזור - לא ברור עוד כלום. צריך זמן (הגדול שלי). בבוקר לא התחשק לי לגשת אליו, כי זה לא נעים, להתחיל להתווכח, כשאני גם דואגת כל כך. אבל לא היה צריך, הוא אמר שהוא רוצה לסדר בעצמו ושאני לא צריכה לעזור לו, ונראה בסדר. רק שעכשיו הוא שוב נראה עייף ו אני לא רוצה לפרט יותר.

הלכתי השבוע גם לרופא אאג כדי להתחיל הליך לקראת ניתוח באוזן השנייה, או בשתיהן, מה שימליצו לי. זה רופא שעובד בבית חולים אחר, באיכילוב, והוא היה מאוד מאוד נחמד, להפתעתי, כי עד עכשיו לא היה שום רופא שהתייחס אלי כמו אל בן אדם, ואמר את דעתו בגלוי, ולא ניסה להגיד דברים כלליים ולא מתחייבים. ואחר כך מנהל המחלקה עצמו שלח לי סמס :) זה עוד לא קרה לי אף פעם - תמיד היו מתקשרים אלי (למרות שביקשתי לא להתקשר, כי אני לא שומעת בטלפון) או שהיו מתקשרים אל אבא שלי.. באמת כמו שאמר לי מישהו שעבר שם ניתוח דומה - היחס שלהם שונה.

 

ניתוח זה כמו לידה - אחרי מספיק זמן את שוכחת איך זה. מצד שני, אולי הם ישתדלו יותר, כמו שהם משתדלים עכשיו.

דברים משעממים - על השולחן קוביות המספרים שמתוות את התאריך מראות עשרים, ומעליהן מופיע תאריך אחר, שני מספרי 1 כשהאחד אופקי ורעהו אנכי - תאריך ביקום המקביל שם טמפלינגטון חי - מתי אחזור לסיפור הזה? וגם למתילדה. אני חייבת לעצמי את זה, גם אם אין דד ליין או מנחה שמחכה שאשלח לה תיקונים. לפני כמה זמן כמעט פירסמתי סיפור של מתילדה - עבר עליו עורך שאהב אותו מאד, אבל האתר לבסוף לא נפתח, ולא טרחתי לשלוח למקום אחר. אולי אצרף כאן בפוסט הבא

 

אני יכולה להמשיך ולקשקש עד אינסוף. קודם חשבתי שלא יהיה לי מה לכתוב. אני יכולה להמשיך ולצלול, הנה שם, מלמטה עולה המילה סגול, מה סגול? אני לא יודעת. מילה סגולה עולה ממעמקים, אני לא רוצה להוסיף לה זוהר, אבל יש לה קרינה עמומה כזו, אני ממהרת למחוק אותה, לא רוצה דברים שזוהרים, שמנצנצים, אני פינת שולחן עץ בהירה ופשוטה, עם אצבע דואבת (לא, זה לא הסימן הסגול של המכה :) הכל מהביל, מתאבך

ניקח ספר ונלך למיטה. במילא כבר כמעט אחת עשרה, שעת לילה מאוחרת של חננות :) שפכתי כאן (אפילו לא שפכתי, סתם שמטתי) מילים כמו ערימת כביסה מהמייבש אל המיטה (אוף, צריך לקפל. המיטה תפוסה). חסרות צורה, נקיות מדי, מכובסות אלפי (לא נגזים, אולי מאות?) פעמים

נכתב על ידי , 20/3/2015 22:09  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




מתלבטת אם לפתוח בחזרה. נראה לי שאני רוצה, על כן אעביר כל מה שהיה קודם, למעט שני האחרונים, לטיוטות. זו חוויה קצת מוזרה, אבל אולי היא חוויה של גמישות, של יכולת תנועה. ובהזדמנות זו גם תודה לכל מי שליווה אותי בפאזה הפרטית :)

 

יש לי הרבה מה לעשות היום: הררי כביסה, להכניס כלים למדיח, לקנות תה ותבניות, לאפות, לצלות משהו, לשטוף את הרצפה. כזה יום אביבי בחוץ, אבל כל כך הרבה זמן לא הייתי עם הבית. לסדר את ערימות הניירת, את ערימות המאמרים והטקסטים, יש לי גם ערימות מהתואר הראשון, שוכנות בארגזים מתחת לשולחן. אני רוצה לפנות מקום. (לפעמים קורה לי שאני נוגעת במקשים בצורה לא מתוכננת, ואז כל פעם שאני חוזרת אחורה לתקן משהו, התיקון מוחק את כל מה שאחריו. אני לא יודעת איזה קיצור מקשים ארור זה ואיך לבטל אותו :( מישהו יודע?)

נכתב על ידי , 14/3/2015 10:58  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  


© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לyaellila אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על yaellila ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ