לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

music for the dark corners



Avatarכינוי: 

בת: 48

Google:  yaellila

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2014    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

10/2014


פעם מזמן כשהילדים שלי היו עדיין קטנטנים, גרנו בדרום ואני עדיין הייתי נשואה, לפעמים בשעות הערב כשהתגעגעתי לשמוע מוזיקה הייתי מדליקה את הטלביזיה על ערוץ MAZO, ומקשיבה וצופה בכל מיני סרטונים של מוזיקה. לפעמים היו משמיעים מוזיקה של סרג'יו מנדס, ואחד מהם מצא חן בעיני במיוחד, אני לא זוכרת מה היה שמו, זוכרת רק שהיה בשחור לבן, וראו אנשים שמנגנים עם מישהו ששר, כנראה סרג'יו, ולאט לאט קמו אנשים ויצאו לרקוד בשורה, לא יפים במיוחד, עם חתיכות במכנסיים קצרים, בשורת ישבנים מענטזת, ואני הייתי מצטרפת אליהם עם הילדים, ועד היום יש לי תמונות שלהם לבושים בחצאיות וכותנות שלי שהיו גדולות עליהם כמו שמלות ארוכות, ענודים בכל מיני שרשראות חרוזים שהיו לי. הגדול לא מרשה לי עד היום להראות את התמונות שלו :) פעם הוא אפילו החביא אותן במקרר.

 

ביום ראשון בלילה היה לנו קצר ומכסה ארון החשמל עף פנימה לתוך הסלון. היינו צריכים לחכות לחשמלאי מחברת החשמל והילדים לא רצו ללכת לישון בחושך :) אז שיחקנו טאקי ורביעיות ונהנינו מאוד. הגדול ניצח אותנו סדרת נצחונות ברצף, הקטנה הרביצה לו כל פעם (הוא צוחק נורא, אני נוזפת שלא מרביצים, והיא: "מה לעשות! אני לא יודעת להפסיד בכבוד!"), לבסוף היא ניצחה (עם חיקוי של צחוק הרשע מסדרות אנימציה) ונדמה לי שגם אני ניצחתי פעם אחת. כל כך נהנינו שהילדים אמרו שצריך לעשות פיצוץ בארון החשמל כל שבוע. ומייאו גם הרג עקרב שחור קטן בחוץ. 

עונת הג'וקים נגמרה אז סטרוברי מביאה כעת חיפושיות זבל גדולות הביתה (אולי הן יאספו את הזבל מהבית).

 

אני נורא מדוכאת :) החיים אמנם מחייכים פה ושם (חיוך מזויף :) סתם) אבל פשוט יש יותר מדי דברים להתמודד איתם בבת אחת עכשיו. אז מתחשק לי לבכות כמעט מכל דבר, אפילו אם נופל לי עיפרון מהשולחן, זה מרגיש כל כך מעליב. חוצפה כזו. אבל גם הסתפרתי קצר (הקטנה: אמא מה עשית?! את נראית כמו הגדול מאחורה!!) ויש לי אפילו צבע חדש, וזה כל כך שונה, שאין מי שלא אומר משהו.

 

כל פעם שאני עוברת בתחנת הרכבת, אני רואה את שכונת הפחונים בארלוזורוב


ברזיל זה כאן


 

בתים שלמים זרוקים שם, בלי הקירות שלהם


 

מיצג ענקי של הומלסיות חשופה, כאילו מישהו הקיא באוטובוס. בקבוק מי עדן מחובר לשום מקום. חליפה תלויה על עץ.

קשה לי לא להסתכל

אני נזכרת בסיפור 'דרקון, אין דבר כזה'. ככל שבני המשפחה מתאמצים להתעלם מהדרקון, כך הוא הולך וגדל וממלא את הבית, עד שאיבריו יוצאים מכל החלונות, ולבסוף כשהוא קם, הוא הולך עם הבית. כך גם המיצג הזה הולך ומתמלא, החפצים כבר נשפכים למדרכה, מאז שצילמתי כל פיסה במקום כוסתה בחפצים. כמו בית שיצא מדעתו, התפשט ערום ורץ לפארק באמצע הרחוב.

 

היום ראיתי מישהו עומד שם מנסה לחבר חלק קטן של מעמד, עליו תלה חוט חשמל שחובר לרמקולים, וכשהוא נפל זה היה כל כך. מעליב. מילא כל הבית בחוץ, אבל זה? 

ובסמוך תחנות האוטובוס מלאות באנשים שמחכים לחזור הביתה, בחושך היורד מוקדם בגלל החורף. יש קיר בלתי נראה בינינו לבינם, נראה שכולם מתעלמים אלה מאלה, במיוחד הדיירים, אלה שמחכים בתחנה לא קיימים בשבילם. הם נראים בבית, ואנחנו הלא שפויים שבחוץ.

נכתב על ידי , 23/10/2014 23:02  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סרג'יו


השארתי את המייל הזה כמה ימים בתיבה, רק בגלל השם שלו, סרג'יו :)
נכתב על ידי , 20/10/2014 17:30  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מר מייאו ותזה


על מר מייאו (או מייאוסקי, כשאני פונה אליו בשמו הרוסי) עוד לא כתבתי, וחבל, כי הוא חתול נבון

הוא לא נבון במיוחד, אבל זה פשוט זרם ככה

הוא לא מאד נבון, אבל הוא חתול שופע אהבה, גם אם מדי פעם אוהב לכפכף לי את הרגל כשאני עוברת (ולברוח. אולי יש לו גם חוש הומור?). לפעמים אנחנו קוראים לו כלב - בכל מפגש הוא בא אלינו, מתחכך, מבקש ליטופים, מראה כמה הוא אוהב אותך, נשכב, מתהפך שתלטפי לו את הבטן, קם, מסתובב סביבך, מתחכך, טומן ראשו בשקע הזרוע שלך, מתחכך עוד פעם, נהנה כל כך ומגרגר כמו מכונה. אם סטרוברי יש בה משהו קריר ותלותי וקצת מעצבן, מייאו הוא זה שאין לו הרבה שכל, אבל יש לו המון רגש. כשאני יוצאת מהבית הוא רץ לידי ברחוב, מלווה אותי עד מרחק מסוים שממנו הוא כבר מרגיש לא בטוח, ממש כמו כלב. הוא עוצר ומחכה לי, מסתבך לי בין הרגליים וזה. אני חוששת לו בחוץ, אבל אני רואה כמה טוב לו החופש הזה לצאת בחוץ ואיך הוא צבר בטחון ונראה מאושר (דרך החלון, סידרנו להם מדרך) והשכונה נחמדה מאד לחתולים - רחוב קטן מתפתל ושקט במעלה הגבעה, ובתים שיורדים מטה מהרחוב ואז יש חצר נמוכה. לעומתו היא כמעט ולא יוצאת בכלל, החוץ פחות מעניין אותה, והיא קשורה יותר לבית. כשהיה קטן (ובעצם גם היום מדי פעם) קראתי לו טינופת, כי הוא היה נורא מתלכלך ולא ממש טרח להתנקות. אבל הפרווה הלבנה שלו רכה כמו משי. מוזר איך לכל אחד מהם יש מבט אחר, ואיך גם המבטים משתנים. הם לפעמים מביטים בעיניים, ואני יכולה לראות שהם מכירים אותי, וגם חושבים על משהו. אני מקווה שלא יקרה להם שום דבר בחוץ, ושאנשים רעים לא ירעילו אותם.

 

אני נורא סובלת מהתזה, בכל הימים האלה של החופש לא קבעתי שום דבר, ואני משתדלת לעבוד. כבר עברתי על הטקסט בפעם השנייה ועכשיו מתחילה את הפעם השלישית, ויש עוד המון עבודה. ממש. כשאת מול התזה צפים כל הדברים שחסרים לך, בגלל השקט והצורך להתרכז. שמתי לב שכל פעם שמשהו לא נקרא לי טוב, אני חסרת מנוחה ונתקעת, והצורך לחשוב ולמצוא מה נכון יותר לכתוב, לא מזוהה אצלי, במקום זה יש לי חשק לברוח. יש עוד את היום (עם הפסקת אפייה ובישול, כי אבא שלי רצה לבוא לבקר) ומחר, ואני חייבת לשלוח כבר משהו למנחה. אני פוחדת שלא אספיק לסיים, ביום שני כבר חוזרת לעבודה. אבל לא מסוגלת לדחוק בעצמי יותר מדי, כי כבר פחות מסוגלת להתמודד עם עייפות רבה מדי.

הנה הקטע האחרון שעברתי עליו.

 

ואכן, ניתן לדמות כי תכונותיו של המקום כפי שהן מתוארות בידי הדובר, מזכירות חוויה של תינוק ברחם או בעריסה: אורות עמומים שמתחלפים, לא ברור איך ולמה, חלל שמורגש כמעגלי, מיקום שלא ברור איפה הוא בדיוק אבל מוחש כמרכז, העדר מגע ישיר עם קרקע כלשהי ("יורשה לי להוסיף שמושבי כמדומה מוגבה כלשהו, יחסית לפני הקרקע מסביב, אם זה קרקע. אולי זה מים, או איזשהו נוזל אחר.", עמ' 258). הדובר רואה רק את מה שבא מולו ומתקרב אליו, והדברים הללו הם עצמים עמומים שצפים ועולים בערפל, נסוגים ונמוגים, כמו שרואה תינוק רך בימים: "האחר בא ישר עלי. מופיע כמו מעומק מסכים כבדים, מתקדם עוד צעדים אחדים, מביט בי, ואז נסוג אחור." (259). החלל אליו ניבטות עיניו הוא בצבעי אפור שקוף-עמום, בוהק, בגוונים שנראים לו כמו מימסכים אטומים (261), וגוון זה, ש"עשוי בהיר ושחור, שבכוחו להתרוקן מהאחד או מהאחר," (262) מערב בתוכו את הבהיר והשחור, והוא בראשיתי כבטרם הפרדות האור מהחושך, טרם היות הקונטרסט, בדומה לראייה של הרך הנולד, לפני שהוא מסוגל להבחין בקווי מתאר ברורים של העצמים סביבו. 

 

לקרוא את זה מכניס אותי לחרדה, כי יש תמיד אפשרויות לפרשנויות אחרות ומי יודע אולי הפרשנות שלי היא הבנאלית מכולם (אין רע בבנאליות, אבל אולי היא אקראית מדי). בכל אופן, זה מה שיש.

 

יש להם תנוחות נורא חמודות :) מייאוסקי בעצם הוא בעל התנוחות הכי חמודות. אולי זה אומר משהו על טפשות :)

 







נכתב על ידי , 18/10/2014 11:07  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  


© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לyaellila אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על yaellila ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ