לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

music for the dark corners



Avatarכינוי: 

בת: 48

Google:  yaellila

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2014    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

10/2014

גרפיטי


ליד העבודה שלי. היום הלכתי בדרך אחרת, כדי לקנות לעצמי ארוחת צהריים. זהו ציור ישן, שהחלודה וכל מיני תהליכים שעברו על הקיר יצרו ציור מעניין עוד יותר:



והזחליל המעשן כבר היה שם כמה זמן, ומה שלידו הוא חדש:

כל כך מעניין הציור הזה. כשצילמתי לא עלה כלל בדעתי, ועכשיו כשאני רואה אותו, אני מאמינה עוד יותר ברורשאך.

 

יש לי מטופלת צעירה מאד, שמצבה הכלכלי רע מאוד, למרות שהיא לא ממש ענייה, בסוף החודש לאמא שלה תמיד נגמרת המשכורת לפני שמגיעה המשכורת הבאה, והשבוע הזה הוא שבוע קשה, אין כסף לסיגריות, לא כל שכן לאוכל. ונאלצים לקחת כסף מהמשכורת הקטנה שהיא מרוויחה במלצרות פה ושם בין הלימודים בתיכון. לפעמים אני חושבת איזה טעויות אני עושה בלי לחשוב, דברים שאולי אני אומרת שאין לי מושג, אפילו להגיד שזה לא פשוט, אולי זה נשמע פסיכולוגי מדי ולא באמת מבין, מתוך זה שאני לא מכירה את המצב הזה, אני לא יודעת איך לדמיין את זה. אמנם כשהייתי ממש צעירה אני זוכרת שפעם נגמר לי הכסף ושבוע היו לי רק לחם ותפוזים בבית. אבל זה היה שבוע אחד, לא כל חודש עוד שבוע ועוד פעם.

 

אני צריכה לכתוב על הפגישות שהיו היום, אבל כשאני כבר לא במרפאה, קשה לי מאוד לכתוב. בבית זה כמעט בלתי אפשרי. אולי בבית קפה (בחברתו העליזה של המוות מהשיר של אלקלעי-גוט :) במרפאה אני צריכה לסגור את הדלת ולא לדבר עם אנשים שכותבים במחשב שבקצה המסדרון או שעוברים במסדרון ושואלים אם אני כבר הולכת הביתה, ואז אני אכתוב כמו שצריך. 

 

לא קל בכלל עם הגדול. אבא שלו כעס השבוע ובא ולקח אותו לבית הספר בכוח הסמכות, אחר כך הייתה מהומה קלה בערב, הבטחות שלא קוימו למחרת, ואז גם אני הרגשתי שהגיעו מים עד ועשיתי לו דף עם כללי אינטרנט. כדי לקבל אינטרנט חופשי משעה מסוימת בערב, הוא צריך ללכת כך וכך פעמים לבית הספר, וכדי להרוויח יותר אינטרנט, כך וכך פעמים. היום הוא ניסה לשכנע אותי שזה לא זה, ושאני טועה, אבל הפעם הייתי נוקשה כמו קרש בלי קוצים, ולא ויתרתי. אני לא מבינה איך הייתי אחרת קודם, מה חשבתי לעצמי? 

היה לי מאד קשה השבוע והעיניים שלי טרוטות (אבל יפות :)

בכלל אני ממש מרוצה מהתספורת הקצרה. זה גם כיף כזה. והצבע מתאים לי להפליא. וגם רזיתי, סיפרתי כבר? אז אני מספרת עוד פעם. רזיתי, שתדעו :) אמרו לי שזו חוצפה :)

נשאר רק למצוא מישהו שיוקסם ויגיד לי כל יום שאני יפה ומתוקה, וירצה כל הזמן לגעת ולנשק. טוב, מישהו שאני ארצה שהוא יגיד לי ככה. טוב, אז לא כל הזמן :)

 

התחלתי השבוע להשתתף בקבוצת המדריכים, הזהירו אותי מפני אלימות קשה בין הפסיכולוגים :)  בינתיים היה בסדר, נחמד. הם כל כך שונים בקבוצה הזו לעומת בישיבות הכלליות :) אחרים ממש, והיה נחמד לראות אותם ככה. אני ישבתי די בשקט רוב הזמן, מנסה לראות איך זה הולך. יש לי בבת אחת 3 מודרכים, שונים לגמרי אחד מהשני.

כל כך חבל שזו שנה אחרונה בטרם הרפורמה.

 

אני גם רואה שלא קל לו לגדול. אני לא יודעת אם זה המחשב, או שהוא באמת בחרדה והימנעות. ימים יגידו, ולא כל כך בא לי להתמודד איתם, כי ודאי יהיה קשה, ואני לא יודעת מה נגלה שם, עכשיו משהוסרה השמיכה. אבל אני נעזרת גם באבא שלו, וגם התחלתי ללכת לייעוץ. וגם עם המחנך שלו אני בקשר. קשה מדי לבד, אני מוכרחה תמיכה. גם כותבת לחברה ופה ושם מספרת בעבודה אם אני יכולה, אבל בסופו של דבר אני צריכה לעמוד מולו, ואסור לי לוותר, הוא כבר גדול וזה יכול לפגוע מאד בחיים שלו. מדי פעם אני קצת בפאניקה, מאידך יש בינינו גם קשר קרוב, והיום כשכבר היה עייף מדי ורצה ללכת לישון, אחרי הניסיונות לשכנע אותי, הוא בכל זאת הסכים לחיבוק וגם חיבק חזק, כלומר לא כועס יותר מדי (בינתיים). המדריכה שלי אמרה לי שהבן שלה מקלל אותה כמעט על בסיס יומי :) אז אולי אני יכולה להירגע קצת, אבל כל כך קשה לי להיות קשה כמוה או כמו הפסיכולוגית שמייעצת לי. בסוף אולי אני אלמד.

נכתב על ידי , 30/10/2014 22:40  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



איזה כיף


כל כך לא צפוי. בזמן ארוחת הבוקר, הצטרף אלינו הרופא ממחלקת מעקב, ופנה אלי, יש לנו מטופל משותף, מפה לשם סיפר לי שהוא מאד מרוצה מהטיפול, מרגיש טוב, והרופא הזה, שיש לו עיניים כחולות מאד מאד מאד, והיה תמיד מרוחק וקצת קריר, דיבר איתי, שאל אם אני אכן לא מבינה את הרוסית שלהם (כולם בשולחן מלבדי היו רוסים), הסביר שהם מדברים על ארנב סלעים שפלש לו לחצר, לקח לי זמן להבין שהם באמת מדברים על ארנב :) מפה לשם הראינו תמונות של הילדים, החתולים, הנכדים. בלי שום מבוכה או צורך להסביר, הוא הבין שאני קוראת שפתיים וחיכה שאביט בו כל פעם לפני שהתחיל לדבר, ולא הייתי צריכה להסביר כלום או להרגיש לא נוח בשום שלב, אולי רק קצת מההפתעה..

ומייד אחר כך פגישה עם המטופל, שעשה שינוי כל כך גדול השבוע, אמר לי ש23 שנים של פסיכיאטריה לא עזרו לו והנה עכשיו הצליח לעשות משהו שלא עשה מעולם, ואף שיתף את אשתו, דבר שלא עשה מעולם, כי היה חשוב לו לשמור על צביון של חזק מולה. וחיכה להיפגש איתי - רצה לבוא אבל לא ידע אם אהיה כאן.

עכשיו אני בהיי היי היי בשמיים הכחולים מאד אד אד :) עוד מעט ארד בחזרה.

בכלל אני שמחה להיות במרפאת מבוגרים

הרבה יותר טוב לי מאשר במרפאת ילדים (עם הצוות)

גם הרופאה שישבה איתנו ויש לנו מטופל משותף מעריכה אותי..

זה אולי טפשי אבל זה המון :)

גם עם הגדול יש שיפור קטן הבוקר.

אז אולי החיים מחייכים קצת ולא חיוך מזויף

נכתב על ידי , 27/10/2014 12:18  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אזהרה לרגישים - פוסט מבולגן


הכנתי פולנטה. הסבתי את המבט שמאלה וראיתי חתולה מביטה בי. הפולנטה נורא טעימה אבל גם גורמת לי להיות מנומנמת. אז הלכתי לנוח והוצפתי רגשות לגבי הגדול, הדאגה שלי אליו, מחשבות מה עשיתי, שהעברתי אותו בית ספר כמה פעמים (גם הוא רצה אבל זה לא תירוץ) זכרונות על אותו יום שהוא הלך לאיבוד בגרמניה, ומה שלא הייתי שם עבורו, על כך שלא הייתי עבור שניהם עד הסוף , שמשהו היה חסר אצלי בקשר. אולי מתוך הפחד לאבד אותם. אחרת אני אטבע בחרדות איומות, בלתי נסבלות. אז אני לא לגמרי שם. חושבת איך אנשים יכולים לחיות כשמשהו מת בתוכם. ממשיכים לחיות אבל נושאים בבטן, אני אפילו לא יכולה לכתוב את המילים. למה אני כל כך מפחדת? מרגע שהם נולדו וכל כך רציתי אותם, זה היה אושר גדול שהוא והיא נולדו, מתוך תשוקה לילד, לילדה, גם אם היה כל כך קשה הרבה פעמים 

במה את נלחמת, מה מפרפר אצלך?

אותו דבר שפגשתי כשהייתי ילדה קטנה. לפגוש את האַיִן. זה לא במובן של לפגוש את המוות או לראות אותו בעיניים, זה משהו אחר, משהו שנתפס בעין של ילדה קטנה, והוא לא דומה לשום דבר אחר שאני מכירה כאדם מבוגר. אותו דבר מלווה אותי לאורך כל השנים, מנחה אותי בכל דבר ובכל מקום

 

מפנה מבט ימינה ושני חתולים מתקוטטים לי על המיטה. מייאו עם רגליים מלוכלכות מאד (יש כיסוי, אני מקפידה לכסות בכיסוי עבה שתהיה לי מיטה נקייה לישון עליה..), כפות רגליו מצויירות כמו עננים קטנים, קרב חתולים מדויק כמו לוחמה יפנית, חתולים ללא ספק הם יפניים בתנועה שלהם.

אני מבולבלת, ולא רוצה להרגיש ככה. עוד חצי שעה אלך לאסוף את המכנסיים והחצאית מהתופרת, קיצרתי אותה והצרתי אותם, זה כיף, ובינתיים אעבוד קצת על התזה ואשכח.

נכתב על ידי , 26/10/2014 17:06  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  


© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לyaellila אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על yaellila ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ