לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

music for the dark corners



Avatarכינוי: 

בת: 48

Google:  yaellila

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2014    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

11/2014

נשיקה


כשהוא הגיע הוא עמד ליד הדלת, מחבק אל חזהו את קופסת האוכל שלו, והביט בי במבט ארוך, בעיניים גדולות וחומות כמו הילדים האפריקאים הקטנים שרואים בתמונות. מבט קהה קצת וחוקר, כאילו מה תעשי לי, ואני לא מאמין לאף אחד.

הוא היה רעב ואמא שלו התנגדה שיאכל בפגישה אבל אמרתי שאם הוא מאד רעב הוא יכול לאכול ואני אספר לו סיפור. היא שאלה אותו אם הוא רעב הרבה או קצת. הוא אמר שהרבה. אבל ביקש את הסיפור בלי לאכול.

הוא ישב לשולחן ומשך אליו את הספרים שהבאתי וביקש שאספר אותם. אחרי שסיפרתי הוא רצה עוד פעם, וסיפרתי לו, ובפעם השלישית הצעתי לו שהוא יספר לנו

עדיין הוא ממשיך לכוון רובים וחרבות אל אמא שלו (היא מאד לא אוהבת את זה ובעידוד שלי אומרת לו שהיא לא מסכימה וזה לא נעים לה ואני שואלת אותו אם הוא כועס ומציעה לו מקומות אחרים לירות אליהם). 

אחרי שהלכו ויצאתי החוצה בדרכי למקום אחר, ראיתי אותו עומד בכניסה לשירותים ומחכה. שאלתי אותו אם אמא בשירותים? והוא הנהן בראשו. כשעמדתי ללכת הצביע באצבעו על לחיו וביקש לתת לי נשיקה. הרגשתי כל כך גדולה וגבוהה. ירדתי ממרומי הקצרים וקיבלתי נשיקה עדינה כל כך על הלחי ואמרתי לו תודה. והלכתי ונפנפתי לו לשלום מהמעלית :)

הוא כל כך קטן (5) וכועס. וכשהוא עושה דברים סדיסטיים הוא מחייך, כאילו מרגיש מוגן. אבל כמה שעות אחר כך עוד נזכרתי בקסם של הרגע הזה שהיה.

נכתב על ידי , 11/11/2014 18:45  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




כתבתי אתמול:

הלכנו לבית הספר :) לקח לו המון המון זמן להתכונן, אבל הלכנו.

כשחזר שאלתי אותו ובין השאר גם איך היה עם היועצת החדשה ובין השאר הוא אמר: היא סיפרה לי שאחותה גם הייתה חולה באסטמה וסבלה מזה מאד הרבה שנים ואז זה עבר לה. אני: וואו, יפה. הוא: כולם מספרים לי שהיה להם אח, בן דוד, דוד, חבר, אבא, אמא, שהיה להם מה שיש לי ובסוף ֶזה עבר להם. זה כבר עושה אותי חולֶה לשמוע את זה :)

 

אבל הוא חזר עם מצב רוח טוב, ופניו היו טובים והוא סיפר כל מיני דברים. הביא דיסק מהאוזן השלישית, ואמר לי שעכשיו אני אוכל לשמוע אותו ממש ולא בפלפון, ושהוא ממש מרחם עלי שאני צריכה לשמוע מוזיקה בפלפון (עדיין אין לי רמקולים למחשב) כי האיכות ממש גרועה. ועכשיו הוא ממש עייף. קודם ביקשתי שיפנה את הזבל (המוני טישואים וכמה אריזות חטיפים) מהחדר שלו ואת הכלים וגם ישטוף אותם. הויכוח לא יכול שלא לרדת לפסים קומיים: נו, תתרום למאמץ התזה של אמא שלך. הוא: איך זה תורם למאמץ התזה? אני: זה תורם, זה תורם. כל אחד צריך למלא איזשהו תפקיד בבית, ולעשות משהו מועיל. אתה לא יכול רק להתלונן כל הזמן. הוא: מישהו צריך למלא את התפקיד הזה, לא? :)) לבסוף סיכמנו שהוא יפנה את הזבל, ואת הכלים ישטוף מחר. וכמו כן יש טיול שנתי (שהוא לא יצטרף אליו) אז אמרתי לו שאנדב אותו לשטיפת כלים כל יום כי הוא בחופש. הוא: אבל זה טיול שנתי. אני: אז מה? הוא: זה לא כאילו שאני נשאר בבית סתם ולא הולך לבית הספר. אני: אבל כשאתה נשאר אז אתה חולה. הוא: נכון. אני: אז מתי תשטוף כלים? הוא: כשלא אהיה חולה :)) אני: אבל זה לא קורה!

 

אני מקווה שהמצב ישתפר מעכשיו. מחר הוא יילך, אחר כך יש את הטיול ואני אכין לו רשימת מטלות שחייב לעשות אותן (כל מיני סידורים) ואנג'ס לו שיעשה אותן, בשבת יש לו מכון שינה ונראה. אני מקפידה על שעת ההליכה לישון וכיבוי המחשב, גם אם הוא לא נרדם, ולא מוותרת לו על כל מיני דברים לכאורה קטנים, אבל אני חושבת שהם נורא חשובים כעת בשבילו. הוא אוהב רימונים אז אני קונה לו כי זה מלא ויטמין סי. וכשחזר אכל מאד יפה את ארוחת הצהריים.. אולי באמת כמו שהפסיכולוגית אמרה, הוא צריך שאהיה נוכחת יותר ואחזיק.

 

היום היה לו בבוקר התקף אסטמה חזק. אנחנו חושבים שזה בגלל השוקו - יכול להיות שהוא פיתח רגישות לשוקו, לחלב הוא לא מגיב ככה. התקף רציני זה כשהמשאף לא עוזר, צריך אינהלציה, ושוקלים לנסוע למוקד. 

אנחנו רואים "המפץ הגדול" ואוכלים ארוחת ערב, אני לא מרשה לו לאכול בחדר כי הוא לא מפנה את הכלים. מצד אחד אני חושבת שזה באמת טוב בשבילו, הדברים שהחלטתי, מצד שני, אני לא יודעת למה קשה לי לשים לו גבולות. למה? הרי בסופו של דבר יצא טוב מזה. עכשיו באתי לכאן לעבוד קצת, אבל מתכווצץ לי הלב, אני אני כותבת.

 

אני צריכה לקרוא בקול את מה שאני הולכת להגיד על יחידת מבוגרים ביום העיון בשבוע הבא, ולמדוד את הזמן. וגם לעבד הצגת מקרה ליחידת ילדים, בשתי היחידות ביקשו ממני להשתתף ביום העיון שהולך להיערך מול הגורמים שהולכים לרכוש את היחידה. אני חושבת שאני היחידה שלא בתפקיד של ראש צוות שתשתתף :) זה מחמיא לי, אבל גם מלחיץ. אני יודעת שאני מייצגת גם מישהי מוצלחת מה"אוכלוסיה", לא מפריע לי, שיהיה, לא אכפת לי שישתמשו בי כפרסומת. אבל אני לא אוהבת לעמוד מול קהל. 

 

מנהל המרפאה שהוא גם מדריך אמר לי: אם יורקים עליך, לא להגיד שזה גשם. אני לא יודעת למה זה השפיע עלי כל כך חזק. בכלל נדמה לי שעד עכשיו נתתי ליותר מדי יריקות להיקרא בפי - גשם, ולא הייתי עם האנשים הנכונים. ועכשיו אני רגישה לכל טיפה :) אולי קצת יותר מדי. למשל אני חושבת על שתי הנשים הללו, שבעצם אני מהווה איום עבורן, ולכן הן דוחות אותי מהמעגל החברתי שלהן, ועושות זו לזו קוצי מוצי למרות שאני רואה גם את הזיוף, ואת הניצול המכוון, לעומת זאת אחרות שהצליחו כבר בתחום, הן מקרבות אליהן, כי אין טעם לקנא ולהיות שלילית כלפי אחרת שהצליחה. אולי דרך הקירבה, גם הן יצליחו. וכמה שזה מכוער ואנושי, אנושי ומכוער כאחד. ואיך היותי יחסית בשוליים, מלמד אותי כנראה להסתכל על מה שמתרחש כאן בשוליים ושם במרכז (כן, אולי יגידו לי שיום העיון הוא הוכחה לכך שאני לא בשוליים, אבל זה לא נכון - ההיפך: אני פרסומת למרכז על כך שהוא מכניס לתוכו שוליים. אבל אני נשארת שוליים. לא יעזור כלום). וכבר הרבה פחות אכפת לי: בשוליים נורא מעניין לפעמים. 

 

בדירה הזאת יש מקלחות נהדרות, זה ישמע אולי בנאלי לגמרי, אבל בקודמת המקלחת בקומה החמישית עם הצנרת הישנה מאוד, הייתה זרם קלוש של מים שמדי פעם כשהזרם היה גרוע במיוחד הייתי אומרת שצריך לסחוט את השפופרת כדי שייצאו ממנה מים :) אבל כאן יש זרם מים אלוהי, חם וטוב (וחזק :) ואני תמיד מרגישה טוב במים, זה מרפא, משקם, מסדר את הראש, במים אני דגת זהב. השיער והעור מתרככים, התודעה נמלאת מין אור כזה זהוב, כאילו הייתי בשמש.

 

הכנתי למחר מאפה כרובית :) סתם רציתי לספר. הוא נראה ממש טוב, צילמתי אבל אין לי כוח לגלגל את התמונות במעלה הפס הרחב :) זה סוג של סופלה, וממש מצליח לי, עולה יפה ומשחים-מזהיב כזה. אני עושה אותו כבר שנים, כי הילדים אוהבים (כל מה שאני עושה זה כי הילדים אוהבים..). אם תרצו אספק מתכון :) יחד עם המאפה הזה משתלבים יפה מאוד תפוחי אדמה הולנדיים (עם הרבה שמנת מתוקה). 

נכתב על ידי , 10/11/2014 22:20  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יומני היקר שלום


 

היום הכנתי לפחות 40 רוגעלך (או כמו שהבת שלי אמרה: רוגע לך, ואני: ואולי זה רוגע לח? היא: אולי עצבים לך?). בשבועיים או שלושה האחרונים התחלתי לאפות אותם כל יום שישי, כמובן כי הילדים נורא אוהבים, וזה נגמר כל כך מהר, אז היום הכנתי כמות כפולה. חילקנו אותם בינינו לפי מילויים: עם אגוזים לאמא, עם אגוזים ושוקולד לבת, בלי כלום ועם שוקולד - לבן. אפיתי גם חלה, סוף סוף מצליח - בשילוב של קמח מלא עם קמח לבן, כי את החלה הקודמת, שהייתה מקמח מלא בלבד, זרקתי - היא הייתה כבדה וקשה כמו אלה, גם כי שכחתי אותה בתנור יותר מדי זמן :) היה אפשר לשמור אותה בעצם, ככלי נשק נגד פורצים. הקטנה קולעת את החלות, יש לה חוש טוב לקליעת חלות. אני מסתכלת בסרטון ההסברה ולא מבינה לאן כל רצועה הולכת (זו לא צמה רגילה אלא מ-4 רצועות), בפרט שיש גם משהו שמזיזים ואחר כך מזיזים בחזרה לאותו מקום - זה משבש לי את החשיבה לגמרי :).

 

אני בחורה עירונית נראה לי. אני מאד אוהבת כפר, אבל כנראה כל כך התרגלתי לעיר. יש בעיר הזו פינות טבע חמודות, ואני שומעת ציפורים וצרצרים בכל מקום, כי יש הרבה גינות וחצרות יורדות מלאות בכל מיני חי וצומח, ואפילו ראיתי חצר בה אנשים מגדלים ירקות, כנראה, וכמה חמניות גדולות.. וחוץ מזה דווקא משום שזה לא מרכז העיר, בתי הקפה הקטנים מעניינים מאד. כבר מתחילים להיווצר להם הרגלים קטנים של התבייתות: הרחוב בו אני גרה כעת מתפתל במעלה גבעה, כשאני חוזרת מקניות אני תמיד יושבת על ספסל שנמצא באמצע העלייה, ולוקחת ביס ממשהו. היום זה היה מהבגטים הטריים. אוכלת ומסתכלת לתוך הבתים הנשקפים מולי. יש את הבית שתלוי על המעקה של המרפסת גלשן גדול (חסקה?), והבית שמתחתיו יש רצפה ממורקת וחתולים מצטיירים עליה כמו צלליות של חתולים בתיאטרון. היום מצד ימין התריס היה פתוח, ואיש אדום בסווצ'ר טורקיז ישב מול שולחן ונראה כנרדם בשמש, נשלק כסרטן, אולי קורא עיתון או ספר, סנטרו שמוט על צווארו, ובגלל קרחת גדולה וצוואר עבה נראה לי כמו כלי משחק אדום, שלם ומוצק. אנשים עוברים לידי, גם חתולים, חולפים ומציצים בי אוכלת את הבגט הטרי. כפכף נשמט מכף הרגל, ומחשבות: הדירה בה הוא גר נראית ריקה, יש מין נברשת כזו, גדולה או קטנה? בעצם שורה של פרוז'קטורים. האם הוא איש בודד? סבל של הובלות? נח מעבודתו הקשה? או משהו אחר, לא בא לי לחשוב על דברים לא טובים.. ומה יעשה בערב? יש לו חברים? ישתה איתם בירה (או וודקה)? 

 

סיימתי את הציור, כבר נתתי לו, הוא מאד שמח.. :) ביקש להביא למרפאה ולהראות לכולם (אני לא נרציסט, מה פתאום :) השרת לא מניח לי להעלות את הקובץ :( ננסה עוד פעם: לא. מניאק. 

 

אל תשכחני גדל עוד יותר, אני מחכה שהתמונות יעלו. הן עולות לאט לאט, כל כך לאט, שאפשר לדמיין סולם מדרגות בבית זקנים של תמונות ותמונות יגעות מאד מטפסות שלב שלב בהילוך איטי עם הליכון שיש לו כדורי טניס מלפנים. היו רוחות וגשמים חזקים, אז שמתי לו מקל קטן וקשרתי אליו, שתהיה לו תמיכה :) כשהוא היה קטן יותר, שמתי לב שבלילה הוא סוגר את עליו כלפי מעלה, כמו פרח שסוגר את עלי הכותרת. אף פעם לא ראיתי צמח עושה זאת עם העלים הירוקים שלו. חשבתי שאולי זה כי הוא צעיר, אבל גם עכשיו הוא ממשיך לעשות את זה, למרות שיש לו כבר עלים ממש גדולים. מי יודע, אולי ישן שם אצבעוני :) העלים הקטנים של ינקותו (מה הוא ינק? חלב אדמה? בטח בצבע של שוקו) עדיין איתו, מתחת לעלים הגדולים, וזה כמו שאצל אנשים יש את התכונות הצעירות של ילדותם ואפילו ינקותם. אני לפעמים מסתכלת על אנשים ואיכשהו מצליחה לראות את הילדים שהם היו. הילה שקופה של ילדותם מלווה את תנועותיהם והבעותיהם.

 

בעצם כל דבר שאת מסתכלת בו, אפילו המגף השחור הזה שעל הרצפה, שריד ללילה שחלף, 

כל נשימה שאת נושמת

מלווה במין תחושה מוזרה של פצע

אבל אין לך מושג איפה הוא. 

הוא ישנו שם, אבל היכן? מרחף בחלל לא מוגדר

כאילו אינו בגופך, אבל אם כך, למה את חשה בו?

את רוצה להיפטר ממנו, אבל איך תוכלי?

פצע נטול כתובת. השד יודע היכן הוא.

אולי מאחור, בחצר האחורית איפה שהמחסן

שלא ניגשים אליו. שדוחפים מהר מהר פנימה

את מה שאולי נצטרך פעם, אבל נשכח אותו

ערימת הגרוטאות מסתירה בתוכה משהו,

משהו שצריך כפפות

ומגפיים גבוהים מגומי

 

לא לדאוג, הכל בסדר, אני בסדר, אנחנו בסדר, אתם בסדר, היום יום שישי ומחר יום שבת :) 

 




     
הנה - אל תשכחני וחברים :)

נכתב על ידי , 7/11/2014 22:17  
24 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  


© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לyaellila אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על yaellila ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ