לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

music for the dark corners



Avatarכינוי: 

בת: 48

Google:  yaellila

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2014    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

9/2014

בבית הקפה


את השיר הזה אני אוהבת במיוחד. אולי העליתי אותו כאן פעם. בזמנים של התקפות מיזנטרופיה קשות, אני חוזרת אליו שוב. כשקראתי את השיר השני שהופיע אז בכתבה שהיתה בעיתון, הבנתי קצת יותר על מה היא מדברת, ועדיין זה שיר מגניב לגמרי, איזה מין דבר זה לקרוא לשיר מגניב. אני אוהבת את הפשטות והישירות, ואת ההומור שבמשחק המילים, בדברים שהמוות אומר "את בחיים לא תביני". המוות הזה שם בשיר, הוא בדיוק זה שאני רוצה לפגוש (פעם). שיהיה זרוק ויראה כאילו רקד כל הלילה. ושיגיד "אל תשאלי", כי אני אבין בדיוק על מה הוא מדבר. 

 

בבית הקפה/קרן אלקלעי גוט 

 

מִכָּל הָאֲנָשִׁים 

הַחוֹלְפִים הָלוֹךְ וָשׁוֹב

עַל פָּנַי וְעַל פְּנֵי אֶסְפְּרֶסּוֹ הַבֹּקֶר

 

הַיָּחִיד שֶׁעוֹצֵר

הוּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת.

 

הוּא נִרְאֶה זָרוּק

כְּאִלּוּ רָקַד כָּל הַלַּיְלָה.

 

"אַל תִּשְׁאֲלִי", הוּא אוֹמֵר

מִתְיַשֵּׁב וּמַסְתִּיר אֶת פָּנָיו

בְּיָדָיו הַשְּׁעוּנוֹת.

 

"אַתְּ בַּחַיִּים

לֹא תָּבִינִי".

 

 

וזה השיר השני, שהופיע שם בעיתון - וגם אותו אני מאד אוהבת וחושבת שהוא מדליק :) מן הסתם זה בגלל שאני אוהבת את ההומור שלה. אם הייתי עומדת למות, ככה הייתי רוצה לכתוב.

 

שדַי הצעירים/קרן אלקלעי גוט 

(בעקבות שִחזור שדיים)

 

לֹא בָּחַרְתִּי בָּהֶם - הָרוֹפְאִים

אָמְרוּ שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ -

 

אֲבָל גַּם לֹא מַמָּשׁ הִתְנַגַּדְתִּי.

 

כְּמוֹ הַזְּקֵנוֹת בָּאַגָּדוֹת

שֶׁחוֹשְׁקוֹת בְּדָבָר אֶחָד בִּלְבַד,

בִּקַּשְׁתִּי רַק

לְהִשָּׁאֵר שְׁלֵמָה.

 

וְעַכְשָׁו, בִּשְׁנוֹת דְּעִיכָתִי,

כְּעוֹתֶרֶת שֶׁבַּקָּשָׁתָהּ הַטִּפְּשִׁית הִתְגַּשְּׁמָה,

יֵשׁ לִי זוּג שָׁדַיִם צְעִירִים שֶׁלֹּא מַנִּיחִים לִי

 

בָּעֶרֶב, כְּשֶׁאֲנִי מִתְכּוֹנֶנֶת לִישֹׁן

הֵם מִתְעוֹרְרִים וְדוֹרְשִׁים

שֶׁאֶקַּח אוֹתָם לִרְקֹד.

"הַקְשִׁיבוּ", אֲנִי אוֹמֶרֶת,

"אַתֶּם לֹא הַיְחִידִים בַּגּוּף הַזֶּה,

חֶלְקֵנוּ עָבַד קָשֶׁה כָּל הַיּוֹם

וְזָקוּק לְהִתְחַדְּשׁוּת".

 

זֶה לֹא עוֹשֶׂה עֲלֵיהֶם שׁוּם רשֶׁם.

 

יֵשׁ לָהֶם רָצוֹן מִשֶּׁלָּהֶם

מוּצָק כְּצוּרָתָם

וְאֵין שׁוּם רְפִיסוּת

בִּתְשׁוּקוֹתֵיהֶם.

 

"אָז רַק קְצָת שׁוֹפִּינְג"

הֵם מִתְבַּכְיְנִים, "תִּקְנִי אֵיזֶה סְטְרֶפְּלֶס,

תִּלְבְּשִׁי אוֹתוֹ בַּבַּיִת

וְנַגִּיד שֶׁאֲנַחְנוּ תֵּיקוּ".

 

 

מוכרת לי מאד, התשוקה הזו לצאת לרקוד :)

כל פעם שהנושא הזה עולה אצלי, אני נזכרת בקטע מספר של ג'ראלד דארל, לא יודעת אם זה משפחתי וחיות אחרות, או חיות, ציפורים וקרובים, או ספר אחר שלו. בקטע האמור, הוא מספר איך אמא שלו (שבריאה, וסתם מתעסקת בנושא מותה באופן חולני כמוני) כל פעם בוחרת מקום מקסים אחר בנוף להיקבר בו, וכל מקום הוא קשה ורחוק יותר מקודמו, עד שהוא מדמיין איך מסע הלוויה יתמוטט בצד הדרך מאפיסת כוחות :) 

נכתב על ידי , 27/9/2014 16:33  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חלמתי ש


אני נמצאת במים הרדודים של חוף ים גדול, השמיים נמוכים, המים בצבע כחול עמוק יפהפה במרחק ועל החול הם שקופים, גוון השמים עופרת, המים באים והולכים ויש סלעים חומים כהים מחוספסים ודוקרים והילדים שלי שם ואני ויש במים דולפינים וכלבי ים ששטים במהירות הברק הלוך ושוב ובהתחלה זה מקסים עד שאני תופסת שהם נושכים וזה מסוכן מאוד. זה גם יפה והם יפים וחזקים וזה כאילו משחק עליז, אבל גם נוטף דם. התעוררתי לפני שמישהו נפצע או כמעט לפני. זה היה החלום הראשון איך שנרדמתי. אחר כך עבר לילה ארוך עם כל מיני חלומות שבאו והלכו ואני לא זוכרת אותם, וכל פעם שהתעוררתי חשבתי על כך שאני רוצה לזכור את החלום ההוא. וחשבתי גם על אחותי וכל המטענים השליליים שלה שהיא בוחרת להטיל משום מה דווקא אצלי, כי כל האחרים, וזה כמו מה שהיה לאמא שלי, התרחקו ממנה. כי היא כמוה, ואי אפשר לדבר איתה, והיא רואה את החיבור ואומרת שהיא לבד כמו שהשאירה את אמא לבד, ולאמא דווקא יש הרבה חברים, בדרכה הגורואית הצפתית, ואין לי חשק להיות המקום שאצלו מטילים את האשפה, ולהיות מבינה ומכילה, כשגם לי יש עליה וכשהיא באה היא תוקפנית ומקנאה, ופניתי לדרכי אבל עכשיו היא נאחזת, ואני נענית לכל מי שנאחז, כי קל לי לשכוח את הפגיעות שנפגעתי, של כולם, ואז כשהיא עוד פעם עושה את אותם הדברים, אני לכודה באחיזה הזו.

 

בבוקר התעוררתי בתחושה שאני שונאת את כל מה שמסביב, כוכב הלכת המאוס והפתטי הזה, שיישרף, שיתאדה כמו בספר הראשון של המדריך לטרמפיסט, על כל האנשים שבתוכו והכל הכל, שימותו כולם, שיתאדו. שכבתי במיטה ובכיתי קצת, ועשיתי מניפולציות טפשיות כמו איך הילדים יחיו בגלקסיה אחרת אבל שכל השאר יישרף וימחק, עד שזה איכשהו עבר, כי אין טעם בכעס, לא מוביל לשום דבר, פתטי בעצמו, לא מזיז ריס בעיניים של פרפר, ובאתי לקרוא, ובתוך הראש שלי מי הים שטים ומין צליל מתמשך כזה שהולך וחוזר הלוך ושטוף כמו הגלים החלקים. אין טעם, וצריך להמשיך

 

אבל שיישרף הכל :) שיתאדה! אני רצינית.

נכתב על ידי , 27/9/2014 10:26  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




חזרנו הביתה הערב. חיכינו לסדום ועמורה שיכינו לנו החתולים כעונש על העדרותנו, אבל חוץ מחתול אחד מאובק ומלוכלך למדיי (מייאו, שמקטנותו לא הקפיד במיוחד על ניקיון, וגם כשהוא מתרחץ, הוא עושה את זה מהר מהר, לגמור עם זה כבר) וחתולה אחת שחיכתה לנו בחלון, לא היו ג'וקים על כל הרצפה או דגים אכולים למחצה.

 

היינו, אני והילדים והגרוש, אתמול והיום אצל חברים משותפים בירושלים. אני אוהבת להיות בירושלים, אין לי מושג למה. כבר בכניסה לירושלים, הנוף והבתים משרים עלי מין שלווה כזו. אולי זה ההר? אולי יש לי גנים הרריים ולא מישור החופיים. הבית שלהם מקסים בעיני, כי א. יש גינה, ובגינה שהם התחילו לטפח עכשיו, צבר עצים חתוכים לקמין ו-ב. יש קמין, גם אם הוא לא פועל עכשיו. 

היה המון המון אוכל, ואני טעמתי קצת מכל דבר. פשטידת ארטישוק ירושלמי שהכינה החברה היתה טעימה להפליא. 

היו איתנו שתי יפניות ויפני אחד, שלומדים עברית בארץ הקודש, מסיבות מוזרות מאד. חברה שלי היתה ביפן בעבר (וגם ההורים שלה) ונשמר איזשהו קשר. ואמא של החבר ואח של החברה. והילדים שלהם והילדים שלנו.

 

הפנים שלה מתקמטים קמטים אורכיים כאלה כשהיא מחייכת, והיא משתדלת מאד שאבין מה שהיא אומרת. כל כך אנחנו מתאמצות, שהתוכן כבר לא חשוב, כמו עצם זה שהבנתי מה היא אמרה. משום מה שתי היפניות אהבו אותי, והתחבקו איתי לפני שהלכו, וגם החלפנו מיילים. אחת הייתה מתוקה מאוד, כמו תות שדה. היו לה פנים מתוקות להפליא. 

 

אני מרגישה רגועה הרבה יותר. ניסיתי, בדרך חזרה, להבין למה, ומתי זה התחיל. לא ממש ברור לי, הרוגע הזה שמתבטא בכך שהרגשתי כל כך בנוח בבית שלהם, וישנתי טוב, ואפילו נרדמתי על הספה בצהריים, מה שלא קורה לי אפילו כשאני בבית. כל מה שאני מרגישה וחושבת, בין אם מכאיב או מלטף, ברור לי יותר, שקוף יותר. זה מרגיש כמו מתנה. 

 

חלפו עלי שנים שהיו בהן גם דברים מרגשים מאד, וגם מכאיבים להפליא. אני חושבת שסך המכאיבים היה הרבה יותר גדול.. :( כשעברנו לכאן, חשבתי על כך שאולי עכשיו יתחילו שנים יותר טובות, ושלא יתבזבזו כל כך הרבה כוחות על דברים שממש חבל שיעשו אותי עצובה. מאחלת לעצמי לסיים את התזה, לעשות שוב ניתוח שתל באוזן השנייה, אבל שהפעם הוא יצליח סוף סוף, וליהנות יותר מהחברים ומאהבה. בעבודה יש כל מיני דברים שהתחילו ממש עכשיו: אני עומדת להתחיל להדריך סטודנטים, פתחנו יחידה ספציפית במרפאת מבוגרים, ואנחנו עובדים על שיווק, ואני רוצה לכתוב יותר על העבודה שלי. אני גם רוצה לחזור לצייר, ולכתוב יותר.. ובאמת זה כבר מוגזם לבקש.. 

ספטמבר עכשיו, חודשי הקיץ הם מין עונת מעבר מן הגיהינום בה השנה הקודמת מתייבשת והולכת לעולמה, וכשהסתו מגיע נושרת הקליפה היבשה, והשנה החדשה בוקעת כמו ליצ'י מקליפתה.

נכתב על ידי , 25/9/2014 19:43  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  


© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לyaellila אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על yaellila ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ