לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

music for the dark corners



Avatarכינוי: 

בת: 49

Google:  yaellila

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2015    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

5/2015


לפני שאלך לישון. קודם כל ממולאים של סבתא - קיבלתי את המתכון מבן דודי, ואת הסיר במתנה מדודתי (היא גם זו שהציעה שאכין בו ממולאים, וסיפרה שבנה קיבל את המתכון מאביו שרשם אותו מפי סבתא זלמה, ואף ניסה אותו). זה הרבה עבודה, ויצא טעים מאוד, אבל בפעם הבאה אשים יותר מים, בגלל שהסיר רחב ושטוח. 


 

וחוץ מזה שני שירים ישנים שמצאתי במחשב ואני עושה להם רפרש:

 

מתקנים את המעלית.
אני יורדת חמש קומות
ברגליים קלילות,
מאזנת 
כאישה במדבר 
בית שלם על ראשי. תגידי,
האין זה 01001110010100?
ג'ירפה עם אוזן אחת
עומדת בגינת עשבים. צופה
כציפורו של מורקמי
בשום דבר. הוא תופח,
שוליו מרפרפים.
את מלקקת
את שפתיו
וחותכת את הלשון.
בפינה אמך לוחשת
הודו לה' כי טוב.
* * *

 

הבית מתפרק לי מאוזן לאוזן,
כל פעם שאנו מדברים
אני נרטבת, כאילו אולַפנו 
על פינות של מילים.
היינו שני כלבים של פבלוב
שברחו מהמכלאה.
כשכש את הזנב, אני אומרת לך,
כשכש אותו באהבה כלבית
לְאדונֵי הרגע
לנקודת הזמן.

נכתב על ידי , 23/5/2015 23:25  
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אל החוף האחר


הסרט של דיאנה ניאד שראיתי אתמול היה מאד מאד מרגש בשבילי. לסרט קוראים 'אל החוף האחר'.

השחיה במים העמוקים של האוקיינוס, מים כחולים ודשנים למראה, שמאכלים את האדם אבל גם מכילים אותו, כמו אמא שהיא מכילה ברחם אך גם מסוכנת אם תהיה בתוכה זמן רב מדי. דיאנה הצליחה לחצות את הים מחוף אל חוף בלתי אפשרי, אתגר של הגוף שבנצחו את המגבלות יוצר לעצמו ריפוי אמיתי משליטתם של בני אדם אחרים ומתחושת האשם והאחריות שנטלה על עצמה בהיותה נערה צעירה שספגה ניצול מיני מתמשך ותקיפה מינית, ראשית מאב חורג ושנית ממאמן השחייה שלה. היא חוצה את האוקיינוס כמעשה סמלי של מי שעוברת דרך רחם של אם לא מגוננת, קרה ומתנכרת, שמניחה לבתה להיכוות ולהיטרף בדרך, כמעשה של לידה מחודשת, מוקפת בתמיכה ואהבה של אנשים שליוו אותה, צוות שלם של אנשים כולל רופא ספורט ומאמנת-אהובה, בגיל 64. עדיין את סוחבת את הטראומה המתמשכת שעברת, גם בגילך, צלקות שלא יירפאו אלא אם תצלחי את האוקיינוס כולו אל החוף האחר. מה היא חושבת על הים, אני סקרנית לדעת, מה היא חושבת על המים. המקום היחיד בו היא חשה, כילדה, משוחררת מעוּלם של אחרים. כל כך קורע לב ונוגע ללב. הפעולה הפיזית של ליטול את חייך בידך, להגיע לקצה ולצלוח דרכו. כל כך תרפויטי, גם אם כמעט במחיר של חיים, אבל כל פעם שהראו את הויכוחים האם לנסות עוד פעם לצלוח את המרחק או לא חשבתי על זה שאין לה כל אפשרות לחיות אחרת. שהיא הרגישה שאו שתעשה את זה או שתמות, אבל היא אינה יכולה לוותר על זה, אינה יכולה להמשיך בחייה בלי שתעשה את זה. כמו שהמאמנת-אהובה שלה אומרת באיזשהו שלב, שהיא מרגישה שדיאנה לא תפסיק לנסות אלא אם תמות. והתמיכה של האנשים מסביב, שהחזיקו - שיצרו מיכל מרוחק מספיק אך שמלווה לאורך כל הדרך ומשגיח אם היא מסתכנת יותר מדי - הייתה מרגשת כל כך. לא פשוט להיות שם, להכיל את הסיכון העצום וללוות כל הזמן ממרחק שלא פולש קרוב מדי, אבל נמצא. באופן שבו אמורה להיות האם הטובה דיה לפי וויניקוט - נוכחת אך נוכחותה לא מורגשת, מהווה מכל שמאפשר לתינוק להיות עם עצמו ולחוש את עצמו בביטחון, נמצאת, כמו שהוא אומר, כמו האוויר לנשימה - שלא מרגישים בו (אלא אם אין די ממנו). כך הם ליוו אותה כשהיא שחתה שם, בים העצום, ושמרו עליה כמיטב יכולתם. 

 

אני יושבת עם מגבת ושיער רטוב לכתוב מכיוון שגם אני קרובה מאד למים. אם אני יכולה להיות במים לפחות פעמיים ביום אני מרגישה טוב. לשבת על רצפת המקלחת כשהמים החמים זורמים מעלי הוא חוויה כמעט מיסטית. אני יודעת שאחרי יומיים רצופים במי הים המלוחים את מרגישה אחרת, אבל היא התרגלה לזה, ונראתה לי כמו יצור מיימי לגמרי, שהשחיה טבעית עבורו יותר מהליכה על יבשה. כשהיא עומדת על החוף מול הים אני מרגישה שהים קורא לה. בואי אלי, לחיבוק.

אתמול ב'מכבי טבעי' אמר לי הרופא שכאבי הגב הם רגשיים, שהנקודות הכואבות הן תוצאה של עומס יתר נפשי, שאני 'לא מוציאה מספיק' כדבריו. שקשה לי כנראה, להנחתו, עם כל מה שעלי להתמודד, בפרט עם הראייה והשמיעה, והוא מניח שיש עוד. ולדעתו גם כאבי הבטן קשורים לכך. כירופרקט לא יעזור לך, אמר, ובעצם גם טיפולים אחרים, כי מה שאני צריכה הוא להוציא, אבל הוא נתן לי סדרה (קצרה, כדי לא להכביד כדבריו) של רפלקסולוגיה ושיאצו שקצת יקלו עלי (כי אני לא אוהבת דיקור, אני סובלת מהמחטים ומרגישה איתם שאני 'על קוצים' :), ושתי פגישות עם נטורופטית, שתמליץ לי על תזונה. הלחיצות הספורות שלחץ על העורף והכתפיים והראש גרמו לי לרצות לבכות, ואני נזכרת שבטיפול במגע שעשיתי לפני כמה שנים, היו נקודות בגב ובבטן שגרמו לי לבכות בפועל, ושנאתי את זה, אני לא אוהבת לבכות ליד אנשים (או בכלל), אז זה מבאס, ותמיד אני נאבקת בבכי הארור, ומרגישה שזה טפשי לגמרי, ושאני לא רוצה.

 

אני מרגישה שאני עוברת תהליך של לקבל ולאהוב את עצמי כמו שאני, כולל כולי, ולהניח לאנשים טפשים שמעריכים דברים לפי דפוסים מוכרים ופופולריים ואופנתיים להישאר בחוץ ולא להשפיע עלי. אבל זה לא קל כי גם אני רגילה לזה. ולפתוח את העיניים ולראות בצורה אחרת.

אתמול היה נורא לעבור ברחוב המרכזי שבדרך למרפאה, ולראות הרבה אנשים שנראו לי אומללים, מסתובבים עם עגלותיהם כה וכה כדי לרכוש קניותיהם. (הרופא גם אמר לי שאני צריכה להיות פעילה פיזית כל יום, לפחות 20-30 דקות ביום, והזכיר לי את הידיעה שתמיד מלווה אותי שהייתי צריכה להיות רקדנית בלהקה כמו של פינה באוש, להתמסר לחלוטין לחיי ריקוד נודדים. זה הקו שעובר דרך נשמתי. ולא הלכתי לשם, כי לא הייתה לי משפחה (אני גם מאד זקוקה לחוויה משפחתית) כך שבמקום להיות עסוקה במה אני צריכה לעשות עם עצמי וחיי, הייתי (ועדיין) עסוקה במה שחסר לי. אבל זה כבר מאחור, וכל הדברים של ספורט וכאלה הם תחליפים קלושים למסע הנקי והטהור של העבודה היומיומית והמפרכת בריקוד או בלוליינות בקרקס :) כשהייתי צעירה ולמדתי בלט הרגשתי את זה, את החומרה הנזירית של העבודה הזו, ואיך יש לי את זה, זה מה שאני צריכה לעשות. כך או אחרת אני לא רוצה לדבר על זה. זה איננו, והחיים שלי אחרים. אבל הרופא הזה כל כך דייק באבחנתו.

נכתב על ידי , 23/5/2015 12:32  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פתיתים חסרי סיכוי


זה בעצם סמלי לגמרי, שכן כולנו פתיתים חסרי סיכוי ביקום אינסופי של הסתברות :)

 

למה אני כל כך מבולבלת, בבוקר כאב הבטן וכאב הראש גרמו לי להרגיש שנמאס לי לחיות, וההרגשה הלא טובה הזו

נתחיל בלסדר את החדר. נכין מכתב לביטוח לאומי ולס. האם לשים עוף בגריל? זה לוקח שעה וחצי, מה לא נלך עד שלוש? רק למטופל ולהדרכה? כן. בשביל מה לבוא קודם? אין לך איפה לשבת.

אני צריכה גם להתקשר למכבי טבעי לכירופרקט, ולבדוק לגבי גשר לשיניים. לכתוב את הורבט של א. למחר.

טוב קודם עוף, כמו בבדיחה על הבלונדינית ששמה עוף בתנור על OFF ולא הבינה למה הוא נשאר נא, גם אני עדיין לא הוצאתי את העוף מהמקפיא.

לפתיתים אתמול לא היה סיכוי – קודם אני חרכתי את תחתית הסיר לשחור (העברתי מהר מהר לסיר אחר את מה שהיה מעל כדי שלא יהיה יותר מדי ריח של עשן), ובצהריים הקטנה "חיממה" את הפתיתים עד שנשרפו לגמרי (הבית הריח נורא לעשן, והסיר נשאר עם כתמים שלא יורדים מהמתכת). חבל כי אלה היו פתיתים ממש מושקעים. (מושקעים מדי)

אני לגמרי צריכה להקדיש מדי פעם זמן לשיחה עם הקטנה. למרות שהיא לגמרי שופכת עלי את זעמה לגבי כל דבר, אבל אתמול עשיתי קצת סדר בדברים אני חושבת. היא לא כל כך רואה מעבר לעצמה, למרות שהיא טוענת שהיא נורא מתחשבת, ואני מאמינה לה, אבל העולם עדיין לגמרי סובב סביבה וזה טבעי גם לגיל שלה, ובכל זאת, מאמלל אותה. אבל יש דברים שהיא צודקת. עם הגדול זה שונה.

נצחצח סכינים באבחת סכינים (פרפרזה על הניתוחים שצפויים לי, דווקא האחד הוא לייזר וללא סכינים). די קומי כבר לעשות דברים (דבר אחד ודבר שניים ודבר שלוש)

העוף בתנור עם תפ"א, יש אורז (חרוך קצת בתחתית J) וכרובית מצטננת כדי להכין לביבות. אתמול עשיתי עוגת וניל – שמתי קצת מעט מדי קמח, ויש לה מרקם שמזכיר פנקייק – אבל זה טעים מאוד. (הקטנה: לעוגה אין טעם! אני: בכלל שום טעם? הקטנה: יש לה טעם לוואי (איזה עלבון מוחץ לעוגה). ויותר מאוחר: היא מתוקה מדי (סיימה הכל). במהלך האפייה: מה זה, לעוגה יש גידולים (בתנור רואים שלעוגה יש שלל פטמות חומות במקום משטח שהופך להיות חום זהוב באופן אחיד). הגדול שואל מה עשית לעוגה? אני: רק שמתי מיץ תפוזים במקום חלב, ובמקום כוס שמן, חצי כוס שמן וחצי כוס שמנת, הם הרי קרובי משפחה. כמו בעל ואישה. הגדול: אבל זה הבדל עצום! אחר כך כשהם טועמים, הם מסכימים ביניהם שאם הוא יאהב את העוגה, זה סימן שהיא לא תאהב ולהיפך. (לצערי הוא לא אוהב L) (הוא נורא רזה).

אני צריכה תור לרופא גסטרו וקובעת לעצמי. חברה ממליצה לי על רופא אחר, ומזהירה שאדע שהוא נורא חתיך. אני מנסה לקבוע תור לרופא המומלץ והמערכת מודיעה לי שכבר קבעתי לו תור (איך לא שמתי לב שזה אותו שם?)

 

מצרפת תמונות של קופסאות הפח הקטנות שלי, שלא יכולתי לעמוד בפיתוי בזמנו ולרכוש אותן. בפתוחה יש תלתל משיערה של הקטנה כשהסתפרה לראשונה בפעוטותה (הם נולדו עם שיער, שניהם. שלה בלונד כתמתם ושלו חום דבש).










גם אחורי הקופסה חשוב..

נכתב על ידי , 20/5/2015 12:31  
26 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  


© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לyaellila אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על yaellila ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ