בין האמה לקמיצה כתם וורוד, וקצת על הכתפיים, יש לי לפעמים אסטמה של העור. כשמרגישה חנוקה זה עולה יותר, כאילו לא יכולה לנשום. יש לי משחה מצוינת שבבוקר כבר כמעט נעלם, אבל זה מין סימן למצוקה הנפשית.
דריה הקטנטונת, בת הארבע, בתה של העוזרת שלנו, מגיעה אלינו מדי פעם כשאין לה סידור. בת ארבע וחכמה כל כך, רגישה למתרחש סביבה כמו פייה קטנה, רבת קסם, שקוראת את צבעי מחשבותיך, ונסוגה בנימוס חינני כשמרגישה שלא רוצים. הילדים שלי מאד אוהבים אותה ומשחקים איתה לסרוגין. היא מדלגת בין החדרים בצמות דקיקות
השם שלה כל כך יפה. דריה
מתחשק לי להיות פולניה עם צלב קטן מזהב על החזה, וידיעה מוצקה על איך גברים ונשים צריכים להיות בחיים, איזה מגבות תולים על המתלה הזה והיכן מניחים את קרש החיתוך במטבח;
חשבתי קודם כשסידרתי את הכלים במדיח איך הכל טכני, כל דבר ודבר בחיים הוא טכני וטכני בלבד. אפילו אהבה תלויה בעניינים טכניים, ומצבי רוח הם עניין טכני, וכתיבה ואמנות הם טכניקה, ויחסים הם תלויים בטכנולוגיה המתאימה ובסידורים טכניים מוצלחים או לא, את יכולה לחשוב שמישהו מחבב אותך אבל זה לגמרי טכני. ונעלמה לי המסננת של קומקום התה, העוזרת בטח שמה אותה במקום שמיועד למסננות תה, פרט טכני פעוט.
מסך המגע של הסמרטפון לפעמים מבלבל אותי, נדמה לי שהוא רך, אני חוששת ללחוץ חזק מדי, וברגע אחר במקום לגעת אני לוחצת בטעות במחשבה שיש שם מקש, זה כמו שנדמה לך שיש מדרגה נוספת אבל כף הרגל נתקלת ברצפה, או שנדמה לך שאין יותר מדרגות אבל יש עוד אחת, ורגלך צונחת לאוויר פתוח במפתיע. משהו כמו לפרוץ לדלתות פתוחות. אני מקשקשת קצת וזה מזכיר לי שרציתי לחפש קצת בספרים של אליס, כמו בכל פעם שאני מדוכאת, בתוך אליס האיגיון תמיד מנחם אותי, יש בו משהו עוקצני ודוקרני שמשום מה מנחם דווקא.
הנה מצאתי. מהפרק עם הפרש, בארץ המראה. הפרש שנופל כל הזמן מהסוס
איך אתה יכול להמשיך לדבר כל כך בשקט, כשהראש שלך למטה? שאלה אליס, גוררת אותו בכפות רגליו, ופורקת אותו כמו שק על גדות התעלה.
הפרש נראה מופתע מן השאלה. מה זה משנה איפה הגוף שלי נמצא במקרה? אמר. השכל שלי ממשיך לעבוד בכל מקום. למעשה, ככל שהראש הפוך יותר, כך אני ממציא יותר דברים חדשים.
וההמצאה הכי חכמה שלי, המשיך לאחר שתיקה, זה פודינג חדש שהמצאתי בזמן שאכלתי את המנה העיקרית.
והספקת לבשל אותו עד למנה הבאה? אמרה אליס. זה באמת היה מהר, אין ספק!
טוב, לא עד למנה הבאה, אמר הפרש בקול איטי ומהורהר: לא, בוודאי לא עד למנה הבאה.
אם כך, בטח עד למחרת. אני מניחה שלא אכלת שני פודינגים בארוחה אחת?
טוב, לא עד למחרת, חזר הפרש כמקודם: לא עד למחרת. למעשה, המשיך, ראשו כלפי מטה וקולו הופך יותר ויותר נמוך, אני לא חושב שהפודינג הזה בושל אי פעם! למעשה, אני לא מאמין שהפודינג הזה יבושל אי פעם! ובכל זאת, הפודינג הזה היה המצאה מחוכמת מאוד.
ממה התכוונת לבשל אותו? שאלה אליס, בתקווה לעודד אותו, כי הפרש המסכן נראה די מדוכדך בגלל העניין.
קודם כל מנייר סופג, ענה הפרש באנחה.
זה לא היה יוצא לך טעים ביותר, אני חוששת -
לא טעים ביותר בנפרד, קטע את דבריה בלהיטות: אבל את לא מתארת לעצמך איזה הבדל זה, כשמערבבים את זה עם דברים אחרים - כמו אבק שריפה ושעוות חותם.
אני אוהבת את זה שלעולם הוא לא לוקח את עצמו ברצינות (ועושה זאת ברצינות רבה) ואין משל ולקח "אמיתיים" שמגיעים אליהם, מוסר השכל או מסקנה מחוכמת וחוכמת חיים רבת ידע ועתירת ניסיון סיני עתיק, ודווקא בזכות זאת אני נהנית כל כך מהספרים שלו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
