לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

music for the dark corners



Avatarכינוי: 

בת: 48

Google:  yaellila

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2014    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

10/2014

סרג'יו


השארתי את המייל הזה כמה ימים בתיבה, רק בגלל השם שלו, סרג'יו :)
נכתב על ידי , 20/10/2014 17:30  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מר מייאו ותזה


על מר מייאו (או מייאוסקי, כשאני פונה אליו בשמו הרוסי) עוד לא כתבתי, וחבל, כי הוא חתול נבון

הוא לא נבון במיוחד, אבל זה פשוט זרם ככה

הוא לא מאד נבון, אבל הוא חתול שופע אהבה, גם אם מדי פעם אוהב לכפכף לי את הרגל כשאני עוברת (ולברוח. אולי יש לו גם חוש הומור?). לפעמים אנחנו קוראים לו כלב - בכל מפגש הוא בא אלינו, מתחכך, מבקש ליטופים, מראה כמה הוא אוהב אותך, נשכב, מתהפך שתלטפי לו את הבטן, קם, מסתובב סביבך, מתחכך, טומן ראשו בשקע הזרוע שלך, מתחכך עוד פעם, נהנה כל כך ומגרגר כמו מכונה. אם סטרוברי יש בה משהו קריר ותלותי וקצת מעצבן, מייאו הוא זה שאין לו הרבה שכל, אבל יש לו המון רגש. כשאני יוצאת מהבית הוא רץ לידי ברחוב, מלווה אותי עד מרחק מסוים שממנו הוא כבר מרגיש לא בטוח, ממש כמו כלב. הוא עוצר ומחכה לי, מסתבך לי בין הרגליים וזה. אני חוששת לו בחוץ, אבל אני רואה כמה טוב לו החופש הזה לצאת בחוץ ואיך הוא צבר בטחון ונראה מאושר (דרך החלון, סידרנו להם מדרך) והשכונה נחמדה מאד לחתולים - רחוב קטן מתפתל ושקט במעלה הגבעה, ובתים שיורדים מטה מהרחוב ואז יש חצר נמוכה. לעומתו היא כמעט ולא יוצאת בכלל, החוץ פחות מעניין אותה, והיא קשורה יותר לבית. כשהיה קטן (ובעצם גם היום מדי פעם) קראתי לו טינופת, כי הוא היה נורא מתלכלך ולא ממש טרח להתנקות. אבל הפרווה הלבנה שלו רכה כמו משי. מוזר איך לכל אחד מהם יש מבט אחר, ואיך גם המבטים משתנים. הם לפעמים מביטים בעיניים, ואני יכולה לראות שהם מכירים אותי, וגם חושבים על משהו. אני מקווה שלא יקרה להם שום דבר בחוץ, ושאנשים רעים לא ירעילו אותם.

 

אני נורא סובלת מהתזה, בכל הימים האלה של החופש לא קבעתי שום דבר, ואני משתדלת לעבוד. כבר עברתי על הטקסט בפעם השנייה ועכשיו מתחילה את הפעם השלישית, ויש עוד המון עבודה. ממש. כשאת מול התזה צפים כל הדברים שחסרים לך, בגלל השקט והצורך להתרכז. שמתי לב שכל פעם שמשהו לא נקרא לי טוב, אני חסרת מנוחה ונתקעת, והצורך לחשוב ולמצוא מה נכון יותר לכתוב, לא מזוהה אצלי, במקום זה יש לי חשק לברוח. יש עוד את היום (עם הפסקת אפייה ובישול, כי אבא שלי רצה לבוא לבקר) ומחר, ואני חייבת לשלוח כבר משהו למנחה. אני פוחדת שלא אספיק לסיים, ביום שני כבר חוזרת לעבודה. אבל לא מסוגלת לדחוק בעצמי יותר מדי, כי כבר פחות מסוגלת להתמודד עם עייפות רבה מדי.

הנה הקטע האחרון שעברתי עליו.

 

ואכן, ניתן לדמות כי תכונותיו של המקום כפי שהן מתוארות בידי הדובר, מזכירות חוויה של תינוק ברחם או בעריסה: אורות עמומים שמתחלפים, לא ברור איך ולמה, חלל שמורגש כמעגלי, מיקום שלא ברור איפה הוא בדיוק אבל מוחש כמרכז, העדר מגע ישיר עם קרקע כלשהי ("יורשה לי להוסיף שמושבי כמדומה מוגבה כלשהו, יחסית לפני הקרקע מסביב, אם זה קרקע. אולי זה מים, או איזשהו נוזל אחר.", עמ' 258). הדובר רואה רק את מה שבא מולו ומתקרב אליו, והדברים הללו הם עצמים עמומים שצפים ועולים בערפל, נסוגים ונמוגים, כמו שרואה תינוק רך בימים: "האחר בא ישר עלי. מופיע כמו מעומק מסכים כבדים, מתקדם עוד צעדים אחדים, מביט בי, ואז נסוג אחור." (259). החלל אליו ניבטות עיניו הוא בצבעי אפור שקוף-עמום, בוהק, בגוונים שנראים לו כמו מימסכים אטומים (261), וגוון זה, ש"עשוי בהיר ושחור, שבכוחו להתרוקן מהאחד או מהאחר," (262) מערב בתוכו את הבהיר והשחור, והוא בראשיתי כבטרם הפרדות האור מהחושך, טרם היות הקונטרסט, בדומה לראייה של הרך הנולד, לפני שהוא מסוגל להבחין בקווי מתאר ברורים של העצמים סביבו. 

 

לקרוא את זה מכניס אותי לחרדה, כי יש תמיד אפשרויות לפרשנויות אחרות ומי יודע אולי הפרשנות שלי היא הבנאלית מכולם (אין רע בבנאליות, אבל אולי היא אקראית מדי). בכל אופן, זה מה שיש.

 

יש להם תנוחות נורא חמודות :) מייאוסקי בעצם הוא בעל התנוחות הכי חמודות. אולי זה אומר משהו על טפשות :)

 







נכתב על ידי , 18/10/2014 11:07  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




סוף סוף ישנתי טוב. לפני שהתעוררתי היה לי חלום ובו ראיתי ציור, שהגיע אלי בתגובות בבלוג. כשפתחתי אותו הציור מילא את כל שדה הראייה שלי. הוא היה כחול כולו, כמו שמיים, בגוונים שנראו מוחשיים ורוטטים ולא שטוחים כמו בציורים, ובחלק הנמוך יותר הייתה מסגרת בודדה של חלון, ללא קירות, שזהרה באור. כן, אני יודעת מה זה אומר שהציור הגיע בתגובות :) קצת מביך שיש לי חלום כל כך פשוט וילדי ודיסני אבל נו.. לא נורא.. 

 

וזהו הנבט של אל תשכחני מכוסה בכוס. נבט אחד ויחיד שצמח מכל הזרעים שנשארו לי מהולנד. בינתיים כבר הסרתי את הכוס, אבל עדיין מעונן מאד וקר ונראה ששוב יירד גשם. אולי צריך להניח לו שיתמודד :)

 

 

והציור בשלב מתקדם עוד קצת (הוא פחות כהה במקור, אבל הצילום יוצר פחות טוב אז עדיף להכהות). אני די מעדיפה את הגירסה הקודמת, אבל יש לציור הזה מטרה, ובינתיים גם הגירסה הקודמת לא משיגה את מטרתה:

 


מתחת לסנטר הוא לא כזה כהה במציאות, ואני מקווה שרואים את הספינה שמאחורי הכתף שלו. ויש לי עוד מה לעשות.

 

קר לי ברגליים, צריך להוריד את בגדי החורף שלי מלמעלה.. כל הגרביים שם. 

אתמול הקטנה הכינה קראמבל תפוחים, ואמרתי לעצמי להתעלם מכל הבלגן במטבח, שהרי זה בלגן טוב. הקראמבל יצא אפוי מדי והתפוחים מתוקים להחריד (שמה שתי כוסות סוכר (!) בגלל מדידה לא נכונה של משקל הסוכר :) אבל לא נורא. היה ריח נפלא של תפוחים וקינמון בבית. 

נכתב על ידי , 16/10/2014 12:13  
23 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  


© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לyaellila אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על yaellila ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ