לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

music for the dark corners



Avatarכינוי: 

בת: 49

Google:  yaellila

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2015    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2015


מעתיקה לפה עוד משהו שמצאתי במחשב. אני לא זוכרת אם שמתי אותו כאן פעם או לא. מזהה שזה מהתקופה שקיבלתי טיפול במגע, ושעבדתי קצת במזרח ירושלים. טוב שיש את הטקסטים האלה, זה זכרונות.

 

המועקה כל כך גדולה שהיא מקפלת את גופי לשניים. אני מקלידה בעיניים עצומות ופוקחת מדי פעם נואשת לאהבה נואשת למשהו שיחזיק אותי בחיים. המחשבה מזעזעת כמו שוק חשמלי אני יורדת ועולה עם העכבר והזרם המשני לוקח. כואבות לי העיניים והראש ואני חושבת לעצור ולהמשיך בבוקר

 

הגב (העליון) מקום רגשי לגמרי, מספיק שתניח את ידך ותיכף יצופו אליה כל המתרוצצים, ממש כך, מתרוצצים לפה ולשם
הנוכחות של אנשים מאד משפיעה עלי ובטח חלק ממנה זה מה שהם מביאים איתם וחלק זה השלכות שלי. אני תקועה בפקק ביציאה מירושלים וגם בתוך ירושלים פקק ור' אומרת ממאי ועד סוף הקיץ ירושלים בלחץ, ככה כל שנה. אני נבוכה כשאני רואה קבוצת נוער עם דגלי ישראל גדולים הם מביטים במין כוחניות נבוכה בר' שנוהגת לידי, עם הכיסוי ראש, ואני שואלת בכל זאת מה הם ומה רצונם והיא מסבירה לי שעכשיו יש הרבה סיורים כאלה בשכונה שלה, שהיא הגבול בין מזרח למערב ירושלים. אנשים משתלטים על בתים, מנסים להעביר חלק מהמזרח למערב. אני חושבת אולי כדאי לערבב גם צפון ודרום, ולהכין סלט במרכז, כמו ילדים שבשלב כלשהו בארוחה מתחילים לצחוק ולשפוך את המיץ למרק ואת הלפתן לפירה. פניה נעימות ויפות והיא נמוכת קומה ואני אוהבת את האופן בו הן מתלבשות עם ג'ינס וחולצה ארוכת שרוולים וכיסוי ראש. בכנס אני אומרת למ' שתלביש אותי פעם ככה. היא מתלהבת ואני חושבת אולי כדאי לי להתאסלם, כי אני אוהבת את הנשים הללו, יש בהן משהו מחבק וחם. אלא שאת הגברים שלהן אני פחות אוהבת (למרות שאני מתה על ו', ככה זה אני אוהבת ליצנים) ובעצם גם את המסגרת המחייבת, לבוא כאורחת מצד אחד קשה כשהולכים הביתה ומרגישים בדידות, ומצד שני, יש בזה יותר חופש. אני תקועה בין שני העולמות האלה. אני תקועה בין שני עולמות תמיד. בחריצי מדרכות וסדקי דלתות. מוציאה כמה עלים ואלה מתכסחים מייד על ידי העוברים ושבים. מצד שלישי או רביעי אני חושבת על כך שהמסגרת גם מחזיקה, והנה מ' עושה הרבה מאד שינויים בתוכה, באופן מאד מרדני ועם צחוק תמידי, יחד עם זאת אני לא יודעת כמה היא מצליחה באמת לשנות.
מחכה לי בתיק מין פיתה קטנה עם תערובת בשר וירקות חמצמצים קצוצים מעליה שנתנו לי לדרך. אני מדמיינת אותן לשות את הבצק בבית ומכינות את התערובת ואופות בתנור. מ' אומרת לי שזה קל מאוד להכין ואני בטוחה שגם את זה אני אצליח לקלקל. אולי בשביל לבשל טוב צריך שורת אמהות מאחורייך ומצדדייך
הנוכחות שלך (קצת ברחתי קודם, ממבוכה) כוללת גם כל מה שאני יודעת עליך וגם איזשהו ניעור מהתפנקות שכן להגיד שאני רוצה למות זו התפנקות ובריחה ואתה מביא הסתכלות קרקעית ואני מתבטאת בדימויים חפוזים שגזרתי מעיתון. כמו בקשר לדגים שלא צריכים מזה ומזה השלכות שלי. השלכות שלי זה כמו כביסה רטובה שהושלכה ונדבקו אליה כל מיני אבנים ועלים
שמות מהפנטים אותי ואני מגלגלת אותם על לשוני הלוך ושוב ומחפשת בתוכם היסטוריה ובתים. אני הולכת לישון.

 

זהו, אני מסתכלת על הטקסט שלי וחושבת שאני חמודה, משתעשעת במחשבות. חוץ מזה דיברתי עם מקעקעת שקראתי עליה דברים טובים, ואני רוצה להסתיר משהו שיש לי על הרגל מגיל 18, וגם חשבתי על הצלקת שיש לי בבטן, מניתוח כיס המרה, שאני רוצה לעשות אותה ענף ועליה ציפור. יש לי עוד כמה צלקות, אבל נתחיל עם זה. נראה אם אממש את הפנטזיה הזו בסוף או לא :) פעם חשבתי על כל הצלקות שיש לי, מניתוח קיסרי ומכיס המרה ומאחורי האוזן, שאני רוצה לקעקע עליהן ריצ'רץ'. על זו שליד האוזן בהחלט אפשר לעשות ריצ'רץ', מאחר שכבר פתחו אותה פעמיים. אבל זה יביך את הילדים שלי יותר מדי.

אני רוצה מאוד לחזור לכתוב ככה, משהו אבד לי כשסיימתי את הקשר עם ל'. לא מזמן ביקשתי ממנו לא לקרוא לי בבלוג, למרות שהוא הפך לפתוח, ועכשיו אני מרגישה חרטה מוזרה, למרות שבעצם הוא ניצל את זה שהבלוג הפך סגור והפסיק לקרוא. אבל זו אשמתו. החיבור במישור של הכתיבה היה משהו שהוא בגד בו, המקום הזה היה משהו שהוא הרס. אבל אני מתגעגעת אליו, אני מתגעגעת לחיבור שהיה בכתיבה, לצ'אטים שבהם השתוללנו גם אם אני כמעט אף פעם לא אמרתי מה אני באמת מרגישה, אולי הרגשתי שאי אפשר להגיד לו, אבל גם באמת הייתי נורא סגורה, היום אני כבר לא ככה, אבל הוא כבר לא כאן, וחוץ מזה (לא חשוב, זה 'חוץ' מזה :) אני יכולה להוסיף שגם זה באשמתו. היה שלב שפתאום הוא שינה כיוון לגמרי, וזה ערער לי את הבטחון (נו אז מה, זה יכול לקרות תמיד. היית צריכה להישאר בטוחה. אבל הצרה היא שאני לא בטוחה אף פעם).

אין לי כוח להתעסק בזה עוד. אני לא יודעת אם לנסות לדבר איתו ולהבין מה היה שם, מה קרה וכל זה. זה גם יהיה מוזר - נגמר מזמן. איש שיכור ואבוד קצת שכותב מאד יפה, ואני לא הצלחתי להחזיק בו. ואולי זה רק אשליה, לא שיכור ולא אבוד ולא קצת ורק כותב יפה. 

אבל אני לא באמת מתגעגעת, אני נוטה לשכוח מה שאנשים עושים לי, לשכוח שהוא היה מאד לא בסדר, מאד מאד. זהו, שזה לא מסתדר ביחד בראש שלי. 

היה שלום ותודה על הדגים :)

לילה טוב :)

נכתב על ידי , 18/4/2015 22:26  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פיצוי


על הפוסט שמחקתי מקודם. היו בו פרטים שלא הרגשתי נוח לחשוף אותם מהעבודה. אכתוב רק שיש לי מטופלים חדשים שמתבררים והולכים כקשים מאוד, כשהקשה הוא בעיקר האלימות, הקווים הפסיכופטיים, קשר עם קצינת מבחן ואחריות. שלושה חדשים ואחד ותיק יותר, שאני אוהבת במיוחד אבל צריכה ללוות בתהליך מול קצינת מבחן וזה גם לא פשוט. 

 

מול זה אני מתרחקת לתוך איזשהו מרכז פנימי. התחלתי לחטט במחשב ומצאתי שני שירים ישנים:

 

היית אוכל לי את האצבעות,
נוגס פתאום, כשנגעתי בסנטרך
נושך את הכריות,
לועס את העצמות.
בעודי מתפעלת.
מין אהבה כזאת.

 

 

בפנטזיה שלי אני באה לבקר אותךַ בַּבֶּיתחולים,

הזכוכית מעל התריסים צמר גפן מואר.

בזמן שאתה לא כאן אני עסוקה בעיסוקים שונים,

חלקם בצבע כחול ויש להם סיבים עדינים,

אחרים הם עיסוקים באריזות סופרמרקט.

יש לי גם כמה עיסוקים פריכים ועיסוקים דביקים.

יש לי גם כמה בגדים חדשים-ישנים. כמו היסטוריה שלי-לא שלי.

אולי אתה שוכב שם לבוש בפיג'מת פרחים,

ואני לא יודעת עליך כלום. אולי כואב לך ואתה רועד

אולי נבנות תובנות חדשות לבנות עם מרכז צהוב.

אני צריכה לנתק את הדברים מחוטיהם הדמיוניים,

ממילא הרוח נושב סביבנו. החלל חשוך ויש מקורות אור

שאני לא מזהה. עצמים ניצבים בזוויות כמו סביבונים באוויר

ללא תנועה. דבר לא ידוע. החיים אוקיינוס כחול וגדול

של דגים שאין להם מושג.

 

 

והנה קצת קטעים משל טמפלינגטון, שאני לא זוכרת אם שמתי כאן בעבר או לא:

 

 

בדרך למסעדה היתה רוח עזה. טמפלינגטון השתרך שקוע במחשבותיו, במכנסיו הירוקים ומגפיו הצהובים, ידיו טמונות במעיל הצמר הכחול עם הכפתורים הגדולים. באופן פתאומי (משום שכששקועים במחשבות הדברים קורים במפתיע) התגברה הרוח והוא מצא עצמו במסלול מכשולים. כיסא עף מימינו לשמאלו. כדור כחול, גדול וזוהר כאקווריום עגלגל שזרמים בהירים חלפו בתוכו דיבר אליו בשפה לא מוכרת, נדמה היה שתובע משהו, כמעט מסוכן. טמפלינגטון עמד לפלוט שוב את תבניתהדואר כשהכדור דהר לפתע קדימה והתפוגג. שאלות לא מובנות נאמרו בקול רם וחבילות ניירת שהכתב בהן היה בלתי קריא נחתו מהשמיים לקול כרוז. הוא נמלט בריצה אל תוך המסעדה שפתחה הופיע מעבר לרחוב.

במסעדה החשוכה מעט ישבה לאוני ועיינה בספר שדפדף את עצמו לקצב קריאתה. הדפים ריפרפו עדינות בקצותיהם מדי פעם, כאילו נאנחו, והאירו את עצמם משורה לשורה. היא לבשה רשת ירוקה כהה, ובמקומות בהם לא היה מספיק שכבות נגלו פיסות גיאומטריות של עורה. כשהתיישב היא לא הפסיקה לקרוא; במקום זה כף רגלה היחפה לחצה על מגפו. עורה היה חם מאוד, אדים עלו סביבה, מיתמרים בסגול וכתום.

הוא הוציא מכיסו מספר אבנים והניח אותן ביניהם. היא חפנה אותן מייד. היא היתה געשית היום, בקרוב תתפוגג לאפר כדי להתחלף, היא ידעה זאת, ולא רצתה. אילו יפלוט את תבנית הדואר לתוכה, יוכלו להפגש שוב בתבנית המחודשת לכשתתחלף, אבל לשם כך היה צריך להפחיד אותו, וזה היה מסובך.

 

קולות דוברים הגיעו כמו היו הדוברים עשויים מצמר גפן, עמומים ורכים. מילותיהם טפחו על אפרכסות האוזניים סביב סביב, והשאירו משב צלילים אלכוהולי. הסתבכתי היום עם המשקפיים שלי, סיפר טמפלינגטון ללאוני. הן טענו שלא ניקיתי אותן זמן רב, ושילבו את ידיותיהן בכוח. לא היתה לי סבלנות אליהן. הקפה סירב לשתף פעולה עם המים החמים והכפית נעלבה ממני כשהטחתי אותה בשולחן. בקיצור, היה בוקר לא מוצלח. איך הטוסטר שלך? שאלה לאוני. בפעם האחרונה שישנה אצלו הוא שרף את הטוסטים למצב שחור-פיח. עדיין שורף, ענה טמפלינגטון בעגמומיות. למה שלא תמסור אותו? שאלה. אתה נקשר יותר מדי לחפצים שלך. הגשושיות שלה כרכו עצמן סביב ראשו בהשתתפות. הן היו לבנות כאצבעותיה והסמיקו מעט.

 

ביומה האחרון על כוכב הלכת מספר XSE2390 טמפלינגטון היה אנגלי, רזה ונעים למגע, עם שיער קצרצר דהוי, ועיני תכלת שהיו בהן אדיבות מנוסה וקשיחה שראתה הכול, והומור קלוש מהול בריח בירה. היא היתה אמורה להתקל בו בפינת הרחוב, שם עמד עם בריטי אחר ליד דלפק של בר פתוח, ולשאול לכתובת פנסיון גשושיות. הגשושיות שלה נגררו על הקרקע, כמו כלבלבים טבועים למחצה שניצלו ברגע האחרון. נראה כאילו הן מתרבות מרגע לרגע. טמפלינגטון הניח הצידה את הבירה שלו והתכופף בנימוס לאסוף את אלה שהיו קטנות מדי ונשמטו מהידיים. לפתע הם היו במיטה שלו, גשושיותיה של לאוני נחו סביבה רוטטות על הכר, והיא הרגישה את תוכה ופיה הופכים חוליים וגיריים כקליפת ביצה מרגע לרגע. ליד המיטה ישבו על מזרן כמה נשים, אחת שמנה מאוד, אחרת עצבנית, השלישית הקטנה מכולן קיצרה את רצועת בגד הים במשיכה והוא נתלש. היא לא היתה בטוחה שהנשים באמת שם. נראה היה שלא. הוא ליטף אותה וחדר לתוכה כדי להתקרב ככל שהיא חשה נסוגה פנימה ומתרחקת. היא נעשתה רכה כמו פודרה. הוא יכל לנעוץ בתוכה את אצבעותיו כמו לתוך חול רך. בעיניה נראה לו פתאום מטוס קטן ולאוני נפנפה לשלום מתוך החלון היחיד והעגול. המטוס הלך והתרחק בטיסה צידית כמו סרטן ולבסוף באמת הפך לסרטן קטן ואדום עם שתי עיניים קטנות, כהות ובולטות, שטופף הצידה לעבר יריעת מים מבריקה בחושך שהתנדנדה קדימה ואחורה בקצב הגלים.

 

נכתב על ידי , 17/4/2015 19:28  
27 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




כשמתילדה חוזרת הביתה מהיום הראשון שאחרי החופש עם כאב ראש שנגרם מלילה גרוע שכן אי אפשר להשלים עם סיום החופש ולהיערך לו אלא להתנגד בכל תוקף וללכת לישון מאוחר כרגיל, עם כאב בטן שנגרם מהאנטיביוטיקה, והתעוררויות תכופות בגלל תולעת הסרט שיש לה, בלי ספק, שכן אובססיית התולעים נגררת אחריה כסרט קרעים ארוכים, היא נכנסת לסלון חשוך למחצה ושני החתולים יושבים נכאים כל אחד בפינתו האחרת שבספה, ואינם קמים אפילו לקראתה, והיא שואלת מה קרה. אף חתול לא עונה ולא קם, והיא בודקת בחדרה של הבת האם קרה משהו. לא קרה כלום, וכשהיא ניגשת לחתול הגדול הוא נאנח ואחר כך נענה לכף היד המלטפת ומציג בטן חמימה ורכה, ומתפנק אל תוך הכרית. הג'ינג'ית זועפת כרגיל, בתשוקתה הג'ינג'ית הקרה הרגילה. אתמול שאלתי את הקטנה אם היא חושבת שחתולים יכולים לייצר חשמל, שכן הם מגרגרים ממש כמו גנרטור קטן. אולי אפשר לחבר מנורה לכל אחת מאוזניהם, ואחת קטנטונת בקצה הזנב.

 

זה באמת יותר אני מאשר מתילדה אבל בפלאפון כתבתי לפני כמה זמן קטע שמתחיל ככה:

 

הספר הזה כולו קטעים קטעים כי גם המחשבה מגיעה בפרגמנטים אצל מתילדה והחיים הפנימיים שלה מתרחשים בקפיצות בין שלוליות קונקרטיות גדולות שאי אפשר לחצותן עם מגפיים

כשמתילדה קמה בבוקר כותונת הלילה כרוכה סביב מתניה כבורג וכפות רגליה המונחות למרגלות המיטה נראות לה קטנות ואצבעותיהן שמנמנות

מן התריס המרכזי עולים פסי אור דקיקים כי אתמול בלילה התנדנד עליו גמל שלמה צעיר וירקרק והיא לא רצתה לסגור עליו את הגולל. החתולים יושבים נכאים כל אחד בפינתו ואינם זזים לקום כאילו אין עבודה בעולם. רחש של אנשים מתעוררים עולה מחלונם של השכנים.

 

הוספתי קצת, בהשראת ההתחלה. בכל אופן אני עייפה מכדי לפשפש בפיקסלים אז בפעם אחרת :)

 

נכתב על ידי , 13/4/2015 19:52  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  


© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לyaellila אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על yaellila ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ