לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Days go by, As we wither and die, But the Music will forever cry


האנטי-תזה

Avatarכינוי:  Tes

בן: 30

ICQ: 198203102 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2017

מבט חטוף אחורה


בנסיעה לילית לקיבוץ מירושלים אני באוטו לבד עם ההורים.

"שמעת ש..." אמא אומרת "נו, הסולן של, זה..."

"לינקין פארק" אני משלים "כן, שמעתי. החזיר אותי אחורה... פעם היינו ילדים"

 

לא בילפתי. הייתי בכיתה ז' והתחלתי לאהוב מוזיקה, לאהוב באמת. היא היתה משהו שדרכו יכולתי לגלות מי, אולי, יוכל לדבר אליי, להבין אותי. הכסאח עשה עבודה טובה בלדבב את הזעם הפנימי: על ההורה שיצא בגיל מאוחר מהארון, על החיים בצל אחים גדולים ומוצלחים, על ההתנהגות השרירותית של הסמכות, על הבית שלא מחבקים בו, על הכעסים שתמיד מתעוררים בכיוון אחד. היינו כמה והיינו יחד בהתעוררות היצרית הראשונית הזאת, ובעיקר היינו יותר.

 

אולי הייתי מוצא יותר מקום להתרגש אילולא הבן של אלחנן שנהרג, והצער שלי על אדם שחשתי שאת הטוב שלו אני יכול להעריך שחייו נשברו ככה. הוא מת בן 18, באותו הגיל שבו מעיין נהרג במוות מיותר לא פחות. עצוב לחשוב שכמו שצ'סטר בנינגטון יצא מהרדאר שלי, ככה גם הוא, לאט לאט עד שה-31 בנובמבר כבר חולף בלי שהלב שלי מחסיר פעימה.

 

לפעמים אני מביט באובייקטים בחלל ולא מבין איך הגענו לכאן. שלט אזהרה בפינה של הכיתה. מיקרוגל. האנושות התפתחה בצעדים כל כך קטנים שכל התפתחות הרגישה לה טבעית, מורגשת בקושי, אבל התוצאה הסופית מפתיעה. איך הגענו לכאן?

מתי הפסקנו להיות ילדים?

נכתב על ידי Tes , 23/7/2017 01:41  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





17,400
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לTes אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Tes ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ