לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


בלוג של סיפורים בהמשכים.

Avatarכינוי: 

בת: 28



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

10/2017

עולם ללא קץ - פרק 2


פרק 2

הרכבת

 

הם סיפרו לי שפעם היה עולם אחר, עולם שבו אנשי העיר העילית והעיר התחתית חיו יחדיו. הם סיפרו לי על עולם שלא היה רווי שנאה ומלחמות, עולם שבו כולם זכו ליהנות מאוויר צח, שמש זורחת וסירות של עננים בשמיים. הם סיפרו לי על עולם שבו היו שלל של צבעים, ולא רק צללים של אפור וחום. עולם שבו שדות ירוקים, יערות עבותים ונחלים מפכפכים היו פתוחים לכולם.

לא זכיתי לראות את העולם שהם דיברו עליו. כשאני נולדתי, המלחמה כבר החלה.

הם קראו לי אֵלִירַה. משמעו, 'להיות חופשיה' באלבנית. הם קיוו שכשאגדל לא יהיו עוד מלחמות. מאז, עברו שנים ארוכות, ועדיין לא ידעתי חופש מהו.

נולדתי בעיר התחתית, בבקתת עץ רעועה בפינת רחוב אורניום ובדיל. סיפרו לי שאימא שכבה על מזרן ישן בעל מצעים מיוזעים ומפיה בקעו הזיות. כשהיא החזיקה אותי לראשונה בזרועותיה, היא בערה מחום. גופה היה כלהבות שצרבו בגופי הפעוט. היא דיממה ארוכות וכולם אמרו שהיא לא תשרוד את הלילה. בבוקר כוחותיה בגדו בה. גופה הגיע לתשישות מוחלטת והיא לא הצליחה להשתלט על המתת שלה. המזרן והרהיטים מסביב החלו לעלות באש. היא המשיכה לשכב על גבה, צורחת בחוסר אונים, כשאני מכורבלת בזרועותיה. היה זה דוד שלי, הורניג, שהוציא אותי מן התופת. הוא הספיק למשוך אותי החוצה לפני שהלהבות כילו אותי. הוא ניסה לחזור כדי להציל אותה, אך היא הייתה כבר איננה.

איני זוכרת ממנה דבר. המזכרת היחידה שלי ממנה היא צלקת מהכווייה ההיא מאחורי השוק ברגל ימין וחלל של געגועים למישהי שאף פעם לא הייתה בחיי.

עד גיל שש עשרה גרתי עם דוד הורניג, בבקתה שלו בשולי העיר התחתית ליד המכרות. היו אלו מגורים צנועים בבית של חדר אחד. הדוד ישן על מיטה צרה מברזל ואני ישנתי על הרצפה, מכורבלת בשמיכות שלי, מול תנור הפחמים. היה לנו שולחן צר מעץ ושתי כיסאות לא תואמים, מטבחון זעיר עם כיור עגומה וארגז ישן שבו אחסנו את האוכל שלנו. בפינה מרוחקת של החדר היה ממוקם סיר לילה שהיה מצחין אם לא הייתי מרוקנת אותו מדי יום באתר הפסולת בקצה המרוחק של הרחוב.

למרות תנאי המגורים הפשוטים, תמיד הייתי שמחה בחלקי. היה לי מקום לישון בו וקורת גג מעל ראשי. הבטן שלי הייתה מלאה, גם אם אכלנו רק פירות, ירקות ודגנים. היו כאלו שלא היה להם היכן לישון או מה לאכול. ראיתי אותם משוטטים ברחובות ללא מטרה, לבושים בסחבות, מנסים לגנוב אוכל בשוק השחור. הפעימות שלהם היו מציפות אותי ברגשות אשם ועצבות. ניסיתי להימנע מלהתרכז בתדרים שלהם, אחרת ראשי היה הולם בכאב ובטני מתכווצת בתוכי. להרגיש את רגשותיהם של אחרים תמיד היה עול כבד בשבילי, עול שהתבטא בהתפרצות של מחלות, אם לא היטבתי לשמור על עצמי.

ערב אחד שני גברים בחליפות שחורות ומגפיים מצוחצחות הגיעו לבקתה הצנועה שלנו. היססתי כשעמדתי בדלת, אך אז הם הראו לי את כרטיסי העובד שלהם עם חותמת ה-K הרשמית. הם היו עובדי הממשלה הזמנית, או בשמה הרשמי, הקוויטה.

בעודי מנסה לטאטא את הפחד שלי מתחת לפני השטח, הכנסתי אותם פנימה והצעתי להם לשבת. הדוד ואני נעמדנו עם גבינו אל תנור הפחמים כשהגברים בחנו את החדר ואז אותנו בשתיקה. יכולתי לראות כיצד הבקתה שלנו נראתה בעיניהם. היה זה לא יותר מדיר חזירים עבורם. חיים של עוני ודלות, בצירוף סירחון שבקע מסיר הלילה ששכחתי לרוקן.

"האם מותר לי לשאול במה זכינו לביקור שלכם? האם אפשר להציע לכם לשתות?" שאל הדוד בזהירות. לא היו לנו כוסות תואמים, ואלו שהיו ברשותנו, עמדו מלוכלכים בכיור.

יכולתי להרגיש את העצבנות שלו מבעבעת בתוכו. הוא היה כורה נחושת במכרה בקצה העיר, אדם פשוט שכישרונותיו למציאת יהלומים ומתכות היו חלשים ולא מזהירים. דוד הורניג תמיד אמר שמפגש עם אנשי הקוויטה היה דבר מבשר רעות.

ניסיתי להתרכז ולכוון את עצמי לרגשותיהם של הגברים בחליפות. להפתעתי לא הרגשתי דבר. הייתה זו תחושה מוזרה. ניסיתי לצלול עמוק יותר פנימה עם נימי מחשבותיי אך נתקלתי שוב ושוב בחומה עיקשת.

"את לא תצליחי להגיע לאן שאת מנסה להגיע." הגבר הצעיר מביניהם אמר לפתע. עיניו השחורות לא הסגירו שום דבר כשהביט בי.

השפלתי את מבטי ולחיי כוסו בסומק וורוד. אף פעם לא תפסו אותי בשעת מעשה. תמיד חשבתי שאני מעלעלת ברגשותיהם של אחרים בדיסקרטיות מוחלטת. היה זה מפתיע להיתפס על חם.

"לא ניסיתי-"

"אלירה ג'ונס הנסן," הגבר המבוגר יותר קטע אותי בקול צורם. "לא באנו כדי לבזבז את זמנינו. יש בידינו צו רשמי מקימבל, השליט הרשמי של הקוויטה, המזמן אותך להצטרף לפליטאה. יש לך חצי שעה כדי להתארגן ולאסוף את חפצייך."

פערתי את פי בהפתעה.

ניסיתי לחבר את המילים שזה עתה שמעתי בראשי. הפליטאה היה בית ספר ומחנה אימונים שנועד למתנגדי העיר העילית. שמעתי בעבר לחישות על נערים ונערות שזומנו לפליטאה. הרכילות במועדון הלילה ברחוב הראשי הייתה שאף אחד לא חזר מהפליטאה בחיים.

"אני-אני לא אתן לה ללכת! אני זקוק לאלירה כאן! היא מנהלת את משק הבית, היא מאכילה אותי ודואגת לי. לא אוכל להרשות לעצמי לאבד אותה!" הדוד נהם וניסה לצעוד קדימה.

הגבר הצעיר יותר התרומם מכיסאו וחסם את הדוד בידו. הדוד ננעל במקומו כמו פסל כשפניו מאדימות ממאמץ. הוא ניסה לדבר אך שום קול לא בקע מפיו. נדמה שהוא היה נעול בסוג של שיתוק.

"מה עשית לדוד שלי?" הצטעקתי בחרדה. "תשחרר אותו תכף ומיד!"

"אלירה, את חייבת לבוא איתנו." אמר הגבר המבוגר יותר בחוסר סבלנות. "בפליטאה תוכלי לקבל כלים כדי להתמודד עם הכוחות שלך. תוכלי לדעת כיצד לשלוט ברגשותייך ואפילו ברגשותיהם של אחרים. מקומך איננו כאן, בארווה הזאת."

"אני לא רוצה לעזוב את דוד שלי!" אמרתי ברעד. "טוב לי כאן."

"אני חושש שנושא זה אינו נתון לדיון. וודאי אינך רוצה להפר את רצונותיו של השליט הדגול שלנו, קימבל לרימאר." הגבר המבוגר יותר השיב. "עדיף שתבואי בנעימות. איני רוצה לגרור את רגלייך על המרצפות המלוכלכות בכל רחבי העיר התחתית."

נשכתי את שפתיי. לא פקפקתי ביכולת שלו לגרור אותי כמו שק קמח ברחובות. מי ידע אילו כוחות היו ברשותו.

"אנחנו זקוקים לאנשים כמוך. את תוכלי להועיל לנו רבות במאמץ המלחמתי." אמר לפתע הגבר הצעיר יותר בקול משכנע. "האם אינך רוצה לשחרר את העיר התחתית מהכיבוש? האם אינך רוצה לחיות בחופשיות? האם תמנעי מדוד הורניג לראות אור יום? מאור עיניו הוא לא כפי שהיה פעם… שנים של עבודה במכרות ושהייה בחשכה הורסות לנו את העיניים. גם העיניים שלך ייהרסו עם הזמן. הנעורים שלך לא יחזיקו מעמד לנצח."

קולו הרגיע אותי והחליק את דעותיי. זה היה כאילו הוא ידע לומר בוודאות את מה ישכנע אותי. זה היה כאילו המתת שלו הייתה לדעת לשכנע…

הוא החליק את אצבעותיו מול פניו של דודי באוושה קלה ודוד הורניג השתחרר מהאחיזה הבלתי נראית. חשבתי שהוא ירצה לומר משהו, אך הוא רק התנשף בשקט ואחז בכיור מאחוריו בעיניים מושפלות. הרגשתי את התבוסה בנשימותיו הרדודות.

לרגע אף אחד לא דיבר.

"כולנו מאסנו מלחיות בתנאים רעועים. אנחנו נכבוש את העיר העילית ואת תעזרי לנו." המשיך הגבר הצעיר. "בפליטאה תזכי ללמוד אצל המורים והמחנכים המוכשרים בותר. תקבלי אוכל מזין ועשיר בויטמינים ואפילו תהיה לך מיטה אמיתית."

מבטו נח לרגע על השמיכות שהיו לי למיטה במשך כל ימי חיי. נדמה שצל של רחמים חלף על פניו.

"גריפין, החמלה שלך מעוררת הערצה." הגבר המבוגר אמר לצעיר ואז פנה אליי. "אך אין לנו זמן לבזבז. אנחנו מחכים לך מחוץ לדלת. יש לך מספיק זמן כדי לאסוף את חפצייך ולהיפרד מדודך."

שני הגברים יצאו החוצה והשאירו את שנינו להתפלש ברגעים אחרונים של מבוכה ופרידה.

דוד הורניג אף פעם לא היה טוב עם רגשות. אולי זו הסיבה שהצלחנו להסתדר ביחד במשך השנים. הוא אסף אותי לביתו כשאחותו היחידה נפטרה. הוא אף פעם לא נטר לי טינה או התלונן בפניי, גם ברגעים הקשים ביותר. רגשותיו תמיד היו ישרים כמו סרגל. הפעם הוא הרגיש תסכול. ידעתי שזה יתחלף בעצב ברגע שאעזוב את מפתן הדלת.

"תהיי חזקה, אלירה. אנשי הקוויטה לא יהססו לפגוע בך." הוא אמר בשקט והתקרב אליי. הוא הניח את ידיו על כתפיי ולחץ בחוזקה.

"אני אנסה לחזור אליך, דוד. אני מבטיחה." לחשתי בקול חנוק. ניסיתי להסתיר את הדמעות שצצו על לחיי. לא רציתי שהגברים ההם יראו את החולשות שלי.

"אני אסתדר, ילדה." הוא אמר והסיט את מבטו. לא רציתי להכאיב לו והשתחררתי ממגעו.

מיהרתי לאסוף את בגדיי לתוך תיק גב ישן. היו לי מספר חולצות כותנה לבנות, בגדים לבנים פשוטים מהשוק השחור וזוג חצאיות חומות. נעלתי את הנעליים היחידות שהיו ברשותי.

"יש לי משהו לתת לך." דוד הורניג שם משהו בכף ידי. "אל תראי את זה לאחרים."

זו הייתה אבן חן בצבע טורקיז בוהק. היא הייתה כבדה ומלוטשת.

הרמתי אליו את עיני בפליאה.

"אבן ספיר מהמכרה. ליטשתי אותה בעצמי. רציתי לשמור אותה כדי לקנות לך כרטיס לביקור בעיר העילית. את יודעת כמה יקרים הכרטיסים לאנשים כמונו." הדוד לחש.

הפעם לא יכולתי לעצור את עצמי. הסכר בתוכי נשבר. הדמעות החלו לרדת במהירות.

המחשבה שדוד הורניג עמל במכרה מבוקר עד לילה רק כדי שאזכה לדרוך בעיר של האנשים הרגילים, רסקה אותי. הוא ידע שזה היה החלום שלי להגיע לעיר העילית, חלום שאף פעם לא חשבתי שאגשים.

הוא היה אדם טוב לב כל כך ולא הייתה בו טיפת אנוכיות. הצטערתי שדרכינו נאלצו להיפרד.

"קחי אותה איתך ותחביאי אותה בין החפצים שלך." הוא צפה בי מחביאה את האבן בתחתית התיק. "את חייבת ללכת איתם."

מחיתי את הדמעות מעיניי ונשמתי עמוק.

יצאתי מהבקתה וניסיתי להיפרד בפעם האחרונה מהרחובות המוצללים, מהפרצופים המוכרים שחלפו על פניי, מהילדות הפשוטה שהייתה לי, מהמקום שבו נולדתי. אף פעם לא הייתי מאושרת כאן, אך מצד שני, אף פעם לא באמת ידעתי אושר מהו.

הגברים בחליפות לא טרחו לדבר בזמן שהם הובילו אותי לרציף של תחנת הרכבת התחתית. זו הייתה התחנה היחידה בעיירה שלנו. היא הייתה ריקה מאנשים.

אף פעם לא נסעתי ברכבת לפני כן. אף פעם לא היה לי מספיק כסף כדי לקנות כרטיס. נדמה שכסף לא היווה בעיה עבור הגברים בחליפות.

הרכבת התקרבה אל הרציף בקול מחריש אוזניים. כשהיא נעצרה סופית ודלתות הקרונות המתכתיים נפתחו מול פנינו, העזתי לשאול: "לאן אנחנו נוסעים?"

גריפין הרשה לחיוך דק להפציע על שפתיו.

"למעלה, כמובן."


ההמשך יבוא.
תגיבו מה דעתכם :)
נכתב על ידי , 5/10/2017 12:38  
הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




105,760
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , יצירתיות , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסיפורים בהמשכים - מאת סבטה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סיפורים בהמשכים - מאת סבטה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ