לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


בלוג של סיפורים בהמשכים.

Avatarכינוי: 

בת: 28



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

11/2017

עולם ללא קץ - פרק 15


פרק 15

יום הולדת

 

ציפיתי לראות גועל בהבעת פניו. ציפיתי לראות את הסלידה שתמיד ראיתי בפניהם של עוברי אורח כשעיניהם נחו על אנשי החצאים, ששכבו מטונפים על המדרכות בצידי הרחובות. חשבתי שהוא יירתע ממני כשהמילים ישקעו עמוק פנימה. אך הוא לא הרפה ממני ופעימותיו לא הפכו למנוכרות.

"זה לא משנה לי איזה דם יש לך." הוא סינן כשתווים של עלבון חצו את פעימותיו.

קברתי את פניי בידיי.

"אבל רפאל, הבושה… הבושה בלהיות ילדה של רוצחת, הבושה בלהיות עם דם טמא-"

"זה לא משנה שום דבר בעיניי." הוא חזר ברצינות. "את הצלת את חיי עם הדם ה'טמא' שלך. אם לא היית שם בשבילי, לא הייתי נמצא כאן היום."

"אז זו הסיבה שהלחימה שלי לא משתפרת, זו הסיבה שאני כל כך גרועה בשדה הקרב." לחשתי. "אומנם אני יכולה לקרוא תדרים, אבל אני לא יכולה להילחם, כי הדם שלי לא טהור."

"את יודעת מי ממציא את כל הדעות הקדומות האלו על אנשי החצאים? אנשים קטנים ולא חשובים, אנשים שמפחדים מהשונה." הוא המשיך ברצינות. "אין הוכחה מדעית לכך שאת פחות טובה מאחרים בגלל סוג הדם שלך. אלו רק סיפורים מרושעים שהשתרשו אצל אנשים, דעות קדומות שאינן נכונות."

"דעות קדומות שכולם מאמינים בהן! אסור שאף אחד נוסף יגלה מה שאני, אחרת יגרשו אותי מכאן." מלמלתי. "מה אעשה אז? לאן אלך?"

הוא נאנח וידו רפרפה קלות על גבי. המגע שלו הרגיע אותי מעט אך עדיין הייתי נסערת. מחשבה חדשה הגיעה אליי והרמתי אליו את מבטי.

"רפאל… אם אבא שלי אדם רגיל, שגר בעיר העילית, אולי הוא עדיין שם?"

משהו, הדומה להתרגשות מהולה בחרדה, התגנב לבטני. האם זה ייתכן שאבא שלי עדיין בחיים? איך זה שאף פעם לא ניסה לחפש אותי או ליצור קשר? האם ידע שיש לו בת?

"אל תנסי לחפש אותו, זה רעיון גרוע." רפאל אמר, כאילו קרא את מחשבותיי. "כרגע מה שחשוב זה שתסיימי את הלימודים. את תעמידי את עצמך בסכנה גדולה אם תברחי מכאן."

"באלאר אמר שהיה זה רעל מסוג דיאוקסין שהרעיל את אמא שלי. אולי אבא שלי, מי שזה לא יהיה, יודע עליה משהו? אם אוכל לראות אותו רק פעם אחת… אוכל לשאול אותו כל כך הרבה דברים." אמרתי בחפזון.

רפאל נראה שקוע במחשבות.

ידעתי שאני אמורה להיכנס כבר לשיעור, שהמחנכים יתחילו לבדוק נוכחות בקרוב, וכשיגלו שאיני שם, וודאי יהיו לכך השלכות.

"אמרת דיאוקסין? השם הזה מוכר לי אבל אני לא מצליח להיזכר מהיכן." הוא אמר בהרהור ואז נשק לשפתיי. "את חייבת ללכת, אחרת הם יתחילו לחשוד."

הנהנתי וחזרתי בחזרה אל השביל, ראשי עמוס עד אפס מקום במחשבות חדשות ואפשרויות.


לקראת אחד הערבים, כשהכפור פינה את מקומו למזג אוויר אביבי יותר, קלאמה ואני הסתובבנו בין המדפים בספריה, מנצלות את הרגעים הבודדים שבהם לא השגיחו עלינו בשבע עיניים. היה עוד זמן מה עד לשיעור אומנויות הלחימה ולמסדר הלילה. המבחנים של סוף שנה התקרבו ואיתם, התקרב יום השידוכים הנוראי שממנו חששתי. לא יכולתי לדמיין את עצמי משובצת עם אף אחד, לא משנה כמה התאמצתי. קלאמה, לעומתי, נראתה מוכנה ומתרגשת לקראת המאורע. היא כבר החלה לדבר על השמלה שהיא תלבש לטקס והחלה לנחש מי יהיה הבן זוג שישודך לה.

"אין לך אפילו ניחוש פרוע עם מי יכולים לשדך אותך?" היא לחשה כשעמדנו ליד אחד המדפים. היא חיפשה אחר ספר היסטוריה ואני חיפשתי אחר אזכור כלשהו, אפילו הבודד ביותר, על רעל בשם דיאוקסין, בכל ספרי הטבע והמדעים שהיו בספריה. עד כה לא מצאתי דבר.

"הייתי רוצה להיות עם רפאל." אמרתי בקול נמוך. "אבל זה לא יקרה אף פעם. הם לא ישדכו אותי אליו בחיים."

"ממש נתפסת עליו חזק." היא קרצה ופעימותיה נמלאו עונג. "אבל את תצטרכי לשחרר אותו לחופשי בקרוב."

ידעתי שהיא צדקה, אך רק עצם המחשבה הזאת הכאיבה לי בבטני. לא רציתי לשחרר אותו בקרוב, או אף פעם. עם רפאל הרגשתי כאילו מצאתי את הפינה שלי. עם רפאל הרגשתי שאני יכולה להיות עצמי. לא היה לו אכפת אם הייתי עם דם מלוכלך או לא, הוא ראה אותי מעבר לתוויות שהחברה שלנו הדביקה לנו. ידעתי שלא אמצא מישהו אחר שיוכל להבין אותי בצורה הזאת. ידעתי בלי צל של ספק שמה שהיה ביני לבין רפאל היה חד פעמי ונדיר.

"ומה אם לא ימצאו לי שידוך? מה אם אצטרך להתחתן עם מישהו מאנשי החצאים?" זרקתי לעברה בזהירות. לא סיפרתי לה את הסוד שלי כי חששתי מהתגובה שלה. קלאמה הייתה חברה טובה, אבל דעותיה היו מיושנות ופחדתי לאבד אותה.

"אנשי החצאים?" היא השיבה בגועל. "למה שתמצאי את עצמך עם טינופת כזאת? אם את שואלת אותי, היו צריכים מזמן לגרש אותם מהעיר התחתית בחזרה למעלה, לאן שהם שייכים, הרי אין להם באמת כשרונות, נכון?"

"כן… ברור." אמרתי כשפי מתייבש. כמו שחשבתי, לא יכולתי לשתף אותה במוצאי כי לא יכולתי להרשות לעצמי לאבד את החברה היחידה שהייתה לי במקום הזה.

"אני אומרת שישדכו אותך לבאלאר." היא אמרה בהיסח דעת ופתחה את אחד הספרים.

"אל תדברי איתי עליו." אמרתי בקול קודר, נזכרת בידיים האלימות שלו ובצורה שהוא ניסה לכפות את עצמו עליי. חשבתי שהוא לא כזה. חשבתי שהוא לא יעז לגעת בי מבלי שאסכים לכך. הרי הוא היה זה שהציל את לילה בפעם ההיא… איך ייתכן שהיה כה אלים וגס כשהיה מדובר ברצונותיו הבלתי נשלטים שלו?

בדיוק כשהוצאתי ספר עב כרס מהמדף, ראיתי אותו מתקרב אלינו ונאנחתי עמוקות. לא רציתי לדבר איתו ולא רציתי לראות את פניו. לא דברנו מאז אותו בוקר שבו הוא ניסה לקבל את 'מה שהגיע לו'.

"אלירה, אפשר להחליף איתך מילה?" הוא היה בצידו השני של המדף, אך יכולתי לראות את עיניו נעוצות בי כמו סיכות. הפעימות שלו היו רגועות, עם נימה של פיוס.

"הדבר האחרון שאני רוצה זה לדבר איתך." סיננתי בכעס. התלבטתי אם לגעת בתדרים שלו ולהכאיב לו, או להניח לו לנפשו. אחרי הכל, אדישות הייתה מכאיבה יותר מסתם דחייה.

"אני נשבע שאני אתנהג יפה." הוא לחש ואז חייך. "בואי למדף של ספרי הלשון, שקט שם."

"לכי איתו!" קלאמה סיננה לי ונתנה דחיפה קלה בגבי. רציתי להתנגד אך היה מאוחר מדיי.

החזרתי את הספר למקומו והלכתי אחריו למדפים הכי מרוחקים בספריה. אף אחד לא ביקר כאן בדרך כלל והייתה לנו פרטיות. כשנעמדנו בקצה המדף ראיתי שהוא ניסה לחייך אך היה עצבני ונבוך.

"מה אתה רוצה ממני?" שאלתי בלי גינונים מיותרים. "אם תיגע בי אני אצעק."

"לא, לא! אני לא אגע בך, אני מבטיח." הוא נחפז לומר. "אני רוצה לבקש סליחה על ההתנהגות שלי! לא הייתי צריך להתנפל עלייך ביום ההוא… אני ממש מצטער."

נאנחתי וניסיתי לחוש את הפעימות שלו. הייתה בהן חרטה אמיתית אך זה לא היה טוב מספיק.

"כפית את עצמך עליי בניגוד לרצוני." אמרתי בקול קר. "חשבתי שאתה שונה מהנערים ההם, באלאר."

"בגלל זה אני רוצה לבקש ממך סליחה, כי אני שונה מהם." הוא הפטיר.

"לקח לך כמעט חודש לבקש סליחה, למרות שאנחנו לומדים באותה כיתה בכל בוקר." אמרתי בנימה של זלזול.

"את צודקת, אני אידיוט." הוא אמר ברצינות, מה שגרם לי לחייך.

הייתי חייבת להודות שאהבתי להתעלל בו. זה לחלוטין הגיע לו.

"חשבתי שאנחנו חברים, באלאר. התאכזבתי לגלות שאנחנו לא. כי חברים מכבדים אחד את השני." אמרתי בשקט.

"אני חושב שכדאי שנהיה חברים באמת." הוא אמר במהירות. "בלי עסקאות, בלי בקשות. נשכח מכל מה שהיה ונתחיל דף חדש. מה את אומרת?"

לא ידעתי מה להגיד. זה נראה לי חשוד שלפתע הוא שינה את דעתו לגביי. במשך ימים ארוכים, הוא חלף על פניי בהתעלמות מוחלטת, כלל לא מתחרט על מה שהוא עשה לי, על הדרך שבה הוא התייחס אליי מקודם, וכעת הוא התהפך לגמרי ושינה את דעתו.

"מה אתה מסתיר ממני?"

הושטתי את מחשבותיי אל התדרים שלו. היה משהו לא תמים מאחורי הבקשה התמימה שלו. הוא ניסה להסתיר את שורש העניין ממני, אך הוא היה צריך להיות חכם יותר. הוא היה צריך לנחש שאני יכולה להגיע אל הסודות שלו מבלי להתאמץ. אימצתי את עיניי ובררתי בין התדרים שלו. הייתה שם התרגשות ומבוכה וגם עקשנות לא קטנה.

הוא נאחז בראשו בידיו כשלחצתי יותר על מחשבותיו.

"את עושה לי כאב ראש."

"אתה יכול לומר לי את האמת, ואז אני אפסיק." חייכתי במתיקות מזויפת. עדיין לא סלחתי לו על ההתנהגות שלו, לא משנה כמה נחמד הוא ניסה להיראות כעת.

הוא נאנח והסיט ממני את עיניו.

"אני יודע את תוצאות השידוכים." הוא סינן בקול שכמעט לא נשמע.

"מה זאת אומרת?"

"מאז שחידשתי את הקשר עם אבא שלי, בגללך, כמובן, גיליתי כמה דברים חשובים." הוא אמר בחיוך מתרחב. "אבא שלי חבר של המנהל החדש שלנו והוא הסכים לגלות לו למי אהיה משודך בסוף שנה."

"אני לא מאמינה לך." סיננתי.

"כל השידוכים כבר מוכנים, הכל מוכן מראש." הוא המשיך לומר בנימה מתנשאת. ידעתי לפי הפעימות שלו שהוא אמר את האמת. למה הוא היה חייב להיות כל כך זחוח כל הזמן?

"זו הסיבה שבאת אליי? להתלהב בפניי שאתה יודע למי תהיה משודך?" אמרתי בזלזול. "זה לא מעניין אותי."

"את ממש קשה, אלירה." הוא חייך. "חשבתי שתביני מהר יותר… באתי אלייך כי הקוויטה החליטה לשדך אותך אליי."

"לא!" הצטעקתי באי אמון. "אתה משקר לי!"

"אני נשבע לך שלא." הוא אמר במהירות. "לכן אני רוצה שנחזור להיות חברים. אין לנו סיבה לריב אם גם ככה נהיה ביחד בסוף. רציתי לפייס אותך ולתת לך לעכל את הידיעה, כדי שזאת לא תהיה הפתעה ביום הבחירה. וגם, רציתי שתהיה לנו הזדמנות להתחיל מחדש."

רציתי לחבוט בו ולהכאיב לו באופן פיזי אך ידעתי שזה חסר טעם. תחושה של כבדות אחלה למלא את בטני.

לא ייתכן שישדכו אותנו זה לזה! לא ייתכן שאני אמורה לבלות את שארית חיי איתו! הייתי מעדיפה כל בחור אחר, מאשר אותו. לא אחרי מה שהוא עשה לי.

"גם אני הייתי מבואס כשגיליתי." הוא המשיך לחייך.

"אתה לא נראה מבואס." ציינתי.

"את צודקת, לא הייתי מבואס, זה סתם שקר, למעשה אני שמח שזה המצב." הוא אמר בקול שבע רצון.

"אני עדיין לא מאמינה לך." סיננתי בקול מיואש למרות שידעתי שהוא אומר את האמת.

"את יכולה לא להאמין לי. תחכי ליום הבחירה ותגלי שאמרתי לך את האמת." הוא המשיך בשקט. "רואת העתידות של הקוויטה כבר חזתה את הכל. יש סיבה לכך שתמיד נמשכתי אלייך. יכול להיות שהרגשתי שאת אמורה להיות איתי."

הנדתי בראשי לשלילה. סירבתי להסכים עם קביעת הגורל הזאת. המחשבה שאצטרך לחלוק את חיי איתו עוררה בי בחילה. לא יכולתי לדמיין אותנו חיים ביחד. המחשבה הזאת הייתה מגוחכת.

"ברור שלא הייתי בוחר להיות עם מישהי ששייכת לאנשי החצאים, זה נכון." הוא המשיך, כאילו דיבר אל עצמו. "אבל אני חושב שעם הזמן אוכל להתגבר על החסרונות שלך ועל החלק הזה.. שהוא פחות טוב בך. הדם שלך לא טהור, אבל קריאת התדרים שלך מספקת ומכפה על הכישלון שלך בלחימה פיזית. את גם עקשנית, מה שאני אוהב בבנות. סך הכל, אני חושב שנוכל להסתדר עם הזמן."

"תודה שניתחת אותי כמו שמנתחים פרה לפני קנייה." אמרתי בארסיות. "אבל לא חשבת לשאול את דעתי בעניין? מה אם אני לא מעוניינת להיות משודכת אליך?"

הוא צחק.

"אין לך ממש ברירה. לאף אחד מאיתנו אין ברירה, שכחת?"

"אם הייתי יכולה הייתי חונקת אותך." הפטרתי בכעס.

"גם שנאה היא סוג של אהבה." הוא משך בכתפיו. "אני בטוח שעם הזמן תלמדי לאהוב אותי. אחרי הכל, אני כבר עושה לך טובה בכך שאני שומר את הסוד שלך מפני כולם."

"אל תאיים עליי." לחשתי בזעם ונצמדתי אל התדרים שלו. הפעלתי מעט לחץ. ידעתי שהוא הרגיש בכאב אבל הוא לא נתן להבעת פניו להשתנות.

"אם אספר לכולם מי את באמת, יחכה לך גורל אכזר יותר מאשר חיים שלמים איתי." הוא אמר בקול תקיף.

"כרגע אני לא בטוחה איזה גורל אכזר יותר, חיים איתך או שחיים שבהם אחרים ידעו מי אני." אמרתי בזעם והסתובבתי ממנו. "אנחנו לא חברים, באלאר, אף פעם לא היינו ואף פעם גם לא נהיה."


ידעתי שאני חייבת להיות לבד עם רפאל. היו כל כך הרבה דברים שהייתי צריכה לומר לו. הייתי זקוקה לרוגע המאזן שלו, כדי שיגיד לי שדברים אינם גרועים כפי שהם נראים. היה בו משהו מאד מרגיע, שגרם לי להרגיש בטוחה, בכל פעם שהוא היה איתי. הפגישות שלנו היו מעטות מדי. הצלחנו להגניב פה ושם נשיקה וחיבוק, אך אף פעם לא יותר מזה. תמיד היו מסביב העיניים הצופות של שאר המחנכים, הזמן הפנוי היה כמעט לא קיים, כשהוכרחתי לעמוד במשך שעות במסדרי בוקר ולילה עם שאר החניכים, ללא שום סיבה הגיונית.

הדרך היחידה להיות עם רפאל לבדי הייתה להיפצע.

התנדבתי להילחם בשיעור אומנויות הלחימה. מי שלחמה מולי הייתה אליס מריטה, נערה גדולת מימדים מכיתת האש. הפעם לא התכוונתי אפילו לנסות להגן על עצמי.

"למה את מתנדבת להילחם? היא תכסח אותך!" קלאמה דחקה בי.

"בדיוק. היא תכסח אותי." סיננתי וטיפסתי אל הארנה הקטנה.

הגנבתי מבט אחד בודד לכיוונו של רפאל, שישב בספסל המחנכים. אם רק יכולתי לדבר איתו ללא לעורר מהומה… נדמה שהוא החל להבין את כוונתי וניסה להחביא את אי שביעות רצונו. הוא כלל לא היה מרוצה מהדרך שבחרתי לתקשר איתו.

הקרב החל ואליס חבטה בי בפניי ללא רחמים. הדפתי שניים מהאגרופים שלה, עד שרגלה רקעה בבטני במהירות מפתיעה והמכה הנחיתה אותי על הרצפה. ידעתי שלא יהיה זה קרב ארוך במיוחד. התקפלתי על צדי כשהיא בעטה בי עם רגליה וחיכיתי לרגע שבו ההכרה תעזוב אותי. שמעתי תרועות מרוחקות וצעקות מהקהל. טעם של דם מריר ניגר על גדות שפתיי. הדם הטמא שלי. רק עוד מכה אחת ודי…


התעוררתי על המיטה הלבנה במרפאה החשוכה. העששית דלקה רק בפינה המרוחקת ביותר בחדר. המיטות והכילות שלהן נתנו במה לעשרות צללים שריקדו על הקירות. השעה הייתה שעת ערב מאוחרת. ניסיתי לחשוב מה כאב לי. ידיי היו חלושות ובטני שרפה בתוכי. הרגשתי כמו בתוך חלום. שכחתי על מה רציתי לדבר עם רפאל, רק רציתי לראות אותו ולהרגיש אותו קרוב אליי.

"רפאל?" קראתי בשמו בקול חלש.

שמעתי את צעדיו מתקרבים אליי וכשהיה קרוב מספיק, הביט בי ברחמים. בעיניו הייתה החמימות שהייתי זקוקה לה.

"כואב לך?"

"רפאל, רציתי לדבר איתך-"

"בעוד רבע שעה עוזרו של לוקאס, שמשגיח על המרפאה, ילך לישון." הוא סינן והתרחק ממני אל תוך הצללים.

עצמתי את עיניי וחיכיתי עד שהזמן יעבור. ניסיתי לסדר את מחשבותיי בראשי בצורה הגיונית.

מה היה הדבר שכה רציתי לספר לרפאל? זה היה משהו שקשור לבאלאר… אך לא יכולתי לשים על כך את האצבע. ניסיתי להפוך שוב ושוב את התדרים שלי ולנבור בהם, אך הייתי מטושטשת יותר מכפי שרציתי להודות בכך.

הרגשתי את כף ידו של רפאל על כף ידי כשפקחתי את עיניי.

"אנחנו לבדנו. העוזר של לוקאס הלך." הוא לחש. "תגידי לי איך את מרגישה. נתתי לך משכך כאבים שיכול לטשטש אותך קצת. אני כל כך מצטער שהיית צריכה לעבור את הקרב הזה רק כדי להגיע לכאן. הלוואי והייתה דרך אחרת עבורנו-"

"רפאל, תשכב לצידי." אמרתי בשקט וניסיתי לזוז על צידי כדי לפנות לו מקום.

הוא נשכב לידי על צדו ונשק למצחי. היינו צפופים יחדיו על מיטת החולים. הרגשתי את חום גופו קרוב אליי, מה שמילא אותי בנחמה. במקום כלשהו בתוך בטני התעוררה אותה תחושה מוכרת ומבעבעת של תשוקה אליו. הפעימות שלו עטפו אותי בהרגשת חיבה עד אין קץ. אף פעם לא הרגשתי אהובה כל כך. לא היה צורך במילים.

"אני רוצה להיות איתך." לחשתי.

"על המיטה הזאת? כאן ועכשיו?" מילותיו היו מלאות היסוס אבל עיניו היו מלאות רצון.

"כן."

"אלירה, מגיע לך יותר מזה." הוא נאנח אך אצבעותיו שרטטו קווים דמיוניים על לחיי ואז המשיכו לכיוון צווארי וכתפיי. "את כאובה ומטושטשת, אני לא יכול…"

"לא יהיה לנו זמן טוב מזה." המשכתי להתעקש. "זה מה שאני רוצה ליום הולדת שלי. אני אהיה בת שבע עשרה בחצות."

הוא הביט בשעונו.

"כבר חצות ורבע." הוא חייך.

"אז הגיע הזמן שהמתנה שלי תתגשם." התרוממתי מעט כדי לנשק אותו.

מבעד לסחרחורת שהרגשתי, נתתי לו לפרום את הכפתורים בחולצה שלי. ידיו היו בכל מקום. מעסים את חזי, שפתיו מנשקים לי שוב ושוב. כשהוא הפשיט אותי לא הרגשתי את הקור. נותרנו שנינו ערומים לאורה העמום של העששית. היה רק את החום שגופי פלט לנוכח מגעו. אף פעם לא ראיתי אף גבר ערום לפני כן. הייתי המומה ומוצפת רגשית, אך עם זאת, לא פחדתי. סמכתי עליו.

היה נדמה לי שהכל נע בהילוך איטי וההרגשה המפעפעת בבטני הלכה והתגברה. כשהוא נכנס לתוכי, הרגשתי את הכאב מפלח את כולי. נאנחתי בכבדות כשהחדר המשיך להסתחרר סביבי. הוא נע בקצב איטי מעליי ופיו כיסה אותי בנשיקות. הוא החל להגביר את הקצב עד שלא יכולתי עוד להחזיק את עצמי. עצמתי את עיניי לחלקיק של שנייה. היה זה כאילו כל גופי נכבש בצמרמורת של ברקים שהתפרצו מתחת לעורי ובערו כמו שרפה. אף פעם לא הרגשתי משהו דומה לכך בעבר. הרגשתי את גופו נרעד ונשימותיו קצרות עד שנרגע לחלוטין ונשכב על צדו לידי, מזיע ומחייך.

לרגע אף אחד מאיתנו לא דיבר.

לא הייתי משוכנעת שאני מספיק צלולה כדי להבין את כל מה שקרה בינינו אך גופי שהשתוקק אליו נמלא בשלווה כמותה לא הרגשתי אף פעם.

הוא קירב אותי אליו, מצמיד את פניי לחזו. נתתי לזרועותיו, שהיו מלאות בורידים כסופים לעטוף אותי. ידי נגעה קלות בצלקת שנותרה על בטנו, הצלקת שאותה תפרתי. היא נראתה כהה כמו קורי עכביש שהתפשטו על עורו. הוא המשיך לנשום עמוק בנשימות רדודות, שפתיו מרפרפות על שיערי.

"אני לא מאמינה שזה באמת קרה." לחשתי בקול צרוד.

"גם אני לא." הוא החזיר לי חיוך מרוצה. "מה הייתי עושה בלעדייך?"

"כנראה שהיית חיי חיים רגילים לחלוטין." השבתי בחיוך.

"יום הולדת שמח, אלירה." הוא נשק לשפתיי ברוך.

עצמתי את עיניי ונתתי לשינה לקטוף אותי.


רפאל העיר אותי לפנות בוקר. פקחתי את עיניי במאמץ וגיליתי שעדיין הייתי בזרועותיו. רציתי להקפיא את הרגע הזה לנצח.

"אני מצטער אבל את חייבת להתעורר, אחרת לא יהיה לנו זמן לדבר." הוא מלמל לתוך שיערי. "אני כל כך צמא להיות איתך אבל עם המנהל החדש זה ממש בלתי אפשרי."

הנהנתי בשקט, מגרשת את קורי השינה מעיניי.

"רציתי לספר לך שנזכרתי מאיפה אני מכיר את הרעל ההוא, דיאוקסין." רפאל אמר וגרם לי להתעורר. ניסיתי להתיישב בבת אחת, מה שגרם לראשי להסתחרר.

"תספר לי."

"אני זוכר שקראתי על הרעל הזה פעם בספריה המרכזית, במדור רפואה, בעיר העילית. זה לא רעל נפוץ, זה רעל נדיר מאד, לכן אני זוכר אותו." רפאל השיב בשקט. "הממציא של הרעל הזה, דוקטור ג'יימס סאליבן, מאד מפורסם בעיר העילית. יש להם אפילו בית חולים על שמו!"

הרגשתי את לבי מחסיר פעימה.

"אתה חושב שג'יימס סאליבן הוא אבא שלי?"

הוא הניד בראשו.

"לא, סאליבן מבוגר מכדי להיות אבא שלך. הוא פרש לפני חמש עשרה שנה לגמלאות. אני בספק אם אימא שלך הייתה הולכת עם איש זקן." רפאל ענה. "אבל אני חושב שאולי הוא יוכל לעזור לנו. יש לתרכובת של דיאוקסין יכולות מאד ספציפיות. קשה להעביר אותו ממקום למקום ואני לא יודע עד כמה הוא נפוץ בעיר התחתית. למעשה, אני כמעט בטוח שמישהו היה צריך להביא אותו מלמעלה אל העיירה שלכם ולפזר אותו בין הבתים…"

ניסיתי לחבר את פיסות הפאזל למקומן. ראשי עדיין הלם בכאב. עדיין היו לי יותר שאלות מתשובות, אך הרגשתי שהמוות של אימא שלי החל לחשוף את פרטיו באטיות כלפיי.

"אני רוצה ללכת לחפש אותו." אמרתי בקול עיקש וציפיתי להתנגדות שלו, אך הוא לא אמר דבר. שנינו שתקנו לזמן מה עד שנזכרתי מה אני רציתי להגיד לו. ידעתי שלא תהיה דרך טובה לספר לו על החדשות הרעות שקבלתי.

"באלאר אמר שאני עומדת להיות משודכת לו בסוף השנה." אמרתי בקול קטן. צפיתי בתדרים שלו מתחלפים מרוגע לזעם מתגבר. רפאל אף פעם לא הקצין את רגשותיו, אך הרגשתי שהוא הרגיש דבר מה שהיה קרוב לשנאה, כלפי באלאר.

"ואת מאמינה לו?" הוא סינן מבעד לשיניים חורקות והסיט ממני את מבטו.

"הוא אמר שאביו חבר של לוקאס. יש לו את הרשימות של חוזת העתידות. הכל כבר מוכן. השידוכים מוכנים." הפטרתי בקול קודר. "אני לא חושבת שיש לו סיבה לשקר לי."

"את באמת תמימה כל כך." רפאל אמר בקול דק. להפתעתי כעסו הופנה כלפיי.

"למה אתה מתכוון?"

"אביו של באלאר לבטח קנה את חוזת העתידות וגרם לה לכתוב את השם שלך ליד השם של בנו." כעת הוא אפילו לא התאמץ לשמור על קור רוח. הוא נתן לעצבנות שלו לזלוג החוצה. הוא התיישב על המיטה והחל להתלבש במהירות.

"רפאל, אני לא חושבת שהוא היה עושה דבר כזה מסריח-"

כשהוא סיים להתלבש הוא נע בחדר כאחוז טירוף. התיישבתי על המיטה, מכסה את גופי הערום בשמיכה.

"איך את לא רואה את האמת מול העיניים שלך?" הצטעק כשפסע הלוך ושוב ללא הרף. "באלאר רוצה אותך לעצמו, ולכן הוא יעשה כל דבר כדי להשיג אותך!"

"אתה טועה!" החזרתי לו בצעקה צרודה. "הוא לא יעשה דבר כזה! הוא לא ישחד את הקוויטה בשבילי!"

"בוודאי שכן! הוא יודע את הסודות שלך והוא מנסה להשתמש בהם כדי לגרום לך לעשות את מה שהוא רוצה!" הוא המשיך לכעוס. "הוא עזר לך לגלות את האמת על אימא שלך, ואף פעם לא אמרת לי מה נתת לו בתמורה-"

"לא נתתי לו כלום." מלמלתי מבעד לשיניים קפוצות. לא הבנתי כיצד הגענו משלווה אידאלית על המיטה אל הויכוח הזה, שהיה מלווה בכעסים וצעקות.

"את רוצה שישדכו אותך אליו גם, נכון?" הוא נעצר מול המיטה ועיניו קדחו בי חורים. "תגידי לי את האמת."

החוורתי.

"ברור שלא. אני מעדיפה לברוח מכאן מאשר להיות משודכת לו." סיננתי והשפלתי את מבטי. "אתה יודע את זה. לא הייתי נמצאת כאן הלילה אם הייתי מעדיפה להיות עם מישהו אחר."

נגעתי בתדרים שלו וניסיתי להחליק אותם. היה זה כמו לנסות לטפס על גדר תיל בידיים חשופות. לחצתי עוד ועוד עד שהרגשתי שההתנגדות שלו החלה להתפוגג בהדרגה. לבסוף הוא נתן לי להרגיע אותו. כשהכעס נעלם, הוא התיישב על קצה המיטה וכיסה את פניו בידיו.

"אני לא מאמין שהבן זונה הזה קנה אותך." הוא ירק את המילים החוצה ופעימותיו נמלאו שנאה שעלתה על גדותיה.

"האם זה באמת משנה מי זה יהיה? הרי תמיד ידענו שישדכו אותי למישהו." לחשתי בזהירות.

"רק לא אליו." הוא השיב במהירות. "אני לא יכול לסבול אותו!"

שתקנו במשך זמן מה. השמש המלאכותית החלה להפציע בהדרגה מבעד לחלונות. הצללים החלו לסגת לאחור והאירו את המרפאה ואת המיטות הריקות בהילה עגמומית. הזמן שלנו הלך ואזל. עוד מעט אצטרך להתלבש ולהתארגן כדי ללכת למסדר הבוקר. המחשבה שנשאיר את העניינים בינינו לא פתורים ותלויים באוויר הכבידה עליי כמשקולת בבטני.

"רפאל, בבקשה... אל תכעס. בוא ננסה לנצל את הימים שנותרו לנו כדי להיות ביחד." לחשתי לעברו. "זה היום הולדת שלי. אתה לא יכול לכעוס היום."

ניסיתי לפייס אותו אך הוא היה שקוע במחשבות שנראו מנותקות ממני. התדרים שלו הפכו למבולבלים ומפוזרים. ניסיתי להיצמד אל הקווים האפלים במחשבותיו אך לא הצלחתי. היה זה כאילו הוא ניסה לחמוק ממני בכוונה.

כשהתלבשתי בחזרה במדים שלי והוא עדיין היה טרוד ומרוחק.

"העוזר שלך אמור להגיע בקרוב." אמרתי באכזבת מה. "ואני צריכה ללכת למסדר בוקר."

ציפיתי שהוא יתעשת ויתפכח לרגע כשהתקרבתי אליו, אך הנשיקה שלו הייתה קרה מאי פעם.

עזבתי את המרפאה בבוקר של יום הולדתי, עם חשש עמום שהתגנב מתחת לפני השטח.

האם זה עתה חוויתי את הלילה האחרון שלי ושל רפאל ביחד?


 

איך היה הפרק? מקווה שאהבתם :)

 



אתם מוזמנים לקרוא את הספר החדש שלי לבבות אדומים, לחצו כאן ל-גרסא דיגיטלית באתר של עברית. שתפו עם חברים שאוהבים לקרוא :)

שלכם,

סבטה.

נכתב על ידי , 30/11/2017 23:20   בקטגוריות אהבה ויחסים, אופטימי, סיפרותי  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עולם ללא קץ - פרק 14


פרק 14

חצאים

 

יכולתי להרגיש את המתיחות עוטפת אותי כמו שמיכה, כשחזרתי למעונות. משהו מצחין עמד באוויר. קלאמה דחקה בי להחליף בגדים בחזרה למדים של הפליטאה. היא עמדה בקוצר סבלנות ליד הדלת וצפתה בי מתלבשת.

"את חייבת למהר!" היא הצטעקה.

עדיין לא הבנתי מה קרה, אבל פעימותיה של קלאמה היו משובשות ושבורות. הבנתי שעדיף לא לשאול שאלות ומיהרתי ללכת אחריה אל הרחבה הריקה מאחורי האנגר האימונים. עשרות חניכים החלו להסתדר בשורות, מתלחששים בחרדה ומשחררים עשרות פעימות של לחץ. נתתי לתחושות שלהם לזרום דרכי, במקום להתנגד. בטני כאבה עד בלי דיי. היה זה סימן מבשר רעות.

באלאר פילס את דרכו אלינו בין שאר החניכים והניח יד בוטחת על כתפי. מיהרתי להתנער ממנו והוא החמיץ את מבטו.

"הם סוף סוף הצליחו לכבות את השריפה בקצה המזרחי." לחש בזעם.

"על איזו שריפה מדובר?" שאלתי בהיסח דעת. הזמן שהעברתי עם רפאל מחק לחלוטין את הפליטאה ממחשבותיי. כעת, בלית ברירה, הייתי חייבת לחזור בחזרה אל הקרקע.

"איפה היית הבוקר?" באלאר גלגל את עיניו. "לא שמת לב שחצי מהפליטאה עלה באש?"

הנדתי בראשי לשלילה.

"קבוצה של חניכים מהכיתה שלי החליטו להבעיר את אחד הקצוות של הפליטאה." קלאמה לחשה באוזני. "האש כלתה את כל הצד של הקצה המזרחי, מאחורי המעונות של הבנים. נפער חור שחור גדול שאיפשר לעשרים חניכים לברוח אל העיר העילית. כל זה קרה בזמן שקימבל נמצא כאן עם הפמליה שלו..."

פערתי את פי באי אמון. לא יכולתי להאמין שדברים רבים כל כך השתבשו בשעות היחידות שהייתי מנותקת מכולם.

"קימבל רותח מזעם. הוא ביטל את קרבות הראווה והוא הולך להשליט פה סדר." באלאר אמר בקול קודר. "אני מקלל את אלה שברחו, הם פחדנים מנובלים! אין להם את האומץ להילחם על מה שמגיע לנו-"

"אני לא מאמינה שכל כך הרבה חניכים ברחו." סיננתי ומיד חשבתי על לילה. היא לא הייתה היחידה שהפליטאה הייתה בלתי נסבלת עבורה. מסתבר שחניכים נוספים חשבו שהיה זה בית כלא במסווה של בית ספר.

הדמות הקטנה של קימבל התקרבה אל קצה הרחבה, מלווה בתריסר שומרים בגלימות אפורות ארוכות. הוא נראה כמו ילד בן שתיים עשרה, צעיר מכדי להיות שליט. חשבתי כמה מגוחך הוא נראה בקומתו הנמוכה ובצללים ששומריו הטילו על דמותו.

כשהוא נעמד מולנו, הרגשתי צמרמורת קלה מטפסת במורד גבי. עיניו היו קרות כקרח כשהוא בהה בפרצופים המפוחדים שלנו בקהל. האוויר היה ספוג באכזריות מצמררת.

"אני קורא למנהלת של הפליטאה להראות את פרצופה." הוא אמר בקול דק וחודר, שנשמע היטב. אין לי מושג איך הוא עשה זאת, אבל שמעתי את דבריו כאילו הוא היה מספיק קרוב כדי ללחוש אותם באוזני. קלאמה נתנה בי מבט חמוץ.

כולנו צפינו בפנלופה מורגן צועדת במעיל פרווה צעקני ובעקבים המגוחכים שלה באטיות במעלה הגבעה, עיניה כבויות וכמעט חסרות הבעה. כשהגיעה אל קימבל ונעמדה מולו, הייתה גבוהה ממנו בשני ראשים, ובכל זאת, נראתה קטנה ומושפלת. משהו בבטני התכווץ.

הבטתי בבאלאר והוא הנהן וחרק את שיניו.

ידעתי מה עומד לקרות.

"תחת הנהגתך בחודשים האחרונים, הפליטאה סבלה מהתדרדרות מוסרית מהירה." הלחישה המזוויעה של קימבל המשיכה להתנגן בראשי. "אונס, מוות, שרפות, חניכים שבורחים מהמוסד הזה... כל האירועים הללו קרו תחת השגחתך. מה יש לך לומר להגנתך?"

קולות חלושים של אנחות, כמו של חיה פצועה, בקעו מפיה. אף פעם לא חשבתי שאראה את המנהלת שלנו בחוסר אונים שכזה. הרגשתי את המצוקה שלה מבעבעת בתוכה. רציתי להסיט את מבטי ממנה אבל לא העזתי לזוז.

"הפליטאה זקוקה למנהיג ללא מורא, שימשיך את המאבק שלנו בצדק, שיחנך את הדור הצעיר שלנו להילחם עבור מה שמגיע לנו מלידה, החופש שלנו. הבטחת לשרת את המנהיג שלך ונכשלת במשימה."

לרגע אף אחד לא דיבר. היה זה כאילו הזמן עצר מלכת.

קימבל הניח את כף ידו הלבנה והחיוורת על ראשה של פנלופה. היא רעדה כמו עלה נידף ברוח. היה זה הבזק של רגע ובו פנלופה צנחה אל הרצפה לרגליו של השליט שלנו. כולנו בהינו בדממת מוות בגופתה חסרת החיים ואף אחד לא זז ממקומו.

לא יכולתי להאמין שהוא הרג אותה. הוא הרג אותה מול עינינו ואף אחד לא פצע את פיו. לא היה אפילו אדם אחד שהעז להתנגד לו. הפנים של כולם היו מסיכות של אדישות, אך מבפנים, הרגשתי את המצוקה ואת חוסר האונים מתגברים ועולים על גדותיהם. ניסיתי לנשום עמוק, נאבקת כדי לתעל את האוויר אל ריאותיי, כדי לא להקיא את נשמתי החוצה למראה הגופה של מי שהייתה פעם המנהלת שלי.

"אתם אמורים להתרגל למראות כאלו." קימבל המשיך ללחוש באוזנינו. "אתם בסך הכל חיילים, חיילים בצבא שלי. אתם תילחמו בשבילי וחלקכם אפילו יאבדו את חייהם בשבילי. הכל בשביל לגבור על אנשי העיר העילית ולהחזיר לנו את האדמה שמגיעה לנו. אנחנו לא נמשיך להיות אסירים שחיים במאורות עכברושים למשך זמן רב. אנחנו לא ניתן לאנשי העיר העילית לקחת לנצח את החופש שלנו. אנחנו לא ניתן להם לחשוב שהם ניצחו אותנו. המלחמה מתקרבת ויש לכם תפקיד מרכזי בהבאת הניצחון שלנו."

מצד אחד, הדברים שאמר, על חופש ועל החיים שלנו בעיר העילית, היו צריכים להישמע נכונים באוזניי. זה מה ששמעתי במשך כל ימי חיי. זה מה שלימדו אותי בבית הספר הקהילתי. המאבק התמידי שלנו במחסור בצדק. הרצון התמידי שלנו לחוות חופש אמיתי, כזה שנלקח מאיתנו. המילים היו אותם מילים כמו ששמעתי פעם, אבל המשמעות שלהן התעוותה לגמרי במחשבותיי. הדברים של קימבל טלטלו את כל גופי. לפתע השתוקקתי למצוא את החור השחור ביער ולברוח דרכו החוצה אל העולם האמיתי. אך מה עם רפאל? לא יכולתי להשאיר אותו מאחור… רק המחשבה שאצטרך להיפרד ממנו הייתה כמו סכין שדקרה בי שוב ושוב בלבי.

קימבל המשיך לנאום.

"בכדי שמעתה והלאה תהיו ממושמעים, אני ממנה מנהל חדש על הפליטאה, כזה שישליט סדר אמיתי ולא יפחד מהפגנת כח ויחדיר בכם משמעת ברזל. הכירו את לוקאס דונאל."

אחד מהשומרים שעמדו לידו, התקרב אליו וקד קידה עמוקה כלפי קימבל. הוא היה גבר גבוה, שרירי וקירח. המבט שבעיניו היה חדור מטרה. הוא התענג מניצול לרעה של כוחותיו. הרגשתי זאת מהפעימות שלו.

"נגמרו המשחקים, חיילים יקרים." לוקאס אמר בקול צורם. "מעתה אין יותר זמן פנוי, אין ערבים רגועים ואין בקרים נינוחים. אתם הולכים להתחנך ביד קשה, בדיוק כפי שקימבל מצפה מהחיילים שלו."

מלמולים נרגשים חלפו בקהל כמו אוושה קלה.

"החל ממחר, נתחיל כל בוקר ממסדר נוכחות ונמשיך לשיעור חינוך גופני. אחרי ארוחת הערב יהיה מסדר לילה, מלווה בשיעור אומנויות לחימה, ואחריו תחזרו למעונות שלכם, ושם תמתינו בסבלנות לכיבוי אורות."

"הלך עלינו." קלאמה סיננה והרגשתי שאני חייבת להסכים איתה. רק באלאר נראה מרוצה מהחלפת הכוחות ומהסידור החדש הזה.

"סוף כל סוף יתייחסו אלינו כמו אל חיילים אמיתיים." הוא לחש וחייך בסיפוק כשהחניכים מסביבנו התחילו להתפזר והפמליה של קימבל עזבה את הרחבה. "התחיל להימאס לי מהקרקס הזה."

רציתי לחבוט בו.

צפיתי בגלאנה ומחנך נוסף אוספים את גופתה המתקררת של פנלופה מורגן וגוררים אותה בשקט אל המרפאה. הבחילה המשיכה לעמוד בגרוני.

ידעתי שהיה זה הערב האחרון בפליטאה שבו החיים היו מתישים אך נסבלים. כל זה עמד להשתנות עם אור ראשון של בוקר.


המסדר הראשון התרחש בחמש בבוקר. עמדנו במרווחים של שני צעדים זה מזה, בתוך האנגר האימונים. אף אחד לא אמר מילה. כולם עמדו דוממים בזמן שלוקאס דונאל הקריא שמות. מי שקראו בשמו הצטרך להרים את ידו ואז להיבחן על צורת לבוש ועמידה נאותה. בהיתי בנעליים השחורות שלי, מחכה לתורי בעייפות, אחרי לילה שלווה בשינה טרופה. קלאמה עמדה במרחק של כמה שורות לימיני. ידיה שיחקו בעצבנות מאחורי גבה. ראיתי שרידים של גיצים בוקעים מקצות אצבעותיה. תהיתי אם המטרה של המסדר הזה הייתה להתיש את כוחנו ולאמלל את כולנו רק כי זה היה אפשרי.

המחשבות על רפאל מילאו את ראשי. רציתי לראות אותו, רציתי לנשק את שפתיו, רציתי לטבוע שוב בחיבוק שלו. ייקח זמן עד שהפצע שלו יגליד, עד שיוכל לתפקד כראוי. דמיינתי אותו שוכב לבדו על המיטה הצפופה, בודד וכאוב. הדבר שהכי השתוקקתי לו היה להיות לצידו ולנחם אותו. כעת, אפילו הקרבה הפיזית אליו הייתה מותרות שלא יכולתי לקבל. עם לוחות הזמנים החדשים והנוקשים של המנהל החדש שלנו, היה זה בלתי אפשרי להשחיל פגישה סודית עם רפאל.

אחרי שכל השמות נקראו, יצאנו לריצה מסביב למדשאות הקפואות. נשמתי פנימה את הצינה של הבוקר, ממלאת את ריאותיי בקור מלאכותי, כשקיידן האיצה בנו להחיש את צעדינו.

כל החניכים סביבי נעו במהירות, פניהם ריקים מהבעה. הפחד ניטרל כל מחשבה מזערית על אי ציות. היינו כמו בובות על חוט. כולנו ידענו שאין טעם להתנגד. אף אחד לא רצה לאבד את החיים שלו בהבזק של רגע. גופתה המעוותת של פנלופה מורגן כיכבה כל הלילה בסיוטים שלי.

עד מהרה התחלתי להתנשף ולהאט בצעדיי.

עשרות חניכים חלפו על פניי ודחקו בי להתקדם הלאה. הם נכנסו בי עם המרפקים שלהם, אדישים ומנותקים. כשסיימתי את ההקפה החמישית שלי, הייתי סחוטה מעבר לכל דמיון. המחשבה שאצטרך לשרוד יום שלם של לימודים, אחריו שיעור בלחימה ואחריו מסדר לילה הייתה בלתי נסבלת. רציתי להניח את ידי על שיקוי מעורר של רפאל, וגם אם אפשר, להניח את ידי גם על רפאל. אך הוא היה רחוק ממני כעת ולהפר את החוקים כעת היה לא מתקבל על הדעת.


בשבועות הבאים, כל חלק בגופי זעק מכאב. איני יודעת אם היה זה שילוב של שיעורי ספורט, אומנויות לחימה, ומחסור בזמן פנוי שהפכו את גופי לשק חבטות, או שמא היו אלו הגעגועים לרפאל שהחלישו את גופי. השיעורים התישו אותי, אך נוסף גם מימד נפשי שוחק לתחושותיי.

הגעגועים לרפאל תפסו אותי ברגעים לא צפויים. הייתי מצפה לראותו במקרה, כשחציתי את המדשאות, או בדרכי אל האנגר האימונים. קיוויתי שהוא יישב על הספסל עם שאר המחנכים ויבחן את הביצועים שלנו בזירת הקרב, אך הוא אף פעם לא היה שם. חיפשתי את הפנים שלו בכל פעם שיצאתי מהמעונות. השתוקקתי לכמה דקות של פרטיות ביחד איתו.

עברו ימים על גבי ימים מבלי שזכיתי לראותו. הפעם האחרונה שהתראינו הייתה בלילה הנורא ההוא שהצלתי את חייו. לא ידעתי אם דעתו לגבינו השתנתה, אם עדיין האמין בנו ואם עדיין רצה להילחם עלינו או שכבר וויתר על הרעיון. כעת היחסים שלנו, יכלו להיות מסוכנים יותר אף מקודם, כשעיניו של לוקאס, המנהל החדש, היו בכל מקום ובכל פינה.

באחד הבקרים הקרים, מחשבותיי היו עגמומיות יותר מאיי פעם. אחרי מסדר הבוקר, התחלתי את ריצת הבוקר במחשבות מפוזרות, מנסה לטשטש את פעימותיהם הדיכאוניות של אחרים מסביבי ולהבריח את המחשבות הקודרות של עצמי. ראשי כאב וערערתי שוב ושוב בחלום מציק שהתחלתי לחלום. היו בחלום הזה כלובים זהובים, בדיוק כמו אלו שרפאל סיפר לי עליהם. היה משהו מטריד בחלום הזה, כי כשהייתי תוכו הייתה לי תחושה מציאותית למדיי. היה זה דומה לחלום שחלמתי עליו, לפני שהוא נפצע. הייתה הרגשה מנכרת בתוכי שלא נתנה לי מנוח.

האם חלומותיי הפכו לנבואיים? לא יכולתי לדעת זאת בוודאות...

"אלירה, חכי לי!" באלאר קרא מאחוריי בדיוק כשהגענו לפינת המעונות, מחייך בזחיחות.

בקושי היה אוויר בריאותיי, אך הוא נראה נינוח ורגוע כאילו האימונים שלנו היו לא יותר מהליכה איטית בפארק.

"מה אתה רוצה?" שאלתי בקוצר נשימה. היה משהו מרוצה בפעימות שלו.

"מי עקץ אותך בזמן האחרון?" הוא חייך והאט את קצב הריצה שלו כדי להתאים לשלי.

"אני פשוט עייפה." אמרתי והמשכתי לרוץ במאמץ רב. הרגשתי שהייתי קרובה לאפיסת כוחות במשך ימים ארוכים. אף פעם לא חשבתי שעייפות יכלה להימשך יותר מיום אחד. אך לא משנה כמה ישנתי, לא יכולתי להתנער מהתשישות שלי.

"תמיד אמרתי שחיי צבא הם לא בשבילך." הוא קרא במשיכת כתפיים. "את עדינה מדיי. אבל זאת המטרה שלהם, לסנן את העדינים ולזרוק אותם החוצה. אז כדאי שתהיי זהירה."

"תודה על האזהרה שלך." סיננתי בהיסח דעת. "יש משהו נוסף שאתה רוצה להגיד לי?"

"בואי נעצור בפינה ואספר לך." הוא אחז בידי.

"-אני לא חושבת שאנחנו צריכים לעצור בזמן הריצה, הם צופים בנו-"

"-זה קשור לאמא שלך."

נעצרתי מיד ובהיתי בו בהפתעה. צמרמורת קלה החלה לטפס במורד לגבי. חיכיתי אך גם חששתי מהיום הזה.

סטינו ממסלול הריצה שלנו והוא הוביל אותי אל סבך של שיחים גבוהים שהיו מאחורי בניין הקפיטריה. עדיין נאבקתי כדי להסדיר את נשימתי. התכופפתי והנחתי את ידיי על ברכיי כדי להתאושש מהמאמץ. באלאר עמד לצידי וצפה בי נאנקת, כשפעימותיו מתמלאות ברחמים כלפיי.

"אתה לא צריך לרחם עליי." סיננתי.

"חבל שלא נשארת לגור עם כורי הפחם שלך." הוא אמר בשקט. "את לא צריכה את החיים האלו. אין שום תהילה במוות שלך בשדה קרב."

"קודם צריך לדאוג שאוכל להגיע לשדה הקרב." השבתי בכהות חושים. "תספר לי עליה."

המבט שבעיניו אמר שהוא לא חושב שאני מסוגלת להתמודד עם האמת. לחצתי על התדרים שלו והוא נאנח בחוסר ברירה.

"הייתי מופתע שאבא שלי זכר את שמה של אמך. הוא אפילו לא היה צריך לפשפש בתיקים הישנים שלו. הוא זכר אותה היטב." הוא אמר בשקט.

"מה הוא סיפר לך עליה?"

"היא השתייכה לתנועת מורדים קטנה בעיר התחתית. היא אף פעם לא תמכה בלחימה באנשי העיר העילית, למעשה היא הייתה בוגדת. השמועות אומרות שהיא התרועעה הרבה עם האנשים הרגילים. והשמועות אומרות ש…" קולו נשבר.

"מה השמועות אומרות?" לחצתי חזק יותר על התדרים שלו עד שהוא קימט את מצחו באי נעימות.

"השמועות אומרות שנולדה לה בת מיחסים עם גבר רגיל מהעיר העילית… את יודעת אם היו לה עוד ילדים חוץ ממך?"

הנדתי בראשי לשלילה כשהאוויר נלכד בריאותיי.

"לא היו לה עוד ילדים, אני הייתי בתה היחידה." לחשתי כשתחושה מרסקת של כבדות החלה להשתלט עליי.

"הכרת את אביך?" הוא סינן.

"לא, לא הכרתי אותו." השבתי בחרדה. "באלאר, מה זה אומר עליי?"

הוא הסיט ממני את עיניו במבוכה. ידעתי שהוא לא רצה להגיד את המילים הבאות, אך לא הייתה לו ברירה.

"אם אביך הוא אדם רגיל, זה אומר שהדם שלך לא טהור. זה אומר שאת לא אמורה להיות כאן. זה אומר שאת שייכת לאנשי החצאים." הוא פלט החוצה בקרירות ואז עיניו ננעצו בעיניי. "חניכים עם דם מלוכלך לא מגיעים לפליטאה. את יודעת שהכישרונות של החצאים נחשבים טמאים ואי אפשר לבטוח בהם."

השפלתי את מבטי ולחיי בערו מבושה. בקושי יכולתי להאמין למה שהוא אמר לי.

כיצד ייתכן שאבי היה אדם רגיל? האם היה זה אפשרי שאהיה טמאה כמו שאר ילדי החצאים?

דוד הורניג אף פעם לא דיבר על אבא שלי, אך חשבתי שהוא שתק רק כי לא היה דברן במיוחד, לא בגלל שהוא הסתיר ממני סודות.

נזכרתי בהתעללות שחוו אנשי החצאים בקהילה שלנו. הם היו מנודים מכל עבודה ולעתים קרובות התדרדרו לגנבה ופשע. הרבה מאנשי החצאים שהסתובבו בינינו היו הומלסים שרעבו למוות. בתור ילדה, תמיד הוזהרתי מפניהם.

'אף פעם אל תתני להם סיבה להתעסק איתך, אלירה.' הדוד היה אומר לי כשהיינו באים לשוק השחור ואנשי החצאים היו מתגודדים בין הצללים, לבושים בסחבות, עיניהם מלאות בנימי דם ושיניהם מצחינות מריקבון. 'אי אפשר לבטוח באנשי החצאים. הדם שלהם מלא ברסיסים של בגידה.'

האם גם הדם שלי היה מלא ברסיסים של בגידה? האם גם בי אי אפשר היה לבטוח?

אף פעם לא הרגשתי שונה מאנשים אחרים סביבי. תמיד הרגשתי את המתת שלי ואף פעם לא פקפקתי בה. אם הייתי שייכת לאנשי החצאים, לא הייתי אמורה להרגיש שונה?

"אני מצטער… אלירה, אבל זה לא הכל." באלאר אמר בחוסר חשק להמשיך.

"מה יכול להיות גרוע יותר ממה שאמרת לי?" אמרתי בכעס שהתערבב עם מבוכה מסמאת חושים.

"המשטרה הסודית תפסה את אימא שלך והם אלו שהרגו אותה." הוא סינן והניח את ידו על כתפי. "אני ממש מצטער שאני זה שמספר לך את הכל. הלוואי ולא היית מבקשת ממני לברר עליה שום דבר."

"אני רוצה לשמוע. תמשיך."

"אימא שלך הבעירה והעלתה באש שכונה שלמה בעיר התחתית. שכונת כורי הפחם, ממנה באת, בערה במשך ימים ארוכים בגללה ובגלל חבריה. עשר אנשים מתו בשרפה שהיא הציתה. רובין ניסתה לשרוף את כל הבקתות, כדי לגרום לאנשים לעזוב את העיר התחתית ולעלות למעלה. היא חשבה שאנשי העיר העילית לא יילחמו בנו שוב. המשטרה הצבאית תפסה אותה באחת הבקתות האחרונות שעדיין עמדו בכפר. אימא שלך לא יכלה להתנגד."

הנדתי בראשי לשלילה.

"האש לא יכלה להרוג אותה, באלאר. המתת שלה הייתה אש." אמרתי בעקשנות.

"האש לא הרגה אותה, אבל רעל מסוים ששוחרר לאוויר, הוא זה שהרג אותה."

"איזה רעל?"

"היו שרידים של רעל מסוג דיאוקסין בבקתה שבה היא מתה. בדוח של המשטרה הסודית כתוב שהרעל הוא זה שהרג אותה." הוא השיב בשקט ואז השתתק.

אבי היה אדם רגיל, שחיי בעיר העילית, אדם ללא כשרונות או מתת, ואני הייתי שייכת לאנשי החצאים. הדם שלי היה מלוכלך. הייתי שייכת לזן אנשים שאי אפשר היה לבטוח בהם. זן של בוגדים. ואמא שלי, זו שתמיד השתוקקתי לדעת עליה, שתמיד נראתה כגיבורה בדמיוני, ניסתה לשרוף קהילה שלמה, הרגה עשר אנשים חפים מפשע והורעלה בניסיון למרוד במוסכמות.

"אני נפצעתי בשרפה ההיא.." לחשתי ובעיניי נקוו דמעות. "בגלל זה הרגליים שלי מצולקות. היא ניסתה לשרוף את כולם."

הוא הושיט לי נייר מקופל שהוא הוציא מאחד הכיסים שלו. היה זה דוח נתיחה שאחרי המוות. ראיתי את המילה 'רעל' מופיעה מספר פעמים בין הכתב הצפוף.

הרגשתי את הבחילה מציפה אותי. היה זה יותר מכפי שיכולתי להתמודד איתו. לא הצלחתי לעכל את כל מה שהוא אמר לי.

"זה לא משנה לי אם הדם שלך לא טהור. זה לא משנה לנו, עכשיו כשאנחנו יכולים להיות ביחד, אני ואת." הוא מיהר להבטיח לי ונאחז בידי.

עיוותי את פניי.

"תודה שסיפרת לי…" אמרתי בפיזור נפש וניסיתי לחזור בחזרה לשביל שבו רצנו, אך הוא עצר בעדי ונעמד מולי במהירות.

"עכשיו כבר לא צריך להעמיד פנים... אני קיימתי את החלק שלי בעסקה. עכשיו מגיע החלק שלך." הוא אמר ביובש. הרגשתי את התאווה שלו כלפיי מתגברת. רציתי להקיא לפתע.

"אני לא חושבת שאני מסוגלת-" מלמלתי.

"ידעתי שזה מה שתגידי!" הוא הצטעק וידיו אחזו בשלי עד כאב. נאנקתי והתפתלתי אך הוא לא שחרר אותי. "ידעתי ששיקרת לי! אף פעם לא התכוונת למלא את החלק שלך בעסקה-"

"תניח לי, באלאר!" צעקתי. "תשחרר אותי מיד!"

"לא! אני אקבל את החלק שלי בעסקה! את הבטחת לי שתשכבי איתי, ואני מתכוון לקבל את מה שהבטחת-"

הוא קירב אותי אליו כך שגופו התחכך בשלי.

"תפסיק!"

נגעתי בתדרים שלו והגעתי אל המקומות המכאיבים שלו בלי מאמץ רב. נגעתי בחלק הפגיע שוב ושוב והוא עצם את עיניו בכאב. גרמתי לו לדמיין שאני דוקרת אותו בידיו. ניסיתי לגרום לדם במחשבותיי להראות אמיתי ככל האפשר. הוא בכל זאת המשיך לאחוז בי, ידו האחת אוחזת במותניי והשנייה קורעת את החולצה של המדים שלי.

הוא התחלק על כל השכל.

ידיו גששו על שדיי במהירות ושפתיו היו על צווארי. הרגשתי את שפתיו החמות מדגדגות אותי לעומת הקור והבושה שהכו בי בבת אחת. ניסיתי לדחוק בו שוב ושוב אך זה לא עזר.

"הם ייכלאו אותך במרתף העונשים." אמרתי כשהדמעות החלו לזלוג מעיניי. ניסיתי לגרום לו להאמין שהוא שם כעת, נענש על מה שהוא עשה. "אתה לא באמת כזה. הם ייכלאו אותך בדיוק כמו שאבא שלך כלא אותך."

"את ניצלת אותי!" הוא נהם. "אני יודע שאת רוצה אותי גם, למה את מסתתרת מפניי? את לא צריכה להעמיד פנים יותר-"

"-אפשר להבין מה הולך כאן?"

לפתע שמעתי את קולו של רפאל מאחורינו. חשבתי שכל הנשמה תצא מגופי בבת אחת. הרגשתי את הזעם מתפוצץ בפעימות שלו. הוא התקרב אלינו במהירות, אך באלאר כבר שחרר ממני את אחיזתו. הידקתי את החולצה הקרועה שלי על חזי והשפלתי את מבטי. הייתי מובכת ומרוסקת.

רפאל בהה בשנינו בעיניים רושפות. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו מאז הלילה ההוא. הוא נראה רזה יותר מקודם ופניו היו חיוורות יותר מפעם.

"זה שום דבר, המחנך." באלאר אמר בפיזור נפש והתרחק ממני עוד יותר. "הייתה לי עסקה קטנה עם אלירה… עסקה שהיא לא עמדה בה. אבל אני חושב שהיא שילמה עליה מספיק."

לרגע חשבתי שרפאל עומד להכות בו, כי האווירה הייתה מתוחה מאד, אך הוא לא זז ממקומו לצידי. באלאר התרחק מאיתנו, מחזיר אלינו את מבטו עד שחזר בחזרה אל שביל הריצה ונעלם מעינינו.

בשנייה שנותרנו לבדנו בין השיחים, רפאל התקרב אליי במהירות ואני שקעתי בתוך החיבוק שלו. הוא ליטף את שיערי בעדינות כשמחיתי את עיניי הלחות.

התגעגעתי אליו כל כך. עכשיו כשהייתי בזרועותיו, היה זה הדבר היחיד שניחם אותי במציאות הקודרת הזאת.

הוא נישק אותי ברוך ונתתי לנשיקה לסחוף אותי. ידעתי שאין לנו הרבה זמן.

"אלירה, את בסדר?" קולו היה רך ומלא דאגה.

לא השבתי. חשבתי שייפתח סכר של דמעות אם רק אעז להוציא מילה.

"הוא ישלם על מה שהוא ניסה לעשות לך." קולו הפך לנוקשה ומלא זעם. "יש מקום לאנשים כמוהו במרתף העונשים-"

"לא!" הצטעקתי. "אסור לך להלשין על באלאר."

"מה זאת אומרת?" הוא שאל בחוסר הבנה. "תני לי סיבה אחת טובה לא לספר ללוקאס על ההטרדה הזאת-"

"כי הוא יודע את האמת עליי ועל אימא שלי והוא לא יהסס לספר אותה לכולם." פלטתי בעצב. "אם הוא ייספר להם, ייגרשו אותי מהפליטאה."

"על מה את מדברת?"

"אימא שלי הייתה רוצחת שמרדה בקימבל ואבא שלי היה אדם רגיל, ללא שום מתת, שגר בעיר העילית." אמרתי בקול קודר והרמתי אליו את עיני. "רפאל, אני שייכת לאנשי החצאים והדם שלי מלוכלך."

 


 

איך היה הפרק? מקווה שאהבתם! סליחה על העיכוב! 

 

אם בא לכם לקרוא עוד...

 

הספר שכתבתי, "לבבות אדומים" חזר במהדורה מחודשת לאתר של עברית!



מוזמנים להכנס ולקרוא בלינק הבא:

http://goo.gl/eSXK6S 

קריאה מהנה!
סבטה.
נכתב על ידי , 27/11/2017 04:42   בקטגוריות אהבה ויחסים, סיפרותי, אופטימי  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עולם ללא קץ - פרק 13


פרק 13

הסיכון

 

השניות נדמו כדקות, והדקות נדמו כשעות. כל נשימה שלקחתי פנימה הייתה כבדה ומחניקה מהקודמת. פשטתי את השמלה, שהפכה מפריט לבוש יוקרתי לסמרטוט מגואל בכתמי דם וזיעה. במקום זאת, לבשתי חולצה ארוכה שהוצאתי מארונו של רפאל, שהייתה גדולה עליי בכמה מידות והשתרכה עד לברכיי. לא נתתי לצינה להטריד אותי. לא היה זמן להרגיש את הקור.

עמדתי מול הגיגית הקטנה בשירותים, נותנת למים בברז לזרום ללא הפסקה. שטפתי את ידיי המוכתמות בקדחתנות ואז התזתי מים על פניי המיוזעות. כשסיימתי, בהיתי בעצמי מבעד למראה הקטנה שמעל הכיור, המים מטפטפים מלחיי. לרגע לא זיהיתי את עצמי. ההשתקפות הייתה זרה בעיניי. השעות האחרונות היו מנוכרות בעיניי. היה זה כאילו מישהי אחרת נכנסה לתוך הגוף שלי, מישהי אחרת שטיפלה ברפאל בקור רוח מפתיע. הנחתי לכל רגשותיי להידחק לקצה עד שכמעט לא הרגשתי דבר. לא היו תחושות בתוכי, רק פעולות שהייתי צריכה לבצע. כעת הייתי צריכה להציל אותו, וזה מה שעמדתי לעשות.

כשחזרתי אל החדר, הוא עדיין שכב על השטיח, עיניו פקוחות למחצה, מצחו קודח מחום. התקרבתי אליו מאחור וגררתי אותו באטיות אל המיטה. לא רציתי להכאיב לו יותר מדי, אך לא יכולתי להשאיר אותו שרוע על הרצפה.

הוא היה כבד מכפי שדמיינתי. התנשפתי כשהייתי צריכה להרים את פלג גופו העליון. בקושי רב הצלחתי למקם אותו על המיטה שלו, בחדר השינה הקטן והצפוף.

"אלירה… תגידי למיירה שאני מבקש ממנה סליחה…" הוא לחש ועיניו מחוסרות הבעה.

לא היה לי מושג מי זאת מיירה, אך זה לא היה הזמן לחשוב על כך.

"אל תדאג, אתה עוד מעט תרגיש יותר טוב." לחשתי וליטפתי את כף ידו החמה.

הוא עצם את עיניו ונאנק.

"אלירה, את המלאך שלי." הוא סינן מבלי להביט בי ואז המשיך. "תגידי למיירה שאני כל כך מצטער…"

היה זה כאילו הוא נכח לרגע אחד במציאות, וברגע שני הוא נפל לתוך מימד של הזיות. הפעימות שלו היו מפוזרות וכאוטיות, כאילו הוא ניסה למקד את עצמו בזמן הווה ולא הצליח. היה הרבה כאב מתחת לפני השטח, אך גם רגשות אשם וכמיהה חזקה. כל אלו התערבבו לכדי מערבולת של תדרים. היה זה מיותר לנסות לקבל ממנו הכוונה רפואית כשהוא בער מחום והיה שטוף בהזיות. ידעתי שאצטרך להתמודד עם המצב העגום הזה לבדי.

"אני אחזור בעוד כמה דקות." אמרתי ושחררתי את ידו.

חיטטתי בין המדפים והספרים הרבים שהיו מפוזרים על הרצפה עד שמצאתי ספר על דרכי טיפול בפצעים. דפדפתי בחוסר סבלנות בין העמודים עד שמצאתי פרק שלם על טיפול בפצעי דקירות ודימומים. המילים היטשטשו בשדה ראייתי, אך אילצתי את עצמי להתרכז. לא היו תמונות בספר הזה, רק מילים ועוד מילים. עמודים שלמים שהיו גדושים במונחים רפואיים שלא הבנתי ולא שמעתי עליהם בחיי.

השארתי את הספר פתוח על הרצפה וירדתי במדרגות בחזרה למרפאה. רצתי אל החדרון הקטן, היכן שהוא אחסן את כל השיקויים והתמיסות שלו. רפאל אף פעם לא שמר על סדר בחדרון הזה, וכעת קיללתי בלבי את האהבה שלו לאי סדר. למזלי, כל התמיסות היו עם מדבקות ותוויות בכתב ידו. בררתי בין הבקבוקונים הצבעוניים בחיפוש אחרי משהו שיביא לו הקלה. לא ידעתי מה בדיוק אני מחפשת אבל ידעתי שאני צריכה למצוא את זה כמה שיותר מהר.

לבסוף מצאתי בקבוקון קטן עם הכיתוב 'משכך כאבים' ועוד אחד עם השם 'דימומים פנימיים'. לא היו שם פרטים נוספים. הייתי חייבת לקוות שזה יהיה מספיק טוב בשביל להציל אותו.

הנחתי את הבקבוקים הקטנים על הרצפה והמשכתי לנבור במגירות עד שמצאתי כוהל, תחבושות אלסטיות גדולות, כפפות חד פעמיות, חומר מאלחש ושדכן סיכות רפואי. לקחתי את כל הדברים בחזרה לחדר שינה שלו.

"אלירה… מה יקרה לי?" הוא התנשף ברגע של צלילות. הפחד שלו היה חשוף וגולמי כל כך. "אני הולך למות?"

"ברור שלא! אתה לא הולך למות!" הצטעקתי כשפיזרתי את כל החומרים שאספתי על המיטה לצידו.

הייתי צריכה להתרכז שוב בהוראות בספר, אבל המשפטים התערבבו לפניי והמילים ברחו ממני. הריכוז שלי היה רדוד מאד ורמת העצבנות שלי מרבית. פחדתי שאעשה את כל הטעויות האפשריות. אף פעם לא דמיינתי שאני אתפור חתכים. אף פעם לא דמיינתי שאני אעשה העברת דם. אף פעם לא חשבתי שאני אצטרך להיות במצב הזה.

כל מה שקרה היה באשמתי. אם לא הייתי שולחת אותו ומתחננת בפניו שיציל את לילה, לא היינו מגיעים למצב הזה. הוא סיכן את החיים שלו בשבילי.

"אני מצטער שלא הצלתי אותה…" הוא המשיך ללחוש בשקט. "זה היה מאוחר… זה היה מאוחר מדי למיירה… עשיתי את כל מה שיכולתי… אני נשבע."

"מי זאת מיירה?" פלטתי בפיזור נפש ולא ציפיתי לשמוע תשובה הגיונית.

"מיירה היא חלק ממני." הוא השיב בריחוק. "מיירה היא תמיד תהיה איתי... אבל אלירה היא... איפה אלירה?"

"אני כאן איתך." סיננתי בעצב ואז כשהשתתק לפתע ועיניו בהו בי קירבתי את השיקוי הראשון לפיו. "אתה חייב לשתות."

כשהוא סיים לשתות מיהרתי לתת לו את השיקוי השני.

צפיתי בו נאנק עד שהבעת פניו נהפכה בהדרגה לשלווה יותר. הנחתי שמשכך הכאבים התחיל לפעול. קיוויתי שגם החומר השני יתחיל לפעול בקרוב. כשהסרתי את החולצה ספוגת הדם מבטנו, התפללתי שהדימום ייפסק.

מראה קרביו הפעורים גרם לי לרוץ במהירות אל האסלה. הקאתי את נשמתי וכשלא נותר בי דבר, מלבד תחושה צורבת בחלל גרוני, חזרתי לחדר שינה והכרחתי את עצמי להתעשת.

עיניו של רפאל נעצמו ונדמה שהוא שקע בשינה עמוקה. חום גופו החל לרדת באטיות. הדימום פסק גם הוא.

נשמתי עמוק והתקרבתי שוב אל החתך.

לא יכולתי להעלות על דעתי מי לעזאזל ירצה לפגוע ברפאל ככה? המחשבה הזאת הטרידה אותי ולא נתנה לי מנוח כשחיטאתי את הפצע. קיוויתי שהוא לא מרגיש את הכאב שהרגשתי באותו הרגע. לקחתי את החומר המאלחש ועיסיתי אותו אל תוך עורו הרך והפגוע.

בספר היה כתוב להתאמן על טכניקת השידוך שלי על פיסת בד, לפני שיישמתי אותה על הדבר האמיתי. לא ידעתי כמה סיכות יש בתוך השדכן אז החלטתי לשדך פעמיים את המצעים שלו. הידיים שלי לא הפסיקו לרעוד למרות שציוויתי על עצמי להתעשת. שיניי נקשו וכל גופי נמלא צמרמורת אדירה. הייתי חייבת לזמן את כל האומץ שיכולתי.

אני קוראת תדרים. אני יכולה לשלוט ברגשותיהם של אחרים. אני מסוגלת לשלוט גם ברגשותיי.

"רפאל, אני כל כך מצטערת על מה שאני הולכת לעשות לך…" לחשתי ונשמתי פנימה ברדידות. "אני נשבעת שזה לגמרי לטובתך. מקווה שלא תהרוג אותי כשתתעורר."

כיוונתי את השדכן אל החתך בבטנו. כל גופי גדוש בחלחלה, ידיי מזיעות ורועדות, נאחזתי בעורו החבול משני צדיו והידקתי את הסיכה הראשונה פנימה לתוך עורו.

המתכת נגסה בעור בצליל מצמרר.

עמוק בתוכי רציתי לצעוק, אך שום קול לא בקע משפתיי. שמעתי את פעימות לבי ממשיכות להלום באוזניי כמו תופים.

זו הייתה תחושה מוזרה כל כך, לקבע חתיכות של מתכת בגופו.

נשמתי שוב עמוק פנימה והידקתי את הסיכה השנייה. המשכתי להדק עוד שלוש סיכות פנימה עד שהחתך נראה סגור לחלוטין. פיסות העור היו צמודות זו לזו אך המקומות שבהן ננעצו הסיכות היו אדומים ומגורים. קיוויתי שלא פישלתי, למרות שלא הייתה לי דרך לדעת זאת.

הצלחתי לנשום עמוק מבלי לתת לקריאת תסכול להיפלט החוצה מבין שפתיי.

השלב הבא בספר היה לחבוש את הפצע ולקוות לטוב. עטפתי את בטנו בתחבושות לבנות וכיסיתי אותו עם שמיכה.

כשלא נותר עוד מה לעשות, התשישות נפלה עליי בבת אחת כאילו מישהו חבט בי בעוצמה. הראש שלי עדיין היה ריק ממחשבות. כל גופי היה מסוחרר ומרוקן מאנרגיה. הייתי בשלב שמעבר לאפיסת כוחות. טיפסתי על המיטה לצדו, לא טורחת לחשוב על דבר ואז התרסקתי לצדו. השינה לקחה אותי באופן מידי.


כשפקחתי את עיניי הייתי בזרועותיו של רפאל. הרגשתי את בית החזה שלו עולה ויורד ברוגע, וראשי שנח על חזהו נע בקצב אחיד ורגוע יחד איתו. ניסיתי לחפש את התדרים שלו, אך להפתעתי לא הרגשתי דבר. היה זה כאילו נתקלתי בחומה בלתי נראית שמנעה ממני את הגישה לכישרונותיי. הנחתי שעדיין הייתי באפיסת כוחות.

"אלירה, את הצלת את חיי."

קולו של רפאל היה מלא ברוך. הוא ליטף את שערי בעצלתיים והיה נדמה לי שנפלתי לרגע לתוך חלום. חלום שבו היינו מכורבלים במיטה שלו, מתחת לשמיכות, בדיוק כמו שתמיד דמיינתי. מרוב הקלה, כמעט התפתיתי לשכוח את מה שאירע על אותה מיטה רק שעות ספורות קודם לכן. אך כמובן שלא יכולתי לשכוח. הזיכרונות האלה נצרבו לנצח בתודעתי.

לא הצלחתי לומר דבר. ראשי נמלא מחדש בתמונות של גופו המדמם, העברת הדם שעשיתי והתפרים ששידכתי. בטני התערבלה בתוכי.

"איך ידעת שאני פצוע?" הוא לחש.

"חלמתי עליך חלום לפני זמן מה." אמרתי בשקט. "היית פצוע בחלום שלי… וכשבאתי לחפש אותך, ידעתי שמשהו לא בסדר, כי זה הרגיש כאילו כבר הייתי פעם בתוך אותו חלום."

"אני לא יודע איך להודות לך על כל מה שעשית..."

הרמתי אליו את עיניי והרגשתי שהייתה בהן קרבה חדשה שלא ראיתי לפני כן. היה זה כאילו הסרנו את כל המסיכות. ויתרנו על העמדות הפנים. נקלענו לחלקיק של רגע בזמן שבו היינו חשופים ופגיעים מאי פעם. ידעתי שהרגע הזה לא יחזור על עצמו אם אני לא אנצל את ההזדמנות הזאת.

התקרבתי אליו ונשקתי לו.

הוא לא התנגד. היה לשפתיו טעם לוואי של משכך הכאבים שאילצתי אותו לשתות, אך לא היה לי אכפת. תחילה הייתה זו נשיקה עדינה ומהוססת, אך אז התמסרתי לו ולפראות של מגעו. התשוקה בעבעה עמוק בתוך בטני. רציתי אותו והוא רצה אותי בחזרה. אפילו מבלי לראות את התדרים שלו היה חשמל באוויר. ידו אחזה בלחיי והוא משך אותי קרוב יותר אליו. כשהמרפק שלי נשען קרוב יותר לבטנו הוא נאנק מכאב ואז התנתקתי ממנו באי חשק.

"אני מצטערת, לחצתי על הבטן-"

אמרתי בלחיים סמוקות וקול צרוד. בקולי הצלחתי לנשום כמו שצריך. האוויר הרגיש לכוד בריאותיי. בטני כאבה ללא הפסקה.

"לא… לא… אני לא רוצה להפסיק לנשק אותך." הוא אמר וחייך כמו שיכור. "אני לא רוצה לתת לך ללכת. נמאס לי להעמיד פנים."

"רפאל, אתה לא יודע מה אתה אומר…" אמרתי בקול חנוק. "נתתי לך משכך כאבים חזק והוא משפיע על כל מה שאתה אומר-"

"אני צלול מאי פעם." הוא קטע אותי במהירות. "אלוהים, אני לא רוצה לשחק את המשחקים האלה יותר. כמעט מתתי הלילה! אם לא היית מצילה אותי כבר לא הייתי כאן! אני לא רוצה שנבזבז יותר זמן."

הרגשתי את לבי נחמץ. המחשבה שהייתי קרובה לאבד אותו הייתה קשה מנשוא. הדרך היחידה שבה הצלחתי לטפל בו הייתה להדחיק לחלוטין את כל רגשותיי. כעת כל הרגשות המודחקים חזרו אליי כמו בומרנג. הרגשתי את כל החששות שהתערבבו עם כמיהה והקלה מתנגשים בי כמו גלים.

"רפאל, מה אתה מציע?" בקושי הצלחתי להוציא את המילים החוצה. כשהבטתי בו ראיתי שעיניו היו חמימות מאי פעם. ראיתי בהן את כל מה שאי פעם חלמתי לראות בעיניו של מישהו.

"תהיי איתי. תהיי איתי עד הסוף, עד שישדכו אותך למישהו, עד שיאלצו להפריד בינינו בכח! נשמור על כך בסוד ונהיה זהירים, אף אחד לא ינחש שאנחנו ביחד." הוא דיבר כאילו היה אחוז טירוף. "אלירה, אם לא תהיי איתי אני אשתגע."

"רפאל-"

לא יכולתי להאמין שדעתו השתנתה בקיצוניות שכזאת. אם לפני כן הוא היה מוכן להתעלם ממני ולהעמיד פנים שלא הייתי קיימת, כעת הוא התחנן בפניי שנהיה ביחד. אולי הקרבה למוות גרמה לו לשנות את דעתו. היה נדמה שהוא התעורר נחוש ורציני מאי פעם. רציתי להאמין לו. רציתי להאמין למילים שלו.

"אני יודע שאת רוצה להיות איתי גם." הוא אמר וידו שבה ללטף את שיערי בעדינות. "אני מרגיש את התדרים שלך. זה מדהים! תמיד יש לך גישה לתחושות של אחרים, זה פשוט מטורף! אני יודע שאת מפחדת שאני אפגע בך… את לא יודעת אם את יכולה לסמוך עליי… ואת חושבת על הלילה שהיה… וואו נראיתי מזעזע כששכבתי מדמם על השטיח-"

הוא נעצר לרגע ואף אחד מאיתנו לא דיבר. נדמה שהוא הקרין במחשבותיו את הזיכרונות שלי.

"-אני לא מאמין שהיה לך את האומץ לטפל בי… היית אמיצה כל כך. ועכשיו את חושבת על מה היה קורה אם לא היית מצליחה להציל אותי ויש הרבה מאד חרדה בתוכך-"

פתאום הרגשתי את ההתפשטות שלו, את הנגיעה שלו במחשבותיי. הייתה זו כמו אוושה קלה, כמעט בלתי מורגשת, כמו התחלה של כאב ראש קל. אז ככה זה הרגיש להיות לגמרי מחוסרי כוחות לעומת אנשים כמוני.

"-תעצור. תעצור את זה תכף ומיד." התלהמתי והרגשתי את לחיי מאדימות מחדש. "איך הגעת לתדרים שלי? איך אתה עושה את זה? תפסיק עם זה!"

הוא חייך.

"כשהעברת אליי חלק מהדם שלך, העברת לי יכולת זמנית לגעת בכוחות שלך, לכן אני יכול לקרוא את התדרים שלך." הוא השיב ועיניו היו מרוחקות כאילו ניסה להתרכז חזק. "התחושות שלהן הן כמו מפה שאני משרטט בדמיוני-"

"רפאל, אל תחטט לי במחשבות!" אמרתי באי נעימות, כשלמעשה הייתי עסוקה בחיטוטים בלתי נגמרים בחייהם של אחרים כל הזמן. "מתי זה ייגמר? מתי לא תוכל לגעת בתדרים שלי יותר?"

"אל תדאגי, זה יעבור תוך כמה שעות, כשמחזור הדם שלי יתחדש." הוא אמר באנחה. "אבל זה מדהים, לקבל הצצה אל תוך העולם שלך. תמיד רציתי לדעת מה את חושבת עליי באמת."

"זה לא היה ברור לך?" לחשתי. "אף פעם לא הצלחתי להחביא את מה שהרגשתי כלפיך."

רפאל עצם את עיניו.

"התדרים שלך הם כמו מיתרים חשופים… אני מצליח להרגיש את העומק של הרגשות שלך כלפיי. זה מדהים." הוא אמר בהשתאות ואז המשיך. "אלירה, לא חשבתי שזה יקרה כי את צעירה כל כך… אבל זה קרה. ניסיתי להתרחק ממך, ניסיתי לשכוח ממך, אבל שום דבר לא עבד. גם כשרמזת לי שאת רוצה להיות איתי, לא יכולתי לשכוח מהעובדה שלסיפור שלנו לא יכול להיות סוף שמח, רק סוף עצוב."

כשהוא דיבר התחלתי להרגיש את העצב נופל עליי כמו משקולת. כל מה שאמר היה אמת, אמת שלא רציתי להתמודד איתה. היה לי נח יותר להתחבא מאחורי כעסים על כמה העולם היה מקום לא הוגן לחיות בו...

"נותר לנו זמן מועט כל כך להיות ביחד." אמרתי והרגשתי את הצריבה של התסכול מבצבצת בתוכי. "יש לנו חודשים בודדים עד שישדכו אותי למישהו אחר. כשאני אסיים את הלימודים בפליטאה לא נתראה יותר."

"אני יודע, לכן אני רוצה שננצל את הרגעים האחרונים שלנו כדי להיות ביחד." הוא אמר וקצות אצבעותיו ליטפו את לחיי. "אני לא רוצה לחיות בתוך שקרים יותר. חשבתי שאני מגן עלייך ועל עצמי. חשבתי שאם אעמיד פנים שאני לא מרגיש שום דבר, את תצליחי לשכוח ממני ולעבור הלאה."

"אבל לא שכחתי."

הוא נאבק כדי להישכב על צדו, פניו מתעוותות ממאמץ. כעת שכבנו פנים מול פנים, על צדנו, ידו משרטטת קווים עדינים על זרועי החשופה. אף אחד לא דיבר. רציתי להקפיא את הרגע הזה לנצח.

"אני מאוהב בך." הוא אמר ברכות.

הייתי מתוחה ומרוגשת. חרדה ונלהבת. מלאה בתקווה וספוגה בחששות. היה זה כאילו זיקוקים התנפצו עמוק בבטני אך בו זמנית חור גדול נפער בתוכי.

פתאום הבנתי לגמרי את ההשלכות של המעשים שלנו, את ההתעלמות שלו ואת הרצון שלו להתרחק ממני בעבר. הוא ניסה לשמור על עצמו מפניי וכשל בכך. כעת שנינו עמדנו בקצה. היינו בדרך ליפול לתוך חור שחור שלא הייתה ממנו יציאה.

הוא אימץ את עיניו ואז נאחז בידי.

"אני יודע שאת מפחדת. הייתי אומר שזה טיפשי אם לא היית מפחדת מההשלכות." הוא אמר ברצינות. "אם יתפסו אותנו, הקוויטה לא תעבור על כך בשקט. מחנך שיוצא עם חניכה בתוך הפליטאה… אנחנו ניענש וכנראה נשב במרתף העונשים או שימצאו לנו עונשים גרועים יותר מזה… ואם לא יתפסו אותנו, אני אצטרך לחיות עם הידיעה שתהיי משודכת למישהו אחר…"

כף ידו לחצה בחוזקה את ידי. הרגשתי שהוא מעביר לתוכי מנה הגונה של אומץ בקצות אצבעותיו.

"אני לא יודעת מה לומר, רפאל-"

"החיים שלי לא שווים הרבה בלעדייך." הוא אמר בקול קודר. "תחשבי על זה, הפליטאה מאמנת את כולנו להיות חיילים… אבל בעצם כולנו רוצחים ושכירי חרב חסרי רחמים… כולנו הולכים לקראת מלחמה עתידית… מי יודע מתי היא תתחיל, מי ישרוד ומי ימות? אני לא רוצה למות במחשבה שלא היית איתי."

המילים שלו הטביעו בי חותם. התקרבתי אליו והשענתי את ראשי על כתפו בעדינות. גמעתי את הריח שלו. התעטפתי בחמימות שלו. הדמעות המלוחות שנקוו בזוויות עיני הרטיבו את החולצה שלו.

"אני אשמור עלייך." הוא לחש באוזני. המילים שלו היו מרגיעות ומכשפות כל כך.

פתאום הייתה בתוכי עצבות גדולה מכפי שיכולתי להכיל. היא גלשה לכל הצדדים והתפרצה החוצה במפל של דמעות. הוא נתן לי לבכות בתוך החיבוק שלו. גופי נרעד מהתייפחות שלי. כל הרגשות מהשעות האחרונות התנקזו למצב של התמוטטות רגשית.

חשבתי לרגע על החיים של דוד הורניג. הוא חיי חיים ריקים. האהבה היחידה שהרגיש הייתה האהבה האבהית כלפיי, וגם אותה לא ידע כיצד להביע. החיים שלו היו אפורים וחסרי רגש. לא רציתי את החיים האלה לעצמי. לא רציתי לחיות בידיעה שאף פעם לא ארגיש שום דבר עוצמתי באמת.

ידעתי שאם אוותר עליו עכשיו, לא יהיו רגעים נוספים, לא יהיו הזדמנויות נוספות לאהבה שלנו. הזמן שלנו ביחד הלך ואזל. סוף השנה קרב עם כל יום שחלף. הימים הנוראיים שלקראת השידוך התקרבו גם הם. הם תמיד העיקו עליי בדפנות מחשבותיי.

"אני לא אתן לאף אחד לפגוע בך." רפאל המשיך ללחוש באוזני. "תבטחי בי, בבקשה."

מחיתי את עיניי והנהנתי. הרגשות שהרגשנו אחד כלפי השני, היו מוחשיים כל כך. כמהנו זה לזה, השתוקקנו זה לזה, הנוכחות שלו בחיי הייתה כמו אוויר לנשימה. כשהוא נגע בי, אפילו המגע הקל ביותר של קצות אצבעותיו גרם לאופוריה שלא הייתה דומה לה.

מדעו כל התחושות הטהורות האלו הובילו לסוף עצוב? מדוע לא יכולנו פשוט להיות מאושרים יחדיו?

משהו היה שבור בעולם שלנו. שבור עד יסוד.

"אני רוצה להיות איתך גם, רפאל." אמרתי ברצינות. "אני מוכנה לקחת את הסיכון."


המשכנו לשכב מתחת לשמיכות, נותנים לשעות לעבור, לא יכולים לשבוע אחד מהשני. היה זה כאילו קיבלתי לפתע את ההזדמנות הנדירה להרגיש אושר כביר בתחושותיי. הקרבה אליו גרמה לראשי להסתחרר. אף פעם לא הייתי כה קשורה למישהו בחיי. היה משהו מרגיע ומנחם ברפאל, כאילו מצאתי בתוכו פינה קטנה שהייתה לי כמו בית, אך עם זאת רציתי לחקור עוד ועוד חלקים בגופו. רציתי להיות איתו עד הסוף. הרגשתי את הציפייה ואת הרטט בכל חלקי גופי. הכמיהה אליו הייתה כמעט בלתי נסבלת בבטני. ידעתי שאצטרך לרסן את עצמי עד שהפצע בבטנו יתאחה ויתרפא. בינתיים הייתי חייבת להסתפק במילים שלו. וגם המילים שלו גרמו לי לתחושת סיפוק רק מלשמוע את קולו.

כשהייתה זו שעת צהריים, התנדבתי ללכת להכין לנו תה. כשחזרתי מהמטבחון ובידיי מגש עם כלי תה ועוגיות, הוא אמר שהוא רוצה לספר לי משהו חשוב. הנחתי את המגש על המיטה והתיישבתי לצידו, נותנת לספלי התה המהבילים להתקרר.

אז הוא סיפר לי על הכלובים הזהובים. הוא תיאר אותם לפרטי פרטים. הוא אמר שהם נתלו מתקרת זכוכית גבוהה עם שמיים תכולים, הם היו כבולים בשלשלאות מתכת מוזהבות ופזורים באולם רחב ידיים. מתחתיהם הייתה רצפת שיש משובצת בריבועים בצבעי שחור-לבן, מבריקה ובוהקת. הוא אמר שעשרות אנשי העיר העילית נהגו להתהלך מתחת לכלובים, אדישים וקרים.

"זה בית הכלא הגרוע ביותר שיש למעלה." רפאל אמר. "ושם לילה נמצאת. הספקתי לזהות אותה שם לפני שזה קרה לי… לצערי, אף אחד כבר לא יוכל להציל אותה. היא לא יכולה להשתמש בכוחות שלה כדי לברוח משם כי הם שומרים עליה במצב של אפיסת כוחות. כשהיא במצב הזה, היא לא יכולה לעבור ממקום למקום."

"בשביל מה הם כלאו אותה?" עדיין לא הבנתי וחששתי מהתשובה שלו.

"בשביל הדם שלה. אולי כבר ניחשת, אבל לדם של אנשים כמונו, יש ערך רב." הוא השיב בקול חלול. "העברת דם לא מחזיקה מעמד למשך זמן רב. אני מתכוון שהמטופל ימות בכל זאת, אך אם יקבל מנות תכופות של דם נגוע במתת שלנו, המטופל יוכל להאריך את החיים שלו באופן מלאכותי בכמה חודשים. אולי אפילו בשנה שלמה, אם המתת חזקה במיוחד. הם יוכלו לחיות מדמה של לילה במשך כמה שנים."

נשכתי את שפתיי.

התמונה שהוא צייר בראשי הייתה קודרת כל כך. לא יכולתי להאמין שהעיר העילית, שנראתה זוהרת ומלכותית, בפעם היחידה שראיתי אותה ממרחק, הייתה מקום שבו קרו דברים אפלים ומזעזעים כל כך.

"זו הסיבה שנפצעת?" שאלתי בזהירות. "מישהו רצה את הדם שלך?"

ראיתי שהוא מתלבט במחשבותיו עם התשובה שלו. לבסוף נכנע.

"כשאנשי העיר העילית כולאים אנשים כמונו, זה נעשה בצורה חוקית, כי אנחנו פולשים לשטח שלהם… אבל יש גם אנשים אחרים… קוראים להם בשפת הרחוב, 'החוטפים'." הוא השיב באי חשק. "זו חבורה של פושעים שגונבים דם נגוע מאנשים כמונו, גם כאלו שיש להם רישיון עבודה, כדי למכור אותו בשוק השחור. יש הרבה כסף מלוכלך בתחום הזה. הם מסתובבים בקבוצות, בעיקר בלילות. לא הייתי מוכן כשהם הופיעו באחת הסמטאות הקטנות מאחורי הספרייה, היו הרבה מהם ולא יכולתי להתמודד איתם-"

"אני מצטערת ששלחתי אותך לחפש את לילה." אמרתי בייסורי מצפון כבדים. "אם לא הייתי מבקשת ממך להחזיר אותה, לא היית נפצע והם לא היו מגיעים אליך."

"זה יכול לקרות לי בכל יום." הוא אמר בשקט. "אני נמצא הרבה בעיר העילית, יש צמחים ומרכיבים של שיקוים שאין בעיר התחתית, והקוויטה מאפשרת לי לבקר למעלה בשביל להשיג חומרי מרפא. זה נס שעד היום לא תקפו אותי. שמעתי על החוטפים בעבר. אף אחד לא מנסה לרסן אותם והם מתרבים לאחרונה… אני פשוט אצטרך להיות זהיר יותר מעכשיו."

"בכל זאת אני מצטערת."

"אל תצטערי, את תפרת לי את החתך-"

"אתה בטח שונא את הסיכות הנוראיות האלו! תפרתי אותן בצורה כל כך מסורבלת-"

"בצורה שהצילה לי את החיים! את לא יודעת עד כמה אני גאה בך!" הוא לא ריסן את ההתלהבות בקולו. "כשאני ארגיש יותר טוב אני רוצה להרים אותך בשתי ידיי ולנשק את כולך. עכשיו קצת כואב לי, אבל אני מחכה לרגע הזה כבר…"

חייכתי לעברו ואז הושטתי לו את התה שלו, שכבר הספיק להתקרר. כשלגמתי מהספל שלי, שמעתי נקישה מרוחקת בדלתות המרפאה.

עיניו נפגשו לרגע. הלב שלי החסיר פעימה.

אם התכוונו להעמיד פנים שאנחנו לא ביחד, אסור היה לאף אחד לדעת שהייתי כאן. התכוונתי להתעלם ממי שנקש על הדלת ולחכות שהנקישות על הדלת המרוחקת ייפסקו אך אז שמעתי את שמי.

זאת הייתה קלאמה. היא קראה בשמי בקולי קולות.

"אלירה, אל תלכי-" רפאל ניסה לעצור אותי.

"אני חייבת לבדוק מה קלאמה רוצה." הפטרתי בחוסר סבלנות. "היא לא הייתה באה אם זה לא היה חשוב."

עדיין הייתי שקועה בבועת האופוריה שלי עם רפאל, כמעט אדירה לעולם החיצון, מתענגת מכל רגע שבו לא הייתי צריכה להעמיד פנים איתו, אך ידעתי שסופה של הבועה הזאת היה להתנפץ. כבר התחלתי להרגיש שהמציאות חוזרת להידפק על הדלת. התדרים החלו לחזור אליי באטיות כשהתקרבתי אל דלת הכניסה למרפאה. הייתה נימה של בהילות בתחושותיה, יכולתי להרגיש זאת אפילו מבלי לראותה. משהו קרה. משהו גדול.

"את לבד?" לחשתי מבעד לדלת.

"כן!" היא לחשה בחזרה. "תפתחי לי את הדלת!"

פתחתי את הדלת לכדי סדק, הקור העז שנכנס פנימה גרם לרגליי החשופות להצטמרר. עדיין הייתי לבושה רק בחולצה שלו. ראיתי את עיניה המופתעות של קלאמה כשהיא סקרה אותי.

"הלכתי קודם לחדר של באלאר אבל לא היית שם, אז הנחתי שתהיי פה וצדקתי… הייתי צריכה לנחש שהיית כאן כל הלילה, את שובבה!" היא קראה בהתפעלות ואז התעשתה וקולה הפך לרציני יותר. "אלירה, את חייבת לחזור למעונות! זה דחוף!"

"אבל לא הבנתי מה קרה-"

"אין לי זמן להסביר, אבל את חייבת לבוא איתי אם את לא רוצה להגיע למרתף העונשים!" היא התעקשה ואז מבטה נפל על הרגליים החשופות שלי. "ובחייך, תשימי על עצמך משהו, אחרת בטוח תקפאי למוות!"


איך היה הפרק? מקווה שאהבתם :)


נכתב על ידי , 13/11/2017 11:59   בקטגוריות אהבה ויחסים, אופטימי, סיפרותי  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עולם ללא קץ - פרק 12


פרק 12

הנשף 

 

הם הגיעו קצת לפני שקיעה, כשהשמיים המזויפים נצבעו בעשרות גוונים של אדום וכתום, מלווים בצלילי ההמנון שלנו, שבקע מהרמקולים והדהד בין הבניינים. שיירה של גברים, לבושים בחליפות זהובות שנצנצו בשמש השוקעת ונעלו נעלי צבא כבדות שהלמו בשבילים בצלילים מתכתיים. הצטופפתי ביחד עם שאר החניכים הסקרנים על המדשאות, מנסה להציץ בקימבל לרימאר, השליט הדגול שלנו.  זו הייתה הפעם הראשונה שעמדתי לראותו במציאות. לפני כן, ראיתי תמונות שלו בעיתונים ובכרזות שנתלו בשכונה, אך הייתי בסך הכל ילדה תמימה וענייה והוא היה המובחר מבין האליטה בחברה של העיר התחתית. אף פעם לא דמיינתי שהעולמות שלנו יצטלבו, אפילו לא לרגע בודד. וכעת, הרגע הזה הגיע.

הצלחתי לראות את פניו הצעירות והעדינות ואת הבעת פניו המרוצה, כשצעד ביחד עם שאר אנשי הקוויטה אל עבר המשרד הראשי. הוא באמת היה צעיר וחינני כפי שקלאמה תיארה. לא ציפיתי לראות בחור כה רזה ונמוך קומה בתור השליט שלנו. תמיד דמיינתי שקימבל היה גבר מרשים וגבוהה, רחב כתפיים ושרירי, כזה שפיזר סביבו פעימות מרובות של כוחניות ושתלטנות. מי שצעד בביטחון אל עבר המנהלת שלנו היה לא יותר מילד שהתבגר מהר מדי ואולץ לשאת על כתפיו אחריות כבדה מנשוא. לרגע אפילו ריחמתי עליו, כשקולו העדין אך בקושי נשמע, כשבירך לשלום את פנלופה מורגן.

"בואי, אנחנו צריכות להחליף בגדים לקראת הערב" קלאמה משכה בידי.

השמש כבר שקעה לחלוטין והצללים של הלילה החלו לעטוף אותנו. רציתי לראות את באלאר כדי לוודא שהוא קיבל את הפתק שלי, אך הוא לא נראה בשום מקום.

חזרנו למעונות והחלפנו את המדים הרגילים שלנו בשמלות ונעלי עקב. עדיין נאבקתי עם הנעליים של קלאמה אך ידעתי שאין ברירה אחרת. היא השאילה מעט איפור מחברותיה לכיתת האש וגררה אותי לשירותים, שהיו מלאים עד אפס מקום בבנות צווחניות. נדחקנו בפינה המרוחקת מול המראה כשקלאמה התפנתה למשוך אודם על שפתיי ולפזר סומק על לחיי.

באותו הערב, האווירה בפליטאה הייתה מלאה ברסיסים של התרגשות ושמחה. הפעימות מסביבי היו מדושנות מעונג ועמוסות בהתלהבות של נעורים. לראשונה, האנרגיה החיובית שהתפשטה מכל עבר, גרמה לי להרגיש טוב עם עצמי. אם בדרך כלל הייתי ככלי שהעביר בתוכו תחושות של ייאוש, עצב וחרדה, שרוקנו אותי מכוחותיי, כעת התחושות החיוביות העצימו אותי. אפילו בלי האיפור של קלאמה, הרגשתי שכל גופי נמלא במרץ ופניי קרנו מאושר.

כשסיימנו להתארגן, נהרנו עם שאר החניכות אל עבר הקפיטריה, שקושטה באינספור לפידים בוערים מבחוץ. בפנים, השולחנות העגולים הרגילים כוסו במפות זהובות. על כל שולחן היו כלים מהודרים, צלחות מלאות בכל טוב ופמוטים כסופים עם נרות לבנים יצרו הילה של קסם ומסתורין.

בסוף הקפטריה ניצב שולחן ארוך על בימה גדולה, עם כיסאות מהודרים לקימבל, שאר חברי הקוויטה והמחנכים שלנו. השולחן שלהם היה עמוס לעייפה במאכלים שעמדו בצלחות תלת קומתיות. אף פעם לא ראיתי את הפליטאה מהודרת ומקושטת כל כך. ואף פעם לא ראיתי כל כך הרבה אוכל בחיי.

כשהתיישבנו מסביב לאחד מהשולחנות הצדדים, מיהרתי להוריד את הנעליים המכאיבות מרגליי והחבאתי את רגליי היחפות מתחת לשולחן. בזמן שקלאמה מילאה את הצלחת שלה באוכל, צפיתי בקימבל מתיישב בראש השולחן על הבימה הגדולה. הוא נראה קטן ושברירי מקרוב. אנשי הקוויטה, שהיו גברים חסונים וחמורי סבר, פיזזו מסביבו והציעו לו משקאות וצלחות עמוסות במטעמים.  שמתי לב שהוא שתה יין אך לא הרבה לאכול.

אחר כך המנהלת שלנו והמחנכים החלו להצטרף אליהם. צפיתי ברפאל מדבר עם ריי, המחנכת של הטלפורטציה שלימדה את לילה, ולרגע ידו נגעה בזרועה. למרות שלא רציתי להמשיך להסתכל עליהם, לא יכולתי להסיט את מבטי. הקנאה החלה לאכול אותי מבפנים.

"למה היא נוגעת בו?" לחשתי לקלאמה, אך שמתי לב שהיא הייתה עסוקה במיטשל, שהתיישב מצידה השני וסיפר לה בהתלהבות על מזג האוויר. הוא היה בחור ג'ינג'י גבוה עם עיניים אפורות. הרגשתי את הכמיהה שלה אליו מפעפעת בפעימות שלה. רציתי להגיד לה שילכו לחפש חדר ביחד, אבל שתקתי. במקום זאת בחרתי להמשיך להכאיב לעצמי ובהיתי ברפאל משוחח בנעימות עם ריי. אחרי שהם התיישבו אחד ליד השני על הבימה, ממשיכים בשיחה המחויכת שלהם, נאנחתי בשקט והפסקתי לעקוב אחריהם במבטי. התחלתי להעמיס אוכל לצלחת שלי.

באלאר, שהיה לבוש בחליפה שחורה יוקרתית, התקרב אל השולחן שלנו עם מבט של ניצחון בעיניו. להפתעתי הייתה חניכה נרגשת תלויה על זרועו. כשעינינו נפגשו הוא חייך בשביעות רצון.

"אלירה, אני חייב לציין שאת נראית נפלא." הוא התקרב אליי וחייך. החניכה הזדנבה אחריו באיחור ובהתה בו בעיניים מצועפות.

"תודה." מלמלתי בעודי נוגסת בסטייק שלי. למרות שהאוכל שממולי נראה טרי ואיכותי יותר מאי פעם, לא היה אפילו בדל של טעם בפי. הרגשתי כאילו אני לועסת צמיגים חסר טעם.

"זאת הבת זוג שלי לערב הזה, תכירי את אינסה, מכיתת האקלים." הוא הציג אותה בפניי. היא הושיטה לי את ידה ולחצתי אותה בחוסר חשק. היא הייתה נערה קטנטנה במידותיה, שיערה שחור ועיניה כחולות ועמוקות. היא נראתה מאד נרגשת מנוכחותו של באלאר לצידה. לא הייתי צריכה לקרוא את התדרים שלו כדי להבין היכן הערב שלהם ייגמר.

"נעים להכיר." אמרתי בשקט. הנחתי שהוא לא קיבל את הפתק שלי, או שהתעלם ממנו לחלוטין. כך או כך, כנראה שטעיתי בכוונותיו כלפיי. התמימות שלי שוב שיבשה לגמרי את דעתי. שוב הנחתי באופן מוטעה שאנשים פשוט עשו את מה שהם הרגישו, מה שהתברר כלא נכון במרבית הפעמים. לא היה שום דבר 'פשוט וקל' עם רגשות, כבר הייתי צריכה לדעת זאת.  

"אני חייב להודות שלא חשבתי שיש לך בגדים כאלו בארון." הוא אמר בקול נמוך שהפך ללחישה. "חשבתי שתבואי בסרבל של כורי פחם, כמו שמתלבשים בישוב שממנו באת."

"מצחיק מאד." אמרתי בהתרסה. לא היה שום מצב שהוא זה ששלח לי את השמלה הזאת. לא רק שהוא לא נראה מעוניין בי הערב, אלא שהוא גם חזר להתנהגות הזחוחה והעוקצנית שלו.

"מי הדייט שלך הערב?" הוא חייך בערמומיות.

"אף אחד."

"טוב, היית צריכה לנצל את ההזדמנות כשהיא נפלה בחלקך… כך או כך, אני צריך לדבר איתך על העסקה שלנו." הוא סינן בשקט. "אז, את מבטיחה לי ריקוד אחד בנשף?"

הנהנתי בשקט והמשכתי להתרכז בצלחת שלי כשהם התרחקו מאיתנו והתיישבו במרחק של כמה שולחנות מאיתנו.

"אז אני מניחה שבאמת אין לך דייט לערב הזה." קאלמה פנתה אליי לפתע. "אני מצטערת."

"אין מה להצטער, אני אהיה בסדר גמור." הפטרתי ומבטי שוב נפל על רפאל. לפתע מבטינו הצטלבו מבעד לשולחנות והוא חייך אליי. חייכתי אליו בחזרה והרגשתי קצת יותר טוב מבפנים. אך אז ריי משכה את תשומת ליבו, ידה נגעה בידו באופן כה טבעי, כאילו עשתה זאת אינספור פעמים בעבר, שהרגע הקטן שהיה לנו התפוגג כאילו לא היה.

כשהקפטריה התמלאה עד אפס מקום, פנלופה נעמדה על רגליה ונשאה דברים שהיו מיועדים לקימבל ושאר אנשי הקוויטה. היא היללה את הפליטאה ואת החניכים שהצטיינו בהפגנת כוחותיהם. כולנו בהינו בהבעות פניהם של השליט וחבריו בשתיקה. אותם אנשים שישבו על הבימה, היו אחראים על האימונים של כוחותינו, אותם אנשים התכוונו לשדך אותנו עם בני זוג לפי ראות עיניהם והתכוונו לשלוח אותנו למלחמה שתקבע את שארית גורלנו.

למרות שניסיתי להבין, עדיין לא הצלחתי להפנים למה העולם שלנו פעל כפי שהוא פעל. היכן היה הצדק והשלום? מדוע אנחנו, האנשים עם הכישרונות, נאלצנו להילחם על מקומנו מעל פני האדמה? למה לא מצאנו שפה משותפת עם האנשים הרגילים שחיו בעיר העילית?

ראשי היה טעון במחשבות כופרות ומפוקפקות כשארוחת הערב נגמרה והנשף עמד להתחיל.

נעלתי את נעלי העקב באי חשק וצעדתי ביחד עם קלאמה ומיטשל אל האנגר האימונים, שהוסב לאולם ריקודים מקושט ורחב ידיים. כשמוזיקה קצבית החלה לבקוע מהרמקולים, קלאמה לחשה לי:

"את תהיי בסדר אם אני אלך לרקוד עם מיטשל?"

"ברור." אמרתי בקול רם ודחפתי אותה אל רחבת הריקודים.

נשענתי על הקיר וצפיתי בשאר החניכים מתגודדים באמצע הרחבה המוחשכת. עשרות אורות צבעוניים נפלו על פניהם של הרוקדים. קימבל הצטרף אל הרחבה, ואנשי הקוויטה מיהרה לפרוס סביבו מעגל של הגנה. הם לא רקדו יחד איתו, אלא רק נתנו לו לרקוד בעודם צופים בחשדנות בשאר החניכים. קימבל רקד בתוך כלוב של סוהרים, כך זה נראה בעיניי. ובכל זאת הוא נראה שמח ומחויך.

פתאום הצטערתי שהגעתי לנשף לבדי. הייתי צריכה להתאמץ יותר כדי להשיג בין זוג. הבעות פניהם של הרוקדים נראו מאושרות וחסרי דאגות.

ראיתי את רפאל וריי נכנסים ביחד לאולם. שנאתי אותה כל כך באותו הרגע. רציתי שהיא תיפול מהעקבים שלה ותעקם את שתי רגליה. כמעט התפתיתי להכאיב לה למרות שידעתי שזה לא יכהה את הכאב שלי. להפתעתי היא החלה ללכת לכיווני ורפאל נגרר מאחוריה.

"אלירה, רציתי לשאול אותך שאלה." היא נשפה בקול שקט.

"כן?"

"אני מחפשת את החניכה שלי, לילה. אני יודעת שאתן לא חברות, אבל ראיתי אותה מסתובבת איתך כמה פעמים בעבר. אולי ראית אותה?" היא אמרה בקול רציני. ראיתי את רפאל עומד מאחוריה כמו צל, שומר על מרחק סביר ממני.

"לא ראיתי אותה." השבתי וניסיתי להחביא את הבעתה שבקולי.

"היא לא הגיעה לשיעורים שלי במשך כל השבוע האחרון. חשבתי שזה בגלל שהיא חוותה את האונס… אז התנהגתי בהבנה ונתתי לה מרחב אישי כדי לעכל את מה שקרה לה, אבל הנחתי שהיא תגיע לנשף." היא המשיכה לומר. "אם תראי אותה, בבקשה תגידי לה שאני מחפשת אותה בדחיפות. אני רוצה לדבר איתה על ההופעה שלה מול הקוויטה מחר. קימבל מאד התעניין בכוחותיה ומצפה לראות אותה. כמו שאת יודעת, טלפורטציה היא כשרון נדיר במיוחד, ואני לא רוצה לאכזב את השליט שלנו."

הנהנתי בשקט והשפלתי את מבטי.

"אני לא רוצה להעיר את תשומת ליבה של פנלופה, אבל אם אני לא אמצא את לילה בקרוב, לא תהיה לי ברירה." היא הוסיפה בקול קודר.

המשכתי להנהן וניסיתי להדחיק את המתח שהחל להצטבר בתוכי. ריי נתנה בי מבט חשדני, כאילו היא לא האמינה לחלוטין לדבריי ואז היא אחזה בזרועו של רפאל ושניהם התרחקו ממני.

לעזאזל, לילה.

ידעתי שהיא התכוונה לברוח מהפליטאה, אך לא ייחסתי לדבריה חשיבות. לא חשבתי שיהיה לה את האומץ לברוח ברצינות. עבר זמן רב מאז שראיתי אותה. היא תהיה בצרות צרורות כשייגלו שהיא ברחה מבית הספר. פנלופה מורגן לא תהיה מרוצה שחניכה נוספת הפרה את החוקים של הפליטאה, ממש מתחת לאף של קימבל ושאר מכובדי הקוויטה. יהיה זה כתם נוסף על המוניטין של בית הספר. גרוע מכך, אם מישהו ייקשר את בריחתה של לילה אליי, גם אני אסבול מההשלכות של המעשים חסרי האחריות שלה.

ידעתי שיש רק אדם אחד שאני סומכת עליו מספיק, שיוכל לעזור לי עם המצב הזה. הייתי צריכה לדבר עם רפאל. החלטתי לתפוס אותו ולדבר איתו ביחידות. התחלתי להתקרב לכיוון הרוקדים, אך אז ידו של באלאר תפסה את ידי.

"הבטחת לי ריקוד." הוא אמר כשהשיר הקצבי התחלף במנגינה איטית יותר. ידיו עטפו את מותניי בטבעיות ואני נאנחתי ונתתי לו להוביל אותי. למרות שלא רציתי להודות בפניו, היה זה נחמד להיות בזרועותיו של מישהו. חבל שהמישהו הזה חייך לעברי בזחיחות ושביעות רצון כמעט מבחילה.

"רצית לדבר איתי על העסקה שלנו?" אמרתי בשקט כשנתתי לו לסובב אותי. הוא באמת היה רקדן טוב. התנועות שלו היו חלקות ולא מתאמצות, כאילו התאמן על הצעדים שלו במשך שנים.

"אלירה, את בחורה ישירה כל כך. מה עם קצת רומנטיקה?" הוא גיחך לתוך אוזני. "אנחנו רוקדים כל כך יפה ביחד… אז ישר לדבר על עסקים?"

"על מה עוד נדבר?" הפטרתי.

"עלינו." הוא חייך.

"אין שום 'עלינו'-"

"אני צוחק איתך. ברור שאין שום 'עלינו' ואין שום 'אנחנו'." הוא המשיך, נהנה להטריד אותי. "רציתי להגיד לך אבא שלי נמצא כאן הערב. הוא הגיע עם המשלחת של קימבל, כי הוא חלק מהמשטרה הסודית."

נעצרתי במקומי אך הוא המשיך להסתובב וסחף אותי אחריו.

"זאת ההזדמנות שלי לשאול אותו על אימא שלך, כמו שהבטחתי לך." הוא אמר בחוסר חשק. "אני לא מצפה לשיחה הזאת, אבל אני אעשה כמיטב יכולתי כדי לברר כמה שיותר פרטים עליה."

"תודה לך." אמרתי ובאמת הרגשתי אסירת תודה.

"תודי לי אחר כך, כשתשלימי את החלק שלך בעסקה." הוא חייך ואני נשכתי את שפתיי. כמובן, המוטיבציה שלו לעזור לי נבעה מהרצון שלו להיות איתי בלילה ולא בגלל שום דבר אחר.

"כמו שסיכמנו." אמרתי והתנתקתי ממגעו. "עכשיו אם תסלח לי, אני צריכה ללכת."

"אבל השיר עדיין לא נגמר-"

"אני באמת צריכה ללכת."

התנתקתי ממנו ועיני חיפשו אחר רפאל. להפתעתי ראיתי את פניו מבצבצות מבעד לשאר הרוקדים כמעט מיד. הבנתי שהוא בהה בי רוקדת עם באלאר והבעה לא נעימה הייתה מקובעת על פניו. ריי לא הייתה לצידו. הוא עמד לבדו, נשען על הקיר ועיניו רשפו מכעס. כשהתקרבתי אליו בהחלטיות, הוא ניסה להסתיר את רגשותיו ולעטות על פניו מסיכה של אדישות וזה לא ממש הצליח לו. הפעימות שלו געשו כמו לבה בהר געש, ככל שהתקרבתי יותר.

"רפאל-"

"אני רואה שאת נהנית בנשף בחברתו של באלאר." הוא אמר לפני שהספיק לעצור את עצמו. היינו מוקפים בעשרות חניכים, אך נדמה שהיינו רק שנינו באולם. הקשרים בבטני התהדקו.

"גם אתה נהנית עם ריי הערב הזה." החזרתי לו בכעס. "איך יכולת לא ליהנות? הרי היא הרבה יותר מבוגרת והרבה פחות תמימה ממני."

"אלירה… היא זאת שהזמינה אותי לנשף, לא ידעתי מה להגיד, אז הסכמתי ללכת איתה." הוא הפטיר בחוסר אונים. "גם אם ממש רציתי, לא יכולתי להזמין אותך לנשף. את חייבת להבין אותי. איך זה היה נראה מהצד שמחנך מזמין חניכה לבוא איתו לנשף? העיניים של כולם צופות בנו, במיוחד הערב."

נאנחתי וניסיתי להחליק את האכזבה שעמדה בגרוני כמו גלולה מרה.

"זה לא מה שרציתי לדבר עליו. אני צריכה לספר לך משהו." הפטרתי ברצינות. "שנצא החוצה?"

הוא הנהן ונתתי לו להוביל אותנו החוצה אל מאחורי ההאנגר. הלכנו בשקט, מתרחקים מהרעש וההמולה, ונעצרנו מול גינה קטנה שלא ראיתי לפני כן. היה שם ספסל אחד, שנטמע בין שיחים מוגבהים, ומאחורי הספסל עמד פסל של מלאכים מתנשקים. אם לא הסיטואציה המלחיצה שהייתי בה, הייתי אומרת שהיה זה מקום רומנטי להפליא.

התיישבנו על הספסל, ברכינו נוגעות זו בזו, כשהצללים של הצמחייה מסביבנו מחשיכים את פנינו למחצה.

"הכתפיים שלך חשופות. קחי את המעיל שלי אחרת את תקפאי מקור בשמלה הזאת." הוא אמר ברצינות ואז פרס את המעיל שלו על כתפיי.

ליבי נחמץ באותו רגע.

הדבר שהכי רציתי היה להניח את ראשי על כתפו ולתת לו לחבק אותי. היינו לבד והיינו קרובים כל כך, אך רפאל התאמץ כדי לשמור על קור רוח ועל מרחק רגשי רב.

"תספרי לי מה קרה." הוא אמר בשקט ועיניו לא הביטו בי.

"זה קשור ללילה. לא ידעתי למי עוד לפנות." אמרתי בדאגה. "היא אמרה לי שהיא מתכוונת לברוח מהפליטאה הערב. אני יודעת שריי מחפשת אותה, כי היא אמורה להופיע מול קימבל מחר."

"איך את יודעת שהיא ברחה? אולי היא פשוט עוברת ממקום למקום, כמו תמיד?" הוא שאל.

"היא הייתה רצינית מאד כשהיא סיפרה לי על התוכניות שלה לברוח." אמרתי בשקט. "הצצתי בפעימות שלה. אף פעם לא ראיתי דיכאון וחושך כזה אצל אף אחד. זה כאילו ששד מתגורר בתוכה."

"אני לא מבין איך היא יכלה לברוח, הרי הפליטאה מאובטחת מכל צד. כל היציאות מפוקחות על ידינו בזמן אמת." הוא אמר בחומרה.

"יש חור שחור ביער." אמרתי לאחר זמן מה שבו אף אחד לא דיבר. "היא הראתה לי את החור הזה לפני כמה ימים. היא אמרה שזה פגם במערכת. היא אמרה שהחור הזה מוביל לים והיא סיפרה לי על צוקים ירוקים ותחנת רכבת. היא כבר הייתה בעיר העילית והיא התכוונה לברוח הערב."

כשמבטינו הצטלבו ראיתי את פניו מחווירות.

"רק תגידי לי דבר אחד. את הלכת אחריה לתוך החור הזה?" הוא שאל בקול תקיף. "כן או לא?"

"ברור שלא." השבתי וראיתי אותו נושם לרווחה.

"תבטיחי לי לא שלעולם לא תצאי מהפליטאה בעצמך, אלא אם כן זה יאושר על ידי הקוויטה." הוא אמר בקול רם.

"אני מבטיחה, רפאל. ראיתי מה שפנלופה עושה למי שמפר את החוקים. אני לא מטומטמת." הפטרתי בשקט. לא הבנתי למה הוא מתעקש כל כך. הרי הייתה זאת לילה שברחה, לא אני. כמובן שהרעיון לבקר בעיר העילית היה מפתה, אך לבלות את זמן במרתף העונשים לא היה בתכניות שלי.

"יש למעלה דברים גרועים יותר מהסיוטים הכי גדולים שלך." הוא אמר בדאגה. "אני רק מוודא שאת לא מתפתה לבקר שם."

"תוכל לעזור לי למצוא אותה?" שאלתי. "אמרת לי פעם שיש לך עסקים בעיר העילית… אולי תוכל להחזיר אותה לפליטאה לפני שריי ופנלופה ישימו לב שהיא ברחה?"

הוא קימט את מצחו.

"זה לא רעיון טוב, אלירה. אני לא חושב שאני אוכל לעזור לך." הוא אמר אחרי מחשבה. "אם לילה ברחה, היא תצטרך להתמודד עם ההשלכות של המעשים שלה בעצמה."

הרגשתי את המועקה בבטני מתחזקת.

"חשבתי שאם יש מישהו שיכול לעזור לי, זה אתה." אמרתי בעצב. "אני ממש לא רוצה שהיא תיענש, היא עברה אירועים קשים בזמן האחרון, ואני מרחמת עליה."

"את לא יכולה להציל את כולם." הוא אמר בקול חלול.

"אני יודעת, אבל אם אני יכולה להציל מישהי אחת, אז אני בוחרת להציל אותה." אמרתי בחיוך.

הוא התרומם ממקומו, מבטו מרוחק ופניו שקועות במחשבות.

"זה לא רעיון כל כך טוב כל כך… למעשה, זה לא רעיון טוב בכלל." הוא הפטיר. "אם אני אלך לחפש אותה עכשיו, אני לא יכול להבטיח שאמצא אותה לפני שאחרים ימצאו אותה… ואני לא עושה את העסקים שלי בעיר העילית בחושך, אני תמיד חוזר לכאן לפני רדת החשיכה…"

"רפאל, בבקשה…" התחננתי בפניו. "אתה יודע כמה היא סבלה בזמן האחרון. אני יודעת שיש בתוכה נערה שצמאה למישהו שיבין אותה ויעזור לה. היא אמרה לי שהיא בודדה וזקוקה לחברה, אבל לא הייתי חברה טובה מספיק עבורה ואני מצטערת על כך. עדיין אפשר לתקן את הטעות שלה, לפני שיהיה מאוחר מדיי. אני לא רוצה לראות אותה מובלת אל מרתף העונשים. אני בטוחה שהיא לא תשרוד את העונש."

התרכזתי בפעימות שלו ואיתרתי את החמלה בתוכו. חלק כלשהו בתוכו רצה לעזור לי ונצמדתי לחלק הזה. לחצתי עוד ועוד עד שהוא נכנע. גם אם הוא הרגיש בהתערבות שלי בראשו, הוא לא העיר לי על כך שנגעתי בתדרים שלו. ידעתי שהוא ישתכנע.

"אבל לילה יכולה להיות חמקמקה... עם הכישרון שלה לעבור ממקום למקום... והעיר העילית היא מקום גדול כל כך-"

"אתה חייב לנסות, בבקשה, בשבילי…"

משהו בתוכו ננעל. הוא הגיע להחלטה.

"אם כך, אני חייב ללכת מיד. תפגשי אותי עוד שעתיים במרפאה." הוא אמר במהירות ואז התרחק ממני מבלי להוסיף דבר. ראיתי את דמותו מתרחקת עד שנעלם מזווית ראייתי.

נשארתי לשבת על הספסל מתחת למלאכים המאוהבים, עדיין עטופה במעיל המחמם שלו. שלבתי את זרועותיי על בית חזי ונשמתי את הריח שלו פנימה. זה היה ריח מתוק ומשכר כל כך. הייתי לגמרי מאוהבת וחסרת תקנה. שום דבר לא יכול היה לתקן אותי ואת הרגשות שלי. התרוממתי על רגליי והחלטתי לחזור למסיבה.


השעתיים הבאות עברו במהירות ועם זאת באטיות בלתי נסבלת. הייתי כצל באולם הריקודים, צופה בהבעות פנים השמחות של החניכים מסביבי. קינאתי בהם על השמחה שהדיפו בפעימות שלהם. לרגע גם אני רציתי לזרוק הצידה את כל החששות שלי ולהצטרף אליהם, אך תמיד היה מכשול זה או אחר שמנע ממני לחיות את הרגע.

באלאר שוב התקרב אליי, פניו ורודות מהמאמץ ועיניו בורקות.

"אתה שוב משאיר את הדייט שלך לבד?" הפטרתי בחיוך דק.

הוא משך בכתפיו.

"אני לא יכול להתעלם ממך כשאת לבושה בשמלה הזאת." הוא סינן. "אינסה תצטרך לחכות, או למצוא לעצמה דייט אחר. בואי לרקוד איתי."

הנדתי את ראשי לשלילה. הייתי קבורה בדאגות. חיכיתי בחוסר סבלנות לרפאל שיחזור מהעיר העילית ולא הייתי פנויה להשתטות חסרת דאגות.

"תפסיקי להיות כבדה ובואי אחריי." הוא קרא בקול רם ומשך את ידי אחריו. "את לא חייבת להיות רצינית כל כך כל הזמן. גם לך מותר ליהנות."

טוב, הנחתי שכמה ריקודים בודדים לא יוכלו להזיק. הייתה עוד שעה וחצי לחזרתו של רפאל. הזמן יעבור מהר יותר אם אנסה להשתחרר קצת. נתתי לו להוביל אותי והוא נראה יותר מרוצה מאיי פעם. כשהתחלנו לרקוד, הייתי מעט מקובעת בתנועותיי, אך ככל שהשירים התחלפו, נתתי לעצמי להירגע. עד מהרה הייתי שמחה ומיוזעת. נעלי העקב המשיכו להכאיב לי והייתי בטוחה שרגליי היו משופשפות עד זוב דם.

"תורידי את הנעליים שלך." באלאר לחש באוזני. "אני רואה שהן מכאיבות לך."

הנהנתי.

הורדתי את הנעליים ונשארתי יחפה על הרצפה הקרה. הוא לקח את הנעליים שלי ותחב כל אחת מהן אל הכיסים בחליפה שלו. זה הצחיק אותי. כשהתחלתי לצחוק לא יכולתי לעצור את עצמי. פתאום הכל נראה מצחיק כל כך. עבר זמן רב מאז שהוצאתי מתוכי צחוק משוחרר שכזה.

השיר התחלף שוב ושוב רקדנו סלואו ביחד.

"אני אוהב את הצחוק שלך." הוא לחש באוזני בנימה אינטימית יותר מבעבר. הוא לא נשמע עוקצני הפעם. הטון שלו גרם לי להרגיש מובכת פתאום. השפתיים שלו נשארו קרובות ללחיי.

"אני לא אוהבת את המשחקים שאתה משחק." לחשתי בחזרה.

"ומי אמר שאני משחק?"

הזזתי את פניי ממנו ומבטינו נפגשו. ראיתי את הכמיהה שלו אליי בעיניים שלו, גלויה וחשופה בפניי.

"אני חושבת שאתה… מתבלבל." גמגמתי והתרחקתי ממנו. הוצאתי את הנעליים מהכיסים שלו ונעלתי אותם, מנסה לא לצעוק מכאבים כשהסוליות נצמדו לרגליי המדממות.

הרמתי את מבטי אל השעון הגדול בכניסה. עברו כמעט שעתיים מאז שרפאל הלך. ידעתי שאני צריכה להזדרז.

"את בטוחה שאני זה שמתבלבל ולא את?" באלאר אמר בגסות פתאומית.

"אני לא יודעת על מה אתה מדבר." הפטרתי כשניסיתי להתרחק ממנו.

"את היחידה שמשחקת כאן משחקים. אני תמיד הייתי כנה איתך." הרצינות שלו כמעט שברה אותי מבפנים. "את תמיד מנצלת אחרים בשביל להשיג מהם משהו. אם זה לא היה ככה, לא היית עושה את העסקה שלך איתי."

ידעתי שהיה צדק בדבריו. הוא היה סוג של משחק בעיניי, משחק ששיחקתי כדי לקבל את מה שרציתי. איזו זכות הייתה לי להתלונן על רפאל, שסירב לשחק משחקים, כשאני בעצמי שיחקתי ברגשותיהם של אחרים?

"אני באמת מצטערת." אמרתי בשקט והסתובבתי ממנו.

לבשתי את המעיל של רפאל ויצאתי החוצה.


כשהגעתי לדלת המרפאה, מתנשפת ממאמץ ורגליי מדממות בתוך נעליי, מיד יכולתי להרגיש שמשהו אינו כשורה. היה משהו מטריד בתדרים שאפפו את המרפאה. ניסיתי להיפטר מההרגשה הכבדה שקיננה בתוכי כמו משקולת, אך לא הצלחתי. הנחתי שהשיחה האחרונה עם באלאר נתנה בי את אותותיה, אך לא, היה משהו נוסף, שלא הסתדר באוויר.

פסעתי פנימה אל תוך החדר המוכר והמיטות הלבנות הבודדות קיבלו את פניי. לא היו חולים במרפאה הערב, כמו ברוב הערבים האחרים.

"רפאל? אתה כאן?" קראתי בקול רם והדאגה החלה להתגנב לתוכי. הייתה לי תחושה לא נעימה, כאילו כבר הייתי כאן, באותה סיטואציה. כאילו כבר עשיתי את הצעדים האלו בעבר. כבר הרגשתי את כל הרגשות הללו לפניי. נאבקתי בתדרים המטרידים שהתערבבו בתוכי.

כשהגעתי עד לדלת שהובילה למגוריו של רפאל ליבי נפל בתוכי. ידעתי מה היה לא כשורה. זה היה בדיוק כמו החלום שהיה לי פעם. לכן לא יכולתי להתנער מהתחושה שכבר חוויתי את הערב הזה. באמת חוויתי אותו לפני כן, במימד אחר.

נפתרתי מנעליי ופתחתי את דלת העץ לרווחה, מתפרצת פנימה אל תוך החדר המואר. הכל נראה כמו בחלום. התמונות הממוסגרות. הספרים שהיו שרועים בכאוס על הרצפה מסביבי. בקצה החדר הוא שכב, ליד כתם של דם שזלג על השטיח. ריח של עובש וריקבון הכה בנחיריי.

"רפאל!" הצטעקתי בזעזוע והתקרבתי אליו. הוא היה מחוסר הכרה, שרוע על בטנו על השטיח ודם ניגר מתחתיו. ניסיתי לנער אותו, אך הוא לא הגיב.

הרגשתי את הלב שלי הולם במהירות כפולה בתוך אוזניי. בקושי יכולתי להתרכז. לא ידעתי מה עליי לעשות. ניסיתי שוב לנער אותו, אך זה לא עזר.

"רפאל, זאת אלירה. בבקשה תגיד לי מה לעשות." נאנקתי בחוסר אונים. ניסיתי לגלגל אותו על גבו, כדי שאראה את פניו. הייתי באובדן חושים.

הצלחתי להשכיב אותו על גבו, ראשו התנדנד מצד לצד בצורה כל כך לא טבעית. ניסיתי להבין מהיכן הדם הגיע. הרמתי את החולצה שלו וגיליתי חתך נרחב בבטן, היה כאילו מישהו שיסף את בטנו עם סכין. כמעט הקאתי את נשימתי למראה הדם והקצף שניגר ממנו. כל גופי נמלא צמרמורת וחלחלה. ידעתי שהוא איבד דם במהירות. ידעתי שאין לי זמן לקרוא לאף אחד נוסף.

פתאום הרגשתי הצטברות של כוחות מחודשים בתוכי. היה זה כאילו התנתקתי לחלוטין מהרגשות שלי, שהיו עמוסים בחרדה וזעזוע וחוסר אונים והתחברתי אל הנשימה השנייה שלי, זו שידעה שעליי לעשות משהו ומהר, כדי לא לאבד אותו.

התרוממתי על רגליי כאילו התחשמלתי ומיהרתי אל ארון הבגדים שלו. הוצאתי מתוכו חולצה לבנה ארוכה ואז חזרתי אליו ונאבקתי כדי לקשור אותה מסביב לחתך. הייתי צריכה לעצור את זרימת הדם ויהי מה.

"תחזיק מעמד, רפאל." דיברתי אליו למרות שידעתי שהוא מחוסר הכרה. "אתה חייב להגיד לי איך לעזור לך, בבקשה תגיד לי."

כשהידקתי את החולצה ספוגת הדם על בטנו, פתאום הרגשתי רטט מוזר במחשבותיי. זה היה רטט עמום כל כך, שיכולתי לפספס אותו אם לא הייתי חדה במיוחד באותו הרגע.

"כן, כן. תחשוב על מה שאני צריכה לעשות! תעזור לי!" הצטעקתי.

לחצתי על ידו בחוזקה וניסיתי להתרכז בפעימות העמומות שלו. היה משהו שהוא ניסה להראות לי. זה היה משהו חלוש, אך הוא היה שם. ידעתי שלא היה לו מספיק כח לדבר, אך היה נדמה לי שהוא מנסה לתקשר איתי.

פתאום ראיתי את מה שהוא ניסה לכוון אליו בדמיונו. זה היה ספר עם עטיפה כחולה. לא הצלחתי לראות את השם של הספר.

"רפאל, מה השם של הספר?" קראתי בקול רם. "בבקשה תראה לי!"

התרכזתי עוד יותר, מרגישה את השחיקה מתגברת בתוכי. הייתי קרובה כל כך. הרגשתי שאני נוגעת בתדר הנכון. הוא חשב על הספר של "מתן עירוי דם: מדריך מעשי". הספר שכב על המדף השני בספרייה שלו, מצד שמאל.

מיהרתי למצוא את הספר ופתחתי אותו. היה זה מדריך לעירויי והקזת דם. היו שם תמונות והסברים על מתן עירוי והעברה בין תאי דם. קראתי את המבוא, כשהספר רועד על ברכיי.

"עֵרוּי דם הוא תהליך שבו מבוצעת העברת דם או מרכיביו מאדם בריא אל מחזור הדם של אדם אחר. עירוי דם הוא לעתים טיפול מציל חיים לבני האדם הזקוקים לתוספת לנפח הדם בשל דימום כתוצאה מטראומה או במהלך ניתוח..."

אלוהים אדירים.

"רפאל, אתה רוצה שאני אעשה לך עירוי דם?" נחרדתי. "אבל אני לא יודעת איך… בחיים לא עשיתי משהו כזה. יש לי ידיים שמאליות! בבקשה, רפאל, אתה לא יכול לצפות ממני לדקור אותך-"

ניסיתי להשיג את הפעימות שלו שוב אך לא הרגשתי דבר בתדרים שלו. היה זה כאילו הם נחלשו ונעלמו כליל. לחצתי על ידו, שהייתה קרה יותר מקודם. ידעתי שאני מאבדת זמן יקר.

זה לא ייתכן. זה לא ייתכן שאתה מצפה ממני לעשות לך העברה של דם. אף פעם לא הייתי טובה עם מחטים. ומה אם לא אצליח? הייתי הבן אדם הלא נכון למשימה הזאת. הייתי הבן אדם האחרון שאפשר היה להפקיד בידו להציל חיים. הוא תמיד היה זה שהציל אותי, לא ההפך.

המועקה בתוכי הלכה וגדלה ככל שדפדפתי בין העמודים. התמונות המפורטות במדריך עשו לי בחילה.

"טוב, אני חייבת להירגע ולהתעשת." הפטרתי לעצמי בקול רועד. "אני יכולה לעשות את זה. אני חייבת לנסות."

רצתי בחזרה המרפאה כדי לחפש את המשאבה, שקיות לנוזלים ומחטים. אחרי שנברתי במחצית הארונות ברעש, מצאתי את מה שחיפשתי.

כשחזרתי אל החדר, הוא נראה אף חיוור יותר וקר יותר מקודם. ידעתי שאני חייבת להזדרז.

קראתי בידיים רועדות את ההוראות. חיברתי את כל החלקים של המשאבה כשהאוויר בריאותיי חנוק ודל.

עיניי דמעו לרגע ונאבקתי כדי למחות את הדמעות.

זה היה הזמן להשליט על עצמי ריכוז מלא. אני לא אצליח לעזור לו אם אני אכנע לרגשות שלי. חסמתי אותם לחלוטין והתחלתי לפעול.

הפשלתי את השרוול שלו, נוגעת בצלקות הכסופות שעקצצו מתחת לאצבעותיי ואז קשרתי בשיא הכוח כפפה אלסטית מעל זרועו. ניסיתי לקמץ את אצבעותיו כדי שהוורידים שלו יתבלטו לפניי.

בידיים רועדות איתרתי וריד בולט וכסוף. היו אלה לא קעקועים כסופים, אלא וורידים כסופים. אף פעם לא ראיתי משהו כזה מקרוב.

החדרתי את המחט פנימה. זו הייתה תחושה מוזרה כל כך, לחורר את ידו. המחט זזה לצדדים וגרמה לי להרגיש בחילה. בלעתי את התחושה הדוחה בחזרה פנימה ומיהרתי להתעסק עם המשאבה. חיברתי את המחטים אל החוטים של המשאבה. כעת נותר לי רק לחבר את החוטים אליי ולדקור את עצמי.

כמעט הקאתי כשהייתי צריכה לחטט בתוך הוריד שלי בזרועי. בפעם הראשונה פספסתי והייתי צריכה לעשות זאת עוד פעמיים. כשהצלחתי להגיע למקום הנכון, צפיתי בדם מתחיל לעלות בתוך המזרק. בידי השנייה לחצתי שוב ושוב על המשאבה הידנית הישנה.

בשיניים קפוצות וסחרחורת קלה, צפיתי בדם שלי נשאב החוצה, עובר דרך החוטים במכונה ומוחדר לזרועו של רפאל. המשכתי לפמפם את המשאבה, כפי שנכתב בספר. הייתי צריכה לעשות זאת במשך שעה שלמה לפחות, כדי שתהליך העברת הדם יהיה אפקטיבי.

ככל שהמשכתי ללחוץ על המשאבה, הרגשתי את הכוחות שלי מתדלדלים. טעם של מתכת כבדה התפשט בפי. ידעתי שלא אוכל להמשיך למשך הרבה זמן. הייתי צריכה להישען על משהו, כדי שאוכל להמשיך. בקושי הצלחתי להחזיק את עצמי. הערנות החלה לנטוש אותי. באותם רגעים, לא יכולתי לחשוב על שום דבר ממשי. הייתה זו רק הפעולה הזאת, של השאיבה שהייתי צריכה לבצע, ובה התרכזתי. נדמה ששאר המשאבים בתוכי התפנו רק כדי לבצע את הפעולה הזאת בלבד.

ראיתי שמעט מהצבע חוזר ללחייו בהדרגה, מבעד לעיניים ממוזגות. הרגשתי שאני נגמרת בעצמי.

הייתי חייבת לשכב על הרצפה. לא יכולתי להחזיק את עצמי יותר. נשכבתי על הרצפה הקרה לצידו, שנינו מתבוססים בדמו הנקרש, ידי הרועדת עדיין מחזיקה במשאבה. ניסיתי לתת עוד דחיפה. ועוד דחיפה.

"אלירה…" שמעתי את הלחישה שלו כאילו מתוך חלום מרוחק. הייתי במצב שנע בין הכרה לחלום.

"בבקשה תגיד לי מה לעשות." לחשתי בשארית כוחותיי.

"אני… אוהב אותך." הוא לחש בקול צרוד.

המילים שלו גרמו לי להתעשת. לפתע קיבלתי זריקת אנרגיה והייתי ערה לגמרי. התרוממתי על ברכיי, מחזקת את המחט בזרועי. צפיתי בו, עיניו היו עצומות, אך שפתיו מלמלו את המילים שוב ושוב כמו מנטרה.

נדמה שהוא היה בשלב של הזיות. לא היה שוב סיכוי בעולם שהוא יגיד לי את המילים הללו כשהוא היה צלול בדעתו. לא הייתי צריכה לקבל ברצינות את מה שהוא אמר… אבל…

"גם אני." לחשתי בשקט וחזרתי להפעיל את המשאבה בכל הכח שנותר לי. "אל תדאג, רפאל. אני כאן, אני איתך."

 


איך היה הפרק? מקווה שאהבתם ושתגיבו :)

 



נכתב על ידי , 5/11/2017 03:58   בקטגוריות אהבה ויחסים, אופטימי, סיפרותי  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





106,035
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , יצירתיות , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסיפורים בהמשכים - מאת סבטה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סיפורים בהמשכים - מאת סבטה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ