לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


בלוג של סיפורים בהמשכים.

Avatarכינוי: 

בת: 28



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

10/2017

עולם ללא קץ - פרק 6


פרק 6 

שכרות

 

היה זה היום השני ללימודים והיום הראשון שבו ישנתי במיטה משל עצמי. כשהתעוררתי גיליתי שכל שרירי דאבו מהערב הקודם. קלאמה ואני סידרנו בישנוניות את החדר שלנו, כדי שלא נהיה מופתעות מביקורת פתע ואז התפנינו לשיעורי הבוקר.

התחלנו משיעור ספרות, שכלל סקירה של מיטב החיבורים של קורין פלאן, שכתבה בפירוט רב על המלחמה האחרונה בין העיר העילית לעיר התחתית. אחר כך המשכנו לשיעור מבוא לפסיכולוגיה, עליו קלאמה אמרה שהיה שיעור שלימד אותנו כיצד להיות מניפולטיביים. ניסיתי לפלטר החוצה את דברי התעמולה ולהכניס פנימה רק פיסות מידע שנבעו ממחקרים אמיתיים. למזלי, המחנכת לפסיכולוגיה, הדיפה פעימות מתחמקות כשהיה מדובר בדיבור על הקוויטה. אפילו טון דיבורה קפץ לגובה כשהיא דיברה על השליט שלנו. תהיתי אם שאר החניכים זיהו נימה של חוסר כנות בדבריה.

חיכיתי בקוצר רוח לתרגילים המעשיים בשעות אחר הצהריים. אך כשחשבתי שתרגול אומנויות הלחימה יהיה השיעור הכי גרוע שלי בפליטאה, טעיתי. גיליתי שהיו דברים גרועים יותר מהתשה פיזית ממושכת.

את התרגול המעשי במדעי המוח העביר גאלנה, אותו מחנך שהעביר גם את השיעורים התאורטיים במדעי המוח. להפתעתי, השיעור המעשי התקיים בכיתה הרגילה שלנו.

"לא יהיו אביזרים מיוחדים בשיעור שלנו." הוא הודיע ברצינות. "האביזרים היחידים שנשתמש בהם, יהיו המוחות שלנו."

מיהרתי להחליף מבטים תמוהים עם שאר החניכים. קצת קיוויתי בתוכי שגלאנה יאפשר לנו להשתמש במקלות אש, חרבות או שאר עזרים. כמובן שידעתי שבקבוצת קוראי תדרים, אביזרים מיותרים רק יסיחו את דעתנו מהעיקר.

"תתחלקו לזוגות. כל אחד מכם בתורו, ינסה לעלות על תדר מסוים. עליכם לעלות על נקודת התורפה של יריבכם. אני מדבר על זיכרונות משפילים, תחושות כואבות, רגעים שחוויתם ורציתם לשכוח ואף פעם לא הצלחתם. כשתצליחו בכך, תשתפו את שאר הכיתה במה גיליתם." נדמה שגלאנה חייך חיוך זדוני. הוא נתן לנו להרגיש את הפעימות שלו. כעת הן היו מדושנות בעונג, שעורר בי בחילה.

המחשבה שאחד החניכים ינבור בתור ראשי גרמה לי לאי נוחות מידית. לא היו לי הרבה סודות בחיי, אך העדפתי לא לחשוף את תחושותיי הפרטיות בפומבי. שאר התחושות בחדר היו זהות לשלי. כולנו זענו באי נוחות בכיסאות שלנו, מובכים וחוששים.

גלאנה, שהבין מיד את הלך הרוח, הלם באגרופו בשולחן שלו. עיניו רשפו מכעס.

"באתם לפליטאה כדי ללמוד כיצד להיות לוחמים." הוא אמר בקול רם שכמעט נהפך לצעקה. "אני לא אלמד כיתה של פחדנים ורכרוכיות! תתחלקו מיד לזוגות!"

אף אחד מהחניכים לא זז ממקומו.

כולנו בהינו בו בבעתה.

החלטה כלשהי התקבלה. כולנו הרגשנו תנודה של שינוי באווירה בכיתה.

כעת עיניו של גלאנה חיפשו את הקורבן. כולנו ידענו שהוא עומד לבחור במישהו או מישהי חסרת מזל. הוא עמד ללמד אותנו לקח על אי ציות להוראות.

ניסיתי לא להשפיל את עיניי כדי לא לגרום לו לבחור בי. הישרתי מבט אל המחנך ובהיתי קדימה בנקודה לבנה על הקיר מאחוריו. הפחד בעבע בתוכי אך לא הורדתי את מבטי. אולי טקטיקה של פסיכולוגיה הפוכה תעזור במקרה הזה-

"אלירה, קומי. קחי כיסא ושבי מולי." הוא אמר בקול מקפיא דם.

לעזאזל.

למה דווקא אני.

לעזאזל.

אסור לי לתת לתחושות האלו לצוף. הוא יודע הכל. הם כולם יודעים הכל. הם כולם מסתכלים עליי ויודעים על כל תחושה שעוברת דרכי. הם קוראים את התדרים שלי כמו ספר פתוח. אני צריכה ללמוד איך להעלים מהספר שלי את כל המילים. אני צריכה ללמוד איך לחסום מהם את התדרים שלי.

ניסיתי לנשום עמוק ולהירגע. התיישבתי מול גלאנה, לחיי מוורידות. לא היה להם צורך לנבור עמוק בתוכי. הם יכלו לראות את המצוקה שלי דולקת על לחיי.

אפשר היה לחתוך את השקט ששרר בכיתה בסכין. כולם התרכזו בקריאת התדרים של ההשפלה שעמדה להתרחש.

סלידה. הוא נתן לי להעלות על התדר הכי שטחי שלו כדי שארגיש את הפעימות שלו.

עיניו נקבו בי חורים.

ידעתי שעליי לנסות לחשוב על דרכים יצירתיות כדי לחסום את נבירתו במחשבותיי, אך ברגע זה, מוחי היה ריק ממחשבות. מוחי היה רק מעטפת שקלטה אורות, צבעים וצלילים. שמעתי היטב את הנשימות הרדודות שלי, ראיתי את אור השמש נופל על מחצית מפניו של גלאנה ולא יכולתי למצוא שום דבר נוסף לחשוב עליו. היה זה כאילו שכחתי איך לחשוב.

אני לא אתן לך להיכנס פנימה. אמרתי לעצמי ועצמתי את עיניי. חזרתי על המשפט הזה כמו מנטרה.

אני לא אתן לך להיכנס פנימה.

לרגע לא קרה דבר. ואז הרגשתי פרץ של אנרגיה, כמו לבה חמה, משתלט עליי. היה זה כאילו גלאנה סטר לי על לחיי שוב ושוב. הרגשתי רפרוף מהיר בזיכרונותיי.

ניסיתי להיאבק בו, נאנקת בכיסא שלי.

בוז. הפעימות שלו התחלפו שנית. הוא בז לי.

היה זה כאילו הוא מדפדף בקטלוג של הזיכרונות הכי גרועים שלי. כל אחד מהם היה גרוע מקודמו. נחרדתי מהקלות שבה הוא הגיע אל השכבות הכי עמוקות במחשבותיי.

"תנסי להתנגד לי." הוא אמר ברצינות. שמעתי את קולו בעמעום, כאילו הגיע מכיתה אחרת, כאילו קרא לי ממרחק.

הוא חלף על פני החוויות הכי כואבות שנחרטו בזיכרוני. היה זה כאילו הוא מפשיט את גופי עד למערומיי מול כולם. כל החניכים בכיתה ראו מול עיניהם כיצד נכשלתי בקרוא וכתוב בבית הספר הקהילתי. הם ראו כיצד גורשתי מבית הספר בבושת פנים.

אך גלאנה לא הפסיק. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו לעצור כעת. הוא נהנה מכך ולא טרח להסתיר זאת.

עברנו לזיכרונות עמוקים יותר.

ניסיתי להיאבק בו אך הרגשתי סחרחורת איומה. לא יכולתי לעשות דבר כדי למנוע ממנו לחדור עמוק יותר פנימה.

כעת כל החניכים בכיתה ראו את הארגז שבו דוד הורניג ואני עשינו צרכים. הם ראו כיצד ליקטתי מזון מהזבל בשוק השחור, אחרי שהדוכנים היו נסגרים. הם ראו את הסדינים שהיו המיטה שלי ואת הפעמים שבו הדוד היה חולה במחלת מעיים והייתי צריכה לגרד את הרפש שלו מעצמו.

הייתי ערומה וחשופה בפני כולם. גלאנה חשף את העוני, הסירחון המצחין והבושה שגדלתי בתוכה. אף פעם לא ראיתי כיצד חיי נראו מהצד. אף פעם לא התביישתי בדרך שבה חייתי, עד לרגע הזה. גלאנה גרם לחיי להיראות כאוסף של רגעים עלובים ומשפילים.

"תפסיק. תפסיק, בבקשה." שמעתי את הקול שלי בוקע החוצה בתחינה. נדמה שחצי ממני עדיין היה בתוך הגוף שלי, וחצי אחר היה מבועת ומרוסק לגמרי מחוצה לו. יכולתי לראות את עצמי מהצד, יושבת על הכיסא מולו, כנועה בתבוסה. עיניי היו אדומות מאד ודמעות חצו את לחיי ללא הרף. פניי היו חיוורות כסיד. הייתי כמו בובה על חוט והוא שלט בכל תנועותיי.

ניסיתי להרגיש את הפעימות מסביבי. הבושה שהרגשתי חסמה חלק גדול ממה שחניכים האחרים הרגישו. לבסוף הצלחתי לגשש כמו עיוורת אחר התדרים שלהם. להפתעתי הרגשתי מעט מאד חמלה בחדר. היו שם בעיקר פחד, מציצנות ורחמים.

נדמה שגלאנה רצה לשבור אותי סופית. לא ידעתי אילו זיכרונות נוספים הוא יכול היה להוציא ממני. הרגשתי סחוטה ומיואשת. הוא הצליח לשאוב החוצה את כל הדברים שניסיתי להסתיר, אפילו מפני עצמי.

היה זה כאילו טבלתי את פניי באמבטיה של להבות כשהוא הגיע עד לעצב הכי עמוק בתוכי. הרגשתי את הנוכחות שלו נוברת עמוק בתוך קרביי.

היה זה חלקיק שנייה בודד.

הרגשתי שאיני יכולה לנשום כשורה. ראיתי את השקופית הבודדה בזיכרוני בהילוך איטי. שקופית שקיומה נסתר אפילו ממני...

ראיתי את הבזק הצבעים כמו הבזק של מצלמה.

אש. אש שהתפשטה בין הסדינים. וצעקות מהגיהינום.

ואז הכל הפסיק.

מישהו טלטל אותי בחוזקה. כשפקחתי את עיניי היה זה אסא שרכן מולי. ידיו החזיקו בכתפיי בחוזקה. לחייו היו אדומות ורעד עבר בגופו.

"צאי מזה. זה נגמר." הוא אמר בתקיפות ועזב אותי.

אפילו לא ניסיתי להחביא את הזעזוע שהציף אותי. התרוממתי ממקומי, רועדת מכף רגל ועד ראש, עדיין מוכת הלם, דידיתי אל דלת הכיתה.

לא שמעתי מה גלאנה אמר מאחוריי לפני שטרקתי מאחוריי את הדלת בעוצמה. ידעתי שאני צריכה להתרחק. להיעלם. לעכל את כל מה שקרה בפרטיות שנגזלה ממני. חיפשתי אחר מקום מחבוא שבו אף אחד לא יוכל למצוא אותי ולגרום לי להתעמת עם מה שגלאנה חשף. חיפשתי מקום שבו אוכל להימלט אפילו מעצמי.


מצאתי פינה נסתרת מאחורי הבניין של המשרד הראשי. הייתה זו פינה צמודה לפחי אשפה גדולים. פינת הגרוטאות, בה נזרקו עשרות מתכות חלודות שלא היה בהן עוד צורך. נדמה שאף אחד לא הגיע לכאן. שמעתי בעמעום מרוחק את קולם של החניכים האחרים שיצאו החוצה בסוף השיעור, אך אף אחד לא התקרב לכאן.

המקום הזה ששיקף היטב את כל מה שגעש בתוכי. מי זאת אלירה? מי הייתי, אם לא גרוטאה אומללה בעצמי?

נדחקתי בין המתכות החלודות, עד שדמעותיי יבשו והשקיעה המלאכותית צבעה את השמיים מעל באינספור גוונים של כחול וזהוב.

"אני רואה שמצאת את המקום הסודי שלי." נשמע קול נשי חלש מאחורי גבי.

הסתובבתי לאחור.

הייתה זו הנערה שלמדה טלפורטציה. היא נראתה חיוורת כמו רוח רפאים. כשהתקרבה תווי פניה שידרו חולי. הפעימות שלה היו חלשות ותשושות. למרות זאת, התגנבה אליה נימה של סקרנות.

"אכפת לך לחלוק את המקום שלך?" שאלתי בשקט.

היא משכה בכתפיה.

"כנראה שעל שתינו עבר יום רע." היא התיישבה לצידי ועיניה בהו למרחק. "אני לילה."

"אלירה." לחשתי.

"זה לא קל לעבור ממקום למקום במשך כל היום. אני מותשת. הגוף שלי מרגיש מפורק." היא אמרה בפיהוק.

"זה לא קל לחשוף את הזיכרונות הכי גרועים שלך מול כל הכיתה." השבתי כשזעם רגעי שב למלא אותי. "במיוחד לא את הרגעים האחרונים בחייה של אימי."

"גם את איבדת אותה." לילה אמרה בקול מרוחק. "איבדתי את שלי לפני עשר שנים בתאונת מעבדה. היא תמיד הייתה מאוהבת בעבודה שלה. אולי קצת יותר מדי."

לא השבתי דבר. לא היו בי כוחות לנחם אף אחד. הריקנות שבתוכי הייתה גדולה מדיי.

אף אחת מאיתנו לא דיברה במשך זמן מה. הנחתי לרוח הקרירה לשרוק באוזנינו.

"את יודעת, הם עושים את מה שהם עושים לטובתנו." לילה לחשה.

התקשיתי להסכים איתה.

"נראה שכל דבר שהם עושים נועד לשבור אותנו." אמרתי בכעס. "העומס יתר, ההשפלה והתשישות הפיזית… רק התחלנו ואני כבר מרגישה כאילו אני עומדת להתמוטט."

לילה משכה בכתפיה.

"הם שוברים אותנו כדי לבנות אותנו מחדש." היא אמרה כמעט בהיסח דעת.

המילים שלה נצרבו בתוכי.

כשבאתי להגיב ראיתי הבזק של אור מול עיניי ולילה נעלמה.

שוב נותרתי לבדי בפינת הגרוטאות. החשיכה מסביב הייתה כמעט מוחלטת. ניסיתי לגרש גם את הצללים שניסו להשחיר את ליבי.

הגיע הזמן להפסיק לרחם על עצמי. הכרחתי את עצמי לקום וחזרתי באטיות אל המעונות.


שארית השבוע הראשון והשבועות הבאים עברו ללא אירועים מיוחדים. ניסיתי להתרגל לקשיים הפיזיים והצלקות הנפשיות שהפליטאה הותירה בי. ניסיתי להשקיע את מרבית זמני הפנוי בשיעורי בית ושינה. לא רציתי להגיע למצב של אפיסת כוחות. למרות זאת, רמת השחיקה הייתה גבוהה מאד.

עשרות של שיעורי בית ניתנו בלימודי הליבה. ביליתי שעות ארוכות בספריה של הפליטאה, קוראת ספרי הדרכה ומחקרים במדעי המוח, מרפרפת בחיבורים פואטיים לשיעור ספרות ונבלעת בספרי היסטוריה מייגעים לאור העששית. למרות הידע המוגבל שלי בחישובים, ניסיתי לשנן בעל פה את כל הנוסחאות במתמטיקה שלמדנו כדי לא להיכשל בבחני הפתע שנעשו כמעט בכל שיעור.

בתרגול הכוחות המעשי, עטיתי על פניי מסכה של אדישות וניסיתי לקבע אותה על פניי. לא העזתי להביט לגלאנה בעיניים. השפלתי את מבטי בכל פעם שהתקרב אליי, והוא בתורו, חלף על פניי מבלי להתייחס לקיומי. היה זה כאילו הוא מחק אותי לחלוטין מתודעתו.

התרגולים המעשיים הבאים היו פחות אינטנסיביים מהשיעור הראשון שלי. אף חניך לא רצה לעמוד ראש בראש מול גלאנה. אף אחד לא רצה שיעשו ממנו דוגמא. כולם העדיפו להפעיל את כוחותיהם אחד כלפי השני. אני ואסא התאמנו ביחד. תמיד עצרנו כשהגענו לנקודות הכואבות ביותר. השארנו את העצבים החשופים מחוץ לתחום. ניסינו ללמוד כיצד לבלום את התדרים שלנו ביחד.

נדמה שהחלקתי לתוך שגרה של שחיקה גדולה ומנוחה מעטה לקראת סוף החודש הראשון בפליטאה. חשבתי שהייתי מוכנה להתמודד עם כל מה שבית הספר המפלצתי הזה זרק לקראתי: שיעורי בית בכמויות אדירות, תרגילי כושר שנועדו להתיש את גופי עד דמעות וחדירה בלתי פוסקת לפרטיות שלי באמצעות קריאת תדרים ותחושות. עד שהגיעה 'התחרות החודשית באומנויות הלחימה'.

"אז אני מניחה שנתראה במרפאה?" אמרתי לקלאמה בחיוך עצוב כשהלכנו יחדיו להאנגר האימונים.

היא הביטה בי בחמלה ולחצה את ידי.

"אולי הפעם לא תגיעי למרפאה. תני לעצמך הזדמנות." היא ניסתה לעודד אותי. "זה לא יכול להיות גרוע כמו בפעם הראשונה."

"בטח שכן. זה יכול להיות עוד יותר גרוע מקודם." אמרתי בחשש. "כל החניכים התאמנו במשך חודש על התנועות שלהם."

"לפחות את לא כמו מוג'ו ראן." קלאמה לחשה.

"מי זה?"

"לא שמעת מה קרה לו?" הבנתי שאני עומדת לקבל פיסת רכילות עסיסית. כשלא אמרתי דבר, היא המשיכה:"זה קרה בשיעור המעשי שלי. התאמנו בתרגילי התקפה עם חבלי להבות. טיפאני ג'יימס שרפה למוג'ו ראן את כל השיער שעל ראשו, וגם את הגבות."

"זה נורא." אמרתי, אסירת תודה על הסחת הדעת מהתחרות.

"המסכן ילל וצרח עד שרפאל הגיע לאסוף אותו מהכיתה. הוא נתן לו שיקוי שיצמיח מחדש את השיער שעל ראשו, אבל הוא לא הצליח לעזור עם הגבות שלו." קלאמה לחשה. "אז כשתראי נער בלי גבות מסתובב בינינו, ישר תדעי במי מדובר."

הגענו אל הארנה הקטנה, היכן שכל החניכים החלו להתאסף בהדרגה. נימה של התרגשות עברה בין כולם. הפעימות שלהם היו הרבה פחות מפוחדות. במקום זאת, נחישות ואומץ החלו להתגנב לתחושותיהם של שאר החניכים. היה זה חבל שלא חלקתי איתם את אותן התחושות.

הרגשתי את ידו של באלאר מונחת בכבדות על כתפי. מיהרתי להתנער ממנו.

"אני מחכה לראות את הקרב שלך, אלירה." הוא אמר בחיוך זדוני. "שמתי על ההפסד שלך הרבה כסף."

לא אמרתי דבר, עיני נחו על שורת המחנכים שהחלו להתיישב על הספסלים בצדה השני של הארנה. ניסיתי לראות אם רפאל היה בין המחנכים. לבסוף, ראיתי אותו מתיישב בקצה הספסל ונדמה לי שעינינו נפגשו לרגע. אחר כך הוא מיהר להסיט את מבטו.

"באלאר, לא יזיק לך להיות נחמד יותר לאלירה." קלאמה אמרה בחיוך. "הרי אתה כל כך נחמד כלפיי שאר הבנות! תהיה נחמד גם לאלירה!"

"אבל איפה כל הכיף בזה?" הוא צחק והתרחק מאיתנו.

התחרות החלה בסבבים של בנות ואז בנים ואז שוב בנות. ראיתי את קלאמה נלחמת בקריסטינה וונג והודפת את מרבית האגרופים שלה. כשקריסטינה ניסתה לבעוט בה, קלאמה התחמקה באלגנטיות ודחקה בה בחזרה. קריאות של מחיאות כפיים רמות זיכו אותה כשניצחה את הנערה מלוכסנת. כשהיא ירדה מהארנה, אדומה ומתנשפת, היא הייתה נבוכה מהגאווה שחשה וניסתה להסתיר זאת ממני.

אני חיכיתי בחרדה לתורי.

כשקראו בשמי, הפחד שוב הלם באוזניי.

עליתי על הארנה וחניכה שלא הכרתי נעמדה מולי. היא נראתה מחויכת כשגילתה שהיא עומדת להילחם מולי. כנראה שהשמועות על הלחימה הצולעת שלי תפסו כנפיים. חיכינו לשמע צליל המשרוקית.

הקרב החל והנערה ניסתה להסתער לעברי בכל הכח. ניסיתי להתחמק הצידה ואף הצלחתי, אך היא הייתה מהירה ממני וקבלתי את האגרוף הראשון הישר אל גבי, מה שזרק אותי כמעט עד לקצה הארנה. ניסיתי להתעשת ולגונן על עצמי עם ידיי, אך היא התקרבה במהירות ובעטה בי שוב ושוב. ניסיתי לחסום אותה עם רגליי, מנסה לסטור לה ולבעוט בה, אך היא הייתה זריזה כמו מכת ברק. בקושי רב הצלחתי לעקוב אחריה. ממרחק, שמעתי את קריאות הבוז מהחניכים בקהל.

לגמרי במקרה, אחת מרגליי הכשילה אותה בדרכה אליי וגרמה לה ליפול על ברכיה, כששאגות של הפתעה התפרצו מהקהל. מבט הזעם שקיבלתי ממנה כשהיא התרוממה על רגליה היה מבשר רעות.

תוך שניות ספורות היא הפילה אותי מרגליי. מצאתי את עצמי שרועה על רצפת הארנה, כשהיא התנפלה עלי, זרועותיה משכו בשערי ורגליה דחקו בי שוב ושוב.

הרגשתי את ההכרה שלי עוזבת אותי כשקבלתי בעיטה אדירה בבטני. כבר ידעתי מה יקרה כשאפקח את עיניי.


שוב הייתי במרפאה. שוב על אותה מיטה לבנה. שוב אותו ריח של דגים בנחיריי. כל גופי כאב במקומות שאותם לא הכרתי וגם באלו שכן. בטני הייתה ככדור של כאב שהקרין עצמו לכל הכיוונים.

ניסיתי להרגיל את עיניי לחשכה היחסית. ראיתי את דמותו של רפאל מבעד לפרגוד חצי שקוף. הוא לא שם לב שהתעוררתי. הוא עמד אלי עם גבו ומילא מזרק גדול בחומר כחול שבעבע בתוך סיר זכוכית שעמד על כיריים חשמליות.

שנאתי דקירות. כשהייתי קטנה, תמיד נמנעתי מביקורו של המרפא הקהילתי. הייתי מתחבאת בתוך פחי האשפה כדי שהוא לא ידקור אותי עם המחטים הענקיות שלו. קיוויתי שגם הפעם אצליח להימנע מכך. קיוויתי שאצליח לשכנע את רפאל לא לתת לי את הזריקה. אולי אעשה זאת בעזרת נגיעה קלה בתדרים שלו, אם יהיה בכך צורך, למרות החולשה שלי, כך החלטתי.

רפאל התקרב אל אור העששית בפינה הרחוקה של החדר. ראיתי אותו מפשיל את אחד משרווליו. לעיני נגלו עשרות קעקועים כסופים ומנצנצים שכיסו את ידיו כמו מפות של ורידים בוהקים. בהיתי בו כמהופנטת, בעודו מזריק לעצמו את החומר הכחול. כשהוא סיים, הוא התנשם עמוקות ואז עיניו נחו עליי, כאילו נזכר לפתע שלא היה לבד בחדר.

לרגע אף אחד מאיתנו לא דיבר.

"רפאל, אתה חולה?" שאלתי בשקט.

ללא שום מענה, הוא מיהר לזרוק את המזרק המשומש אל תוך הכיור ונעלם בתוך המחסן הקטן שלו. כשהוא הופיע בפני, היה בידיו בקבוק עם תמיסה צהובה. הוא הושיט לי אותו.

"אתה לא הולך לדבר איתי הפעם?" אמרתי לפני שלגמתי.

"על מה יש לנו לדבר?" הוא השיב בקרירות.

"מה הזרקת לעצמך?" שאלתי ברצינות.

"זה לא עניינך." הוא אמר בקצרה. "תשתי את מה שנתתי לך."

שתיתי את הנוזל כשעיניו צפו בי מבלי להסגיר אף רגש. ניסיתי להגיע עד הפעימות שלו, אך קריאת התדרים שלי החלה להיחלש. המתת שלי שוב הייתה חסרת תועלת.

"את יכולה ללכת כשתסיימי." הוא אמר ונעלם אל תוך החדרון הצדדי. שמעתי אותו מפשפש במגירות שלו.

הרגשתי פגועה מההתנהלות שלו. חשבתי שנוצר בינינו קשר כלשהו. תהיתי כיצד הגעתי הפעם למרפאה. האם סחב אותי על ידיו גם הפעם?

התרוממתי מהמיטה. סחרחורת אחזה בי כשנעמדתי על רגליי. הרצפה ריקדה וזזה בצורה מוזרה. ניסיתי לצעוד קדימה אך רגליי כשלו תחתיי. התרסקתי על הרצפה ברעש, כשברכיי שפשפו את הגרניט. ניסיתי לאזן את החדר מסביבי, שחג בראשי בסיבובים בלתי פוסקים.

הוא שב והופיע בחדר. ראיתי את דמותו מוכפלת מימיני ומשמאלי.

"יש כל כך הרבה ממך פתאום." נימה של שעשוע התגנבה לקולי. שארית גופי היה רדום ומשותק.

עיניו נדלקו בזיק של דאגה, שמיהר להתחלף ברצינות תהומית.

הוא התקרב אליי ואז נאחז בכתפיי והקים אותי במהירות. הייתה זו שלווה מוזרה, להיות בידיו.

"מה נתת לי לשתות? אני מרגישה כאילו יש לי כנפיים." חייכתי ברוגע.

חשבתי ששנינו מעופפים באוויר. רגליי לא נגעו בקרקע. הייתי על ענן רך ואוורירי. לגופי לא היה שום משקל.

"לא חשבתי שהתמיסה הזאת תשכר אותך." הוא לחש וקימט את מצחו. "הייתה שם כמות קטנה כל כך של אלכוהול-"

"שיכרת אותי?" אמרתי בתדהמה ואז המשכתי בקול רם. "אף פעם לא שתיתי אלכוהול! אז ככה זה מרגיש-"

"אני מצטער-" הוא ניסה לומר אך לא נתתי לו להמשיך.

"אל תצטער! הרדמת את הכוחות שלי, תודה לך! סוף כל סוף אני לא מרגישה את הייסורים של כולם. נמאס לי לאסוף בתוכי את הצרות של כולם. כולם כל כך מדוכאים בפליטאה. אני מרגישה את האומללות של כולם מתחת לעור שלי!" התלהמתי. היה כל כך כיף ומשחרר להתלהם.

פתאום הרגשתי כאילו מתחשק לי לצחוק על כל מה שקרה בחודש האחרון, השיעורים, הקרבות, המחנכים, העומסים, הכישלונות וההשפלות.

יצא לי צחוק מתגלגל ופרץ של דמעות. לא יודעת מה הגיע קודם. צחקתי ואז בכיתי. או שאולי בכיתי ואז צחקתי.

רפאל הושיב אותי על המיטה, נותן לפרץ הרגשות שלי לצאת החוצה בחופשיות. הוא הניח רגל אחרי רגל על הסדינים הלבנים.

לפתע נאחזתי בידו שהחזיקה באחת מכפות הרגליים שלי.

הוא נעצר והביט בי במבט קפוא. פניו היו קרובות לשלי. להפתעתי ראיתי כעס יוקד בעיניו החומות.

"את לא יכולה לתת להם לשבור אותך ככה!" הוא ביטא כל מילה בזעם ואז השתחרר ממגעי.

רציתי שהוא יחזיק אותי עוד קצת. המגע שלו היה מנחם כל כך. הרגשתי שאם היה רגע להגיד לו על כך, זה היה הרגע הזה. אך שפתיי נותרו חתומות.

הוא התרחק ממני אל הקיר של החדר וצפה בי כאילו הייתי חיה שיצאה מכלל שליטה. כששאריות הצחוק שלי נדמו הוא כיסה את פניו בידיו כאובד עצות.

הייתי שרועה על המיטה, נאבקת כדי למקד את מבטי. תמיד תהיתי איך זה מרגיש, להשתכר. כעת הייתי נעולה בגופי, אך חופשיה במחשבותיי.

רפאל חג במעגלים. החדר חג במעגלים. למרות התמונות הצבעוניות והמסחררות שריקדו מול עיניי, דעתי נהייתה צלולה לפתע.

"תעזור לי, רפאל." לחשתי.

הייתי בטוחה שהוא שמע אותי למרות שהוא לא מיהר להגיב. התשובה הגיעה אחרי מה שנדמה כמו נצח של שתיקה.

"איך?"

"תלמד אותי להילחם."


איך היה הפרק? מקווה שאהבתם ושתגיבו :)
נכתב על ידי , 16/10/2017 11:35   בקטגוריות אהבה ויחסים, סיפרותי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עולם ללא קץ - פרק 5


(הפרקים הקודמים: 

פרק 1, פרק 2, פרק 3, פרק 4)

 

פרק 5

אפיסת כוחות

 

הייתי בשוק השחור, בעיר התחתית, ליד דוכן הדגים המלוחים. היה זה ראש חודש ומשלוח חדש של דגה הגיע לעיירה שלנו. האנשים ניסו להידחף קדימה. הרגשתי את פעימות הרעב הנואשות שלהם מסביבי. ידעתי שלא יהיו מספיק דגים לכולם, אך לא יכולתי לתת להם לרמוס אותי. הגעתי ראשונה אל הדוכן. לפחות דג אחד היה שייך לי והתכוונתי לשלם עליו. דוד הורניג יהיה כל כך מרוצה כשיגלה שהצלחתי להשיג לנו דג לארוחת ערב. כבר נמאס לי לאכול אורז וירקות מאודים שעשו לי כאב בטן. הרמתי את אחד הדגים החלקלקים אל אפי והרחתי את המלח מהים. חלמתי שיבוא יום ואזכה לראות את הים ולא רק להריח אותו. כעת הריח שבקע מן הדג היה כה חד הוא שהוא סימר את שיערי.

לפתע התעוררתי.

מצאתי את עצמי שכובה על מיטה לבנה בחדר מוחשך. אורות העששית דלקו בעמימות בפינה מרוחקת של החדר. היה זה אמצע הלילה, או לפחות אמצע הלילה במנגנונים של הפליטאה.

ניסיתי להתרומם מהמיטה, אך הרגשתי כבדות גדולה מציפה אותי. ידיי ורגליי היו כבדות מנשוא. ניסיתי לנשום עמוק וגיליתי שחלק כלשהו באפי צורב בכל שאיפה.

זיכרונות מטושטשים של הקרב בארנה החלו לחזור אליי. נאנחתי בקול רם, טועמת שוב את טעם הכישלון והאכזבה שלי מעצמי. הייתי מעדיפה שהזיכרונות התבוסתניים ייעלמו גם הם עם המכות שקיבלתי, במקום זאת, זכיתי לראותם מתנגנים שוב ושוב במחשבותיי.

ראיתי צללית מתקרבת.

"התעוררת. אני מניח שמלחי ההרחה עשו את שלהם." אמר קול גברי בקול ענייני. ראיתי את הצללית שלו נעה בחדר מפינה לפינה בקדחתנות.

"בגלל זה חלמתי על דגים!" ניסיתי לחייך, מה שגרם לשפתיי לכאוב.

הוא התקרב אל המיטה שלי. היה לו שיער שחור גלי ועיניים חומות. הוא לבש את גלימת המחנכים הכתומה עם אבזם הכסף. שמתי לב לשרידי קעקוע כסוף על צווארו, בדיוק כפי שראיתי אצל המנהלת. גם ידיו היו עמוסות בקעקועים מנצנצים. תהיתי מה הם סימנו.

"אני במרפאה?"

"כן. קוראים לי רפאל אנגוס, אני המרפא של הפליטאה." אמר ברצינות והושיט לי בקבוקון עם נוזל ירקרק. "תשתי את זה, זה יקל על הכאבים."

בהיתי בנוזל הירקרק בגועל ואז שתיתי אותו בשתי לגימות. היה לו טעם של מרק עוף מקולקל. עיוותי את פניי.

"כבר בערב הראשון שלך בפליטאה הצלחת לשבור את האף ולהגיע לאפיסת כוחות, שלא לדבר על הסימנים הכחולים שעל ידייך ורגלייך." רפאל אמר בנימה רצינית והתקרב כדי לאמוד את הנזק של אפי השבור.

אצבעותיו נגעו קלות בגשר של אפי וקימצתי את אגרופיי בעקבות הכאב החד.

"אין לך מטופלים מלבדי?" אמרתי בקול קטן. "אף אחד אחר לא נפצע בארנה?"

"רק את."

הרגשתי את המבוכה הופכת לסומק עז שקישט את לחיי. בוודאי יכול היה לחוש את החום שבקע מפניי המאדימות. ניסיתי בכל כוחי להתמקד בפעימות שלו, כדי להסיח את דעתי, אך לא הרגשתי דבר. היה זה כאילו כל המתת שלי נמחקה בבת אחת.

"אני.. אני לא מצליחה להשתמש במתת שלי." אמרתי כשהוא הוריד ממני את אצבעותיו ונעלם באחד מהחדרים הצדדים. שמעתי רעשים של זכוכיות ומדפים שנפתחו ונסגרו בעוצמה.

"את לא תצליחי להשתמש בכוחות שלך עד שמשככי הכאבים יפוגו. כשזה יקרה, גם הכאבים שלך יחזרו, בעוצמה פחותה." שמעתי את קולו בוקע מהחדר ליד.

הייתי אמורה להתחיל מחר את הלימודים והאימונים. כשהמתת שלי מושבתת לחלוטין, הייתי חסרת תועלת.

רפאל חזר למרגלות המיטה עם בקבוק נוסף, גדול יותר מהקודם, והושיט לי אותו.

"אין סיבה לפרצוף חמוץ." הוא אמר בקול שבו מדברים לילדים קטנים. "מחר בבוקר כבר תוכלי לעמוד על הרגליים. וגם האף שלך יהיה בסדר."

"באמת?"

"שרפת את כל מצבורי האנרגיה שלך הערב. את צריכה להיות חכמה יותר כשמדובר בכוחות שלך." אמר וסימן לי לשתות מהבקבוק. "בכל פעם שאת עולה על תדר של מישהו, את שורפת אנרגיה שהגוף שלך מנסה לשמר. אסור לך להגיע למצב של אפיסת כוחות. הגוף שלך לא יכול להחזיק את עצמו בהכרה כשאת מגיעה לקצה גבול היכולת שלך."

הוא צפה בי בעודי לוגמת מהבקבוק. היה לנוזל טעם של מיץ דובדבנים חלש.

עד כה אפילו לא ידעתי שלכוחות שלי יש 'קצה גבול יכולת'. לא ידעתי דבר על מצבורי אנרגיה ואפיסת כוחות. אף פעם לא הגעתי למצב שבו נשחקתי כך. הרגשתי את השחיקה הפיזית מתערבבת עם השחיקה הנפשית. לא פלא שהרגשתי חולשה משתקת.

הושטתי לו את הבקבוק הריק והרגשתי כיצד אפי מתחיל לעקצץ ללא הפסקה. הייתה זו הרגשה מוזרה ומפליאה בו זמנית. כמעט יכולתי להרגיש את אפי מתחיל להתאחות.

"ראיתי את המבחן המעשי שלך ואת הקרב בארנה." רפאל אמר כלאחר מחשבה.

הסטתי ממנו את מבטי אל עבר אחת הפינות החשוכות בחדר. הזיכרונות גרמו לי לבעור מבושה. חשבתי שאפילו שורשיי שיערי עולים באש מרוב מבוכה.

"אני לא מבין למה לא התגוננת." הוא אמר בקול נמוך לאחר זמן מה. "הנערה השנייה הייתה אכזרית בתנועות שלה. היא לא חסה עלייך אפילו לא לרגע."

"לא ידעתי איך. אף פעם לא הייתי צריכה להגן על עצמי מפני אף אחד." אמרתי בשקט. רציתי לשלב את ידיי בזרועותיי, אך אלו עדיין כאבו.

"אני אשאיר אותך לנוח. בבוקר את תרגישי כמעט כמו חדשה." הוא אמר והסתובב ממני. לפני שהספקתי להגיד דבר נוסף, הוא התרחק וכיבה את העששית. נדמה לי שנשארתי לשכב ערה בחשכה במשך שעות ארוכות. לבסוף, החומרים המטשטשים ניצחו ונתתי לשינה לקטוף אותי.

רפאל צדק. כשהתעוררתי בבוקר, שוב יכולתי להרגיש כמו עצמי. אומנם כל שריר בגופי כאב, כאילו סיימתי לרוץ ריצה ארוכה, אך הצלחתי להקים את עצמי על רגליי מבלי להתמוטט. נגעתי באפי ושאפתי פנימה עמוקות. הרגשתי את שרידי הכאב, אך הוא לא היה בלתי נסבל.

הבחנתי במעטפה קטנה שהייתה ממוקמת על השידה שליד המיטה. היה רשום עליה 'מערכת שעות'.

מיהרתי לפתוח אותה.

רשימת שיעורים נגלתה לפניי: היסטוריה, לשון, מתמטיקה, מדעי המח, פסיכולוגיה, אומנויות הלחימה ותרגול כוחות מעשי.

הצצתי בשעון שנתלה מעל קיר המרפאה. השעה הייתה שבע בבוקר. ידעתי שאם אמהר אספיק להגיע לארוחת בוקר.

נעלתי את נעליי וחציתי מהר את המרפאה. לא ראיתי אף אחד בדרכי החוצה.

הפליטאה נראתה יותר מרשימה באור יום מאשר בלילה. הרגשתי צינה קלה כששמש חמימה של בוקר סתווי קידמה את פניי. יכולתי לראות את קרני האור זוהרות בין הבניינים. המרצפות השחורות זהרו כאבני לבה באור השמש. חציתי את המדשאות הירוקות כשהדשא מתחכך בנעליי, בדרכי לקפטריה.

עדיין לא יכולתי להבין איך הם עשו זאת. איך הם גרמו לשמש להיתלות בשמיים האפרפרים מעלינו, איך הם גרמו לוורדים במדשאות להדיף ניחוחות של בשמים. הרי שום דבר מכל אלו לא היה אמיתי, לא יכול היה להיות אמיתי! נמצאנו עמוק מתחת לאדמה, אך התעתוע של החופש היה משכר חושים.

צעדתי פנימה אל תוך הקפטריה, שהייתה עמוסה לעייפה בחניכים. יכולתי לחוש את הפעימות שלהם מתגברות בראשי. כולם התעסקו בהמולה וההתרגשות של היום הראשון ללימודים. התדרים הרבים שעליתי עליהם בבת אחת עשו לי בחילה.

לפחות הכוחות שלי חזרו, כפי שרפאל הבטיח. נאנחתי קלות והצטרפתי אל חניכים שעמדו בתור לקבלת אוכל עם מגשי פלסטיק צבעוניים.

כשקיבלתי את החביתה והפירות שלי, ראיתי את קלאמה מנפנפת לי בידה, כדי שאצטרף לשולחן שלהם. כשבאתי להתיישב, מודעת לכל תנועה שלי, ומייחלת לכל החניכים לקבל אמנזיה זמנית שתשכיח מהם את אירועי ליל אמש, כולם קיבלו אותי בקריאות שמחה ומחיאות כפיים.

הייתי כל כך מופתעת שכמעט שכחתי שהייתי רעבה.

"איך את מרגישה?" שאלה אותי נערה שהתיישבה קרוב אליי. היה לה שיער ג'ינג'י ועיניים אפורות. "קריסטינה וונג כיסחה אותך במכות בארנה!"

"אני לא מאמינה שאת כבר איתנו!" קלאמה הצטרפה אליה בקריאות שמחה. "חשבתי שתהיי לפחות כמה ימים במרפאה."

"אני, בסדר… תודה." אמרתי בשקט, מופתעת מהעידודים והתמיכה שקיבלתי. "אני מרגישה יותר טוב, והאף שלי כבר לא שבור."

"תאכלי, תאכלי. את צריכה להיות חזקה!" אמר חניך אחר שהיה צנום ונמוך. הוא חייך אליי ואני חייכתי בחזרה. לפתע הרגשתי הרבה יותר טוב. כל האנרגיה החיובית שהקיפה אותי הייתה מפתיעה ומחממת את הלב. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שלמישהו באמת אכפת ממני. כל התחושות והפעימות של האנשים מסביבי עטפו אותי בעננים של תמיכה. לראשונה הרגשתי את התדרים של האחרים מעניקים לי עוצמה ולא גונבים ממנה. הייתה זו הרגשה טובה כל כך.

אחרי שסיימנו לאכול ועשיתי היכרות מחודשת עם כל החניכים שישבו איתנו בשולחן, קמנו לפנות את המגשים. הרגשתי את הפעימות המתנשאות שלו אפילו כשהייתי עם גבו אליו.

"מה אתה רוצה, באלאר?" שאלתי בחוסר חשק.

"עיניים בגב זה אחד מהכישרונות שלך?" הוא מיהר לעקוץ. "חבל שלא השתמשת בו בקרב מול קריסטינה! אולי אז היא לא הייתה מכסחת אותך בצורה כל כך משפילה."

"אני מרגישה בסדר גמור, תודה על הדאגה." אמרתי בקול רם וסירבתי לשחק במשחקי המחשבה שלו, דבר שרק הכעיס אותו יותר.

קלאמה, שהלכה לצידי, החניקה צחקוק. הפעימות שלה היו מלאות אהדה כלפי באלאר. הזכרתי לעצמי לדבר איתה עליו בהזדמנות.

"לא שאלתי איך את מרגישה." הוא אמר בהתרסה. "אל תבלבלי בין אמפתיה לסלידה. אני עדיין חושב שאין לך מה לעשות כאן. מקומך בין כורי הפחם בשולי העיר התחתית."

"תודה על ההכוונה המקצועית, עזרת לי מאד. שיהיה לך יום טוב." אמרתי ומיהרתי להתרחק לכיוון בניין הלימודים. קלאמה מיהרה בעקבותיי והמשיכה להתפקע מצחוק.

"אני רואה שהשהייה במרפאה עשתה לך טוב." היא אמרה.

"כנראה." חייכתי. באמת הרגשתי הרבה יותר טוב ממקודם.

"לא פלא. אם רפאל, המרפא החתיך, היה סוחב אותי מעולפת בידיו עד למרפאה, גם אני הייתי מרגישה מעודדת." היא קרצה לעברי.

ניסיתי לצאת מההלם הרגעי שנכנסתי אליו. לא זכרתי שום דבר כזה.

"מה? את עובדת עליי?"

"בואי, אנחנו נאחר לשיעור!" היא קראה בחיוך ונכנסה פנימה אל תוך הבניין. מיהרתי בעקבותיה.


המחנכים לא בזבזו זמן בשיעורי היכרות מיותרים. כשנכנסנו לאודיטוריום קיבלנו מחברות וכלי כתיבה מהחניכים והונחינו לשבת במקומות הפנויים. השיעורים החלו ברצינות המרבית.

שעות הבוקר המוקדמות הוקדשו ללימודי הליבה באודיטוריום. כל החניכים למדו את לימודי הבסיס ביחד. השיעור הראשון היה היסטוריה, בו למדנו על היווצרותה של העיר התחתית, ומיד לאחר מכן מתמטיקה, בו נאבקתי במשוואות הגרועות ביותר שראיתי בחיי.

באמצע הבוקר, התפזרנו לכיתות קטנות יותר, בשביל השיעורים הממוקדים. כיתת 'מדעי המוח' הייתה קטנה יחסית. היינו עשרה חניכים בסך הכל. זיהיתי כמה פרצופים מוכרים כשנכנסתי לכיתה וכמה בהו בי בחזרה, הנחתי שהם נזכרים באירועי ליל אמש ביחד איתי.

התיישבתי על אחד הכיסאות ואחד מהחניכים שישב לידי חייך אליי. היה זה אותו בחור צנום שישבנו לאכול ביחד. קראו לו אסא פברי.

"זה בטח מוזר להימצא בחדר שבו כולם מסוגלים להרגיש זה את זה." הוא לחש לעברי בחיוך. "זה גורם לי להרגיש חשוף."

הבנתי בדיוק למה הוא התכוון.

"אני בטוחה שכולם עדיין חושבים על הקרב שלי עם קריסטינה וונג." לחשתי בחזרה. "אין לך מה לדאוג."

ידעתי שבוודאות שכולם משחזרים את הכישלון שלי. הרגשתי זאת בפעימות שלהם. הרכילות של קבוצת חניכי מדעי המוח התרחשה בתדרים שאנשים רגילים לא היו מצליחים לעקוב אחריהם. להפתעתי, גיליתי שאם הצלחתי להראות לאחרים שאני צוחקת על עצמי, לאחרים לא היה שום כח עליי. המחשבה הזאת הייתה מנחמת.

המחנך של המבוא למדעי המח היה בחור גבוה וקירח בשם גָלֵאנָה סקיר. כל תנועותיו היו שלוות ורגועות, אם כי כולנו הרגשנו את עיניו החודרות ואת נטיותיו העיקשות לשלמות. לא היה צורך במילות היכרות. הוא נתן לנו גישה לפרטים הספציפיים שרצה שנדע עליו במחשבותיו. כבר אחרי דקות בודדות ידענו שהוא היה רציני, ציפה מאיתנו להקשבה מלאה והיה מוכן להטביע אותנו בשיעורי הבית. התחלנו לקרוא את החומר היבש על מדעי המח ואני ניסיתי בכל כוחי לא לאבד את הריכוז שלי.

למרות שלא רציתי, מחשבותיי נדדו לכיוון של רפאל. האם הוא באמת הרים אותי בידיו וסחב אותי מעולפת למרפאה? ניסיתי לדמיין את הידיים המקועקעות שלו מחזיקות אותי.

"-גברת ג'ונס הנסן, אל תחשבי שאני לא יודע שאינך מרוכזת בשיעור כרגע." גלאנה אמר לפתע. כל הכיתה מיהרה להרים עיניים מהמחברות ולבהות בי. "אל תשכחי שאת נמצאת בכיתת הנירולוגים. לכולנו יש את היכולת לקרוא את תחושותייך. אין סודות בכיתה שלנו. קחי זאת בחשבון."

השפלתי את מבטי במבוכה ומיהרתי לסלק כל מחשבה לא נאותה מראשי. איזו טעות נוראית הייתה לתת למחשבותיי לנדוד בכיתה מלאה בקוראי תדרים. הכרחתי את עצמי להתרכז אך ורק בחומר הלימודים עד סוף השיעור.


אחרי שדיברנו בלי סוף בהפסקת הצהריים עם קלאמה ושאר החניכים שהצטרפו אלינו, הגיע הזמן לשיעורים המעשיים. החניכים החדשים התחלקו למספר קבוצות בשביל תרגול אומנויות הלחימה. לשמחתי, נמצאתי באותה קבוצה עם קלאמה, אך לצערי, קבוצה זו כללה גם את באלאר.

עמדנו מול הארנה הקטנה, מחכים לבוא המחנך שלנו.

היו כמה פיות שנפערו כשהופיעה בפנינו מחנכת. אף אחד לא ציפה מאישה להיות מחנכת לאומנויות הלחימה.

היא הייתה בחורה רזה ונמוכת קומה. היא לא לבשה גלימה כתומה עם אבזם כסף, אלא רק מדים כתומים ונעליים צבאיות. שיערה היה מגולח כמעט עד הסוף ואינספור עגילים באוזניה. עיניה היו כחולות וגדולות. היא הדיפה פעימות של קוצר רוח ותוקפנות. הרגשתי את האגרסיביות שלה כבר כשנכנסה לאולם.

חששתי מהשיעור הזה בדיוק כפי שחששתי מהקרב בליל אמש. לא רציתי לשחזר את הכישלון שלי, ולא רציתי למצוא את עצמי במרפאה שוב. המחשבה שרפאל יגחך עליי במפגש חוזר גרמה לי לנוע באי נוחות במקומי.

"את חושבת שאנחנו נהיה בסדר?" קלאמה לחשה באוזני. גם היא הייתה חרדה מהמחנכת.

"אני מאמינה שכן." לחשתי בחזרה, למרות שלא האמנתי בכך.

"קוראים לי קיידן איגן ואני המחנכת לאומנויות הלחימה. זה השיעור שבו אתם לא תירדמו בשמירה." היא קראה בקול רם. "מה אתם עדיין עומדים במקום? תתחילו בריצה. עשרים הקפות באולם. אחר כך נעבור לשכיבות שמיכה. קדימה!" המחנכת יללה לפתע.

כולנו התחלנו להסתדר בטור ואז פתחנו בריצה קלה. היא רצה בינינו, בודקת מי מחפף ומאיצה בנו לרוץ מהר יותר. כשסיימנו את ההקפות הייתי קצרת נשימה, כמו רבים לצידי.

"אומנויות הלחימה זה לא רק להרביץ ולהתגונן מאויבים. אנחנו כאן כדי לפתח סיבולת והתמדה." היא קראה בקול רם. "ריי, המים שלי."

לפתע הופיעה לצידה מחנכת נוספת, ולצידה חניכה חיוורת. הן הופיעו בהבזק של ברק לצידה של קיידן. הייתי צריכה לשפשף את עיניי כדי להאמין בכך.

ריי הביאה לקיידן בקבוק מים וזו לגמה ארוכות. החניכה לצידה נראתה כאילו היא עומדת להקיא.

"ראית את זה?" סיננתי לקלאמה. היינו באמצע סט של כפיפות בטן.

"הן עושות טלפורטציה." באלאר שהיה בקרבת מקום, שמע את השיחה שלנו ומיהר להצטרף. הוא כבר סיים את הסטים שלו ונח בשלווה על המזרן שלו.

"המתת שלהן היא לעבור ממקום למקום בהבזק של רגע." הוא אמר.

"תודה לך על ההסבר." אמרתי בקרירות והתנשפתי במאמץ.

"יש רק חניכה אחת שיש לה את הכישרון הזה בכל הפליטאה, לכן יש לה מחנכת אישית." קלאמה לחשה לי. "תארי לך, שיעורים פרטיים כל השנה!"

"היא נראית כאילו היא עומדת להקיא!" אמרתי ברחמים.

"גם את היית רוצה להקיא אם היית מזיזה את הגוף שלך ממקום למקום ככה." באלאר שוב התערב בשיחה שלנו. "חבל שאין לך את הכישרון הזה. ככה היית יכולה להתחפף לי מהעיניים."

"אף אחד לא שאל את דעתך." אמרתי בארסיות.

"תמשיכי עם הכפיפות בטן. אולי יתמזל מזלך ויצמחו לך שרירים בבטן במקום שומנים!"

אם לא הייתי כה מותשת פיזית, סמוקה ומתנשפת, קרוב לוודאי שהייתי עולה על התדר שלו ונוברת בעוד זכרון ילדות מביך.

בינתיים, נתתי לחיוך הזחוח שלו להישאר דבוק על פניו.

כמובן שהוא צדק. הייתי רזה והכי פחות שרירית מבין כולם. כוחותיי הפיזיים היו כמעט אפסיים. הייתי צריכה לעשות יותר סטים מכולם ביחד כדי שבבוא היום אוכל לעמוד על רגליי ולהילחם, בדיוק כפי שהם רצו שנעשה.

אך המחשבה הזאת לא דיכאה אותי. המחשבה הזאת רק נתנה לי מוטיבציה להתאמץ יותר, בתקווה שיום אחד גם אצליח.

הבטתי בתוכחה בבאלאר והמשכתי לעוד סט של עשרים כפיפות בטן בכל הכח.



 

איך היה הפרק? מקווה שאהבתם!


תגיבו :)


נכתב על ידי , 14/10/2017 19:45   בקטגוריות סיפרותי, אהבה ויחסים  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עולם ללא קץ - פרק 4



פרק 4


המבחן


חשבתי שאני חולמת כשהגברים הובילו אותי למזכירות בשביל של מרצפות בזלת שחורות. חלפנו על פני מספר בניינים שנראו כמו מעונות, לחלקיק שניה ראיתי הבזקי אורות לבנים שבקעו מכמה חלונות בקומה השנייה של אחד הבניינים וההתרגשות שבה לעטוף אותי.
צעדנו פנימה אל תוך המשרד הראשי של הפליטאה. דלתות מתכת כבדות שהיו פתוחות לרווחה קידמו את פנינו.
בתוך המשרד הראשי, שטיחים רחבי ידיים בצבע ארגמן נפרסו על הרצפה. דלתות רבות שהובילו לחדרים נוספים היו נעולות כולן. הקירות היו מכוסים באינספור גזירי עיתונים דהויים שנתלו בתוך מסגרות כסופות. הייתי רחוקה מכדי לראות את מה שהיה כתוב בהם אך יצר הסקרנות שלי התגבר במעט וטשטש את הפחד מהלא נודע.
ממולנו היה דלפק עץ גבוה, שהיה מעוטר בחריטות של מלאכים. בצידו המרוחק של החדר הייתה כורסא כחולה שעמדה מול אח לבנים מרשים. מעליו נתלה פורטרט של אישה גבוהה וחמורת סבר, עם שיער שחור קצוץ וקעקועים כסופים על צווארה. היא לבשה גלימה כסופה ועמדה בפרופיל.
"זוהי המנהלת שלך, פנלופה מורגן." גריפין אמר כששם לב להיכן מבטי טייל.
הנהנתי וניסיתי להשפיל את מבטי אל הרצפה כשאישה נמוכה עם משקפיים גדולות, לבושה בגלימה כתומה מעוטרת באבזם כסף גדול יצאה מאחת הדלתות. היא הביטה בנו ועיניה נחו עליי בהבעה חתומה.
"ערב טוב, ג'נקינס, יקירה." קסטור ניסה לאמץ נימה לבבית בקולו, מה שגרם לי לגחך בתוכי. לא היה שוב דבר 'לבבי' בקסטור. העובדה שהוא ניסה בכל זאת, הייתה משעשעת.  
ג'נקינס נכנסה מאחורי הדלפק והחלה לנבור במסמכים שהיו מולה.
"הגעתם באיחור. החניכים החדשים כבר עברו הדרכה והשיבוץ עומד להתחיל." היא אמרה בתוכחה.
הצלחתי לחדור במעט אל תחושותיה. נשמתי לרווחה, כבר התחלתי לחשוש שכוחותיי נדמו. אך לא, הם חזרו אליי בוודאות, או שהם פשוט לא עבדו על קסטור וגריפין.
ג'נקינס הדיפה רגשות של קוצר רוח ומחסור בהערכה. היא כנראה עבדה יותר מדי וקבלה מעט מדי עבור כל המאמצים שהיא השקיעה. התחושות שלה גרמו לי לחבב אותה.
"גברת ג'נקינס, אני מצטערת על האיחור שלנו. גריפין וקסטור עשו את מיטב יכולתם כדי להביא אותי לפליטאה בזמן." העזתי לומר והתקרבתי אל הדלפק. "בבקשה, תגידי לי מה אוכל לעשות כדי להקל עלייך עם ההדרכה והשיבוץ שלי..."
ראיתי את גריפין מגניב אליי חיוך חשאי. הוא ידע מה עשיתי ונדמה לי שהיה גאה בי לרגע אחד.
ג'נקינס נאנחה עמוקות ואז חייכה אליי.
"איך קוראים לך?"
"אלירה ג'ונס הנסן." השבתי.
"את תצטרכי לוותר על ארוחת הערב היום, אלירה. החניכים החדשים כבר אכלו, ולא אוכל לפתוח את המטבח במיוחד בשבילך."
"זה בסדר, אני לא רעבה." אמרתי. מי יכול היה לאכול כרגע? ההרגשות לא השאירה מקום לרעב.
היא הושיטה לי מספר דפים ועט.
"את יכולה לשבת על הכורסא ולמלא את הפרטים שלך. תחזירי לי את כל הטפסים חתומים."
עשיתי כפי שהיא בקשה. ישבתי על הכיסא מול האח, נהנית מהחמימות של הלהבות, משתדלת לרשום את כל הפרטים שזכרתי על עצמי. התקשיתי במיוחד כשהייתי צריכה לתאר את העץ המשפחתי שלי. ידעתי שלאימי היו כשרונות שכללו אש, אך לא ידעתי במה התמחתה. דוד הורניג לא שיתף אותי בסיפורים עליה. ועל אבי לא ידעתי דבר. בשדה אחר בטופס, הייתי צריכה לכתוב על כשרונותיי. היה קשה לי למצוא מילים מדויקות כדי לתאר במה התמחיתי. ראייה של רגשותיהם של אחרים? נבירה בתדרים של תחושות של זרים? כל אלו לא נשמעו מרשימים מספיק. באותו רגע הצטערתי שלא היו לי כשרונות בולטים יותר, כאלו שלא הייתי צריכה לפקפק בחוזק שלהם.
כשסיימתי, גריפין וקסטור היו עסוקים במילוי טפסים משלהם.
"בהצלחה, אלירה. היה לי נעים להכיר." גריפין קד לי קידה קלה. הרגשתי אותו מחליק ומרגיע את רגשותיי פעם נוספת. הפעם לא כעסתי עליו. "דרכינו נפרדות. ג'נקינס תמשיך איתך מכאן."
קסטור רק הנהן וחזר לענייניו.
חייכתי אליהם חיוך אסיר תודה. אני בטוחה שגריפין תפס את המשמעות מאחורי החיוך שלי, לפני שהסתובבתי מהם והלכתי אחרי ג'נקינס החוצה.

ג'נקינס הובילה אותי אל המעונות של הבנות. נכנסנו לבניין תלת קומתי עם שטיח כסוף שנפרס לאורך מסדרון ארוך עם דלתות ממוספרות מכל צד. אורות העששית גרמו למסדרון להיראות אפוף צללים.
"יש מספר דברים שחשוב לדעת. עלייך לשמור על החדר שלך נקי בכל עת. תהיי מוכנה לביקורות רנדומליות מראשי המעונות. השירותים, המקלחות והמכבסה נמצאים בסוף המסדרון בכל קומה. בארון בגדים מחכות לך תלבושות נוספות להחלפה ונעלי אימונים. חל איסור מוחלט להתלבש בבגדים שאינם שייכים לפליטאה. בנוסף, חל איסור מוחלט להימצא במעונות של הבנים, ואותו דבר לגבי בנים שיימצאו את עצמם במעונות של הבנות." היא הביטה בי בתוכחה כדי לראות אם הבנתי. הנהנתי קלות והיא המשיכה. "כל הארוחות מוגשות בקפיטריה. ארוחת הבוקר מוגשת משעה שבע עד שמונה בבוקר. הלימודים מתחילים בכל יום, למעט יום ראשון - היום החופשי, בשעה שמונה בבוקר. ארוחת צהריים היא בין אחת לשתיים. אחריה יש לימודים מעשיים עד השעה חמש. ארוחת הערב היא בין שש לשבע. במעונות שלנו אין כיבוי אורות, אך קחי בחשבון ששינה מעטה תוביל לביצועים פחותים שייכללו בתעודה שלך."
כשהגענו עד לאמצע המסדרון, היא פתחה את אחת הדלתות מימיננו.
נכנסנו לחדר קטן עם שתי מיטות עץ שנצמדו לקירות. באמצע החדר, מתחת לחלון גדול, היה שולחן כתיבה גדול ושתי כיסאות נמוכים לצידו. בפינה מאחורי הדלת היה ארון בגדים צר. על המיטה השמאלית ישבה נערה כהת עור ועיניים חומות, במדי זית. היא הרימה את עיניה מהספר שקראה וחייכה אליי.
"זו השכנה החדשה שלך לחדר." ג'נקינס אמרה. "אלירה ג'ונס הנסן, תכירי את קָלַאמַה פלינט, גם היא חניכה חדשה שהצטרפה לפליטאה היום בבוקר."
הושטתי לה את ידי וקלאמה לחצה אותה.
הרגשתי את הפעימות שלה בבירור, הן היו גלויות בפניי, מה שגרם לי לבטוח בה. היה בה תחושות אמביוולנטית, רוגע מתעתע לצד פראות ומוכנות לקרב. על פניי השטח היא הייתה שלווה ונינוחה, כשעמוק בתוכה הייתה נחישות של עין הסערה.
"קלאמה, אני מקווה שתספרי לאלירה את כל הדברים החשובים שהיא פספסה בהדרכת הבוקר. תזכרו, השיבוץ מתחיל בעוד מחצית השעה. תגיעו מוכנות להאנגר האימונים. שיהיה לכן בהצלחה."
ג'נקינס עזבה את החדר והותירה אותי לבדי עם השכנה שלי.

התיישבתי על המיטה החדשה שלי. לא האמנתי שלראשונה בחיי הייתה לי מיטה משל עצמי. לא עוד שינה על הרצפה הנוקשה. הייתה זו מותרות שלא חלמתי עליה.
"מהיכן השם שלך? הוא נשמע כל כך אקזוטי." אמרתי לה כשמיששתי את הכרית הרכה שלי. רציתי להניח עליה את ראשי ולהירדם, אך ידעתי שאין זה הזמן המתאים לכך.
"'קלאמה פירושו 'לפיד בוער'. באתי מעיירה של לוחמי אש." היא השיבה והרגשתי את הגעגוע הביתה מפעפע בתוכה. כבר יכולתי לנחש שאש ולהבות נמצאות בין כשרונותיה. "ומהיכן את?"
"אני מעיירת כורי הפחם בקצה העיר התחתית." אמרתי והדחקתי בכח את הדאגה לדוד הורניג ממחשבותיי. "אז את יודעת מה יהיה בשיבוץ?"
"סיפרו לנו בבוקר ששיבוץ זה סוג של מבחן כוללני. הוא נועד לעזור למנחים להבין את כוחותינו ולשבץ אותנו במערכת השעות המתאימה לנו. יהיה לנו מבחן ידע כללי בכתב, אחר כך יהיה מבחן מעשי, בו נצטרך להדגים את כשרונותינו, ואחרון יהיה מבחן לחימה."
נדמה שקלאמה הייתה מוכנה נפשית לכל המבחנים. בעודי נאבקת כדי להחזיר לעצמי מעט שליטה עצמית, ניסיתי לא לתת לפחד שלי מכישלון לחסום את קנה הנשימה שלי. שוב ושוב פקפקתי בכוחות שלי. שוב ושוב פקפקתי בחכמה ובידע שלי. על מבחן לחימה כלל לא היה על מה לדבר. היה זה ברור שלא ידעתי כיצד להילחם. אף פעם בחיי לא הרבצתי לאף אחד ואף פעם לא הגנתי על עצמי. ניתן לומר שחייתי בבועה קטנה, אפורה ומוגנת בעיר התחתית. הבועה הזאת עמדה להתנפץ.


היינו קבוצה של מאה חניכים חדשים, לבושים במדים בצבע זית ונעליים חומות מצוחצחות, בהאנגר רחב ידיים. ניסיתי לחסום בכל כוחי את שלל התדרים המבולבלים והמרוגשים שבקעו מהחניכים מסביבי. כמות גדולה כל כך של תדרים גרמה לי לכאב ראש נוראי. ניסיתי לנשום עמוק ולחסום את התחושות הזרות ולהתמקד בתחושותיי. היה זה כמעט בלתי אפשרי להתרכז. בהיתי בנעליים שלי ונשכתי את שפתיי בחוזקה.
למרות שהיו הרבה אנשים בהאנגר, זרועותינו מתחככים זו בזה בעצבנות מה, צפופים וחסרי מנוח, עמדנו בשתיקה רועמת מול המנהלת החדשה שלנו ועוד מספר מחנכים בגלימות כתומות עם אבזמים כסופים שעמדו מאחוריה.
פנלופה מורגן נראתה בדיוק כמו התמונה שלה במשרד הראשי. אישה רצינית, חזקה וחסרת מורא. הייתה תחושה של קפאון בהאנגר, כשעיניה נקבו חורים בכל אחד ואחת מאיתנו. אפילו קלאמה, שנאבקה לשמור על ארשת פנים נחושה, השפילה את מבטה לצידי. רציתי להושיט לה את ידי כדי לחזק אותה, אך לא העזתי לזוז.
"חניכים חדשים. ברוכים הבאים למבחני השיבוץ של הפליטאה. המבחן הראשון יהיה מבחן של ידע כללי. אתם מוזמנים לעבור לבניין האודיטוריום כדי להתחיל. המבחן יימשך שעתיים בלבד. מיד לאחר מכן, המחנכים יקראו לכל חניך בנפרד בחזרה להאנגר, למבחן מעשי קצר. תסיימו את הערב עם מבחן הלחימה, ובו תילחמו זה בזה, בהתאם להערכות וציונים של המחנכים שלכם. שיהיה לכולם בהצלחה."
רשרוש קל של התרגשות והמולה עמד בינינו. ראיתי מספר פרצופים מבוהלים ונבוכים, לעומת אחרים שנראו בטוחים בעצמם. הייתי תקועה במערבולת של תחושות ותדרים. צעדנו כולנו אל תוך אודיטוריום נרחב. התיישבנו בכסאות ממשי כשהמחנכים עם הגלימות המרשרשות חילקו את טפסי המבחן. לאחר מכן הם עלו על הבמה והשגיחו עלינו משרפרפים גבוהים שעמדו במרכז הבמה. מעל לראשיהם נתלה שעון ענק שתקתק בקול רם ומציק.
החלק הראשון של המבחן כלל שאלות מרובות אפשרויות. ניסיתי בכל כוחי להתרכז ולהשתיק את זמזום הפעימות של התלמידים בתוכי. בוודאי היו חניכים נוספים שנאבקו כמוני, בוודאי היו כאלו שהיו להם כשרונות דומים, שמצאו קהל רב והמולה כבלתי נסבלים. הצצתי בנערים ונערות שישבו מסביבי. לא הייתה לי דרך לדעת אילו כשרונות היו שייכים למי.
כשסיימתי בקושי רב את החלק הראשון, עברתי לחלק הבא. שאלות פתוחות. הם שאלו הכל מהכל. היסטוריה, מדעים, פיזיקה, כימיה, מתמטיקה ולשון. היו חלקים נכבדים שנשארו ריקים בדף התשובות שלי. לא משנה כמה ניסיתי לסרוק את מוחי עבור התשובה הנכונה, היו מושגים שאפילו לא שמעתי עליהם.
החלק האחרון היה חיבור חופשי. בחרתי לכתוב על החיים שלי בעיר התחתית וכיצד דוד הורניג אסף אותי לביתו לאחר שהאש כילתה חצי ישוב. להפתעתי, הרצון לכתוב על אימי, בער בתוכי. למרות שלא ידעתי לדבר עליה, המילים זרמו החוצה בחופשיות. אפילו הצלחתי לנתק את עצמי מהתדרים של החניכים מסביב כשכתבתי עליה.
בתום שעתיים, הרגשתי סחוטה נפשית.
יצאתי מהאודיטוריום אל החצר, היכן שכמות קטנה של חניכים החלה להתגודד מול המזרקה. הנחתי שכולם זכו להכיר אחד את השני בבוקר. הצטערתי שלא הייתי שם איתם. אף פעם לא הייתי נערה מוחצנת, בגלל נסיבות ברורות, אך לא רציתי להיות הכבשה השחורה של הפליטאה.
כעת התקרבתי אל אחת הקבוצות של החניכים שקלאמה הייתה ביניהם.
"תכירו את אלירה." היא הציגה אותי בפניהם.
"נולדת לחופש? יש לך שם אירוני יחסית לסיבה שאנחנו נמצאים כאן." אמר לי אחד החניכים. הוא היה גבוה מהחניכים האחרים, עיניו היו בצבע תכלת ושיערו בהיר וקצוץ. לולא המחסור בשמש, הוא יכול היה להיחשב חתיך בעיניי.
"ואיך קוראים לך?" אמרתי.
"באלאר. פירושו כוח, עוצמה וחוזק." הוא חייך חיוך זחוח. "את בטח באת ממערות הפחם. זה החלק הכי עני בעיר התחתית. רואים לך את העוני בעיניים. את חושבת שיש לך מה להוכיח בשדה הקרב?"
"אנחנו נחכה ונראה." אמרתי בתשובה להתגרות שלו. החלטתי שהוא כבר לא מצא חן בעיניי.
"אני לא יכול לתאר לעצמי מול מי תוכלי להילחם. בזרועות שלך אין טיפת בשר." באלאר גיחך. "אני לא מבין איך נותנים לדחלילים להצטרף. התאמנתי במשך חודשים ארוכים ליום הזה."
"איך ידעת שעלייך להתאמן? לא ידעתי דבר על הפליטאה לפני..." קלאמה שאלה בקול חלש. היא נראתה שבויה בקסמו של הנער. איך היא לא ראתה שהזחיחות וההתנשאות שלו היו מעוררי בחילה? רציתי להסתובב ולברוח מהם, אך לא רציתי להיתפס חלשה בעיניהם.
"האחים הגדולים שלי עובדים בקוויטה. הם סיפרו לי כמה סודות." הוא קרץ לשאר הבנות בקבוצה. "אני אוכל לספר לכן את חלקם. אחרי שהמבחנים ייגמרו תחכו לי בכניסה למעונות של הבנים. גם את מוזמנת לבוא, אלירה. אולי תלמדי משהו, לשם שינוי."
"לא תודה, אני אוותר על ההזמנה." אמרתי בקול חד ופניתי ללכת מהם. לא הייתי מוכנה לספוג עלבונות מזרים.
באלאר נאחז בזרועי בפתאומיות.
"לא לימדו אותך נימוסים במערת הפחם שממנה הוקרצת?" הוא קרא באי נעימות. הכוחניות שלו עלתה שלב. הרגשתי את עצביי מתגברים ביחד עם שביעות הרצון שלו. זה בדיוק מה שהוא רצה, לעורר בי זעם. והוא הצליח. אצבעותיו נסגרו על זרועי כצבת. הרגשתי שהוא יכול למחוץ את זרועי בקלות, אם יחפוץ בכך.
"באלאר, תניח לה-" קלאמה לחשה בבלבול.
"אתה חושב שאתה גיבור על חלשים?" אמרתי בשיניים קפוצות. "שחרר אותי."
ניסיתי בכל כוחי לחדור את המעטפת של מחשבותיו הרדודות. נברתי עמוק יותר פנימה, עד שהרגשתי 'קליק' מסוים. נגעתי במשהו מחוספס. הגעתי לעצב בולט. התרכזתי עוד ועוד עד שראשי איים להתפוצץ מכאב. לפתע ידעתי בדיוק מה אני עושה. גרמתי לו לחוות את אחד מהזיכרונות הגרועים בחייו. רק לרסיס שנייה. תמונה אחת שנצרבה בזיכרונו. אך זה היה מספיק.
הוא הוריד ממני את ידו כאילו נכווה.
"אני יכולה להמשיך עוד. אני יכולה לספר לכולם כיצד האחים הגדולים שלך השפילו-"
"תפסיקי את זה מיד!" הוא נהם והסתובב ממני. ראיתי את שארית החניכים והחניכות מנסים לנחמו, כאילו הוא ספג מהלומה רצינית.
הייתי מלאה בהתרגשות ואדרנלין, אך בו זמנית, האנרגיה שהצטברה בתוכי כדי למצוא את החולשה שלו, החלה להתנקז החוצה. הרגשתי עייפה ומרוקנת. הייתי מוכנה לשכב על הרצפה ולהירדם. המאמץ הזה התיש אותי.
בדיוק באותו רגע אחד החניכים יצא החוצה וקרא בשמי. המבחן המעשי שלי הגיע.

נכנסתי למבחן המעשי, גוררת את רגליי בעייפות, אך מרוצה יותר מקודם. מרוצה, כי הצלחתי לחשוף כשרון אמיתי בכוחותיי, שקודם פקפקתי בהם. לפני כן, לא הייתי בטוחה שיוכלו למצוא תועלת במתת שלי וחששתי שיסלקו אותי מהפליטאה.
כעת, אחרי ההתקלות שלי עם באלאר, ידעתי שיש עוד שכבות שעליי לגלות. היה לי עוד מה להציע, מלבד קריאת תדרים ורגשות.
אחד המחנכים ישב מולי על כיסא ונראה מבוגר ממני רק בשנים מעטות. הגלימה הכתומה שלו הייתה קצרה מדי ולא הגיעה לרצפה. חשבתי שזה משעשע ואז אילצתי את עצמי להתרכז.
המנהלת ושאר המחנכים ישבו על ספסלים מוארכים. הם בהו בי בציפייה.
ניסיתי להתרכז כפי שעשיתי מקודם, מתעלמת מהתשישות הפיזית שהחלה להשתלט על גופי. הרגשתי את אותם מחסומים כמו מקודם. בשארית כוחותיי, התקרבתי אל המחנך. הוא שמר על הבעת פנים חתומה. גם רגשותיו היו נעולים בפניי. לא היה קל לחדור את שכבות ההגנה שלו.
שמעתי כמה אנחות של חוסר סבלנות מהמחנכים שצפו בנו, מה שגרם לי להתעורר יותר. אני חייבת להתאמץ יותר. אני חייבת להראות להם שיש לי מתת. אני חייבת להוכיח להם. החלטתי לספר להם על התהליך. היה זה לא פשוט לתאר את מה שעשיתי, אך הבנתי שאחרת אראה כאפס בפני כולם.
"א-ני הולכת לחשוף את הזיכרון הכי כואב שלך בפני כל מי שנמצא כאן." אמרתי בקול צרוד.
"את יכולה לנסות." המחנך חייך באי אמון. "אני לא מתכוון להקל עלייך."
"אני מרגישה את המחסומים שאתה מציב בפניי." אמרתי והמשכתי לנסות לנבור במחשבותיו. התקרבתי אליו. עוד צעד ועוד צעד.
"כרגע אני לא מרגיש דבר." המחנך אמר. "את לא מתאמצת מספיק."
החנקתי את התסכול שלי. התקרבתי אליו עוד צעד. כעת הייתי מספיק קרובה כדי לגעת בו. ברגע פזיז, הנחתי את ידי על ראשו. שמעתי כמה צחקוקים בקהל. הוא זע באי נוחות למגעי. הרגשתי את החומות שלו מתמוססות, בזו אחר זו. לחצתי חזק יותר.
"תספר לכולם את מה שאתה מרגיש, או שאתה רוצה שאני אספר להם?" אמרתי בקול רם.
"אין לי מה לספר להם." המחנך אמר, אך הוא נשמע פחות בטוח בקולו.
ניסיתי להגיע לעצב החשוף, כעת כשידעתי את מה אני מחפשת, הייתי קרובה, אך לא קרובה מספיק. היה שם משהו, משהו שהוא לא רצה לחשוף.
"יש בך תחושת כישלון עזה ורתיעה ממגע." אמרתי ועיני ננעלו עם פנלופה. ההבעה על פניה הייתה לא מרוצה.
אחד החניכים התקרב אליי.
"המבחן הסתיים. תודה, אלירה." הוא אמר.
"אבל לא סיימתי-" ניסיתי למחות.
"אין לנו את כל הזמן שבעולם, לצערנו." פנלופה אמרה בקול חד. "יש חניכים נוספים שמחכים למבחן שלהם."
הרגשתי את הכישלון מכה בי בכבדות. נכשלתי במבחן המעשי. לא הצלחתי להראות להם את המתת שלי.
אחד המחנכים הוביל אותי בחזרה אל החצר.
נאבקתי כדי לא לבכות מול כולם. ברחתי אל חדר השירותים במעונות. ישבתי על האסלה הקרה ונתתי לדמעות המרירות לזלוג החוצה. הבושה שהרגשתי הייתה נוראית. הבכתי את עצמי בפני כולם. לא האמנתי שאצטרך להופיע בפניהם שוב.
נזכרתי במבט הנוקשה של המנהלת. היא לא הייתה מרוצה ממני. המחנכים צחקו עליי. הם צחקו על הכישלון שלי.
השענתי את ראשי על אחד הקירות בתא ועצמתי את עיניי. התשישות שלי, שהייתה בלתי נסבלת, אפפה אותי. נדמה שנרדמתי לרגע.
מישהו דפק על דלת התא בנקישות רמות. פקחתי את עיניי בבת אחת. לרגע לא ידעתי היכן אני.
"מבחן הלחימה שלך עומד להתחיל. את חייבת לבוא." קולה של קלאמה בקע מאחורי הדלת. ראיתי את הנעליים שלה מציצות ממתחת.
כשפתחתי את דלת התא והיא ראתה את עיניי הבוכיות, היא נתנה לי חיבוק חמים שהפתיע אותי.
"נשאר רק עוד מבחן אחד, זה כבר כמעט הסוף. את מסוגלת." היא לחשה באוזני.  
"אני לא מסוגלת להיכשל שוב בפניהם. אני לא מסוגלת להילחם." אמרתי בחרדה. "כבר הראיתי להם שהכישרון שלי לא מספיק טוב-"
"את מדברת על המבחן המעשי? הוא היה קשה כל כך! כל החניכים מדברים על זה… אף אחד לא הצליח להפגין את המתת שלו כראוי! המחנכים כיסחו את כולנו!" קלאמה חייכה באמפתיה. "את לא היחידה שנכשלת. כולנו נכשלנו, אפילו באלאר."
"אני לא מאמינה לך." אמרתי בשקט, ובכל זאת הלכתי בעקבותיה החוצה, מייבשת את דמעותיי בשרוולים של החולצה שלי.

מבחן הלחימה נעשה בארנה קטנה בהאנגר האימונים. מסביב לארנה עמדו כל המחנכים והחניכים הנוספים. אווירה של מתח וכוחניות העלתה חשמל סטטי באוויר.
הם קראו בשמי.
הרגשתי את ליבי פועם באוזניי.
טיפסתי אל הארנה הקטנה. מי שעמדה להילחם נגדי הייתה חניכה רזה עם עיניים מלוכסנות. לפחות זה לא היה נער גבוה ורחב מימדים כמו באלאר, חשבתי שהקלה.
צפיתי בה עולה אל הארנה וניסיתי לבלוע את הרוק שלי. גרוני התייבש.
שמעתי את הקהל מריע בקול חרישי. כל התחושות הזרות התפוגגו ממחשבותיי.
אחד המחנכים שרק במשרוקית.
ליבי התכווץ בתוכי.
ידעתי שהיה זה הרגע להילחם. אפילו לפני שהספקתי להניף את ידיי, הנערה המלוכסנת התנפלה עליי בעוצמה אדירה. נפלתי על הרצפה, מרגישה רעד עז בעצמותיי. כשהיא רוכנת מעליי, ידיה סטרו לי שוב ושוב. רגליה בעטו ברגליי ללא רחמים.
ניסיתי להיאבק בה, מנסה לבעוט בה ברגליי, אך היא הייתה חזקה ונחושה ממני. לא הצלחתי לפגוע בה אפילו פעם אחת. הרגשתי את הנחישות שלה להרוס אותי.
התפללתי שהקרב ייגמר מהר. השניות נמתחו לדקות. ראיתי כל פעולה שלה כמו בהילוך איטי, אך לא יכולתי לעשות דבר.
הרגשתי את האגרוף שלה נוחת בחוזקה על פניי. לדם שלי היה טעם מתוק וחמוץ. הרגשתי אותו ניגר מאפי וזולג אל פי.
רציתי להתחנן בפניה שתפסיק. כל גופי דאב ולא נשארו בי עוד כוחות להתנגד.
אחרי האגרוף השני שלה באה רק אפלה. אחריו לא ראיתי יותר דבר.




פרק ארוך במיוחד בשבילכם :) מקווה שאהבתם, תגיבו!
נכתב על ידי , 12/10/2017 05:08  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עולם ללא קץ - פרק 3


פרק 1

פרק 2


פרק 3

האשלייה


"קחי, את תזדקקי להם." גריפין הושיט לי זוג משקפיים כהות. "שימי אותם עכשיו."

הרגשתי דחיפה קלה במחשבותיי. הרכבתי את המשקפיים הכהות שהוא נתן לי והסטתי את מבטי אל החלון. הוא עשה זאת שוב, הוא שוב גרם לי לעשות משהו שלא התכוונתי.

שהינו בקרון רכבת במשך שעות אחדות והדבר היחיד שראינו מבעד לחלון היה אפלה. היה זה כמו לנסוע בתוך מכרה עמוק בבטן האדמה. הצלילים המונוטוניים של הרכבת מתחככת בפסים היו הדבר היחיד שהפר את הדממה.

האיש המבוגר מביניהם, שגריפין קרא לו בשם קסטור, הביא לי בגדים להחלפה. מדים בצבע ירוק כהה. הייתה זו הרגשה מוזרה להחליף את החצאית החומה הרגילה שלי במכנסיים הדוקים. החולצה הירוקה המכופתרת תחמה היטב את הגזרה שלי. ניסיתי לא להפגין מבוכה מבגדיי החדשים. הייתה לי תחושה שקסטור וגריפין היו מודעים עד כאב לכל הבעת פנים שלי.

למרות שהרכבתי את המשקפיים, לא הייתי מוכנה לכך כשהרכבת יצאה מן המנהרה. הזוהר הפתאומי של השמש הכה בי וסנוור את עיניי עד כאב. הדמעות החלו לטשטש את ראייתי. השמש צרבה לי בעיניים ושרפה בין העפעפיים. אחרי שנים רבות כל כך שביליתי בעיר התחתית, בחשכה מתמדת, כשהאורות היחידים שבצבצו היו אורות העששיות, הייתה זו הפעם הראשונה שנחשפתי לגוונים כה עזים של זהוב. השמש הפתיעה אותי בעוצמתה. לרגע שכחתי שהייתי צריכה לשמור על ארשת פנים אדישה.

"היא כל כך מפוארת, נכון?" גריפין נהם. "השמש שלנו. השמש שכולנו צריכים לחלוק, אך חלקנו איננו זוכים לראותה בכל ימי חייהם. זו אחת הסיבות שאנחנו רוצים להילחם עבור מה ששייך לכולנו. אסור לנו לאבד תקווה, אסור לנו להפסיק להילחם."

הסטתי את מבטי מהחלון ובחנתי את ההבעה המדודה על פניו של גריפין. כל משפט שאמר היה מחושב ומלא כוונות נסתרות. ניסיתי לא לתת לדברי התעמולה שלו להישאר בתוכי. החזרתי את מבטי אל הנוף, כמהופנטת.

העיר העילית החלה לחשוף את עצמה בפניי במלוא הדרה. השמיים היו מלאים בגוונים של תכלת. גורדי השחקים היו כגושי בטון כסופים עם חלונות זכוכית מנצנצים. בין הבניינים הגבוהים, בצבצו אינספור משבצות של ירוק, גינות ומדשאות עם פרחים צבעוניים ועצים כבירים. יכולתי לראות את אנשי העיר העילית, במלבושים שנראו לי בלתי שגרתיים בצורתם ובצבעים שלהם, מטיילים על המדרכות עם שמשיות מגונדרות. למרות שמרחק רב הפריד בינינו, יכולתי להרגיש את תחושת הניחוחות והשלווה ברחובות. לא הייתה לעוברי האורח אף דאגה בעולם. בחיים לא ראיתי מראות שכאלו. הרגשתי כאילו אני חולמת.

הרכבת החלה להאט בחריקה. כל גופי נמלא בהתרגשות בלתי מוסברת. העיר העילית, זו שחלמתי לבקר בה, פסגת כל שאיפותיי בחיי הצנועים, הייתה כה קרובה כעת. הייתי רק צריכה לצאת החוצה, לדרוך על המדרכות המוארות, להשתלב בין האנשים המגונדרים… וודאי אף אחד לא ישים לב שאיני 'רגילה' כמוהם. וודאי לא יוכלו לראות את השוני שלי ואת כשרונותיי ממבט בודד. אם לא אדבר עם אף אחד ולא אחשוף את המבטא התחתי שלי, הם לא יוכלו לגרום לי לסבל כפי שלימדו אותנו-

"איננו יורדים כאן, אלירה." קסטור מיהר לומר כשהתרוממתי על רגליי.

התיישבתי בחזרה על המיטה שלי ולטשתי מבט מבעד לחלון.

"חשבתי ש-"

"אנחנו רק אוספים נוסעים נוספים." קסטור אמר. "אם את רעבה, גריפין יכול לקחת אותך לקרון האוכל."

הנהנתי. עד לאותו רגע לא הייתי מודעת לרעב שקרקש בבטני. היה מוזר לחשוב על אוכל כשכל חיי עמדו להשתנות במאה שמונים מעלות.

עדיין לא הגענו לפליטאה וכבר הרגשתי כאילו כל מה שהכרתי קודם היה רק שכבה אחת מיני רבות, גירסא אחת מבין אינספור גרסאות של חיים אפשריים. לפני שעליתי על הרכבת, היו בדמיוני החיים שתמיד חשבתי שיועדו לי. מגורים עם הדוד הורניג בבקתה הקטנה, עבודה במכרה או בחנות כלשהי בבוא הזמן ואולי נישואים עם כורה פשוט בהמשך. הייתי מוכנה לחיים צנועים וללא הפתעות.

נתתי לגריפין להוביל אותי במסדרון בין תאי השינה עד שהגענו לקרון שנראה כמו מסעדה מפוארת. אינספור שולחנות עם מפות לבנות וכיסאות עץ מקושטים אכלסו את הקרון. מעלינו נתלתה נברשת זכוכית כבירה שרעדה עם קצב הנסיעה. יכולתי לראות את שרידי העיר העילית משתקפים בחלונות ברקע. הנופים התחלפו לאטם למדשאות הכי ירוקות שראיתי בחיי. לא יכולתי להאמין שפספסתי את כל הירוק הזה בזמן שחייתי מתחת לאדמה.

"שנשב?" גריפין הצביע על שולחן עם צלחות נקיות ללא רבב וסכו"ם מנצנץ ליד אחד החלונות.

התיישבתי באי נוחות מולו ואז הגיע מלצר חייכני עם התפריטים שלנו. לא רציתי לספר לו שזו הייתה הפעם הראשונה שלי במסעדה יוקרתית. המסעדות בעיר התחתית דמו יותר לכוכים קטנים באדמה שהגישו את מנת הבשר היומית עם ירקות מטוגנים ואורז. אף פעם לא הייתי בטוחה באיזה בשר היה מדובר, אך כשהדוד היה מזמין אותי לארוחה, תמיד היינו אוכלים שם בתאבון רב.

"אני ממליץ לך לא לאכול הרבה, אחרת הקיבה שלך תתפוצץ." גריפין אמר בעודו מעלעל בתפריט.

בחנתי את התפריט גם אני. איזה מזל שלמדתי קרוא וכתוב בבית הספר היסודי הקהילתי.

"אני אקח את הדג עם תפוחי אדמה מאודים." אמרתי למלצר כששב והופיע בפנינו. גריפין הזמין צלעות חזיר וסלט עלים ירוק.

ישבנו וחיכינו לאוכל שלנו בדממה. בהיתי בשארית הקרון, שהיה ריק מאנשים, והרגשתי את תזוזת הרהיטים הזעירה עם קצב נסיעת הרכבת.

"תוכל לספר לי מה יקרה לי כשנגיע?" אמרתי. הבעת פניו השתנתה מנינוחות לפרצוף הרציני שלו. היה זה כאילו הוא היה מוכן לדקלם טקסטים מוכנים מראש.

"הפליטאה היא לא רק מכון אימונים אלא גם בית ספר למחוננים. מנהלת בית הספר, פנלופה מורגן, היא אישה חכמה וחסרת מורא. את תוכלי ללמוד את כל המקצועות שמתאימים לכוחותייך. הם לא יבזבזו את זמנך בלימודים שאינם מתאימים לסוג המתת שלך. יהיו לך לימודי ליבה, אותם הקוויטה מחשיבה כלימודי בסיס לכל החניכים, ויהיו גם לימודים המותאמים אישית. אה, ויהיו גם אימוני כח."

"אימוני כח?" חזרתי אחריו בבעתה. לא יכולתי לדמיין את עצמי נלחמת באף אחד. צורתי הייתה צנומה ולא שרירית בעקבות שנים של אוכל זול ומחסור באור שמש.

"הם יילמדו אותך את תורת הלחימה." הוא הנהן. "אין זה מספיק לחדד את המתת שלך, את צריכה להצטיין גם בלחימה פיזית. איננו יכולים לנצח את אנשי העיר העילית רק בעזרת כוח המחשבה."

המלצר שב עם המנות שלנו. ריח האוכל העלה ריר בפי. ניסיתי להירגע ולא להתנפל על כל מה שהונח על הצלחת שלי. נשימות עמוקות. אכילה מדודה. הטעמים האלוהיים נמסו בפי. לדג היה טעם מלוח עם טיפת חומץ שהשתלב נפלא עם תפוחי האדמה שהיו עשויים ברכות שמימית.

גריפין בהה בהבעות הפנים שלי בשעשוע.

"זה לא פשע ליהנות מהאוכל שלך," אמר בחיוך. "את לא הראשונה שאספתי מהעיר התחתית, שלא אכלה מנה הגונה בחייה."

הורדתי את המזלג בחזרה אל הצלחת.

"היו עוד רבים כמוני?" מבטנו הצטלבו לרגע.

"עשרות. כולם היו רעבים וכחושים, ממשפחות עניות שלא ראו אור שמש בחייהם." הוא השפיל את מבטו ולחש. "לכן את חייבת להאמין לי שהנסיעה לפליטאה היא ההזדמנות שלך לצאת לחופשי. אל תחשבי שזה יהיה פשוט… הם ינסו לשבור את רוחך ואת כוחותייך הגופניים. הם ינסו לסחוט כל טיפת אנרגיה שיש לך, רק כדי להראות לך שאת חזקה יותר ממה שאי פעם האמנת שתהיי. אני חושב שאת תחזיקי מעמד."

הרגשתי כיצד האוכל נתקע בגרוני.

"מה יקרה אם לא אצליח להוכיח להם שאני חזקה? מה אם הם ישברו אותי ולא אצליח להתאושש?" לחשתי בחרדה. אף פעם לא הייתי טובה באימונים פיזיים. וגם מבחינת לימודים, הייתה לי את ההשכלה הבסיסית ביותר של אנשי התחתית. פחדים חדשים החלו להיווצר כגושים בתוכי.

"את לא רוצה להיות מסולקת מהפליטאה." גריפין אמר בקול קודר. "איני רוצה לספר לך על הזוועות של המסולקים, חבל להרוס את התיאבון."

הרגשתי אותו מסיט את השיחה מהצללים שהחלו להצטבר בפינותיה. רציתי להתנגד לו, מנסה להיתפס בכל כוחותיי בתחושות שאותן ניסה להנדס. עדיין לא הצלחתי להבין איך הוא עשה זאת. נדמה שהוא השתעשע עם מחשבות כאילו היו קוביות משחק בעיניו.

"גם את תלמדי לעשות זאת, בבוא הזמן." הוא קרץ לי כשפנינו לקום. הוא סימן לי בתחושותיו שהשיחה שלנו הגיעה לסיומה והוא הוביל אותי בחזרה אל התא שלנו.


כשהרכבת נעצרה סופית ליבי ירד לתחתונים. תערובת של תחושות נבחשה בתוכי. התרגשות, פחד, חרדה וניסיון נואש לגרד את שאריות האומץ מדפנות בטני. ההשתקפות שלי בחלון הייתה חיוורת במיוחד כשפנינו לעזוב את התא. אספתי את התיק שלי על גבי וצעדתי אחרי קסטור וגריפין בתחושה שרגליי כבולות בעשרות משקולות בלתי נראות. השתוקקתי כבר להגיע לפליטאה, אך בו זמנית, חששתי ממה שעתיד לבוא.

תחנת הרכבת שירדנו בה הייתה לא יותר מספסל אדום בודד ופנס גבוה לצידה. לא היה שום סימן או שלט על הרציף המאולתר. הלכנו בשביל אפר כשהשמש החלה לשקוע מאחורינו, צובעת את הרקיע בשלל של סגולים וורודים. הרגשתי את הרוח הקרה מלטפת את שיערי ושלבתי את ידיי בזרועותיי מהצינה.

הגענו לבקתת עץ שהיתה היחידה בסביבה. הבקתה נראתה רעועה ומטונפת והזכירה לי את העיר התחתית. אור חלוש בקע מאחד החלונות. צמחייה של עשבים שוטים גדלה בפראות מכל עבר והסתירה חלקים נכבדים משביל לבנים צר שהוביל אל הדלת.

קסטור נקש על הדלת וזאת נפתחה בפנינו בחריקה. שובלים של אור נפלו על פנינו.

"שם?" קול צורם בקע מבפנים.

"קסטור וולפגנג וגריפין קולן." קסטור השיב בקול רם. "הגענו עם חניכה חדשה."

"ושמה?" אותו קול נשמע שוב.

"אלירה ג'ונס הנסן." מצאתי שוב את קולי.

נשמע רשרוש של ניירות.

"אתם רשאים להיכנס."

נכנסנו לתוך הבקתה שהייתה גדולה יותר ממה שנראתה מבחוץ. היו שם אינספור מדפים שהיו עמוסים לעייפה בספרים, עשרות ניירות נחו בפיזור נפש על שולחן עץ גבוה ומאחוריו ישב איש זקן עם שיער שיבה שופע ומשקפיים מרובעות. עיניו של האיש היו עצומות והוא לא פקח את עיניו אפילו פעם אחת, אך נדמה שעקב אחרינו עם פניו. ניסיתי לא ללטוש בו את מבטי.

המשכנו לחדר פנימי. היו בו עוד ועוד ספרים, שנחו על הרצפה ועל הספות ונדחקו בכל פינה נוספת של החדר בכאוס מוחלט. קסטור התקרב אל מה שנראה כמו דלת סתרים עם ידית זהובה שהייתה מקובעת ברצפה. הוא פתח אותה על צידה ולפנינו נגלה חור עם מדרגות צרות שהובילו אל תוך האפלה.

"קח איתנו את העששית. איננו רוצים להבהיל את החניכה." קסטור נהם לגריפין.

"אבל אז היא תראה את כל העכברושים…" גריפין חייך.

"איני מפחדת מעכברושים." אמרתי ברצינות לפני שהבנתי שהם מגחכים עליי.

התחלנו לרדת פנימה, עם אור העששית. מדרגות העץ חרקו תחתינו. ריחות הרקבון והעובש המוכרים של מתחת לאדמה הכו בנחיריי. המעבר היה צר. יכולתי להרגיש את זרועותיי מתחככות באבנים הלחות משני הצדדים. בחלק מהצעדים הרגשתי שאני פוסעת אל תוך שלוליות של מים עכורים. ניסיתי לא להוציא הגה מפי. לא הסרתי את עיניי מהמגפיים הכבדות של הגברים שהלכו לפניי.

כשחשבתי שלשביל החשוך לא יהיה סוף הגענו לדלת עץ נמוכה. קסטור פתח את הדלת.

כשפסעתי החוצה מתוך המנהרה נשמתי נעתקה.

שורות של בניינים תלת קומתיים היו מגודרות מאחורי גדר כסופה. לא הרחק מהכניסה יכולתי לראות כיכר משובצת באבני בזלת שחורות עם מזרקת מים גדולה, מעוטרת בפסלי אנשים שירקו אש לתוכה. האש צרבה את המים אך לא כילתה אותם. למרות החשיכה מסביב, יכולתי לראות מדשאות ירוקות שנסללו בין הבניינים ואת שרידיו של יער חשוך ברקע של הרים שהתנשאו למרום. כשהרמתי את מבטי אל השמיים, ראיתי כוכבים מנצנצים גבוה מעל.

"אבל איך זה ייתכן?" לחשתי בפליאה.

למרות שבראשי ידעתי שנמצאנו מתחת לאדמה, המראות שנגלו לפניי היו מתעתעים כל כך. יכולתי לחוש את הבריזה הקלה מבדרת את שיערי, יכולתי להאמין לכוכבים ברקיע ולבהות בהערצה בהרים האימתניים המרוחקים. יכולתי להישבע שהיינו בחוץ למרות שהיינו בפנים.

למעשה היינו בתוך האנגר ענק, גדול יותר מכפי שעיניי יכלו לקלוט בבת אחת. הייתה זו אחיזת עיניים כמעט מושלמת. היה זה המחבוא המושלם.

"ברוכה הבאה לפליטאה." אמר גריפין ופתח את שערי הברזל.





איך היה? אשמח אם תגיבו...

ההמשך בקרוב.

נכתב על ידי , 9/10/2017 15:35   בקטגוריות אהבה ויחסים, אופטימי, סיפרותי  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עולם ללא קץ - פרק 2


פרק 2

הרכבת

 

הם סיפרו לי שפעם היה עולם אחר, עולם שבו אנשי העיר העילית והעיר התחתית חיו יחדיו. הם סיפרו לי על עולם שלא היה רווי שנאה ומלחמות, עולם שבו כולם זכו ליהנות מאוויר צח, שמש זורחת וסירות של עננים בשמיים. הם סיפרו לי על עולם שבו היו שלל של צבעים, ולא רק צללים של אפור וחום. עולם שבו שדות ירוקים, יערות עבותים ונחלים מפכפכים היו פתוחים לכולם.

לא זכיתי לראות את העולם שהם דיברו עליו. כשאני נולדתי, המלחמה כבר החלה.

הם קראו לי אֵלִירַה. משמעו, 'להיות חופשיה' באלבנית. הם קיוו שכשאגדל לא יהיו עוד מלחמות. מאז, עברו שנים ארוכות, ועדיין לא ידעתי חופש מהו.

נולדתי בעיר התחתית, בבקתת עץ רעועה בפינת רחוב אורניום ובדיל. סיפרו לי שאימא שכבה על מזרן ישן בעל מצעים מיוזעים ומפיה בקעו הזיות. כשהיא החזיקה אותי לראשונה בזרועותיה, היא בערה מחום. גופה היה כלהבות שצרבו בגופי הפעוט. היא דיממה ארוכות וכולם אמרו שהיא לא תשרוד את הלילה. בבוקר כוחותיה בגדו בה. גופה הגיע לתשישות מוחלטת והיא לא הצליחה להשתלט על המתת שלה. המזרן והרהיטים מסביב החלו לעלות באש. היא המשיכה לשכב על גבה, צורחת בחוסר אונים, כשאני מכורבלת בזרועותיה. היה זה דוד שלי, הורניג, שהוציא אותי מן התופת. הוא הספיק למשוך אותי החוצה לפני שהלהבות כילו אותי. הוא ניסה לחזור כדי להציל אותה, אך היא הייתה כבר איננה.

איני זוכרת ממנה דבר. המזכרת היחידה שלי ממנה היא צלקת מהכווייה ההיא מאחורי השוק ברגל ימין וחלל של געגועים למישהי שאף פעם לא הייתה בחיי.

עד גיל שש עשרה גרתי עם דוד הורניג, בבקתה שלו בשולי העיר התחתית ליד המכרות. היו אלו מגורים צנועים בבית של חדר אחד. הדוד ישן על מיטה צרה מברזל ואני ישנתי על הרצפה, מכורבלת בשמיכות שלי, מול תנור הפחמים. היה לנו שולחן צר מעץ ושתי כיסאות לא תואמים, מטבחון זעיר עם כיור עגומה וארגז ישן שבו אחסנו את האוכל שלנו. בפינה מרוחקת של החדר היה ממוקם סיר לילה שהיה מצחין אם לא הייתי מרוקנת אותו מדי יום באתר הפסולת בקצה המרוחק של הרחוב.

למרות תנאי המגורים הפשוטים, תמיד הייתי שמחה בחלקי. היה לי מקום לישון בו וקורת גג מעל ראשי. הבטן שלי הייתה מלאה, גם אם אכלנו רק פירות, ירקות ודגנים. היו כאלו שלא היה להם היכן לישון או מה לאכול. ראיתי אותם משוטטים ברחובות ללא מטרה, לבושים בסחבות, מנסים לגנוב אוכל בשוק השחור. הפעימות שלהם היו מציפות אותי ברגשות אשם ועצבות. ניסיתי להימנע מלהתרכז בתדרים שלהם, אחרת ראשי היה הולם בכאב ובטני מתכווצת בתוכי. להרגיש את רגשותיהם של אחרים תמיד היה עול כבד בשבילי, עול שהתבטא בהתפרצות של מחלות, אם לא היטבתי לשמור על עצמי.

ערב אחד שני גברים בחליפות שחורות ומגפיים מצוחצחות הגיעו לבקתה הצנועה שלנו. היססתי כשעמדתי בדלת, אך אז הם הראו לי את כרטיסי העובד שלהם עם חותמת ה-K הרשמית. הם היו עובדי הממשלה הזמנית, או בשמה הרשמי, הקוויטה.

בעודי מנסה לטאטא את הפחד שלי מתחת לפני השטח, הכנסתי אותם פנימה והצעתי להם לשבת. הדוד ואני נעמדנו עם גבינו אל תנור הפחמים כשהגברים בחנו את החדר ואז אותנו בשתיקה. יכולתי לראות כיצד הבקתה שלנו נראתה בעיניהם. היה זה לא יותר מדיר חזירים עבורם. חיים של עוני ודלות, בצירוף סירחון שבקע מסיר הלילה ששכחתי לרוקן.

"האם מותר לי לשאול במה זכינו לביקור שלכם? האם אפשר להציע לכם לשתות?" שאל הדוד בזהירות. לא היו לנו כוסות תואמים, ואלו שהיו ברשותנו, עמדו מלוכלכים בכיור.

יכולתי להרגיש את העצבנות שלו מבעבעת בתוכו. הוא היה כורה נחושת במכרה בקצה העיר, אדם פשוט שכישרונותיו למציאת יהלומים ומתכות היו חלשים ולא מזהירים. דוד הורניג תמיד אמר שמפגש עם אנשי הקוויטה היה דבר מבשר רעות.

ניסיתי להתרכז ולכוון את עצמי לרגשותיהם של הגברים בחליפות. להפתעתי לא הרגשתי דבר. הייתה זו תחושה מוזרה. ניסיתי לצלול עמוק יותר פנימה עם נימי מחשבותיי אך נתקלתי שוב ושוב בחומה עיקשת.

"את לא תצליחי להגיע לאן שאת מנסה להגיע." הגבר הצעיר מביניהם אמר לפתע. עיניו השחורות לא הסגירו שום דבר כשהביט בי.

השפלתי את מבטי ולחיי כוסו בסומק וורוד. אף פעם לא תפסו אותי בשעת מעשה. תמיד חשבתי שאני מעלעלת ברגשותיהם של אחרים בדיסקרטיות מוחלטת. היה זה מפתיע להיתפס על חם.

"לא ניסיתי-"

"אלירה ג'ונס הנסן," הגבר המבוגר יותר קטע אותי בקול צורם. "לא באנו כדי לבזבז את זמנינו. יש בידינו צו רשמי מקימבל, השליט הרשמי של הקוויטה, המזמן אותך להצטרף לפליטאה. יש לך חצי שעה כדי להתארגן ולאסוף את חפצייך."

פערתי את פי בהפתעה.

ניסיתי לחבר את המילים שזה עתה שמעתי בראשי. הפליטאה היה בית ספר ומחנה אימונים שנועד למתנגדי העיר העילית. שמעתי בעבר לחישות על נערים ונערות שזומנו לפליטאה. הרכילות במועדון הלילה ברחוב הראשי הייתה שאף אחד לא חזר מהפליטאה בחיים.

"אני-אני לא אתן לה ללכת! אני זקוק לאלירה כאן! היא מנהלת את משק הבית, היא מאכילה אותי ודואגת לי. לא אוכל להרשות לעצמי לאבד אותה!" הדוד נהם וניסה לצעוד קדימה.

הגבר הצעיר יותר התרומם מכיסאו וחסם את הדוד בידו. הדוד ננעל במקומו כמו פסל כשפניו מאדימות ממאמץ. הוא ניסה לדבר אך שום קול לא בקע מפיו. נדמה שהוא היה נעול בסוג של שיתוק.

"מה עשית לדוד שלי?" הצטעקתי בחרדה. "תשחרר אותו תכף ומיד!"

"אלירה, את חייבת לבוא איתנו." אמר הגבר המבוגר יותר בחוסר סבלנות. "בפליטאה תוכלי לקבל כלים כדי להתמודד עם הכוחות שלך. תוכלי לדעת כיצד לשלוט ברגשותייך ואפילו ברגשותיהם של אחרים. מקומך איננו כאן, בארווה הזאת."

"אני לא רוצה לעזוב את דוד שלי!" אמרתי ברעד. "טוב לי כאן."

"אני חושש שנושא זה אינו נתון לדיון. וודאי אינך רוצה להפר את רצונותיו של השליט הדגול שלנו, קימבל לרימאר." הגבר המבוגר יותר השיב. "עדיף שתבואי בנעימות. איני רוצה לגרור את רגלייך על המרצפות המלוכלכות בכל רחבי העיר התחתית."

נשכתי את שפתיי. לא פקפקתי ביכולת שלו לגרור אותי כמו שק קמח ברחובות. מי ידע אילו כוחות היו ברשותו.

"אנחנו זקוקים לאנשים כמוך. את תוכלי להועיל לנו רבות במאמץ המלחמתי." אמר לפתע הגבר הצעיר יותר בקול משכנע. "האם אינך רוצה לשחרר את העיר התחתית מהכיבוש? האם אינך רוצה לחיות בחופשיות? האם תמנעי מדוד הורניג לראות אור יום? מאור עיניו הוא לא כפי שהיה פעם… שנים של עבודה במכרות ושהייה בחשכה הורסות לנו את העיניים. גם העיניים שלך ייהרסו עם הזמן. הנעורים שלך לא יחזיקו מעמד לנצח."

קולו הרגיע אותי והחליק את דעותיי. זה היה כאילו הוא ידע לומר בוודאות את מה ישכנע אותי. זה היה כאילו המתת שלו הייתה לדעת לשכנע…

הוא החליק את אצבעותיו מול פניו של דודי באוושה קלה ודוד הורניג השתחרר מהאחיזה הבלתי נראית. חשבתי שהוא ירצה לומר משהו, אך הוא רק התנשף בשקט ואחז בכיור מאחוריו בעיניים מושפלות. הרגשתי את התבוסה בנשימותיו הרדודות.

לרגע אף אחד לא דיבר.

"כולנו מאסנו מלחיות בתנאים רעועים. אנחנו נכבוש את העיר העילית ואת תעזרי לנו." המשיך הגבר הצעיר. "בפליטאה תזכי ללמוד אצל המורים והמחנכים המוכשרים בותר. תקבלי אוכל מזין ועשיר בויטמינים ואפילו תהיה לך מיטה אמיתית."

מבטו נח לרגע על השמיכות שהיו לי למיטה במשך כל ימי חיי. נדמה שצל של רחמים חלף על פניו.

"גריפין, החמלה שלך מעוררת הערצה." הגבר המבוגר אמר לצעיר ואז פנה אליי. "אך אין לנו זמן לבזבז. אנחנו מחכים לך מחוץ לדלת. יש לך מספיק זמן כדי לאסוף את חפצייך ולהיפרד מדודך."

שני הגברים יצאו החוצה והשאירו את שנינו להתפלש ברגעים אחרונים של מבוכה ופרידה.

דוד הורניג אף פעם לא היה טוב עם רגשות. אולי זו הסיבה שהצלחנו להסתדר ביחד במשך השנים. הוא אסף אותי לביתו כשאחותו היחידה נפטרה. הוא אף פעם לא נטר לי טינה או התלונן בפניי, גם ברגעים הקשים ביותר. רגשותיו תמיד היו ישרים כמו סרגל. הפעם הוא הרגיש תסכול. ידעתי שזה יתחלף בעצב ברגע שאעזוב את מפתן הדלת.

"תהיי חזקה, אלירה. אנשי הקוויטה לא יהססו לפגוע בך." הוא אמר בשקט והתקרב אליי. הוא הניח את ידיו על כתפיי ולחץ בחוזקה.

"אני אנסה לחזור אליך, דוד. אני מבטיחה." לחשתי בקול חנוק. ניסיתי להסתיר את הדמעות שצצו על לחיי. לא רציתי שהגברים ההם יראו את החולשות שלי.

"אני אסתדר, ילדה." הוא אמר והסיט את מבטו. לא רציתי להכאיב לו והשתחררתי ממגעו.

מיהרתי לאסוף את בגדיי לתוך תיק גב ישן. היו לי מספר חולצות כותנה לבנות, בגדים לבנים פשוטים מהשוק השחור וזוג חצאיות חומות. נעלתי את הנעליים היחידות שהיו ברשותי.

"יש לי משהו לתת לך." דוד הורניג שם משהו בכף ידי. "אל תראי את זה לאחרים."

זו הייתה אבן חן בצבע טורקיז בוהק. היא הייתה כבדה ומלוטשת.

הרמתי אליו את עיני בפליאה.

"אבן ספיר מהמכרה. ליטשתי אותה בעצמי. רציתי לשמור אותה כדי לקנות לך כרטיס לביקור בעיר העילית. את יודעת כמה יקרים הכרטיסים לאנשים כמונו." הדוד לחש.

הפעם לא יכולתי לעצור את עצמי. הסכר בתוכי נשבר. הדמעות החלו לרדת במהירות.

המחשבה שדוד הורניג עמל במכרה מבוקר עד לילה רק כדי שאזכה לדרוך בעיר של האנשים הרגילים, רסקה אותי. הוא ידע שזה היה החלום שלי להגיע לעיר העילית, חלום שאף פעם לא חשבתי שאגשים.

הוא היה אדם טוב לב כל כך ולא הייתה בו טיפת אנוכיות. הצטערתי שדרכינו נאלצו להיפרד.

"קחי אותה איתך ותחביאי אותה בין החפצים שלך." הוא צפה בי מחביאה את האבן בתחתית התיק. "את חייבת ללכת איתם."

מחיתי את הדמעות מעיניי ונשמתי עמוק.

יצאתי מהבקתה וניסיתי להיפרד בפעם האחרונה מהרחובות המוצללים, מהפרצופים המוכרים שחלפו על פניי, מהילדות הפשוטה שהייתה לי, מהמקום שבו נולדתי. אף פעם לא הייתי מאושרת כאן, אך מצד שני, אף פעם לא באמת ידעתי אושר מהו.

הגברים בחליפות לא טרחו לדבר בזמן שהם הובילו אותי לרציף של תחנת הרכבת התחתית. זו הייתה התחנה היחידה בעיירה שלנו. היא הייתה ריקה מאנשים.

אף פעם לא נסעתי ברכבת לפני כן. אף פעם לא היה לי מספיק כסף כדי לקנות כרטיס. נדמה שכסף לא היווה בעיה עבור הגברים בחליפות.

הרכבת התקרבה אל הרציף בקול מחריש אוזניים. כשהיא נעצרה סופית ודלתות הקרונות המתכתיים נפתחו מול פנינו, העזתי לשאול: "לאן אנחנו נוסעים?"

גריפין הרשה לחיוך דק להפציע על שפתיו.

"למעלה, כמובן."


ההמשך יבוא.
תגיבו מה דעתכם :)
נכתב על ידי , 5/10/2017 12:38  
הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עולם ללא קץ - סיפור חדש בבלוג!


פרק 1

ההתחלה

 

הלילה חלמתי שוב על הכלובים המוזהבים. הם נתלו מתקרת זכוכית גבוהה בשלשלאות מתכת מוזהבות. קרני השמש שהסתננו מבחוץ סנוורו לרגע קט את עיניי. השמיים היו צבועים בכחול העמוק ביותר שראיתי, ואני יכולה לומר זאת בוודאות, כי לא ראיתי הרבה דברים שהיו בצבע כחול בחיי. היו שם, בחלום, מספר רב של כלובים, פזורים באולם רחב ידיים. בכל כלוב שכן בן אדם. באחד מהם הייתי אני. מתחתינו הייתה רצפת שיש משובצת בריבועים בצבעי שחור-לבן, מבריקה ובוהקת.

אחזתי בסורגים הקרים וקירבתי אליהם את פניי. שומרי העיר העילית הילכו מתחתינו במדים אפורים וכובעים אדומים. הם לא טרחו להרים את עיניהם אל עבר האסירים. הם ידעו שאין לנו לאן ללכת, שאין לנו לאן לברוח. במקום זאת, הם המשיכו בעיסוקיהם, חולפים מתחתינו מבלי לתת דעת לאלו שעמדו לאבד את חייהם.

הכלובים היו התחנה האחרונה במסע. במשך כל חיי, שמעתי מהאחרים על הסוף. שמעתי כיצד אמות, כיצד אחרים ימותו ביחד איתי, או לפני, או אחריי, זה לא באמת היה משנה מתי. לכולנו היה ברור שאנחנו הולכים לקראת מוות שלא בא משיבה טובה.

ניסיתי להתרכז ולכוון את התחושות שלי. ידעתי ששומרי העילית לא נוטים לחשוף את רגשותיהם בקלות. הם תמיד התחבאו מאחורי עשרות שכבות של הגנה. היה זה בלתי אפשרי לחדור מבעד לשריון המחשבתי שלהם. כשכבר עמדתי לוותר, מרגישה את העייפות הסוחטת שתמיד באה אחרי שניסיתי להשתמש בכוחותיי, הצלחתי לזהות פעימה חלושה שבאה ממתחת.

פעימה מוכרת.

התרוממתי על רגליי, מנסה שלא לדפוק את ראשי בתקרת הכלוב. עיני תרו אחרי הפעימה, למרות שלא היו אלו העיניים שאיתרו את התחושות, שהיו כתדרים של רדיו, אלא מנגנון פנימי בלתי מוסבר שנולדתי איתו.

תמיד הייתי 'אחרת', כפי שתושבי העיר העילית נהגו לומר בהתנשאות וגועל כשהם דיברו על אנשים כמוני. לאנשים 'מיוחדים' לא היה מקום בעולם הנורמטיבי, או לפחות זה מה שהם רצו שאנחנו נחשוב. הם דחקו אותנו לעיר התחתית, לשוליים, וכשלא הצליחו להכחיד את הכישרונות שלנו, מבוהלים מהלא מוכר והשונה, הם נאלצו לצוד אותנו ולהשמיד אותנו.

המלחמה האחרונה לא עזרה לקרר את הגחלת הלוהטת בין אנשי העילית לאנשי התחתית. האנשים היו כחיות צמאות דם, משני הצדדים, וכולנו ידענו ש'שלום' היה רק אשליה ממושכת. המלחמה הבאה תמיד בפתח, השאלה היא לא אם היא תקרה, אלא מתי.

הפעימה התחזקה. יכולתי להרגיש את התחושות הזרות מתפשטות בגופי כמו חשמל סטטי. בדרך כלל, אם התרכזתי מאד, יכולתי להבדיל בין הרגשות העדינים של אנשים מסביבי. יכולתי לזהות אנשים לפי התדרים של מה שהם הרגישו.


ידעתי שזה הוא עוד לפני שהצלחתי לראות את פניו. הוא עמד מתחת לכלוב שלי, הבעת פניו חתומה, אך בתוכו, נחיל של עצב החל להתפשט ועטף אותי כמו שמיכת צמר. עצב וערגה. הוא רצה להחזיק אותי בידיו עוד פעם אחת, רצה להריח את הבושם שלי ולנשק לשערי. הוא רצה לשחרר אותי לחופשי.

העצב התחלף בכעס שהיה מעורבב בחוסר אונים עצום כמו בור ללא תחתית.

אל תדאג לי יותר, בבקשה. רציתי לומר אך שום דבר לא בקע מפי. לא הייתי בטוחה שהוא יוכל לשמוע אותי.

ראיתי אותו מתרחק ושאריות של רגשותיו התנערו ממני כמו קורי עכביש. הפעימה נחלשה עד שנעלמה כליל.

מישהו נענע את זרועי בפראות.

פקחתי את עיניי כשגרוני יבש ודמעות מלוחות משרטטות שבילים על לחיי. הייתי על המיטה שלנו בחדרון האפרורי. אור העששית הפתאומי צרב בעיניי. ריח של עובש הגיע עד לנחיריי. הייתי שוב בעיר התחתית.

הוא הושיט לי בקבוקון קטן. הרמתי אליו את עיני. אפילו שזה לא היה בין כישרונותיו, לא יכולתי להסתיר ממנו דבר, אפילו לא את רגשותיי הכמוסים ביותר. גם הפעם, הוא הצליח לקרוא אותי כמו ספר פתוח.

לקחתי את הבקבוקון ולגמתי ממנו ארוכות. למיץ היה טעם של ולריאנה רפואית, מהולה במעט מיץ תפוזים. שנאתי את הטעם הזה, אך שתיתי בכל זאת. הוא תמיד ידע לרקוח את השיקוי המתאים ביותר לכל לסיטואציה והמיץ המרגיע שלו תמיד היה בהישג יד.

"שוב חלמת על הפרידה שלנו." הוא אמר בכובד ראש, גלים של דאגה שאותה ניסה להחביא מאחורי קול רווי באדישות חדרו מבעד למעטפת שלו. פעימות מרובות שאותן ניסה להסוות ממני לשווא.

ידעתי ממה הוא חשש. הוא חשש מהאפשרות שהחלומות שלי היו נבואיים. הבעיה הייתה, שעד שאחד מהם לא יתגשם, לא הייתה לנו דרך בוודאות לדעת שניבוי עתידות נמצא בין הכישרונות שלי.

"למרות מה שאת רואה בחלומות הללו, את יודעת שאני לעולם לא אעזוב אותך." הוא אמר בקול מתון אחרי שתיקה קצרה ועיניו נחו על עיניי בשלווה. "זה יהיה בלתי אפשרי לעזוב אותך. את כבר יודעת את זה."

לא רציתי להודות בפני עצמי, שמה שהרגשתי כלפיו, היה הרבה יותר ממה שאי פעם תכננתי להרגיש. מה שהוא עורר בי היה כל כך בלתי מתוכנן ובלתי אפשרי ואפילו מגוחך באינטנסיביות שלו. הרי זה לא יכול להיות, זה פשוט לא ייתכן, שמה שהם הכתיבו לנו, מה שהם תכננו עבורנו, יהיה כל כך נכון עבורי. המחשבה שאחרים יכתיבו לי את חיי הייתה קשה מנשוא.

הנהנתי וניסיתי להתנער משרידי החלום שעדיין הדהד בתודעתי. הכאב בלכתו ממני, אפילו בחלום, היה כסיוט בלתי נסבל. לא רציתי להתמודד עם היום שבו הכאב הזה יהפוך למציאות.


נכתב על ידי , 3/10/2017 19:04  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





105,729
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , יצירתיות , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסיפורים בהמשכים - מאת סבטה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סיפורים בהמשכים - מאת סבטה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ