לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

החיים הם במקום אחר


ועכשיו - אל החיים האחרים, אלה בלי הטעויות!

כינוי: 

מין: זכר

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2013    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2013

אחת עשרה שנה (ושבעה שבועות) לבלוג


28/4/13  2:12

 

לפני שנה, ביום השנה העשירי לבלוג (הולדתו, לא מותו, שעדיין לא נקבע), כתבתי פוסט שלא פרסמתי:

 

25/4/12  1:08

את הפוסט הזה תכננתי בדימיוני ימים ארוכים, משל הייתי בלוגר צעיר ומתחיל, כולי בהתלהבות עדיין.

אך לא תכננתי שאכתוב אותו במצב זה של שיכרות.

שיכרות בלתי מתוכננת זו שאחרי הצימר – ומי שלא יודע מהו הצימר, מי שלא חווה  את הצימר שבגדוד העברי, לעולם לא יבין את מהות החיים בשוליים של השוליים של דרום העיר, החיים שהם כנראה גם חיי לעת עתה, לפחות במובן מסויים.

סיכום עשר שנים, ומשפט כל כך ספציפי,מצמצם, בלתי מופשט, שאי אפשר ללמוד ממנו סוציולוגיה או היסטוריה, קל וחומר פילוסופיה.  ובה בעת משפט מפוזר , מעורפל.

זה אומר הכל על כשלונה הנתון מראש של כתיבתי.

ואם יורשה לי, של כל כתיבה שהיא, אם היא מתיימרת לסכם עשר שנים.

אני מאלו המאמינים שרגע אחד בודד, לו נכתב כמו שצריך, ברוחב היריעה ובעומק ובפירוט ובדקות המתאימים למציאות הזו הגדולה – כל רגע בודד יכול וצריך להכיל רומן של אלף עמודים.

ובעשר שנים יש המון רגעים. המון רומנים עבי כרס.

נכון, כולה בלוג, ובלוג שהיה מת לתקופות לא קצרות.

ובכל זאת, אם אני לא אתן לעשור הזה את הכבוד המתאים, אף אחד לא יתן. כל אחד חי את הסרט שלו, והוא הגיבור הראשי בו. ואני לכל היותר גיבור משני מאד בסרט של אותו מישהו אחר. בעיקר כשאני נטול זוגיות.

 

אז ככה, המשפט שתכננתי במשך השבועות האחרונים  להתחיל איתו את פוסט הסיכום לעשור הראשון של הבלוג היה:

אני והבלוג נפגשנו כהיינו ,כדברי המשורר, "כמעט צעירים".


פרושו שאני הייתי בן 32, שטוף מחשבות על כך שישו מת על הצלב בגיל 33.

ואילו הבלוג –כמו חיות שאינן מאריכות לחיות (אוגרים? דגים?) - חודשיים לאחר לידתו, הוא כבר ותיק משהו. הרי בלוג, כדי לחיות, צריך להמציא עצמו מחדש מדי כמה זמן. בטח ובטח שבישראבלוג, שבה כל מי שמעל גיל 22 הוא סוג של זקן, והבלוגים בהתאם, אינם מאריכים חיים. לא שפלטפורמות בלוגים אחרות מאפשרות אורך חיים – ראינו בעשור זה את עלייתם נפילתם של אתרי הבלוגים המוצלחים והאליטיסטיים יותר, "בלוגלי" ו"רשימות". 

חייו הקצרים של הבלוג מתנהלים בתוך היקום המהיר של האינטרנט, שבו מדי כמה חודשים כובש באזז טכנולוגי חדש את הרשת, והופך את הבאזז הקודם למיושן.    כשהתחלתי לכתוב, הבלוגים היו עניין חדש, שעדיין לא נקלט, ועדיין לא הצליח להדיח את הסביבות הטכנולוגיות דרכן אנשים "תקשרו" זה עם זה, כמו הצ'אטים, תוכנות המסרים המיידיים (להם נכונה פריחה גם בשנים הבאות), והפורומים.  אני זוכר שדיברתי עם בלוגרית חדשה, והיא לא הבינה מה יש בו, בבלוג האישי, שאין בפורומים מהם באה, למשל אלו ב"בננות" (שם הבלוגים נכנסו רק כעבור כמה שנים). כעבור זמן לא רב, אותה בלוגרית סגרה את הבלוג הסאטירי שלה, ופתחה בלוג אישי, שהפך לפופולרי ביותר בישראבלוג.

 



הופעה בצימר


והיום אני והבלוג כל-מיני-דברים, אבל ודאי שכבר לא כמעט צעירים. אנחנו מבוגרים, כמעט זקנים. 

מבוגרים אבודים , שלא מצאו דרכם אל החיק הנכסף, אל הבית, אל היציבות. 

במקרה שלי, זה אומר זוגיות, או לפחות איזשהו בית.  לא השכלתי לקנות דירה, מה שהוסיף אל רשימת כשלונותי כשלון כלכלי.  כי העשור הזה היה רע מאד למי שניסה לחסוך כסף, ועוד יותר למי שנאלץ לשכור דירה בתל אביב (ועוד יותר למי שנאלץ לשכור דירה בתל אביב וסובל מדכאון מובנה בכל פעם שהוא נאלץ לעבור דירה).

אז אם לסכם, ההבדל העיקרי בין אביב 2002 ואביב 2012, הוא שבאביב 2002 הייתי כמעט צעיר, ויכולתי עדיין לתלות המון חלומות על קולב העתיד.  זוגיות, בית, ילדים, פרסום, תהילה – יכולתי להניח שזה יקרה בעתיד. זה עדיין לא היה כל כך מופרך, בגיל 32.  לפחות לא כמו שזה בגיל 42 (כמעט 43).

והבלוג הזה, על שלל האנשים הצעירים איתם הוא הפגיש אותי (בגלל הפלטפורמה, אני אומר, ויודע שזו לא כל האמת) , עימת אותי בין השאר עם עניין הגיל, שיותר ויותר הפך להיות issue, עד שנהיה כל כך issue שנעשה מופרך, אבסורדי.

כן,אני נראה יותר צעיר מהגיל שלי (למרות שהתקרחתי וזה מכוער, נקודה).  הגוף שלי במצב הטוב ביותר בו היה מזה עשרים שנה.  ואני מסתובב עם אנשים שצעירים ממני ב 10 עד 15 שנה. 

עד מתי?

לפני עשר שנים הייתי עדיין עם החברים הישנים, שהיו בערך בגילי, או צעירים ממני בלא יותר מכמה שנים. 

במהלך השנים, הם נטשו אחד אחרי השני את סירת הידידות הרעועה, שבעצם אינה אלא כלי תחבורה זמני באוקיינוס הבדידות. סירה ששטים עליה עד שמגיעים לאי הקרוי זוגיות, ממצב החסר הקרוי  אי זוגיות.

רק כשהם נוטשים, אתה מגלה את זה, ומרגיש מרומה.

הם חווים זוגיות מתמשכת ומגורים משותפים, הם עושים ילדים ומקדישים עצמם אליהם. 

הם מְתַרְגֶלים בלי דעת הֶעַלְמוּת האגו;  בעוד אתה מנסה לתרגל את העלמותו ולהגיע לאיזושהי הארה, ב35 ריטריטים, במסעות סמים אינטנסיביים, בעשרות סדנאות רוחניות  -  ורק צולל פנימה חזק יותר אל האגו.

הם כותבים לעיתון, הם כותבים ספרים, מתפרסמים, מתראיינים למדיה.  עובדים בהוראת כתיבה, בעריכה, הגהה, סלקציה.    ואתה ? באי הכתיבה, בחוסר הפרסום.

לפני עשור י' עוד לא פרסם ספר, ועוד לא ארגן את ערבי השירה שהקנו לו את מעמדו כמורה ועורך;  היום מאחוריו שני ספרים והוא מצליח להחזיק בביצים את הביצה הספרותית, עובד מבוקר עד לילה ועושה כסף רב, רק בזכות כח היזמות שלו.   ע' פרסמה שני ספרים שזכו לתהילה מסוימת.  ע'ע' פרסמה ספר ביכורים שזיכה אותה בפרס חשוב. נ' הושוותה ליונה וולך.  ק', שלפני עשור היה צעיר מבולבל, נעשה קול מוביל בשירה (גם אם עודו מבולבל כלשהו).  י', שהכרת דרך הבלוג ועזרה  לך יותר מכל אדם אחר בכתיבה, פרסמה רב מכר משובח.  כמעט בכל מקרים – אתה היית שם וראית את הטיוטות, את הלקראת, ובחלק המקרים נטלת חלק – לפעמים  מרכזי – בעריכה של אותן טיוטות (אך תמיד ייתכן שזו יומרה מופרכת שאני נוטל על עצמי, בדרמטיות ספרותית אופיינית, שאני מורגל לבצע כמעט בלי דעת, ועם זאת סקפטי מאד כלפיה (כלפי עצמי) רגע  אחרי).

ראית אנשים הופכים לפרסונות, בעוד אתה נשאר צל.

ראית את חבריך הופכים להורים, מביאים לעולם יצור אנושי שהוא חלק מהם, באיזושהי צורה. משנים את חייהם לנצח.

[God , זה נשמע כל כך טרגי, ואני כל כך משועשע כשאני כותב את זה. איך להסביר את הפער המתמיד הזה בין מה שמרגישים למה שכותבים, ולמה שנקרא אחר כך?]

אתה שם, בחוסר, והם בדבר האמיתי.

כך היה תמיד. האם כך יהיה לנצח?

במהלך העשור הזה הורי הגיעו לגיל שבו הם וקרוביהם אמורים להתחיל לחשוב על מותם המתקרב, אם לא לבצעו ממש בפועל.  בינתיים הם חיים ובועטים, בניגוד לכמה מבני השכבה שלהם. 

כמובן שיש לי רגשות אשם מעורבים בכשלון על שלא הבאתי להם נכדים. וגם אם אצליח בזה אי פעם, אותם נכדים לא יחוו כנראה סבים במלוא תפקודם. מה שיקשה מאד מן הסתם גם עלי כהורה ועל בת הזוג – שכרגע היא רק פיקציה עתידית שקיומה מוטל יותר ויותר בספק.  (אתם שמים לב איך העתיד מתערבב עם העבר ואיך שניהם מרחיקים אותי מן ההווה?)  לפחות יש להם שבעה שמונה נכדים משתי אחיותי שיופין לא הועם (גם אם הוסתר בשביס ולבוש צנוע במקרה של האחות הקטנה, שהיתה פעם, אם יורשה לי, משאת נפש של חברי הזכרים).

היו גם שתי מיתות של בחורות, צעירות ממני בכמה שנים (אחת אגב הכרתי מהבלוג). אבל בעשור הקודם היו שתי מיתות משמעותיות יותר, אז סך הכל נראה לי שריבוי המחשבות על המוות אינו נובע אלא ממני. 

יש בקרים רבים בהם אני מתעורר והמשפט הראשון שאני אומר לעצמי הוא "לא יאמן! לא יאמן! אני כבר בן nn!! זה בלתי נתפש!" כאשר ערכו של  nn הולך וגדל, ואיתו גדלה תחושת הפער בין מה שהגיל הזה מייצג עבורי, כלומר מה שאדם בגיל הזה אמור להיות – לבין איך שאני כרגע, באותו גיל מופלג, מרגיש, מבחינת הגיל הפנימי.

המשפט הבא שאני אומר לעצמי באותם בקרים  הוא "לא יאמן! אני אמות יום אחד! זה בלתי נתפש! איך ייתכן שאני! עם כל מה שאני! אמות יום אחד?! אהפך ל... לכלום, לגרוע מכלום, לכלום בלתי ידוע, ל..." ואז בהגמר המילים , כשהשפה מרימה ידיים, באה איזו התכווצות בבטן, כמו שלוש נקודות בשפת הגוף.

 

פוסט הזה המשיך להכתב, אבל כרגע נראה לי שאסתפק בחלק הזה. אחרת, בין השאר, יש סכנה שיחלוף עוד עשור ולא אפרסם כלום, ואז כבר יהיה צריך לכתוב את פוסט העשרים שנה לבלוג.  כמובן שזה סיכום מאד רגעי, מאד צר מבט ולא רחב אופקים.

אבל זה הסיכום שבאותו רגע התחשק לי לכתוב].

 

 

/~/

עד כאן הפוסט ההוא.

שנה אחרי, ואני יכול לאמר שלמרות שעובדות החיים – חיי שלי - ממשיכות להיות קשות, ואף ביתר שאת, שכן זקנתי בשנה – למרות זאת, השנה שחלפה הביאה איתה כמה תקוות.

ראשית, זמן קצר אחרי שכתבתי את הפוסט הזה נכנסתי לתקופה מאד טובה שנמשכה כשמונה חודשים, ובמובן מסוים ממשיכה עד עכשיו.  אני לא יכול לאמר מה השתנה, שכן מדובר בתחושה פנימית, חמקמקה מאד, שאי אפשר לקבוע במסמרות של מילים. 

בין הדברים הטובים שקרו לי אני מונה בעיקר שניים:


  1. טקסים מסוימים שהשתתפתי בהם, וחשפו בעיני דברים שאין לי הסבר להם. 
    למרות שהטקסים עצמם קשים מאד לעתים, הם מביאים איתם תובנות, הרפתקאות רוחניות, ובעיקר תחושת ניקיון, ומאפשרים לי להרגיש טוב יותר עם השאלה הקשה שאני מפנה לעצמי: "מה אתה עושה עם החיים הקצרים שלך?".
    ולמרות שאינם בודהיסטים, שכן העבודה שם תלויה ברפואה חיצונית – הרי במהלכם חוויתי עבודה פנימית ששקולה ואף עולה עבורי על העבודה הפנימית שביצעתי בתקופת הריטריטים, וגם לכל העבודה הפנימית הנוספת שאני עושה ב- 12 שנים האחרונות : שעורי הריקוד והתנועה היומיים, וכל הסדנאות השונות והמשונות למציאת הליצן הפנימי  והמתקשר החיצוני וכו'.
    אני מרגיש שהטקסים הללו הם השיא של העבודה הפנימית.  שהטקסים הם עבור אלה שמוכנים להחשף ולו לרגע לאמת הגדולה, עם כל הנוראות של המפגש הזה ועם כל הנפלאות שלו.  מי שהיה שם יודע – אנחנו חסמב"ה, אסירי תודה על המערה החשמלית שנגלתה לנו  - במקרה שלי לא במקרה, שנים חיכיתי לכך.
    זאת ועוד: יש כאן השפעה מבורכת שאינני מבין  עד הסוף (כפי שאין לי הסבר לאותם דברים שנחשפו בעיני).  ההסבר שלי (שודאי עושה לאותה ברכה עוול) הוא שהחוויה בטקסים הוציאה אותי ממעגל ההלקאה העצמית, בכך שהראתה לי – בדרך שכללה לרוב פאניקה ורעד של יראה מול ישות בעלת כח אינסופי, אפל, שמולו מתמוסס האני והגוף (אבל אלו הסברים מילוליים, ובדיעבד, והם עושים רדוקציה של החוויה)  – הראתה לי שלא הכל תלוי בי. שיש דברים בעולם שאין לי שום השפעה עליהם.  כמה ברכה יש כאן עבור מי שכל חייו עסק בהלקאה עצמית. 
    לראשונה גם הבנתי באמת שההלקאה העצמית אינה כל כך שונה מנרקיסיזם (רעיון שנאמר לי בעבר אבל דחיתי אותו ברוגז). מעגל הההלקאה העצמית הוא מעגל "האני שצריך להמציא את עצמו יש מאין, שזו הטרגדיה שלו" כפי שאמר צ'סטרטון בביקורת על העידן שלנו. בהעדר השראה חיצונית, כשהכל תלוי בך, אתה חוזר שוב ושוב אל עצמך. וזה עצוב, ומייבש.  


  2. התחלתי השנה ללמוד בעלמא.  התוכנית הזאת מחזקת אותי במאמץ הסיזיפי להיות אמן. היא מחזקת בי את האמונה – השברירית כל כך, זו שזכתה עד היום רק להתקל בחומות בצורות של אדישות ודחיה, כשניסיתי להוציא החוצה דברים – שאני אמן.
     זה  קורה בין השאר בדרכים הבאות,
    א. בכך שבמסגרת ההיא אני נקרא "אמן" ומצפים ממני ליצירה;  
    ב. בכך שהמסגרת מזרימה אלי חומרים ליצירה.  כאלו שנכתבו לפני מאות ואלפי שנים, על ידי אנשים שכמוני ניסו להסביר לעצמם את העולם הזה, הכאוטי, שנראה לעתים חסר פשר.   ורובם נכתבו בעברית.  מי שכותב בעברית, ועסוק בחומר של השפה (כלומר, לא כותב רק תסריטים לתעשית טמטום ההמונים) – נדהם לגלות את ביטויי העברית בטקסטים עתיקים אלו.
    ג. התוכנית מפגישה אותי עם אנשים יוצרים אחרים, שחלקם אפילו מצליחים בתחומם. לשמחתי, רובם מאמנות פלסטית. המפגש איתם נותן לי לחוות שהקשיים משותפים לרבים. שהשאלה מה הערך של מה שאתה יוצר קיימת אצל הרוב.
    ד. ההערכה שנדמה שאני זוכה לה, וההנאה שאני שואב מלהקריא מול קהל  באוירה מיטיבה זו.
    ה. אוירה מעולה שאיכשהו מתרחשת שם.

    זאת מתנה גדולה שקיבלתי.   והעסוק באמונה הדתית מתחבר לי מאד עם מה שחויתי בטקסים. 

לאחרונה אני הולך לשלוש טיפולים אישיים בשבוע – בנוסף למטפלת בגרינברג שאליה אני הולך כבר שש וחצי שנים נטו (עם הפסקה באמצע – שבע וחצי ברוטו), התחלתי ללכת לעוד שני מטפלים של גוף נפש.  זאת, בנוסף לגאגא (שנה עשירית, ותיק התלמידים, וגם בין המורים אין אף אחד (חוץ מאוהד) שהיה בהתחלה) ולשיעורי תנועה אחרים שאני לוקח במהלך השבוע.  אין יום שבו אין לי פעילות אחרי העבודה.   אני מתאמץ להפוך את החיים שלי לטובים יותר. 







עדיין אין לי חברה, והפסקתי כמעט לחלוטין לצאת לדייטים.      להתפשר ולהקים זוגיות, ואז משפחה, עם מישהי שאיני מאוהב בה  -  כנראה איני מסוגל.   לעשות ילד במסגרת שאינה זוגית, נראה לי זוועה אמיתית, ויתור על החלום הכי נכסף לטובת תחליף סינטטי שהוא בעצם הודאה בתבוסה, בכך שאני אדם שלא מסוגל להיות בזוגיות. בעוד שאני יודע שלפחות בשנות העשרים שלי הייתי בזוגיות ארוכה ונפלאה, מבחינתי. ואני יודע שיש בי כמיהה אמיתית לא לחיות לבד, ולחזור לאינטימיות ההיא, בה הגבולות ביני ובינה התמוססו. 

אני מעריך שהמלכוד בו אני נמצא, משותף לרבים מהחילונים בדור שלי, אולי לא רק בארץ:
מצד אחד, מגיל צעיר גרמו לנו להאמין שהאהבה הרומנטית היא הפתרון לכל הבעיות, הגאולה האולטימטיבית והיחידה, פחות או יותר.

מצד שני, השאירו אותנו לגמרי לבד בחיפוש אחריה. 

כך שאיננו יכולים לוותר על האהבה הרומנטית, או נכון יותר על החיפוש אחריה.  ומצד שני קשה לנו מאד להגשים אותה. אנחנו נמצאים בחוסר מתמיד, כמו אדם מאמין, המחכה עד כלות לנפש למשיח, וכמעט אינו יכול לסבול עוד את הכיסופים.

מה יהיה?  אני באמת לא יודע.  לא נותר אלא להתפלל לאלהים. אני עדיין לא מאמין בו, ודאי שלא דרך אחת המסגרות המקובלות. אבל למדתי להכיר בכוחות העצומים, האלהיים אם תרצו, שמותירים את החיים מחוץ לשליטתי.

 

/~/

בלוג חדש בבננות

 

נכתב על ידי , 19/6/2013 02:50  
30 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של הארנב הרוסי ב-11/10/2015 09:11
 





64,146
הבלוג משוייך לקטגוריות: סיפורים , שירה , צילום
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לjerom_k אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על jerom_k ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ