מזה 6 שנים שאני כותבת בבלוג הזה..

היו תקופות שכתבתי יותר, והיו כאלה שפחות.

הבלוג הזה תמיד היה לצידי. הכרתי דרכו אנשים מדהימים.

האמת היא שמרוב שאני שקועה כל כולי בצבא, אפילו לא שמתי לב שעברו 6 שנים.

עצוב לי שבתקופה הזאת אין לי זמן לכתוב. וכשאני באה הביתה, אין לי את הכוחות.. הרי.. יש כל כך הרבה מה לספר.

אבל... גם הרבה דברים אסור לי לספר. אז אני פשוט נקרעת מבפנים.

כל כך רוצה לכתוב.. אבל יודעת שאסור.

אז.. התחלתי את דרכי אל החלום.

אין ספק שזה קשה ומעייף.

כיף לחזור ולראות את כל החברות מהקורס ולהכיר עוד אנשים חדשים.

עברתי שבוע קשה, מעייף, מאתגר ומעניין.

עוד שבוע שבו למדתי המון על עצמי והכרתי עוד אנשים מקסימים שלקחתי מכל אחד משהו שיעזור לי בעתיד.

אני מתגעגעת למוצב שלי.

לחברות שלי שם.

לחדר שלי, שבשבוע השתנה מקצה לקצה.

לקצינה המדהימה.

פשוט להכל.. לכל פינה ופינה במוצב הזה.

מתגעגעת לארוחות שישי ולהכנת החלות לפני.

למדסים. לימי החפיפה. ועוד כל מיני דברים פשוטים, מובנים מאליהם אבל... כל כך מיוחדים.

הבלגאן במוצב לא נגמר ואפילו החמיר.

3 בנות עלו משפט.

אחת מהן עוברת מקום.

ו... זה פשוט לא יהיה אותו דבר.

כששמעתי את כל מה שקורה שם... הרגשתי כאילו תלשו לי את הלב מהמקום.

פשוט שוק ו.. לא רוצה להבין ולעכל שהכל מתפרק שם..

נשאר לקוות שהן יהיו חזקות.

אין ספק שאני אמשיך לשמור איתן על קשר ולתמוך בהן מרחוק..

ביקרתי היום בחמל שלי...

מסכנות הבנות.. החמ"ל לא במצב טוב..

כל מה שהן יכולות זה לחזק אחת את השנייה.. זאת תקופה לא פשוטה.

אני מאוד מקווה שהן ישרדו את התקופה הנוראית הזאת.

חבל שאני לא שם לעודד אותן ולעזור להן.. כל מה שאני יכולה לעשות זה לתמוך מרחוק..