הסיוט הנורא של חיי
ללכת לישון שטופת דמעות ב22:30 ולהרדם תוך כדי בכי
להתעורר בלי שום סיבה ב-24:00, ולהיזכר בשניה בכל החרא שגרם לי לכל היגון המגעיל הזה. לא להצליח להרדם. לשכב ולבכות במיטה שעתיים.
ההרגשה הזאת שהלב הגרון והריאות מתכווצים, החנק הארור הזה, התהום הזה,
אני לא יכולה לשאת את ההרגשה הזאת
וההצפה המטמטמת שכבר אי אפשר לשלוט בה, וחייבים להוציא אותה, רק שמישהו יקשיב וירגיע
המעבר האינסופי על רשימת האנשים, האי-קיום של הבן אדם הנכון לדבר איתו,
אוסף גיבובי מילים ומשפטים משתפך אל ההוא שבכלל אסור לדבר איתו, והוא אפילו כבר לא שם (מחר בבוקר הוא יקרא את זה האומלל, ויראה כמה שאני פאקד-אפ ואיך לעזאזל אי אפשר להיפטר ממני גם כשאני כבר לא)
כשאני אומרת שבא לי למות, לא להתעורר לעולם, לצאת מהחרא הזה,
ברגע הזה, אני כלכך מתכוונת לזה
ואני מקללת, ברגע זה, את העולם - על כך שיש משפחה בעולם הזאת, שאם אמות, היא תקרוס.
מסננת לעצמי בראש - לפחות תנו לי למות בשקט.
החוסר ערך.
אני כמו דף בעיתון שפשוט מעבירים.
הדברים שקלטתי לאחרונה. תמיד ידעתי אותם אבל פתאום הם חזקים וברורים כלכך.
הדברים שנמצאים לי מול הפנים. ולמה כל הכאב הזה.
אני באמת מאמינה שכל האנשים שהתאבדו בעולם הזה, התאבדו כשהרגישו את ההרגשה הזאת, בצורתה העמוקה ביותר: חוסר ערך.
חוסר ערך לקיום, לאנשים, לעולם,
אבל בעיקר
לעצמך.
(*משפחה ואכפתיות זה לא האישו)
להריץ את הכל כמו סרט
הגעת לעולם, לאף אחד לא היה זמן/כוח אליך, כל העולם היה מרוכז בעצמו, את היית ההפרעה, נשלחת לגור במקום אחר (דווקא שם היה בסדר, אבל קשרת את זה חזק מדי לנטישה, אז גם זה לא חרט בך איזו חוויה טובה), חזרת לאותו המקום הקודם, לא היה זמן/כוח אליך, כל העולם היה מרוכז בעצמו, אין לך מקום, אין לך ערך
היום
החיפושים התמידיים האלה אחריי תפיסת ערך בחיים של מישהו, של אנשים מסביב, ואם בהתחלה זה היה בכוח כי רק ככה למדת שמתייחסים אלייך ומגיבים (אפילו שזה היה בצעקות, לפחות התייחסו), בסוף זה עבר לדרכים אחרות, ואת יותר מורגשת,
אבל בסוף, אם זה נגמר, ולאף אחד לא אכפת,
זה פשוט סוף העולם שלך
כן, פשוט סוף העולם.
אין לך ערך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Rosalie S.