לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

בית חרושת לדובוני גומי




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

1/2018

פנצ'ר


יש משהו נורא עקום במתירנות הישראלית, שקוראת לכמה טיפות גשם וקצת רוח "סופה" בזמן שאלפי רקטות ששוגרו עלינו מעזה נקראות "טפטוף". והטפטוף הזה גרר אותי ואת הדס, בתי בת ה5, מהפארק בשדרות ישירות למקלט. היה צפוף, ומסריח, ומחניק, והיא בכתה וגם אני הייתי קצת לחוץ. אבל היא לא בכתה מהעומס וגם לא מהחמאס, היא בכתה כי עד לפני חצי דקה היא שיחקה בפארק במכונית על שלט רחוק שלה, מרצדס לבנה עם פנצ'ר בגלגל הקדמי-ימני שקניתי לה ליום ההולדת, והנה עכשיו היא נשארה עם השלט ביד מתחת לאדמה כשהמכונית המפונצ'רת כמה מטרים מעליה. היא ניסתה לברוח ולצאת מהמקלט ובאמת התרחקה כמה מטרים ממני ולא הייתי יכול לראות אותה בין עשרות האנשים המפוחדים, אבל למזלי אני לא יוצא אתה מהבית בלי רצועה לילדים. היא בצבע כתום ונראית כמו הקפיץ סלינקי ההוא שילדים שיחקו אתו במדרגות בשנות ה90, אבל צד אחד מחובר לידי, הצד השני מחובר לידה של הדס ועשרות זוגות עיניים כעוסות היו מחוברות ישירות לעיניים מבקשות המחילה שלי. וזה לא שאני יכול להגיד לכולם שזו לא הייתה הבחירה שלי. לא הצעקות שלה, לא הבכי שלה ואפילו לא הלידה שלה.

 

אני אוהב את הילדה שלי הכי שבעולם. היא תמיד רצה אליי כשאני ואמא שלה מחליפים משמרות, היא אוהבת שאני מאלתר לה סיפורים לפני השינה במקום לקרוא מהספר, הממתק האהוב עליה הוא משחת השיניים הוורודה של טום וג'רי ואתמול היא אפילו קראה לי "אבא", לראשונה מזה 5 שנים. הדס בעלת תפקוד בינוני-נמוך בספקטרום האוטיסטי ונחשבת כבעלת תפקוד נמוך. המכונית על שלט שקניתי לה ליום ההולדת היא המשחק האהוב עליה כבר כמה חודשים, והפנצ'ר בגלגל הקדמי-ימני מעולם לא גרם לה לחשוב על לזרוק אותה. אפילו פעם אחרת כשניסיתי לתקן את הגלגל עם פלסטלינה ואיזולירבנד היא מיד חטפה את המכונית מידי והסתגרה בחדרה. לילדה אמנם קשה לדבר ואפילו להביע רגשות, אבל היא בהחלט יודעת מה היא רוצה ומה לא.

 

כשקיבלנו את האישור לצאת מהמקלט, החזקתי את הדס בידי ורצנו החוצה כשהרצועה משתלשלת לה על הרצפה ורצנו לחפש את המכונית בכל רחבי הגן. חיפשתי בשיחים, בפתחי הביוב ואפילו בכל פחי האשפה, והיא לא נמצאה בשום מקום. אני לא מבין מי מספיק חסר לב ללכת לפארק ולגנוב מכונית צעצוע עם פנצ'ר מילדה אוטיסטית. למרות שהפארק היה מאוד רועש מכל העיתונאים שהתגודדו באזור וראיינו את התושבים על המצב הביטחוני, את הבכי של הדס שמעתי יותר מכל. היא צנחה על הברכיים, כולה דמעות ונזלת, ליטפה את שלט המכונית עם האגודלים הקטנים שלה. למרות שלרוב לילדים אוטיסטים בעלי תפקוד נמוך יש קושי מוטורי, והדס בקושי יכולה להחזיק טוש או כפית, היא דווקא שלטה במכונית כמו שומאכר עם תנועות אגודלים עדינות בג'ויסטיקים וכשתגדל ודאי תקרע אותי בפיפ"א, אבל כרגע היא בעיקר קורעת אותי עם הבכי שלה. התקרבתי אליה, הנחתי יד על ראשה והיא הסתכלה לי בעיניים, רצועת הקפיץ הכתומה ליטפה את פניה. הבטחתי לה שמחר אמצא את המכונית שלה והיא בכתה קצת פחות.

 

קבעתי להיפגש עם אמא של הדס מיד לאחר שאוריד את הדס בגן לחינוך מיוחד כדי לרכוש לה מכונית על שלט חדשה. היא אספה אותי במרצדס שלה, הפעם לא צעצוע אלא רכב חברה אמתי מסוכנות מרצדס-בנץ בה היא עובדת. כשהגענו לסוכנות חנות המתנות של מרצדס עוד לא נפתחה, אז הלכנו לקפיטריה לשתות קפה בינתיים. הזמנתי אספרסו וראיתי שהיא עוד תקועה במדף החטיפים, קוראת את הערכים התזונתיים של כל אחד ואחד מהם. הייתי יכול לצחוק עליה שהיא תישאר רזה בכל מצב, אבל אני יודע שהאובססיה שלה היא בגללי. אני זה שסיפרתי לה שהיא צריכה לצרוך יותר חומצה פולית בזמן הלידה כדי שההיריון עם הדס יעבור בהצלחה והילדה תיוולד בלי מומים, והיא באמת הקשיבה לי ואכלה המון אוכל בריא ולקחה כדורי ויטמינים. אבל היא הגזימה וצרכה יותר מדי חומצה פולית מבלי לדעת שזה מתכון כמעט בטוח לאוטיזם, והנה, הדס ככה, ואני לעולם לא אסלח לעצמי על זה. וכמו שדוגמניות שומרות על משטר קלוריות קפדני, כך היא שומרת על משטר חומצה פולית קפדני, לא לאכול מעט מדי ולא לאכול יותר מדי, ובהתחשב בעובדה שעל רוב המוצרים לא טורחים לרשום את כמות החומצה הפולית זו לא עבודה קלה, ומי יודע מתי תיכנס שוב להריון לא רצוי. "בשיבולת שועל יש הרבה חומצה פולית אז קחי אחד כזה ובהמשך היום תאכלי דברים בלי חומצה פולית" אמרתי לה, והיא זרקה את הנייצ'ר ואלי שהיא החזיקה על הפרצוף שלי. "אתה קנית קונדומים מזויפים מאיזה מפעל מקרית אתא ובגללך קרה הפנצ'ר, למה שאני אסמוך עליך בנוגע לבריאות שלי?!" גערה בי ונעצה בי מבט, וכל שאר עובדי מרצדס בקפיטריה עצרו הכל ובהו בי ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי. תוך כמה שניות היא חייכה חיוך קטן, עצמה את העיניים ואז התפוצצה מצחוק. מודה, צחקתי גם. היא הצליחה לעבוד עליי כל פעם מחדש בצורה כזאת ואף פעם לא שיעמם אתה, והאמת? זו אחת הסיבות למה התאהבתי בה מלכתחילה.

 

כבר הרבה זמן שאמא של הדס ואני לא אספנו אותה ביחד מהגן לחינוך מיוחד, וזה לא שאנחנו הורים גרושים שלא מוכנים להסתכל אחד לשנייה בעיניים. היא ידידה טובה שלי עוד מהצבא וערב אחד שתינו יותר מדי והיא נכנסה להריון לא מתוכנן בגלל קונדום לא מהימן, ושנינו החלטנו שהיא לא תעשה הפלה, ונלך על זה עד הסוף. רצה הגורל והדס נולדה ככה, ובטח שקשה לטפל בה כשאנחנו שני הורים שהם רק ידידים ולא התמסדנו מעולם. "חבר שלי רואה את המשחק בדירה שלנו, אז בוא נלך לדירה שלך והדס תפתח שם את המתנה. אחרי זה נזמין פיצה" היא אמרה לי כשנכנסנו בשער הגן לחינוך מיוחד, ולא טרחה להסתכל לי בעיניים תוך כדי. אני שונא את חבר שלה, לא נפגשתי אתו מעולם אבל אתם יודעים את המעמד שלי, ברור שאני שונא אותו רק מעצם הקיום שלו.

 

כשעלינו במעלית הדס הצביעה על השקית שאני מחזיק ביד ואמרה "מרסדס", אבל לא במבטא ישראלי, היא הדגישה את ה"סה" במלעיל, והעיניים שלה נצצו כי היא ידעה שזו החברה של המכונית שלה שעלתה לשמיים. אבל היה אסור לה לפתוח את השקית, כי עוד לא שיפצרתי את הרכב שלה, עוד לא פינצ'רתי את הגלגל הקדמי-ימני שיגרום לה לחשוב שבאמת מצאתי את הצעצוע שלה ולא סתם קניתי אחד חדש. "בואי הדסי, תעזרי לאמא לסדר את השולחן, אוכלים פיצה" אמרה אמא של הדס ונתנה לי את הפתח לברוח עם המכונית החדשה לחדר שינה ולהפוך אותה ללא כל כך חדשה. פינצ'רתי את הגלגל הקדמי-ימני עם נעץ, הזלפתי פנימה דבק נוזלי, ייבשתי את העסק בעזרת מייבש שיער (שהיה לי מלפני שאת התלתלים החליפה קרחת) וקינחתי בסלוטייפ על אזור הניתוח בגלגל. זה לא היה הטיפול המושלם לפנצ'ר במכונית על שלט רחוק אז וגם לא עכשיו, הגלגל שוקע מעט ימינה והרכב לא נוסע ישר, אבל זה בדיוק מה שעשיתי אז וזה בדיוק מה שהדס תקבל עכשיו, רכב חדש שנראה בדיוק כמו זה שאיבדה כשנפלו הטילים. הנחתי את המכונית ואת השלט על השולחן בחדרה של הדס. כיביתי את האור, סגרתי את דלת חדרה והלכתי לטחון קצת פיצה עם המשפחה המפורקת שלי.

 

"הדסוש, לאמא ולי יש הפתעה בשבילך" אמרנו לה ברגע שסיימה לאכול את הקשה של הפיצה כמו ילדה טובה, והעיניים שלה נצצו. האישונים שלה התרחבו כשהכנסתי אותה לחדרה החשוך והצטמצמו שוב ברגע שהדלקתי את האור. עמדתי מימינה של הדס, אמא שלה עמדה משמאלה, כרענו חצי-ברך מלפניה והושטנו את ידינו לעבר המכונית שהייתה על השולחן וצעקנו "טה-דה!!" כמו בריקודים של פעם. מרצדס לבנה על שלט רחוק חדשה מהניילונים, הגלגל הקדמי-ימני מפונצ'ר בדיוק כמו שהמכונית שהיא יודעת שהיא איבדה ולא יודעת שלא חזרה. "אמא ואני מצאנו את המכונית שלך בפארק!" אמרתי לה, "והחלפנו סוללות בשלט. בואי נוציא אותה לסיבוב, הדסוש?" הדס פסעה בחשש לעבר המכונית, ולא טרחה לבדוק את הגלגל המפונצ'ר. היא הביטה אל תוך חלונות הרכב וניסתה להתמקד פנימה. ואז פתחה את כל אחת מארבע דלתות הרכב. אמא ואבא והדס לא שם" היא אמרה. היא סגרה את דלתות המכונית ופתחה אותן שוב ושוב ושוב. בכל פעם שפתחה את הדלת מחדש מבטה נעשה עגום יותר. בעין אחת המשכתי לבהות בהדס, בעין השניה פזלתי לעבר אמא שלה. היא הייתה המומה כמוני ומשכה בכתפיה. היא פתחה וסגרה את דלתות המכונית עשרות פעמים, בכל פעם ניסתה לחפש אותנו ברכב צעצוע. בבת אחת עזבה את המרצדס ועברה לבחון את בית הבובות שלה, ואז החזיקה אותו באוויר וניערה אותו באגרסיביות בתקווה שייפול משהו, אך כל מה שנפל היו דלתות הפלסטיק והרהיטים שנשברו והדבקתי בדבק מגע. בית הבובות שלה היה במצב נורא גם לפני זה כי היא שיחקה בו כל כך באגרסיביות, וקרטון האריזה שעמד על המדף העליון מציג בית יפה לעומת החורבה שהדס מנערת כרגע. אבל רק אז הבדקתי שההבדל בין שני בתי הבובות הוא לא רק במצב הנכס, אלא גם ב3 הבובות שהגיעו יחד עם המשחק, גבר אישה וילדה. לא זכור לי שראיתי בזמן האחרון את הבובות האלה, עם הצירים המתקפלים ברגליים ובברכיים כך שאפשר להושיב אותם על רהיטי הפלסטיק, ואולי לא רק לשם? אמא של הדס עמדה לצדי, וראיתי אותה מנסה לאמוד בעזרת כפות ידיה את גודלן של הבובות לפי הציור על האריזה לעומת גודל תא הנוסעים במכונית. היינו באותו ראש. להדס מעולם לא היה אכפת מהמרצדס, חדשה או לא, מפונצ'רת או עם אוויר בכל הגלגלים. היה אכפת לה מהנוסעים במכונית, מהמשפחה המפורקת שמאוחדת רק בתוך מכונית צעצוע. היה אכפת לה מאתנו.  

 

לקח לנו הרבה זמן להרדים את הדס, כי היא הייתה בסערת רגשות לא רק מהבובות שאיבדה, אלא גם מכך ששיקרנו לה. אמא של הדס אמרה שהיא יוצאת לכמה דקות למרפסת לשיחה עם העו"ד לגבי המזונות ואחרי זה נשב על הטפסים, ובינתיים לקחתי את המכונית מחדרה של הדס כדי לשחק איתה קצת. היא הייתה ממש מתוחכמת, לא על סוללות אלא על מנוע בנזין 95 ויכולה להגיע ל100 קמ"ש, ומאיצה מ1 ל100 במהירו –"מה אתה חושב שאתה עושה?!" אמא של הדס צעקה לי מהמרפסת כשדחפה את הראש שלה לסלון, "המכונית הזאת ממש רועשת, אתה תעיר את הדס!" רציתי להעיר לה שהצעקות שלה עלולות בעצמן להעיר אותה, אבל היא צודקת, אפילו הצעקות שלה לא היו רועשות כמו המכונית הזאת. השכנה הזקנה קומה מתחתינו דפקה עם המטאטא על התקרה, ותינוק בוכה נשמע מהקומה למעלה. הדס תמיד שיחקה עם המכונית בפארק הרועש בצהריים, אבל הלילות פה דווקא דיי שקטים. "אף פעם לא שמת לב כמה רעש המכונית הזאת עושה? לפני שאיבדת את המכונית הקודמת לא יצא לכם לשח-" הדלת במסדרון נפתחה, הדס יצאה אלינו בפיג'מה, ידה האחת מחזיקה ביד הדובי שמשתלשל על הרצפה וזו השנייה משפשפת את עיניה. "רעש" הדס אמרה בקול עייף והתחילה לחזור לחדרה. "האמת, אנחנו תמיד משחקים בפארק ודיי רועש שם מהצעקות של הילדים, ואיבדנו את המכונית מתי שבאו מהתקשורת לראיין את האנש..." הפסקתי לדבר, אמא של הדס אומרת משהו נכון. כבר 2 בלילה והרחובות ריקים, וגם בפארק כבר אין הרבה תלמידים שותים כמו פעם. אמא של הדס הלכה להלביש את הילדה שלנו ולצאת איתה לפארק, דווקא בשעה הזאת. הושבנו אותה על הכתפיים שלי, אמא שלה החזיקה את הדס בידה השמאלית, ובזו הימנית הזיזה באגרסיביות או הג'ויסטיקים בשלט המכונית, כדי שהמכונית תזיז את גלגליה כמה שיותר מהר וכך תרעיש כמה שיותר. אולי נמצא את המרצדס הלבנה המקורית, זאת עם הפנצ'ר בגלגל הקדמי-ימני והבובות של שלושתנו חגורות במושבי הנוסעים, מנסה להיחלץ מאיזה שיח אימתני. את המכונית החדשה נשמור לחלקי חילוף, כדי שבמקום שפשוט נחליף משהו שאולי לא טוב, נשקיע את כל המאמצים בעולם לתיקון עד שיעבוד. עצמתי את עיניי כדי לנסות לתגבר קצת את חוש השמיעה, אמא של הדס החזיקה אותה חזק כדי לשמור על שיווי המשקל שלנו והדס תפקדה בתור העיניים שלי והמגדלור של כולנו, וככה כולנו היינו מחוברים לא בעזרת רצועת קפיץ, אלא בעזרת מגע אנושי. ואחרי הרבה זמן, גם אם רק ללילה אחד, תפקדנו כמו משפחה מאוחדת. מיששתי שוב את הכיס במעיל לראות שחבילת הסוללות החדשה עדיין שם. זה עומד להיות לילה ארוך. לילה לבן כמו המרצדס הרועשת המפונצ'רת עם המשפחה בתוכה שאולי עוד נמצא בפארק השקט.

 

נכתב על ידי דג מוזר , 20/1/2018 00:38  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של דג מוזר ב-10/2/2018 16:19
 





Avatarכינוי:  דג מוזר

בן: 25

Google: 




73,511
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , 20 פלוס , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לדג מוזר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על דג מוזר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ