לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

יאיר, ניו יורק, הבלוג



Avatarכינוי: 

בן: 68





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


6/2011

איך אבא שלי נהיה ציוני


(פורסם לראשונה במגזין הרשת 'אחר' ז"ל)



אבא שלי היה גיבור. בהחלט. הוא הקים תנועת נוער וקיבוץ. הוא היה בכיר במוסד לעליה ב' שהציל אלפי יהודים ממוות ערב מלחמת העולם והעלה עשרות אלפי עולים לא ליגאליים אחריה. הוא היה מוביל במבצעי ה'דורה', ה'דריאן', וה'אקסודוס'. אבא שלו, מאיר, החליף את שם משפחתו מ'גלפנד' ל'צמרת' בתקופת הקונגרס הציוני הראשון, והיו אלה ראשי תיבות שביטאו אג'נדה. צמר"ת. ציון מדינה ריבונית תהיה. כשאבא שלי היה בן 10, מאיר לקח אותו למסע של חצי שנה בפלסטינה, שנועד לבחון אפשרות עליה. להוותם, כשחזרו, חלה מאיר בשחפת, ואבא שלי, בן 12 אז, טיפל בו במשך שנתיים, עד שמת, בסנטוריום בדנבר. הבקשה האחרונה של מאיר משמריה לפני מותו, אומר הסיפור המשפחתי, היתה שיגשים את מה שהוא עצמו תמיד חלם עליו אך לא הצליח להגשים - לעלות לארץ ישראל, וזה מה שאכן אבא שלי עשה. בגיל 15 הוא עזב את המשפחה, עזב את לוס אנג'לס, עלה לארץ, הצטרף ל'חוג הזקן' בגימנסיה הרצליה שייסד את המחנות העולים, והשאר היסטוריה...



ב 1964, בגיל 54, הוא נהרג בתאונת עבודה בקיבוץ. אני הייתי בן 15. אחרי מותו אמא שלי עברה על אלפי המכתבים, ביררה וליקטה, ויצרה ספר לזיכרו, 'בוקר תמיד' שמו. זה היה ספר על ציונות ואידיאליזם צרוף, הירואי, ומה שתיארתי כאן, ורוב מה שידעתי עליו, שאוב ממנו. שמריה עצמו לא סיפר כמעט דבר על עברו.


ב 1977 יצאתי למסע הגדול שלי בעולם, ובין היתר שהיתי כחודש בלוס אנג'לס, אצל הסבתא בתיה והדודה רוז. יום אחד, רק רוז ואני בבית, היא פצחה לפתע, אאוט-אוף-דה-בלו, בסיפור מוזר, שנגע לפרשה ההירואית, המיתולוגית, הרחוקה ההיא של עליית האח הבכור שלה, אבא שלי, בגיל 15, לפלסטינה, והיה זה סיפור שונה לגמרי מכל מה שהכרתי עד אז.


הסיפור של רוז הלך ככה:


בימים הרחוקים ההם השחפת היתה קטלנית. מאוד מידבקת, מאוד מסוכנת, ובימי טרום-הפניצילין ההם, גם חשוכת מרפא. כשהסתבר לבתיה שמאיר חולה, לא היתה לה ברירה. היא היתה חייבת להגן על הילדים, וזה מה שהיא עשתה.
היא הבהירה למאיר שעליו לעזוב את הבית, ואכן הוא עזב. אולם אז שמריה, הבכור, בן 12 אז, הפתיע. הוא עזב את הבית והצטרף לאביו הגוסס, וטיפל בו עד שמת. הכעס על האמא שלו בתיה היה גדול, סיפרה רוז, ומנקודת המבט שלו זה היה מובן, אפילו מוצדק. אך בתיה מצידה, כך אמרה רוז, גם היא עשתה את מה שהיתה חייבת לעשות - להגן על הילדים.

את הסיפור הזה היא סיפרה בנימה מתנצלת. מגוננת על סבתא בתיה, שעדיין היתה אז בחיים.


הסיפור הדהים אותי, ולא בגלל שהתמונה הכללית לא היתה מוכרת, אלא בגלל שהיא תוארה מזוית כל כך שונה, כמעט הפוכה, מכל מה שתמיד שמענו. הסיפור של רוז לא היה גדול מהחיים. המילה 'זיוניזם' לא הופיעה בו אפילו פעם אחת. לא היה בו אף קמצוץ של אידיאולוגיה, רק זעם נחוש, נורא, של ילד בן 12 שאמו הוציאה מהבית, לתמיד, את אביו הדועך במחלתו, בגלל מחלתו.

זמן לא רב אחר כך חזרתי לארץ, ורושם השיחה המוזרה התעמעם. ברבות השנים אמא שלי נפטרה, רוז נפטרה, וכבר כלל לא הייתי בטוח שהבנתי אותה כהלכה, או שאפילו הסיפור בכלל סופר, או אך תעתוע היה.


בשנת 2003 עברתי לאמריקה. המעבר לא היה מקרי. הוא היה מתוכנן. זה היה על מנת להישאר. לתמיד. הגירה. ירידה, איך שתרצו. בינואר 2006 התחתנתי עם קרולין, ילידת סאן דייגו, ובפברואר נסעתי איתה להכיר את משפחתי החדשה, והחלטתי לנצל את ההזדמנות, ולהקדיש כמה ימים, בעזרתה, להבהיר כמה נקודות סתומות גם בהיסטוריה הקליפורנית של המשפחה המקורית שלי, משפחת צמרת.


נקודת המוצא היו שני צילומים מ 1925. צילום הלוויה, וצילום הקבר והמצבה של מאיר. בכתב ידה של אמא שלי נכתב בדף הצילומים באלבום התיאור 'המצבה של מאיר צמרת בדנבר, קולורדו'.





קרולין עשתה בלהטיה האינטרנטיים, ואחרי כמה ימים היא באה ובישרה לי: אמא שלך טעתה. מאיר אכן מת בסנטוריום בדנבר, אך את הגופה הם שלחו לקבורה בלוס אנג'לס.

חקירה נוספת, נמרצת שלה, הביאה לגילוי המצבה עצמה. היא נמצאה בבית העלמין היהודי הישן, הנידח, 'בית ישראל', הממוקם בעיבורה של מה שהיום היא שכונת עוני קשת יום, מוכת פשע, במזרח לוס אנג'לס.





ב 2008 התקדמתי עוד צעד בחקירת ההיסטוריה המשפחתית. הפעם היה זה הדוד ג'ו, האח הצעיר של אבי, שהתנדב ללחום בפשיסטים בספרד, נהרג שם, ושום פרט על מותו ומקום קבורתו לא נודע.

הצלחנו לאתר, מלבד מקורות חיצוניים, גם חומרים אישיים - מכתבים מג'ו, מרוז, מסבתא בתיה, הקלטות של רוז, צילומים ישנים, וזה איפשר לצייר תמונה של חייו הקצרים, האינטנסיביים של ג'ו (וליצור אתר וספר לזיכרו). עלתה מהמקורות פעילותו למען החלכאים והנדכאים - העובדים, השחורים, היהודים, המעצרים התכופים, ההתנדבות לבריגדות הבין לאומיות בספרד, הטיהורים הסטליניסטיים בתוך המחנה הרפובליקני, ולבסוף המוות בקרב הנסיגה הנורא של 1-2 לאפריל, 1938, בכרמי הגפנים המנצים של גנדסה הקטאלונית.


אך לא זה הוא נושא הפוסט.


במקביל לחיי ג'ו, ציירו המקורות גם תמונה של משפחת צמרת כולה, והיא היתה שונה מאוד מהתמונה אותה הכרנו מ'בוקר תמיד', ודומה מאוד למה שעלה מאותה שיחה מוזרה עם רוז ב 1977.

בעקבות זאת גיבשתי לעצמי סצנריו חדש, 'מעודכן' (נכון לעכשיו...), ל'מה שבאמת קרה שם':


נישואי מאיר ובתיה היו נישואי שידוך, בהם החתן והכלה לא הכירו לפני כן. בתיה, כמו רוב יהודי מזרח אירופה, רצתה להגר, להימלט מ'ארץ הפוגרומים', ומאיר, אז כבר 'אמריקאי ותיק' יחסית, שילם את הוצאות הנסיעה ופירנס בכבוד את המשפחה החדשה.

ההתאמה האידיאולוגית בין בני הזוג, לעומת זאת, היתה קטנה, וההתאמה האנושית, כך נראה, לא היתה גדולה יותר.
עבור בתיה, הציוניות העזה של מאיר לא היתה יותר משיגעון, ואם משווים את תנאי החיים אז באמריקה ופלסטינה קשה לא להסכים איתה. מיליוני היהודים שהיגרו אז מרוסיה לאמריקה, לא לפלסטינה, מעידים על כך כאלף עדים. ב 1920, כשמאיר ושמריה היו בביקור שלהם בפלסטינה, מאיר הציע במכתב ששמריה הנער יישאר שם ללמוד, ותגובתה היתה 'אם הילד נשאר, גם לך אין מה לחזור', וכשסמוך לאחר שובם מפלסטינה התגלתה השחפת, היא חשה שאפילו המחלה עצמה איכשהו נבעה מהחיידק הציוני...


זרע הפירוד, דומה, היה שם מלכתחילה, ובכל זאת, רק ההתפרצות הפיזית של השחפת הביאה לשבר - ככל שנחשף כיעורה הזדוני של המחלה, נהייה ברור יותר לבתיה: היא חייבת להוציא את מאיר מהבית, ולבסוף היא אכן הוציאה אותו, וזה נעשה למרות רצונו.

הקטנים, ג'ו ורוז, לא הבינו. הם היו קטנים. שמריה הבכור היה אמנם רק בן 12, אך הוא הבין, והוא לא יכול היה לא ללכת עם האב החולה, אל תוך התהום שקרעה לא רק את המשפחה, אלא גם את הנשמות, של כולם, לתמיד.


מאיר לא סלח, ועל כן את הרכוש הוא הותיר, באפוטרופסות, לשמריה הילד, לא לאשתו, לא לילדים שנותרו איתה. ג'ו בן ה 13 נאלץ להתחיל לעבוד, מאז ואילך, כל יום, אחרי שעות הלימודים, כדי לקיים את המשפחה, ובתיה גם היא מעולם לא סלחה.


הקרע, החורבן, היה שלם, והילדים נשאבו אל תוכו בעל כורחם, כל אחד אל 'הצד שלו'.


בין הלוויה לעזיבת שמריה הפרידה חצי שנה. בחצי השנה הזאת שמריה חי בלוס אנג'לס, אך את בית אימו לא פקד. שנים לאחר העזיבה לא היה בקשר עם אימו.


כשברבות הימים הוקמה מדינת ישראל, הוא מיהר לבטל את האזרחות האמריקאית שלו, וזה לא היה הליך אוטומטי - זה דרש התייצבות בשגרירות האמריקאית, וחתימה על בקשת ויתור מפורשת. 


שנתיים לפני שנהרג, ב 1962, והוא בן 52, שלחה בתיה שני כרטיסי נסיעה ללוס אנג'לס. אמא שלי נסעה. אבא לא.


מדובר היה כאן אם כן, כך נראה, בכעס עמוק. בנטישה.


*


האם מה שאני אומר זה שהציונות של אבא שלי היתה עשוייה מכעס? שכל מה שאמרו לנו, שכל מה שכתבו, על המחוייבות האידיאולוגית, על ההתמסרות עד כלות לצרכי הכלל, היה שקר?


לא. לא זה מה שאני אומר.


הרובד האידיאולוגי, ההתמסרות הקנאית למען הכלל, היו קיימים. בעלי עוצמה, דומיננטיים.

אך למטה, במעמקים, חתר הכעס, מן הסתם ברובו לא מודע, ועדיין בעל עוצמה. עוצמה גדולה. אולי עוצמה מובילה.

אנשים רבים, בעיקר הפרוגרסיבים שבהם, נוטים להציב 'אמוציות' כנגד 'ערכים אידיאולוגיים', ומדגישים את הנחיצות והיכולת לכפוף את האמוציות להכרה האידיאולוגית.


אל תאמינו להם.


זה תמיד מעורבב. הם תמיד נלחמים זה עם זה, האמוציות והאידיאולוגיות, ובו זמנית מזינים זה את זה. מכים ומחבקים כאחת.


*


ועדיין, בעינה נותרה עומדת שאלה המצפה לפתרון:
הקבר של סבא מאיר, איך קרה שאמא שלי כתבה שהוא בדנבר, קולורדו?


משהו כאן לא התקבל על הדעת.


הלא ב 1962, כשאמא שלי ביקרה בלוס אנג'לס, כל אלה שידעו היכן מאיר נקבר עדיין היו בין החיים. שמריה, רוז, בתיה.


והרי אם למישהו בעולם חשובים היו הנצחה, קברים, מצבות - זאת היתה אמא שלי.


ואם למישהו בעולם חשוב היה הדיוק בפרטים הקטנים, בכל הפרטים הקטנים, עד האחרון שבהם - זאת היתה אמא שלי.


ואמא שלי הלא היתה טיילנית גדולה. לכל פינה היא הגיעה. אך אל הקבר של מאיר לא, כי הוא הרי 'היה בדנבר'.


ואם תאמרו: ואולי היא כן ידעה? אומר: לא. לשקר אמא שלי פשוט לא ידעה. להסתיר כן. לשקר לא. מן מבנה מוח שכזה.


אז איך אפשר בכל זאת להסביר את הטעות?


לדעתי, יש לכך רק הסבר אחד:


כל מי שידע, הסתיר.


מדוע בתיה ורוז הסתירו, מחקו, אפשר להבין. כבר דנו בכך.


אך מדוע הסתיר שמריה את קבר אביו באיזה שהוא מקום לא קיים ב'דנבר'?


איני בטוח, אך יש כמה רמזים.


במכתב אלי, מ 1963, המופיע בספר, משובצת הפיסקה הבאה:


"הן סיפרתי לך שילדותי היתה עצובה מאוד [האמת, לי לא זכור שאי פעם הוא סיפר על ילדותו העצובה... י"צ]. אב חולה, נדודים הרחק מיתר בני משפחתי, בחבלים שונים ומרוחקים של ארצות הברית, התהוות יחסי רעות עם אבא... ההרגשה האיומה של נער המלווה את גסיסתו האיטית (שנתיים ימים...) של אביו, ויודע שאין תקנה, ואין מנוס מהגורל העצוב..."


בספר 'בוקר תמיד' אמא שלי מציינת כמה דיבר אל שמריה, עד סוף ימיו, השיר הטראגי של המשורר האידי לייוויק 'בלדה על בית החולים בדנבר', אותו בית חולים עצמו בו מת מאיר.


הספר 'בוקר תמיד' נפתח בפיסקה מתוך מכתב של שמריה להדסה בסוף 1939 (השנה הנוראה, הנואשת, בה ג'ו כבר היה מת, ושמריה התרוצץ כאחוז אמוק באירופה, מנסה, בשארית כוחותיו, לשוא, לחלץ יהודים מההשמדה שאת בואה הוא ראה בוודאות):


'אגדה עתיקת ימים מספרת כי האדם מכוסה בשבעה צעיפים. כל צעיף שהוא מגלה חושף משהו מהכמוס בו. והאדם פורש ומסיר את צעיפיו אחד אחד לפני העולם ולפני הקרובים לו, הכל לפי מידת הקירבה והאמון. ורק תנאי אחד התנו האלים: ששה צעיפים מותר לו לאדם לגלות, אך את השביעי – בל יגלה לעולם...'


נדמה שכאן התשובה.


לא את קבר אביו הוא החביא.


לא לצו-אלים הוא ציית.


לחתום את הכאב הנושן, המצמית, שבתוכו, ד' אמות בתוך האדמה, זה מה שהוא ביקש.


'ששה צעיפים מותר לו לאדם לגלות, אך את השביעי – בל יגלה לעולם.'


רב הכאב שם. רב מנשוא.





נכתב על ידי , 24/6/2011 16:09   בקטגוריות פרסונלי, פוליטי-חברתי-אנתרופולוגי-פסיכולוגי  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 40 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ליאיר, ניו יורק אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על יאיר, ניו יורק ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ