לא כלכך כאב לי בפוסט הקודם. רגשות חרטה קטנים על זה שנרדמתי ולא באתי לשבט.. באמת תוך 12 דק' זה עבר. פחות.
ניסוי מוצלח הייתי אומרת. למרות שהייתי שמחה לא לנסות בכלל.
מחר יוצאים למחנק. עבדנו מלא, ישנו מעט. ואין לי כח לזה בכלל. בכלל בכלל.
אבל יוצאים כמו גדולים.
ויש אמת קטנה שאין לי אומץ לומר.
אני מתגעגעת מלא ואת זה אתם יודעים.
אני מתגעגעת מלא וכשאני חושבת עלייך יש דמעות בעיניים.
את הדודים והבני דודים אני אראה עוד. פעם בשנה שנתיים.
ויש אנשים שאני לא אראה יותר לעולם.
אני לא הטיפוס המתגעגע. בכלל לא.
אבל אני מתגעגעת אלייך מלא.
אם לומר את האמת את האדם היחיד בחיים שלי שהתגעגעתי אליו באמת ובתמים.
כשאני חושבת על זה שלא ראיתי אותך כבר שנה וחצי יש דמעות בעיניים.
לא בוכה או משהו. אבל מתגעגעת כמו החיים שלי והעפעפיים כבדים ורטובים קצת, אני לא אשקר.
ואני חושבת על כמה שקשה לך, ולא בקטע מתנשא או מרחם או משהו כזה. פשוט כואב לי איתך, וכואב לי גם בלי קשר. ועברת את שלב ההדחקה ואני כל כך גאה בך, כי אני עדיין שם. ואני קופצת מדבר ולדבר ובכלל לא חושבת על זה. כי אסור. כי לא מדברים על זה בכלל.
קבענו פגישה אחרי המחנק.
ואני כלכך מתרגשת. אחרי כל הדחיות והביטולים אנחנו נפגשות. ואת האדם היחיד שנשאר לי מהחלק הזה בחיים.
כי אחותך לא מדברת איתי, ואני גם לא מנסה כי אני פחדנית.
ואבא שלי לא בדיוק אותו בנאדם מאז.
ואת שלי, והזיכרון הכואב של הפעם האחרונה שנפגשנו צרוב לי בראש כמו קרן אור.
היה קל להיות ביחד. היה מאושר ומצחיק, למרות הכל.
ואני אוהבת אותך כמו החיים, ואין לך מושג ואת גם אף פעם לא תדעי כמה שזה עמוק כי אין לי יכולת להסביר.
ואני יודעת שאת בחיים לא תרגישי כמוני.
אבל אמת קטנה נשארת באוויר תלויה לי במחשבות ומסרבת ליפול.
אין לנו נושאים משותפים ואין לנו על מה לדבר.
ואני מפחדת שהקלילות והכיף שהיו לנו פעם הם רק זיכרון, שלא כמו האהבה.
ושאני אבוא ולא יהיה מה לעשות ויהיה מביך ומוזר כמו בשיחות שלנו.
ואני יכולה רק לקוות שזה לא יהיה ככה.
ואם אני אוכל רק לחבק אותך ולהעביר לך את כל החום שעוד נשאר לי, אני אעשה את זה.
מתגעגעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: