לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

תובנות


התובנות שלי על החיים.. ובכלל.

Avatarכינוי: 

מין: נקבה

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


1/2011

ברוך אשם


 

בשבוע האחרון היו שני מקרים שגרמו לי להיאנח בייאוש, להישען אחורה בכיסאי ולתהות מה יהיה הסוף (גילוי נאות: זה קורה לי הרבה, אם כי לא כל רגע-ייאוש שכזה צולח את מחסום תרפיית השוקולד והופך לפוסט).

שני המקרים קשורים לשנאת-סתם (מישהו אמר ש"ס?) שהולכת וגוברת בארץ כלפי אנשי דת, ובעיקר הנטייה להאשימם בכל מה שמפריע לנו במדינה.

מבלי להיכנס לליבת הוויכוח (שעליו אפשר לכתוב לא פחות מבלוג שלם) ומבלי להזכיר אפילו פעם אחת את המילה א' (נו, אברכים. אבל מבטיחה לא להזכיר אברכים פעמיים. אהה, שיט)- רציתי דווקא להתייחס לשני מקרים מאוד ספציפיים שאצלי בראש התחברו לתופעה אחת.

 

1. הראשון וה"וותיק" מביניהם הוא האשמתו של אלי ישי באסון הכרמל. המשבר במערך הכבאות הינו תוצאה של הזנחה (פושעת, ללא ספק) שנמשכת כבר כמה עשורים, כמה שרי פנים, כמה ראשי ממשלות, כמה תקציבים שנתיים וכמה קיצוצים מחפירים. פשעו של אלי ישי זהה לזה של קודמיו- הוא לא מנע את ההזנחה, הוא לא מנע את האסון שאף אחד מאיתנו לא שיער ולא תיאר לעצמו שיקרה.

למה בעצם אתם הולכים להפגין מול ביתו של אלי ישי? נקמה? תחושת אחידות ומטרה משותפת? האם לא עדיף להשקיע את האנרגיות במניעת האסון הבא במקום לחכות שיקרה ואז לצאת במסע צלב לשחיטה רנדומלית של השעיר לעזאזל הבא?

דני רוזן אמר ביום רביעי השבוע: "נלבין את פני ישי עד שיתבייש לצאת לרחוב". זה כבר מזמן לא מרדף אחר הצדק- והכי משעשע אותי התירוץ הנבוב שהרדיפה הזו מטרתה "להציל את הדורות הבאים", שהרי אם אתם רוצים להציל אותם עכשיו זה בדיוק הזמן להתעקש על חיזוק מבנים לפני שתגיע רעידת האדמה שתמוטט חצי מדינה ותהרוג אלפים. הרדיפה הזו היא יותר מכל הוצאת קיטור, ותמיד כשיש צורך להוציא קיטור האשמה נופלת על החרדי או על המתנחל.

תסתכלו לי בורוד של העיניים- האם הייתם רודפים אחר שר הפנים שלנו בצורה כזו אם היה מדובר בבחור חילוני? למשל מאיר שטרית (קדימה) או אופיר פינס (עבודה) ששופעים היום תירוצים מדוע בתקופת כהונתם לא תוקצב מערך הכבאות כראוי.

ולמה, באמת, אתם לא דורשים מהם תשובות?

ולמה, באמת, אתם לא מתעניינים בגורלם של הילדים שהבעירו מלכתחילה את האש- גם כן מתוך רשלנות פושעת?

ולמה, באמת, אתם לא מחפשים בין שורות המשטרה מדוע קטע הכביש המדובר לא נסגר לתנועה?

ולמה, באמת, אתם לא מחפשים בין שורות מערך הכבאות מדוע המאמצים לכיבוי האש התחילו רק שעות רבות לאחר שדווח עליה לראשונה?

אני יודעת שלכעוס על המשטרה או על הכבאות זה מאוד לא פופולארי, כמו גם לכעוס על שרי פנים קודמים, אבל אני לא יכולה שלא לתהות אם זה היה קל יותר באם היה להם זקן ארוך וכיפה על הראש.

 

2. המקרה השני רחוק שנות אור מאסון הכרמל, וכאן דווקא מדובר במותו של שחקן הכדורגל האגדי אבי כהן. מדינה שלמה עקבה בדריכות אחר ניסיונות ההצלה של אבי כהן והימים הקשים והארוכים שבהם המשפחה נעה בין תקווה לייאוש. כולנו- ובעיקר כלי התקשורת- עטפנו אותם בחום ובאהבה עד לאותו הרגע בו החליטו בני המשפחה שלא לתרום את אבריו של אבי, למרות שהיה חתום על כרטיס אדי. ואז השתררה שתיקה לרגע, מבוכה. אף אחד לא רוצה לכעוס על משפחה ישראלית אהובה ומפורסמת, ועוד בימים קשים כל כך! הפיתרון פשוט, זעקו הכותרות: "אבי כהן רצה להציל חיים, הרבנים מנעו ממנו", "שרלטנות במסווה של יהדות" וכמובן אחד הטובים: "בלחץ רבנים: משפ' כהן החליטה לא לתרום איברים" שזכה ל- 1029 תגובות, נחשו כמה מהן מביעות חיבה כלפי אנשי דת.

אז נתחיל מהסוף: אדי הוא אינו כרטיס בעל משמעות משפטית, אלא מהווה "הצהרת כוונות" בלבד שתכליתה השפעה על שאר הבשר בהחלטה (שהיא אך ורק שלהם) האם לתרום את האיברים או לא. ולאלו מכם שעדיין מתקשים: המשפחה החליטה.

הדיון הזה על "מי דיבר עם המשפחה ומה אמר לה" הוא מיותר ואידיוטי, והוא שוב נובע מאותו צורך של הוצאת קיטור- שכמובן לא ניתן להוציא על המשפחה האהובה. ניתן באותה מידה לדון בארוחת הצהריים שאכלה המשפחה באותו היום שבו החליטו לגבי תרומת האיברים. רק תחשבו על הכותרת "אבי כהן רצה להציל חיים, קרואסון מנע זאת ממנו".

אז בסדר, יכול מאוד להיות שהגיעו רבנים מזרם מסוים לדבר עם המשפחה. ויכול מאוד להיות שהם אמרו למשפחה שלא כדאי לה לתרום את האיברים של אבי, מכיוון שכשהמשיח יגיע ויחיה את כולנו הוא פשוט לא יצליח להחיות שלד שחסרה לו כיליה (או שקר-כלשהו אחר). זה בכלל לא משנה. אני גם בטוחה שהגיעו אינסוף חברים ומכרים, כמו למשל שוקי זיו, יו"ר איגוד שופטי הכדוריד וידידו של אבי כהן, שתרם את איברי בנו, וניסה לשכנע את המשפחה כן לתרום. למי שכן מתעקש שהסיבה הייתה דתית- הרי שהרב הראשי שלמה עמאר בעצמו "אישר" את תרומת האיברים של אבי כהן. ובנוסף לכל זה היה כמובן כרטיס אדי החתום בכתב ידו של אבי.

אלוהים נתן לכל אחד מאיתנו זכות בחירה. אף אחד מאיתנו הוא לא בובה על חוט. בני משפחת כהן הם לא מוגבלים והם לא תחת השפעה של סמים כלשהם או כת. הם בסה"כ אנשים רגילים שהגיעו להחלטה שלא לתרום את איבריו של אב המשפחה. אין לי שום דרך או סמכות לשפוט את החלטתם, מכיוון שאני לא במקומם. וזה גם לא העניין. העניין הוא שהרבנים אשמים. לא פחות מעלילות הדם על הכנת מצות מדם של נוצרים- ממש כך גם פה מדובר במצב שבו "המשפחה כבר הסכימה לתרומת איברים, המסמכים היו מוכנים" וממש אז צץ משום מקום רב נמוך ושמנמן, עטוף שחורים, עם עוזרו הגבוה והגמלוני בעל האוזניים והשיניים הבולטות וביחד הם חטפו את העט מידי המשפחה ובמעשה כשפים נתעב גרמו להם להימנע מלחתום על תרומת האיברים. אח"כ הם צחקו בקול גדול והלכו לבעוט בארנבון שעבר שם במקרה.

אגב, גם משפחתו של אבי כהן אמרה היום כי החלטתה לא לתרום את איבריו לא נבעה משום השפעה חיצונית של רבנים וזו הייתה החלטה שלהם בלבד.

אבל מה הם יודעים בכלל? מסכנים, הם עדיין תחת כישוף.

נכתב על ידי , 8/1/2011 00:34   בקטגוריות דת, עצוב, שחרור קיטור  
הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



20,646
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה , משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנוקטת עמדה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נוקטת עמדה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ