לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

דברים שרואים מכאן

העולם דרך משקפיים מיוחדים של הסוציאליסט האחרון. מזועזע, בהלם ומבולבל. בעצם, זה אני


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2007

אז מה בעצם קרה בסוריה? וגם קצת כדורים פורחים


מלא זמן לא כתבתי. לא בגלל חוסר רצון לכתוב או בגלל מחסור בנושאים לכתיבה (תודה לאל החיים היומיומיים שלי מספקים לי הרבה חומר טוב. לפעמים משעשע לפעמים מרגיז לפעמים סתמי לחלוטין - מה שמזכיר לי שאתמול אכלתי במבה אחרי הרבה זמן שלא נגעתי בזה).

 

הפעם רציתי לפרוק תהיה מוזרה שיש לי בלב. לי נראה כאילו זה רק טבעי שמדינה תתנהל בהתאם לחוקים שלה, ולא ינסו לעקוף אותם בכל מיני צורות מוזרות. אני מדבר על "התקיפה" של חיל האוויר בסוריה.

 

זהבה גלאון התראיינה לאחד העיתונים (או שניהם, או שאולי זה היה בכלל ברדיו) ואמרה שהיא מבקשת מהיועמ"ש (היועץ המשפטי לממשלה) שיחייב את רה"מ לדווח לוועדת חוץ ובטחון מה קרה שם.

לוועדת חוץ ובטחון לפי החוק חייבים לדווח על כל פעילות חריגה של צה"ל. מה זו פעילות חריגה אפשר להתווכח, אבל כנראה שטיסה של מטוסי קרב בשמי מדינת אוייב עונה על ההגדרה הזאת.

אז מה הבעיה בעצם?

הג'ינג'י אמר שזאת קטנוניות ובכלל עדיף לשמור על עמימות במיוחד אם הפעולה הצליחה. ניסיתי להסביר לו שלדווח לוועדת חוץ ובטחון, שיושבים בה כל מיני מינויים פוליטיים, זה לא לשבור את העמימות. אחרי הכל הוועדה הזאת אחראית על פעולות צה"ל, ולפי חוק חייבים לדווח לה.

אז הוא אמר שאם ידווחו לה אז בטוח יהיו הדלפות. שאלתי אותו אם הוא יודע על כל מה שקורה בוועדה הזאת, וכמובן שהוא ענה לי שלא.

ואז הזכרתי לו שאחרי מלחמת לבנון השניה, הוא התרעם על כך שרה"מ, שר הבטחון והרמטכ"ל לא התייעצו עם גורמים נוספים. ובעצם מה שהוא עושה כאן זאת איפה ואיפה. מצד אחד אם הפעולה מוצלחת (אם הייתה בכלל פעולה - עמימות!) אז לא צריך לדעתו להתייעץ עם אף אחד, ואם הפעולה לא מוצלחת, אז הוא מתרעם שלא התייעצו עם אף אחד. ניסיתי להסביר לו את האירוניה שבעמדה שלו, על כך שלהתייעץ עושים לפני הפעולה, וההצלחה נמדדת אחרי הפעולה. אבל הוא כדרכם של עקשנים סירב להודות בסתירה הפנימית של העמדה שלו ורק התבצר בתוכה עוד יותר. אולי זה בגלל שהוא ג'ינג'י.

 


 

בלי הרבה קשר עברנו דירה. אפשר לכתוב מערכון שלם על חיפוש דירה ומעבר. רגע, בעצם עדי אשכנזי עשתה את זה כבר. שיט.

 


עוד לא קשור אחד, אתמול נסענו לפסטיבל הכדורים הפורחים. "מוזמנים של האירוע" היינו. הגענו לשם והצגנו את עצמינו בקופה (אצל מנהל הקופה בשטח). התגובה שלו הייתה "עיתונאים? אין בעיה, כמה כרטיסים אתם צריכים?". לא היה לי כוח להסביר לו שאנחנו לא עיתונאים (האישה כן עיתונאית בעצם, אבל היא לא קשורה לסיפור הזה) אלא הוזמנו לאירוע ע"י החברה. כן, אני הבטחתי לשפוך כמה מילים עליו. :)

 

אז זאת דעתי - מדובר במסחטת כסף משומנת היטב, ושעתיים של שקט להורים. נסענו לשם במיוחד מהמרכז (מזל שהעבודה משלמת לי על הדלק) נתקענו בפקק עצום בכניסה למקום ואז עלינו לאתר באוטובוסים. בתור חובב טבע וטיולים תמיד נחמד לראות את עמודי שלמה, אבל הפעם הם לא היו במרכז.

נכנסנו פנימה, והדבר שהכה אותנו קודם כל הוא כמות הדרדקים שהסתובבה שם. חלק בצרחות, חלק בבכי, חלק מרוחים בצבע, וחלק מרוחים באוכל.

כן, זה היה ארוע למשפחות. בין פינות היצירה השונות, והזכות להצטלם בתוך סל של כדור פורח (רק סל, בלי הכדור) החלטנו ללכת לאכול משהו. בפרוספקט היה כתוב שיש שם "בית קפה מדברי". אני עדיין חושד שמדובר במחצלת עם הכסאות ובלי הקפה שהייתה שם. ניגשנו למזנון. עניין העיתונאים לא הרשים כל כך את המוכרת, אז הזמנו לנו פעמיים בגט עם שניצל. תוך כדי הסתכלנו במחירון - והדבר שהסגיר את היות העניין מיועד לילדים במיוחד הוא שפיתה עם שוקולד עלתה 15 ש"ח!!!

שילמנו, לא לפני שראיתי אמא מקטרת שעגלת ה"קוויני" (מקווה שתפסתי את השם נכון) שלה התפנצ'רה.

 

בערך בשבע ורבע התחיל המופע של הכדורים הפורחים. הושמעה מוזיקה, וכנראה שהכדורים היו אמורים להבהב עם האש שלהם לפי הקצב ואיזה סדר שנקבע מראש, אבל זה לא קרה.

 

ברגע שהמופע נגמר, כל האנשים התחילו לנהור החוצה, והסתערו על האוטובוסים. תוך כדי שהם מועכים ילדים של אחרים ("תיזהר, יש פה ילד! - אז מה? גם פה יש ילד, ואת מועכת אותו") אבל צועקים על כולם שאף אחד לא ייגע בדרדק מזיל הריר ומרוח בצבעי הגועש שלהם.

 

גם אנחנו החלטנו ללכת באותו הרגע, אבל חיכינו שההורים יתחילו לריב ליד איזה אוטובוס, ואז הלכנו בשקט לאוטובוס שמאחוריו.

 

החלטנו לא להישאר להפרחת הבוקר (איזה מין שם זה הפרחת הבוקר, נשמע כאילו מגיעים הרבה אנשים ומפריחים להנאתם תוך כדי לגימת קפה) ונסענו חזרה הבייתה.

 

מסקנות:

1. גם עגלות שעולות 5000 ש"ח וצפונה מתקלקלות. אפילו יש להן פנצ'ר. (טוב נו, בכ"ז אלה עגלות שעולות כמו מכונית קטנה וישנה).

2. להביא לילדים אוכל מהבית. במיוחד פיתות עם שוקולד. שוקו יטבתה אפשר היה לקנות במקום.

3. באירוע היה חסר קפה. וגם בירה. וגם חבר'ה שיושבים עם גיטרות. וגם אזור קמפינג. בקיצור - יש מה ללמוד מהפסטיבלים בארה"ב.

4. להתרכז בארוע בוקר. בלילה מספיק מגניב לראות איך הם מכינים את הבלון להמראה. אפשר לעשות איזה הפנינג בערב לילדים קטנים, אבל אני חושב שהיה הרבה יותר מגניב אם אפשר היה להישאר במקום ולראות אותם מתכוננים.

5. לדאוג להסעות מאילת וחזרה.

6. הורים מתחלקים לכמה סוגים: אלה שהגיעו עם הג'יפ היוקרתי שלהם, ירדו ממנו עם מיטב ציוד הטיולים (נעליים, בגדים, כובעים וכו') הורידו איזה ילד מעוצב ועגלה שעולה כמו הבית שלי בערך ואז גילו לחרדתם שהילד מערבב את הפיתה עם קצת חול וצבע ואוכל אותה להנאתו. יש גם את אלה שבאים עם שלושה ילדים (בגילאי 3-4-5) ונראים כמו מילואימניקים שחזרו ממלחמת ההתשה. שיער פרוע, עיגולים שחורים מתחת לעיניים, לבושים ברישול ורק מחפשים מישהו שייקח מהם את הילדים לכמה שעות כדי שהם יוכלו לישון. אחרונים חביבים הם אלה שהילדים בכלל לא מענינים אותם. הם באו עם ציוד צילום יקר. הם הגיעו פרקו את הילדים ושלחו אותם לחופשי, ועברו להציב את ציוד הצילום שלהם (האנשים מערוץ הראשון מקנאים בהם) ולמצוא את הפוזה הטובה ביותר לתמונה.

 

זה הכל בעצם. בסך הכל היה דיי מפגר.

נכתב על ידי , 1/10/2007 13:50  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של serve ב-3/10/2007 12:25



כינוי: 

בן: 39




20,318
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לארילו אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ארילו ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ