לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

חולמת.


.Can't brake the silence, It's braking Me

Avatarכינוי: 

בת: 22

MSN: 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2014    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

11/2014


זה מרגיז. 

וזה לא משנה כמה אנשים יש מאחורייך וכמה הם אוהבים, וכמה לא אמור להרגיש לך לבד.. 

אבל דיי, כמה אפשר למשוך את זה? 

כמה אפשר לכסות את זה במחלת שקר כזו או אחרת?

ומי כבר באמת יכול להבין? כל אחד יוצא לי עם תשובה הזויה כזאת או אחרת, "זה הכל בראש", "פשוט תשכחי מזה", "ברגע זה קורה תפעלי את זה ותראי שזה יעבור", "פשוט תפסיקי עם זה, כי בסוף לכולם ימאס ולא תישארי עם כלום."

כאילו אני שולטת בזה, כאילו זה עניין של בחירה כל כך פשוטה. 

אתם לא רואים בנאדם מסתובב עם 40 מעלות חום ואנשים פשוט אומרים לו "צא מזה".

למה? כי זה מוצדק. זה בסדר. להיות עם חרדות, לעומת זאת, זה לא בסדר.

זה לא בסדר כי פיזית לא רואים עלייך כלום באמת, את סתם נראית מוזר שאת לא מסוגלת לגשת לאף אחד בעבודה המחורבנת הזאת של המלצרות, ושכל שני וחמישי את ממציאה תירוץ של איזה כאב ראש או כאב בטן ולא מסוגלת לסיים משמרת של 8 שעות. 

ולאנשים נימאס, לאנשים באמת נימאס בסוף. 

אבל את באמת לא מסוגלת לתפקד. את פשוט קופאת. ככה זה. זה בא ואין מה לעשות. זה משתק. 

וזה מפחיד, זה מפחיד כי אי אפשר לחיות ככה חיים, לא ככה ובטח שלא על כל מיני כדורים כימיקליים שממה ששמעתי לרוב, 

רק עושים מצב גרוע יותר. אני לא מבינה איך אנשים חיים עם זה כי מאז שזה התחיל לי אני לא מסוגלת לסיים שום דבר שהתחלתי,

רק בורחת כל הזמן מעבודה לעבודה ומנושא לנושא, בורחת מכולם ומהכל. 

אבל דיי, אין לאן לברוח יותר. את בת 22 ויש לך כבר מחוייבויות, ואת יודעת שמכאן זה רק יילך ויגדל.

עצמאות, שאיפות, עתיד. לא רוצה. 

לא מצליחה להחזיק עבודה, כל דבר שהוא יציאה של מטר מהבועה הנוחה שלי, מסתיים באסון.

וזה מעצבן שנותנים לי תקוות שווא שכן יהיה בסדר כי זה חרטא,

כי אין יציאה משם, כי אני יודעת ומכירה את עצמי,

כי זה כל החיים היה לי בראש והינה זה הגיע.

אי אפשר להיפטר מהחרדות האלה, אפשר רק לדכא אותן..

בינתיים זה הן שהצליחו לדכא אותי.

לא, אין לי מושג מה עושים מפה וגם לא כתבתי פה שנתיים פשוט מרגישה כבר כל כך נואשת

ופשוט הרגשתי צורך לכתוב, שידעו,

מרגישה שאני תקועה במבוך כבר כ"כ הרבה זמן ואין לי מוצא ממנו, פשוט אין לי.

כל הזמן בסטרס על כלום.

אנשים מייחלים לשקט ושלווה בחיים שלהם כמעין מטרה כללית שמכוונת להם את החיים אבל אני,

אני באמת מבקשת שקט. שאני אוכל להיות לבד ופשוט להיות רגועה. שלא יעבור לי כלום בראש או שאם יעבור,

שלא יהיה פחדים, הפחד מלנשום הפחד מלחיות..

פשוט לשבת בשקט בכיסא ולנשום. זה באמת בקשה מוגזמת?

כמה אפשר לספוג? כמה?


מה כבר ביקשתי?..


 

 

לעזאזל. לילה טוב שיהיה. 


 

נכתב על ידי , 25/11/2014 19:20  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-25/11/2014 22:42
 





7,263
הבלוג משוייך לקטגוריות: צבא , מתוסבכים , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל./_//     Beautiful Disaster אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ./_//     Beautiful Disaster ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ