לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

החיים עפ"י סיגלית.



Avatarכינוי: 

בת: 23

MSN: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


10/2007

"מיומנה של סיגלית" - פרק 3.


יומני היקר,

היום בבית ספר, הגיעה אלינו ילדה חדשה. היא אחת הבנות הכי נחמדות שהכרתי בחיי.

היא התיישבה לידי, למרות שהיו עוד אלפי מקומות ליד בנות יותר יפות, יותר... מזמינות.

אך היא בחרה לשבת לידי, והיא חייכה אלי, ודיברה איתי כל השיעור.

היה לי קשה לדבר. כלכך הרבה זמן לא דיברתי עם מישהי בגיל שלי.

כל פעם שהבנות האחרות היו צוחקות עלי, אני הייתי שותקת.

ועכשיו? עכשיו יש לי את רוני. רוני הוא שמה.

היא באה מרעננה, עיר שדי קרובה לכאן, לת"א.

היא אמרה שהיא עברה לכאן בגלל שאביה מצא עבודה טובה כאן.

נזכרתי באבי המובטל, שיושב בבית ומעשן, וזומם איזה עונש להעניש אותי הפעם.

דמעות נצצו בעיני, אך היא לא שאלה.

היא ידעה שזה מוקדם מידי, ושעליה לא לשאול יותר מידי שאלות.

לא ידעתי אם להגיד לה או לא.

מצד אחד, לעולם לא נקשרתי למישהי כלכך מהר, אך מצד שני, אם אני אספר לה, אולי היא תתרחק ממני?

או שאולי היא תנסה לעזור?

אני לא יודעת. אני לא יודעת כלום.

אני אתחבר איתה. אני אחכה קצת, לראות אם מישהו יעדכן אותה בזה שאני הילדה הכי לא מקובלת בכיתה. בבית ספר. בעולם. נראה אם היא תעזוב אותי, תנטוש אותי כמו כלבה ללא בית חם.

אך בינתיים, היא היחידה שמדברת איתי בשיעורים. היא היחידה שמדברת איתי נקודה.

היא היחידה שמסוגלת להסתכל לי בעיניים ולא להיגעל, היא היחידה שלא צוחקת עלי, היא היחידה.

ואני מקווה שזה יישאר ככה.

שלך,

סיגלית.

נכתב על ידי , 26/10/2007 12:54  
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



"מיומנה של סיגלית" - פרק 2.


יומני היקר,

אתמול אבי נתן לי לאכול פת לחם ומים. אך כמו שציפיתי, המים היו מלוכלכים, ולא ראויים לשתייה.

אחרי שאכלתי הקאתי הכול.

אתה בטח חושב שאני נורא רעבה, אבל אני כבר התרגלתי לזה.

בטח בגלל זה אני כלכך לא מפותחת, ובטח בגלל זה אין לי חבר, או מישהו שיאהב אותי.

אין לי חברות, כי הן חושבות שאני מגעילה ושאין לי כסף.

אך מהזמן שאני מסתכלת מהצד על כל בנות הכיתה, אני רואה איך הן מנצלות אחת את השנייה.

כל אחת מרכלת על חברתה מאחורי הגב, ואז מבקשת ממנה דברים.

וזה לא שיש קורבן אחד.

כולן ככה.

זו לא חברות.

פשוט לא חברות.

אומנם לעולם לא הייתה לי חברה,

וגם אם הייתה לי, היא התרחקה ממני כששמעה היכן אני גרה, ועל משפחתי,

אך תמיד ידעתי מה זו חברות.

וזה? מה שהולך בין בנות כיתתי? זו לא חברות.

שלא נדבר על איך שהן מתעללות בי.

לא רק שקשה לי בבית, עכשיו הן גם צריכות להקשות עלי בבית הספר.

הן לא יודעות. לא יודעות מה אני עוברת. הסיבה היחידה שהן מתעללות בי זה בגלל שאין לי חברים.

הן יורקות עלי, זורקות עלי ניירות, צוחקות עלי מול הפרצוף. ואחת מהן פעם דחפה אותי, והדבר היחיד שעשיתי זה לבכות, כמו ילדה קטנה. רצתי לשירותי הבנות ובכיתי.

רע לי בכיתה, רע לי ב"משפחה".

ונמאס לי מזה.

לא פעם חשבתי על נסיונות התאבדות.

אך אני מפחדת.

כי אולי העתיד יהיה יותר טוב?

ואולי לא?

אני מפחדת שאם אני אמות, אני אפסיד משהו.

אולי תהיה לי ההזדמנות להיות... מה שתמיד רציתי להיות?

או אולי... כל דבר אחר.

פשוט לפרנס את עצמי איכשהו.

ואז אולי לאכול משהו שהוא יותר מפת לחם ומים מלוכלכים.

ואז אולי למצוא לעצמי חברים שיעריכו אותי, גם אם יש לי כסף, וגם אם לא.

היום בבית ספר היה פשוט נורא.

היה טקס לזכרו של יצחק רבין, מה שעוד יותר גרם לדמעות לשרוף את עיני בכאב.

אך כמובן שעצרתי אותן כמה שיכולתי, מכיוון שלא רציתי היערות מכאיבות ועוקצות מבני כיתתי.

לאחר מכן ראיתי את כל בנות הכיתה קונות ברד. המשכתי לדרכי לכיוון הכיתה, ולפתע אחת הבנות אחזה בידי ואחת הסתירה את פי ואת עיני. זעקה נפלטה מפי, והן שפכו את תוכן כוס הברד לתוך חולצתי ועל שיערי. חולצתי הלבנה נהפכה לשקופה, והסתרתי את מה שהייתי צריכה להסתיר. רצתי בדמעות לכיוון שירותי הבנות, ואחרי קריאות של שמחה וצחוק.

חיכיתי לפחות שלוש שעות עד שכל ילד וילד יצא מבית הספר, ורק אז התחלתי ללכת הביתה, מנסה להסתתר בסמטאות חשוכות.

כשהגעתי הביתה, אבי ראה את החולצה, והכה אותי. הוא חושב שקיימתי יחסים עם בן.

ניסיתי להסביר לו, אך הוא לא הקשיב. הוא הכריח אותי ללכת על הברכיים על חתיכות זכוכית קטנטנות, ואז שלח אותי לחדרי.

והנה אני, יושבת על אדן החלון, בוהה החוצה, מחכה לחופש, לשמחה, לאושר.

הוא נמצא מעבר לפינה, אני יודעת שכן.

אך פשוט לוקח לו זמן להגיע.

הוא מתעכב.

כי יש ילדים שצריכים אותו יותר ממני.

שלך,

סיגלית.

 

 

נכתב על ידי , 25/10/2007 19:40  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סיפור חדש; "מיומנה של סיגלית" - פרק 1.


שלום לכם(:

זה בלוג הסיפורים ה-12392347985 שפתחתי.

את כל השאר סגרתי אחרי כמה ימים._."

נקווה שאת הבלוג הזה אני אשאיר.

קוראים לסיפור "מיומנה של סיגלית", והוא על ילדה שכותבת יומן, וזה יהיה היומן שלה.

קריאה מהנהD:



"יומני היקר,

שלום, אני סיגלית, בת 14 מבאר שבע.

קיבלתי את היומן הזה ליום ההולדת מסבא, שכרגע חולה מאוד בבית חולים.

בינתיים אני יושבת על אדן החלון, מסתכלת החוצה, רואה ילדים קטנים משחקים בגן השעשועים, צוחקים. איך אני זוכרת את אותם הימים, שבהם הייתי כלכך קטנה. אני זוכרת את אותו גן השעשועים, אמי הייתה מנדנדת אותי בנדנדה הגדולה, צוחקת, בזמן שאני חצי צוחקת וחצי בוכה מרוב פחד. אני מחייכת לעצמי. איך אני זוכרת את אותם הימים היפים.

אך אמא נעלמה. אמא כבר לא כאן. היא ברחה. ברחה מהכול. ברחה מהחיים איתי ועם אבא. ועם החגורה.

החגורה.

הדבר הכי נוראי שקיים בחיי.

כל יום אבא מצליף בי עם חגורתו, משאיר עלי פצעים. וכל פעם זה כואב מחדש. אומרים שאחרי כמה זמן מתרגלים לכאב, אך זה ממש לא נכון. כל פעם שהוא מצליף בי, אותו כבר חד מפלח את עורי, ודם נוזב ממנו. אני סוגרת את עיניי בחוזקה כשאני נזכרת ביום הנוראי ההוא, כשאמא ברחה, ואבא היכה אותה, והוציא אקדח מכיסו. אך אמא מיהרה לצאת מהבית ולרוץ. לרוץ מהר. ומאז היא לא חזרה. לא התקשרה. לא יצרה קשר. כלום. פשוט ברחה.

ואני מתגעגעת אליה. מאוד.

למה אנחנו לא יכולים להיות כמו כל משפחה נורמלית בישראל?

למה אבי צריך להכות אותי כדי לחנך אותי?

האם הוא חושב שזו הדרך הנבונה והטובה ביותר?

האם הוא באמת רוצה את ההכי טוב בשבילי?

ואם כן, אז מדוע הוא גורם לי לכלכך הרבה סבל?

לא פעם היועצת לקחה אותי לשיחה, כדי לברר איתי מאיפה אני מקבלת כל יום פצע חדש וכואב. אך אני מסרבת לענות לה, כל פעם ממציאה לה תירוץ שונה. פעם אחת סיפרתי לה שנפלתי על זכוכית, אך היא לא האמינה, והחלה לצעוק עלי שאם אני לא אומר את האמת, היא תפנה למשטרה ותגיד להם לערוך בדיקה בביתי.

אך השוטרים לא הגיעו, למזלי הרב. אם השוטרים היו מגיעים, ואבי היה יודע מהי הסיבה לכך שהגיעו, הוא היה מצליף בי חזק מאוד, ואף מנסה לרצוח אותי בדם קר.

ואיך הוא השתנה כלכך? פעם הוא היה אותו האבא, או מפי הילדים הקטנים "האבא הכי טוב בעולם." אז מדוע הוא לא נשאר כך? מדוע הוא השתנה כלכך הרבה? מה גרם לו להשתנות ולהפוך מ"האבא הכי טוב בעולם", ל"אבא שאני שונאת"?

יש כלכך הרבה שאלות בפי, ואף אחד לא יכול לענות עליהן.

חשבתי על להתלונן על אבי במשטרה, וברשות הילד, אך אני מפחדת. מפחדת מה תהיה התגובה שלו כשיישמע שהתלוננתי עליו. הוא בטח ייתפרץ עלי. ירביץ לי.  יהרוג אותי.

אני בטוחה שאי שם, באופק, נמצא הפיתרון. אך פשוט לוקח לו זמן מה להגיע.

טוב, אבי קורא לי לאכול.

שוב פת לחם ומים חמים. אולי הפעם הוא הביא לי מים נקיים.

שלך,

סיגלית.

 

 

מקווה שאהבתםD:

נכתב על ידי , 23/10/2007 19:41  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





208

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לכותבת סיפורים, ווהוD: אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על כותבת סיפורים, ווהוD: ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ