לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


הכל השתנה להיות בדיוק אותו דבר

כינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2017

תן מילל בערפל, ערפד מקלל


תריסר מכשפות סגולות מרשרשות בחלונות ביתי.


(לדעתי נדבקתי בשיר הזה מגרסה כלשהי של עצמי, ז"א ראיתי את זה כתוב איפהשהוא בהקשר של הבלוג וזה תפס שובפעם)


 




 


אני מרגישה כמו בפעם ההיא שהייתי בהריון ;-) כלומר, לא הייתי, אבל חיכיתי בקוצר רוח לתשובה שתעיד שאני לא. 


גם עכשיו קורים המון דברים, במקביל, ומרוב לחץ אני נוסעת לי לטייל לצפון... 


 


בימים הקרובים (במהלך השבוע לפני סוכות, מתישהו שאינו קבוע עדיין) אני עוברת דירה. לבית של החברים ההם שהם חברים רק של שאר האנשים אבל שלי עדיין לא, ויכול להיות שהם תמיד יהיו שותפים ולא חברים, עבורי. אני עוד לא יודעת. הם הוגנים וחביבים אבל הם לא נחמדים באופן יוצא דופן, ועושה רושם שמבחינתם זה לא יעשה גלים גדולים מדי אם אני אגור שם (וגם אם לאו). זה מוזר בעיני שהחתול שלהם מקדיש לי יותר תשומת לב מהם. אכן, זה מאד שונה מלעבור לגור עם אנשים שאת מכירה ושייכת לקהילה שלהם כבר שנים. לגבי החבר'ה האלה זה יותר נכון מצד ג'. יצא מצחיק, צד ג', אבל ג' באמת משחק כבר שנים במשחקי שולחן עם השותף הבא שלי. אני עוד זוכרת איזה  גיקדום אחד, שג' בא איתי אליו ואז כשרציתי ללכת הביתה הסתבר שהוא לא היה מוכן ולא ענה לטלפון כי הוא היה שקוע במשחק בחוץ, מול האיש הזה :) גם אותי הוא לימד משחק או שניים קצרים בעבר, קצרים כי זו העדפתי, לימד כי זה מה שהוא עשה בשולחן הרלוונטי באייקון :) 


 




 


היה נחמד מאד בצפון. 


גם הייתי מאד גאה בעצמי על שהצלחתי לדחוק את זה לתוך הלו"ז שלי במקום לשבת עוד יומיים סתם בדירה. זה הצריך כל מיני דברים, בעיקר להגן על הזמן הזה מלקבוע בו שיט אחר. גם שמחתי ממש שאני מוזמנת על ידי מישהו שמחבב אותי. גם רציתי להיות בחוץ בטבע בתוך מים. כשנסעתי באוטובוס בשלישי בבוקר והוא עבר ליד חדרה ופתאום היתה חלקת מים גדולה מאד שנשקפה מהים, ממש הרגשתי את הילדה שבי מנתרת משמחה. כי זה הולך לקרות. הולכים לנחל. ובאמת היינו כל הצהריים של יום שלישי בירדן, שנבחר כי זה הנהר הכי חמים מבין אלה שאפשר לבקר בהם, ובאמת רק לפנות ערב נהיה קר. בינתיים ירדנו למים, נסחפנו במורד הזרם עד למקום שקל לצאת, וחוזר חלילה, תוך שיחה בטלה. בערב היינו במצפה כלשהו (מצפור בניה) שנמצא ממש מתחת למשגב עם (שהיה נראה לי מאדדדדדדדדדדדדד מוכר. לדעתי פעם המכונף לקח אותי לראות איפה הוא גר כשהוא למד בתל חי, ואני חושבת שאותה חניה ואותן צמרות). ובלילה היינו במיטה. אני לא מאד מאושרת מהעניין, לא מרחפת על עננה של שביעות רצון, ולא נעליים. למרות שבזמן אמת הייתי כן מרוצה שלפחות הפסיק הסבל שבאי הודאות (הוא חמוד! וחשקתי בו במידה מסוימת), אבל אני מודה שיותר קל לי להיות שמחה כשרוצים אותי מכל סיבה אחרת שהיא לא זאת. ואם זה נראה לכם כמו צביעות, אז כן. אבל אין חוק שאומר שאסור להרגיש דברים צבועים בעולם הזה. קמתי עם הכרה צלולה שלא טוב לי, ורק אחר כך התברר יותר טוב שחלק מהתחושה הזאת היא זה שלא בא לי על עוד מאותו תבשיל, וחלק מהתחושה היא בגלל התבשיל הדווקא לא מטאפורי של יום קודם, כי גזים, רבותי, הם מכאיבים יותר ממה שציפיתי. הייתי מנחשת שאדם בוגר כבר היה מודע לאפשרות ולפרשנות של הסוג הזה של כאבים, אך מסתבר שלא כך המצב. ואני ממשיכה להזכיר את החגיגה שחגגתי ביום שבו קיבלתי את וירוס הבטן הראשון, כי הוריי, משהו נורא קורה במערכת העיכול שלי ואני בוודאות לא יכולה להאשים את המערכת הרגשית שלי בזה. אז כאן בגלל שהמערכת הרגשית לא היתה מאושרת במיוחד בפני עצמה, היה לי הרבה יותר קשה עם כאב הבטן, כי לא היה ברור לי אם הוא לנו או לצרינו או מה. 


הבעתי את אלף הסתייגויותי והבחור מיהר להבהיר שלא היתה רצויה איתי מיניות לולא הייתי רצויה באופן כללי ועקרוני, ושניתן גם להמשיך להיות חברים על בסיס שיחה וגם להחליט על גבולות גזרה נוחים יותר קונספטואלית, וזה מרגיע קצת. אני חושבת שאני הייתי יותר כועסת לו הייתי הוא, והיו רוצים אותי בערב ומתבאסים עלי בבוקר. 


 




 


האנשים שמסביבי הולכים ונהיים יותר טובים, בגדול. 


מישהי חביבה, חברה לא קרובה, יצרה איתי קשר היום לשאול מה נשמע. מרצונה. 


ויש מישהו מהכרבוליה שמדי פעם זורק מילה כדי להשאר בקשר.


זה נחמד לי. 


אני לומדת לאט מאד לסמוך על אחרים,


וגם איך הם משתמשים בהתנהגויות שלא היו קודם כדי ליצור ולחזק קשרים


 




 


היום הפסיכולוגית שלי הציעה לי משהו, דנו בו ואז היא שאלה אותי אם אני מעוניינת. 


היא שאלה באמת. הניחה את השאלה על השולחן ואז השתהתה המון, חיכתה לתשובה שלי.


לא שמרה על מומנטום שאפשר יהיה לשחרר אותו ברגע שאני אראה סימן של כן, אלא ממש עצרה. 


זה הפתיע אותי ונגע ללבי. 


 


גם ג', חמוד שהוא, שחופר לי כל היום וכל הלילה על איזה משחק מחשב כלשהו עד שאני אומרת לו שדי (לקח לי זמן להעביר את זה ממה שאני יודעת בלב למשהו שאני יכולה להגיד לו בפרצוף, שזה חטף לי את חוט המחשבה ליותר מדי זמן בשביל משהו שמעניין רק אותו), שאל הפעם אם אני רוצה לדעת ואחר כך כשהיה משהו שהצריך עוד פירוט, שאל אם להרחיב. אמרתי לו כן לשאלה הראשונה ולא לשניה, והייתי מרוצה. אני מקווה שזה היה נחמד גם לו. אני אברר איתו מחר, כשניפגש.


מחר אנחנו מפרקים רהיט ומרכיבים רהיט אחר בדירה שאני עוברת אליה בקרוב, ואז ג' נשאר (כדי לשחק משחקי לוח בכיפור) ואני הולכת (כדי לארוז בדירה הישנה בכיפור). לא יודעת אם ניפגש לישון. הרבה שאלות עולות וכאמור מרוב עומס אני מחליטה שאני אחיה עם לא לדעת את התשובה לעת עתה, וזה פתרון קביל עלי וזה מיוחד בשבילי. משאיר מקום בשביל לעשות דברים בהתראה קצרה כמו לנסוע לצפון. 


 




 


לפני כמה ימים מישהי ששמה כשמה של ת' יצרה איתי קשר כדי לאחל לי מזל טוב ליום ההולדת. 


מרוב שאני מתגעגעת לת' חשבתי שזו היא והתרגשתי כל כך. אבל זו לא היתה היא ואני מרגישה כמו עפר הדרכים בהקשר הזה. רצוצה ונוחה להיות מוסטת בכל רוח. לא סגרתי אף דלת עם ת', אבל ברוב האינטראקציות שיש לי עם דמות המחשבה שלה בראש שלי וקצת גם איתה, אולי מוטב שאסגור. זה כואב לא לצפות אבל לשמוח כל כך בטעות, ואז לגלות את הטעות. אפילו לא התאכזבתי מהמישהי האמיתית. אני מחבבת אותה מאד ושמחה שהיא יצרה קשר. אבל זה שהיא הדגישה את החלל השלילי שהיא ת' היה ממש לא נעים. 


 




 


הדבר שהכי מפחיד אותי בלעבור דירה אל מחוץ לשכונה זה שאני הולכת להיות יותר רחוקה מהאנשים שהיו הקבוצה החברתית שלי (מעבר לג' ולזהוב) בתקופה הזאת. ז"א, יידרש יותר מאמץ כדי להשאר ולהכלל. ומאמץ בחורף זה לא דבר שכ"כ הגיוני בעולם ההגיון שלי. אשתדל לשדר את החשש שזה יוצר אצלי לאנשים, כדי שזה אולי יהיה משהו שעוד אנשים דואגים לו. בינינו,אין לי תקוות גדולות מדי. המאמץ העיקרי עדיין צריך להיות שלי, וזו דרכו של עולם. 


 




 


תוך כדי שכתבתי את הפוסט הזה שאלתי את המכונף בהודעה אם הוא באמת גר במשגב עם, והוא ענה שכן, אז רקדתי ריקוד ניצחון קטן לטובת זכרונה הויזואלי והרגשי של הצנצנת. וחוץ מזה שכחתי ונזכרתי לסירוגין שבעצם עוד משהו מיוחד- מחר יש לי יום הולדת :)


 




 


בכלל, הפיתוי לשלוח דברים אל תהום הנשיה של הזכרון הוא גדול.


 


נראה לי שזה שפתאום קיימת האופציה לא לדאוג כל כך בקשר לדברים מצא חן בעיני, ויש דברים שכמעט באופן קבוע אני "מפספסת" ככה. 


העובדה שיש שאלות שהופנו אלי ושהתשובה אליהן לא חזרה עדיין לבוס שלי לשעבר שגם משלם לי לענות עליהן היא אחת מהן. רציתי לעבוד על זה ביום שני לפני החופשה לצפון ושכחתי. וגם בשני שלפני זה שכחתי. וכדאי מאד שאכניס את זה ליומן לפני שאשכח פעם נוספת, אבל מתי בדיוק פנוי ביומן שלי בשביל זה? בטח לא עכשיו. זו אחת הבעיות. ולא בא לי לכתוב לו ולהסביר את הסיטואציה, וזה לא טוב. כי אז זה נופל חזרה עד הפעם הבאה שצץ. 


 


מדי פעם אני נזכרת גם שאני לא יודעת בעצם מתי הפגישה הבאה שלי עם הזהוב. אבל זה קצת גם לא מועיל לי לדעת את זה עכשיו. סביר שאם הוא לא יעשה מאמץ מכוון לכיוון (כלומר, אם חזירים ימשיכו לא לעופף) אז בטח בכמה ימים שאחרי אייקון, כשיהיה לי כח לחזור לנהל את זה.


 


דבר גדול קרה היום בקשר לפסיכולוגית. היא הציעה לי להשתתף בקבוצה של נשים (בעצם אולי לא רק נשים) דיסוציאטיביות. 


שלמקרה שזה איכשהו התפספס, אני זה- דיסוציאטיביות. רוב הזמן אני מצליחה שגם זה יחמוק בין הסדקים, אבל חלק מהזמן אני מבינה שהרגע לא הקשבתי, שבחצי השעה האחרונה במקום לכבות את האור בהיתי, שכל כך קשה לי עכשיו רגשית שהווליום של דברים נחווה שונה (זה קרה רק פעם אחת, או לפחות רק פעם אחת הבנתי שזה קורה). שתוך כדי שאני מתפקדת אני גם מנסה בכח לחתור נגד זרם שסוחף אותי הלאה מדברים קשים לי, וכשאני נחלצת ממנו לתוך ההווה אני צריכה לדוג כמה שיותר מהר מה כרגע הוביל לזה, כי הנהר רק רוצה להרחיק אותם, ואני... זה באמת נעים יותר כשהרע רחוק, אבל בחיי, כבר נמאס לי לא לדעת לפחות מה בעט אותי לתוך הנהר, או אולי ננסח אחרת, מה היה כל כך מפחיד שקפצתי אליו בהתנדבות. 


היא הציעה לי, ובתגובה דיברנו פגישה שלמה על החוויה שלי של דיסוציאציה. כולל שהיא שאלה על משהו והוא הציף  אותי ואיבדתי לרגע את היכולת לדבר. זה היה קשוח אבל אני גם מקבלת את הרושם שזה אכן מקום בטוח לחוות ולהביא אליו את החוויות האלה. שאני לא חייבת להסתתר בכל רגע ורגע ולטשטש את עקבותי תוך שאני חווה אותן. וזה יכול לפנות לי הרבה יותר אנרגיה בשביל להתמודד איתן. אז אני רוצה. וזה דבר שלא ממש משמח אותי, כי הקרביים שלי לא אוהבים לחשוב על זה, אבל אני יודעת שהוא חשוב וטוב לטווח הארוך.


והיי,


אולי זה באמת מתאים לי. 


אז היא שאלה אם זה בסדר להעביר את הפרטים שלי לקבוצה הזאת, ואז עצרה וחיכתה לתשובה, והמשיכה לחכות גם בנשימה הבאה וגם בנשימה שאחריה, אע"פ שזה היה ברור מבחינת מידע שזה מתאים. היא בכל זאת המתינה כי *באמת* היתה אפשרות שאני אגיד גם "לא מתאים לי", וזו תהיה תשובה לגיטימית. ולמרות שהייתי אומרת כן כנראה בכל מקרה, הפעם אמרתי כן, וגם שאני מעריכה את השאלה, וגם שאם הן יוצרות קשר הם צריכות להגיד באופן מאד מפורש מי הן ולאיזו מטרה הן יצרו קשר, כי אני לא אזכור את השמות שלהן. ואז הוספתי: "גם את שלך אני שוכחת, ואם שואלים אותי אל מי הגעתי, אני נתקעת. אני יודעת איך קוראים לך עכשיו, אבל אין שום ערובה שאני אדע עד הפעם הבאה". 
"אז קבוצת הדיסוציאטיביות בטח תתאים", היא אמרה בחיוך ובאופן קצת יותר חותך, פחות טנטטיבי. ופתאום נבהלתי. אוף שזה נכון. מה, אני כזאת? 





אבל אני כזאת. זו התלונה הראשית שלי כבר שנים. אלה המילים שבסופו של דבר אמרתי במפורש לג', אני דיסוציאטיבית. יש לזה השלכות. ויש אנשי מקצוע שיודעים מה לעשות עם זה. איך לעזור. והצלחתי להביא את עצמי אל סף דלתם ושישאלו אותי "את רוצה להריח מה יש בפנים?". אז אני רוצה, אף על פי שאני חתול סמטאות ואני מאד לא אוהבת את הרעיון להכנס לבית שסגור ככה מכל הצדדים, אפילו אם זה טוב בשבילי.  


יום הולדת שמח, צנצ. 

נכתב על ידי , 28/9/2017 17:18  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , אינטרנט , החיים כמשל
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לצבע ואור אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על צבע ואור ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ