לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


יש לך באופן קבוע ריח של ירקות

כינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2014

סקרנות, ידע ודרכים


הצטברו לי כמה אנקדוטות קשורות, אולי זה יהיה יפה. 

אתמול היה בסמינר המחלקתי שלנו חוקר, שדיבר על רובוטים חקרניים, שניסו לפתח בהם "סקרנות",

כאשר אחד המאפיינים של סקרנות הוא שהיא "פעילה", כלומר לא מספיק לרצות לדעת, צריך גם לעשות משהו, מחקר פעיל, כדי להגדיל את הידע. הוא אמר גם שצריכה להיות הנאה מתהליך החקירה/השגת הידע בעצמו, אבל זה סיפור אחר וידובר בפעם אחרת. 

 

לעומת זאת, לפני כמה שבועות, כשעוד היינו בעצלתיים ג' ואני, דיברנו על סדרות מצוירות, וג' סיפר לי על סדרה יפנית שאחד מקווי העלילה שלה מכיל רוח רפאים של ילד בוכה, שכל הזמן מאבד את הדרך לבית שלו. ג' אמר שהדמות הראשית בסדרה פתרה את הבעיה בסוף על ידי כך שהוליכה את הרוח אל ביתה אך ורק ברחובות שנבנו אחרי מותה, כי הרוח לא הכיר  אותם, וכך לא ידעה איך ללכת לאיבוד.

 

רעיון הזה מהלך עלי קסם, שלפעמים אבדן הדרך הוא הידע הנרכש.

שללכת בדרכים חדשות עשוי להוביל ישר יותר רק כי לא יודעים לבטא בהן את הנטיות המפריעות שלנו עצמנו. 

 

זה נשמע נכון. נשמע נכון גם לאור העובדה שבפסיכולוגיה יש דוגמאות רבות לאיך שלא מעבירים הגיון של בעיה לבעיה מתחום אחר. 

 

פעם השתכרתי ומצאתי את הדרך בתל אביב במהירות וביעילות יותר גבוהה מאלה שהיו לי לפני (וגם אחרי). זה שעשע אותי וגם הפחיד אותי, לגלות כמה מחוש ההתמצאות הגרוע שלי הוא למעשה הרים של דיבור עצמי שלילי ופקפוקים. שהראש שלי אומר המון "ומ  אם לא נגיע?" אפילו כשאני אחרת מנסה כל הזמן לומר שבעוד חצי רחוב, אם נרגע ורק נלך את חצי הרחוב הזה, לא יהיה עוד ספק. ושאפשר אולי להשעות את הספק הזה עד אז ואז להילחץ? 

חבל שאני לא מקשיבה לי.

נכתב על ידי , 18/12/2014 14:48  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עד האזניים


הוא נושק לאזני ופתאום מאוד מאוד חם לי. 

אני מתנשפת בהפתעה ונושקת על שפתיו, בצחוק:

אתה מרגיש את הפרשי הטמפרטורות? 


 

מה אנחנו עושים עכשיו?

 

שאלנו בפעם הקודמת, והמילה שסיפקתי היתה bonding. 

ואיך בעברית? חקרנו, ואחרי שפסלנו הרבה אפשרויות, סיכמנו על "נכרכים". 


 

והפעם? 

 

הפעם זה "חג", ככה אני מרגישה. 


 

הוא שר ואני מצטרפת אליו, אני שרה והוא מצטרף אלי


אנחנו הולכים לישון, אבל מתעוררים כמה שעות אחר כך, חסרי מנוח. 


 


שעה לתוך הבוקר, חוטפים שלוק של אוויר מהנשיקות הארוכות, הארוכות.

אני מסתכלת בעיניים שלו, חצי מתפלצת, חצי תוהה:

"אין לך מושג עד כמה זה יוצא דופן". 

"נכון" הוא עונה, "אין לי נקודת השוואה". 

 

בתור מישהו שאין לו קרקע יציבה לחזור אליה,

 

הבנאדם ממש יודע לעופף. 

 

 



 

זה חג  

ואנחנו חגים, חגים

אבל אני לא בטוחה שנכרכנו ולו כפסע יותר.

 

 

 


 

זה מה שהיה לפני כחודש, 

ודברים מתבהרים להם.

 

אנחנו עדיין לא מצליחים לישון זה במחיצת זו, אבל לפעמים

מה שהגוף חסר זה חיבוק, טובל בו כשאנחנו יחד, טובל בו, ובו בזמו נרגע ומשתכר. 

מה שואבים מהחיבוק הזה? אנחנו שואלים עוד מילה זו מזה וזה מזו.

אני אומרת "אישוש" והוא reassurance. 

 

זה לא טריוויאלי, אני מוסיפה כשאני מספרת על זה לת'. 

לא בטוחה שזה לא סוג הדברים שדווקא כן טריוויאלי להסכים עליהם לגבי הערך של חיבוק, היא אומרת, אבל מחדדת:

עצם האפקט שיש להסכמה הזאת, הוא זה שלא טריוויאלי.

 

יאללה, בסדר חיוך

נכתב על ידי , 18/12/2014 07:38   בקטגוריות מה שמגע מביא, חושניות קיומית  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כבתוך מצודה עתיקה.


איך אתעורר משנתי ואין בלבי אמונה. 

 


 

הפסיכולוגית: איך קוראים לך באייקון?

צנצנת. למה שלא יקראו לי כך? זה השם שלי...

 

איך ג' קורא לך? 

צנצנת.

מצחיקי? החדש? 

צנצנת. 

 

תגידי, יש הבדל בישויות בין רותם לצנצנת?

דמעות. 

אני שונאת את השאלה הזאת. כי "אני לא יודעת את התשובה עליה".

זה שקר. אני שונאת את השאלה הזאת כי היא שאלה אסורה.


ורד לב אולי התאבדה החוצה. 

אבל ההיא שקראו לה רותם התאבדה פנימה, נגנזה. 

 

2001: 

הישרדות (שיר של יום רע במיוחד)


אנוש שבך היה רוצה לצרוח 
חיה פוחדת שמא תתגלה 

אנוש שואל לוכל לשוב לבטוח 
חיה מתרה: גם המוכר- משלה. 

אנוש משך את הניצרה החוצה 
והחיה ממאנת עוד לזרוק 

ובין אלף רסיסי החידלון 
חיה תתן לרגע לחמוק.

הפעם הבאה שראיתי אותה היתה רק שנים אחר כך.

 

2008:

הנסורת פוצה את פיה

 

"לא, זה בסדר" הוא שקר קהה שאתה אוחז כנגדי ומסובב.
מה לך מהגוף הזה,
כשרצוני ואני מתגוללים בצד כאחרוני החידודים? 

 

 

וגם כשאני הולכת בעולם וההיא מסתכלת מאחור דרך עיני, 

החיה יודעת לכפות את החוק הבסיסי: לא להיראות.

 


אני מתחמקת: 
אני חושבת שבסך הכל לכולם יש דרכים שונות להתייחס לעצמם לפי הסיטואציה. 
היא אומרת: 
את יודעת, ראיתי לרגע את הכאב שהשאלה הזאת הסבה, את המקום הלא בטוח ההוא, ואחרי זה אספת את עצמך והחיוך חזר

מה אני יכולה להגיד לה על זה. 
נכתב על ידי , 17/12/2014 12:56  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , אינטרנט , החיים כמשל
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לצער לך וצער לי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על צער לך וצער לי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ