לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Caution , I bite



Avatarכינוי:  You Can Call Me D

בת: 25





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2019    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2019

Is it worth it?


כותבת את הפוסט הזה כבר כל כך הרבה זמן...

מתחילה, מוחקת, מתחילה שוב, סוגרת, חוזרת אחרי כמה ימים...

 

אני לא יודעת להגדיר את המצב הנפשי שלי כרגע,

אני לא יודעת להגיד אם זה דיכאון, אם זה פשוט אפיסת כוחות...

אבל משהו לא בסדר איתי כבר הרבה זמן.

 

אני תמיד קצת הולכת על הקו שבין בסדר ללא...

אבל בזמן האחרון הוא במראה האחורית שלי...

 

ניסיתי להסביר לאמא שלי למה כל כך קשה לי לאחרונה.

זה לא שסתם רע לי.

זה שאני יודעת מה אני רוצה.

אבל אני לא רואה אף דרך להשיג את זה.

הופכת את זה בראש שלי שוב ושוב ושוב ולא מצליחה להבין איך מגיעים מנקודה א' לב'?

וזה לא רק שאני לא מצליחה למצוא דרך להתחיל לרדוף אחרי החלומות שלי,

אני לא מצליחה למצוא נחמה בנתיים.

לא מצליחה למצוא משהו טוב להיאחז בו בזמן שאני נלחמת.

 

החיים אוהבים לבעוט בי.

או אולי זה איזשהו משחק ואני לא מכירה את החוקים ובגלל זה אני מפסידה כל פעם מחדש.

כתבתי על זה בעבר,

אני יודעת את זה.

אבל עובדה - IT JUST KEEPS ON COMING

 

אני לא יכולה לרצות כלום.

לא יכולה להרשות לעצמי לרצות שום דבר.

כי בכל פעם שאני רוצה משהו,

בכל פעם שאני יכולה לראות את זה מול העיניים שלי, להריח, לטעום ולפעמים אפילו ממש לגעת בזה - זה נמשך ממני.

 

אני לא רוצה לעבור על הרשימה שוב, היא מדכאת אותי.

זה מדכא אותי לחשוב שמעולם לא הצלחתי לקבל משהו שבאמת רציתי.

 

אני לא מבינה למה.

למה יש אנשים שעוברים את החיים שלהם בSMOOTH SAILING,

יש אנשים שנקלעים לסערות פה ושם

אבל זה נראה כאילו אני חיה בתוך איזה עולם קסמים שבכל פעם שנראה שהסערה מתחילה לרגוע מתחילה אחת אחרת.

 

אני מנסה להיות בנאדם טוב.

זה משהו שחשוב לי. 

אני עוזרת לאנשים שאני בכלל לא מכירה, ושומרת את זה לעצמי.

אכפת לי מאנשים.

אני לא פוגעת באף אחד באופן מכוון.

 

וכל מה שאני צריכה זה THE OCCATIONAL WIN

מידי פעם לזכות בפרס, להשיג את המטרה, שהנסיבות יסתדרו.

פעם אחת הייתי רוצה שהמשפט הזה שנאמר לי כל כך הרבה פעמים יהיה נכון גם לגבי

“At the moment of commitment the entire universe conspires to assist you.”

אבל איכשהו זה תמיד נראה שההפך הוא הנכון.

כל פעם שאני מחליטה שאני רוצה משהו. כל. פאקינג. פעם.

זה מרתיח.

 

לא סבלתי מספיק עדיין?

לא מגיע לי גם להיות מאושרת לשנייה?

לא מגיע לי להרגיש לרגע שניצחתי?

לא מגיע לי פעם אחת לגלות איך זה מרגיש?

 

התחלתי לכתוב על הקושי של התקופה האחרונה בפוסטים האחרים שהתחלתי ולא סיימתי.

מה אחר עכשיו?

רציתי משהו, לרגע.

הרשיתי לעצמי לרצות משהו - ויום אחרי שהחלטתי שאני רוצה, היקום התחיל לערבב את הקלפים שוב.

 

הפעם זה על בחור.

מודה, לא חשבתי שזה יקרה כבר.

אני וויתרתי על האפשרות שאני אכיר מישהו בארץ כי פשוט... לא.

ומישהו שהכרתי לשנייה לפני 6 שנים איכשהו צץ שוב. 

יצאנו.

נלחמתי בזה. נלחמתי בו, לא נתתי לעצמי להיפתח כי זה היה נראה לי סוריאליסטי.

מישהו שנראה טוב, והוא מקסים, והוא ממש מעוניין בי ולא הצלחתי להפסיק לחשוב מה לא בסדר איתו שבחור כמוהו מעוניין בי?

וזה לא שאני לא חושבת שאני יפה או חכמה או מצחיקה או כל דבר אחר.

אבל מבחינת מראה חיצוני, לרוב אני והוא זה לא הזוג שמחברים בראש.

ודיברנו, כל יום כל היום במשך שבוע. 

ואני הייתי צריכה להגיד לו שיאט את הקצב.

כי זה מלחיץ אותי. 

כי אני לא רגילה שמתייחסים אליי ככה.

ויצאנו שוב, ונכנעתי ואפילו הלכתי אליו הביתה ושכבנו.

והיה מדהים.

והוא היה חם וחיבק אותי מאחורה כשניסיתי ללכת.

והרגשתי לחוצה ובטוחה וחסרת ביטחון אבל מלאת ביטחון והתחלתי לחשוב לעצמי 'אולי'.

התחלתי לחשוב שאולי סוף סוף החיים מביאים לי משהו טוב.

שאולי אחרי שנים של הזנחה מצידם - החיים נזכרו שגם אנשים חזקים לפעמים צריכים להיזכר למה הם נלחמים כל כך.

ונתתי לו להיכנס.

והוא התחיל עבודה חדשה.

והוא כל כך עסוק שאין לו את הזמן או האנרגיה כרגע.

וזה מרגיש כאילו החיים מתנקמים בי על משהו ואני לא יודעת מה כי האירוניה והקושי שבמצב הם שאני לא יכולה לכעוס כי זה מה שאני אמרתי לפני שנה. ושנתיים. ויותר.

וברגע שמישהו גורם לי לחשוב שאולי זאת הייתה טעות - הוא אומר לי את אותו הדבר.

ולא כי הוא לא מעוניין.

אני לא יכולה להיות מאושרת כי החיים לא נותנים לי.

כי כשיש לי סיכוי הם מוצאים דרכים להתנקל לי.

 

ואני מנסה.

אני מנסה לדבר עם אנשים אחרים.

כי לאחרונה מתחילים איתי יותר.

ואני קצת שמה לב לפעמים.

אבל לקח שנים עד שמישהו הצליח להעיר לי את החלק במוח שחושב 'אולי'

אולי יש לזה סיכוי,

אולי יש לזה עתיד,

אולי יש פה מישהו שסוף סוף מבין אותי.

והוא קלט אותי. הוא קלט אותי מההתחלה.

אף אחד אף פעם לא הסתכל עליי ככה.

אף אחד לא הסתכל עליי כמו שאני חשבתי שמגיע לי שיסתכלו עליי.

אבל הוא הסתכל עליי ככה.

והוא קלט את הקול שלי בשנייה הראשונה בטלפון.

וה'אולי' הארור הזה בראש שלי.

הוא הסתכל עליי כאילו אני אחד מפלאי העולם והוא לא מצליח להבין למה אני מבזבזת את הזמן שלי עליו,

שזה מצחיק, כי היו רגעים שאני חשבתי אותו הדבר עליו.

 

אבל לא.

I CAN'T HAVE THAT

אני זוכה לחשוב על כל הדברים שרציתי לשאול אותו ולא הספקתי.

על זה שתכננתי בראש שלי לנסות לישון איתו, לתת לו להיות הבנאדם הראשון מזה שנים שאני ישנה איתו.

חשבתי לעשות את זה בסופ"ש הקרוב, אפילו קבעתי תור לשעווה.

אני לעולם לא אזכה להתעורר לידו. אפילו לא פעם אחת.

שכבנו רק פעם אחת, ואני לעולם לא אזכה לדעת איך זה יכל להשתפר.

ועכשיו אני אחפש דברים שהוא עשה ואת איך שהוא נגע בי בכל דבר.

כי משהו פשוט היה נכון.

כשישבנו בבית קפה והוא רצה לנשק אותי אבל נזכר שאני לא אוהבת להציג רגשות בפומבי אז החזיק לי את היד וליטף לי את הרגל מתחת לשולחן.

ואיך ששמתי עליו רגל, אבל כשהורדתי אותה הוא משך אותה בחזרה.

הרגשתי הקלה כשהייתי איתו. לא חשבתי על העבודה, או על כמה רחוקים החלומות שלי, או על כמה קשים ההורים שלי.

המלחמה היחידה שלי הייתה לשכנע את עצמי לפתוח חריץ בדלת.

אבל הדלת נפרצה בבת אחת, אני עדיין לא בטוחה אם זה בגללו או בגלל שהחזקתי אותה סגורה כל כך הרבה זמן.

I could see myself with him

ונתתי לדימיון שלי טיפת חופש שלא הרשיתי לעצמי שנים.

כי לא האמנתי שיש מישהו כזה בשבילי פה.

 

ולא משנה כמה חמודים ומקסימים האנשים האחרים שאני מדברת איתם.

התמונות קופצות לתוך הראש שלי בלי הפסקה.

והניצוץ שהוא הבעיר בתוכי - אני לא מצליחה לכבות אותו.

כי אני לא יכולה לכעוס עליו.

אני לא יכולה לשנוא אותו.

כי זאת לא אשמת אף אחד.

ואני רוצה לצרוח ולבכות כי אני לא מסוגלת להמשיך לעבור את זה שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב.

 

ורק כדי שהכל יהיה אקסטרה שמח - 

אני חולה,

יש לי גם בעיות גב שהופכות לרציניות ומפחידות מרגע לרגע,

החלום שלי לעשות תואר רק מתרחק עם הזמן,

אני בעבודה בלתי נסבלת עם מנהלת בלתי נסבלת ולא יכולה לעזוב,

לא עושה מספיק כסף,

ההורים שלי, הם ההורים שלי ואני לא נכנסת לזה יותר עמוק כרגע כי אין לי זמן לזה,

אח שלי לא קיים,

ואיכשהו, איכשהו, כל החברות הכי טובות שלי שוב במערכות יחסים ואני כרגיל, לבד.

 

 

וזה רק מה שבראש הרשימה.

 

 

תמיד מצאתי את האור.

תמיד חיפשתי משהו להיאחז בו, ענף להחזיק בזמן שאני נלחמת בזרם הסוחף אותי.

אבל כל מה שאני תופסת בזמן האחרון נשבר, נתלש, מתפורר.

 

I NEED A WIN.

כי ניצחון אחד קטן יתן לי את הכוח לעוד כמה שנים של מלחמה.

 

 

אני פשוט צריכה תזכורת,

למה זה שווה את זה?

 

 

P.S. 2019 is off on a bloody great start

נכתב על ידי You Can Call Me D , 28/1/2019 12:48  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



22,114
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לYou Can Call Me D אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על You Can Call Me D ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ