לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Caution , I bite



Avatarכינוי:  You Can Call Me D

בת: 25





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2018    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2018

ENDLESS LOOP


so there's this guy...

תמיד יש איזה בחור, איכשהו, לא?

 

זה התחיל כשהצעתי לו לצאת, בעידוד ואפילו ניסוח של חברות שלי.

חשבתי שהוא חמוד,

ושיכול להיות שלשם שינוי אולי אני צודקת לגבי הפלרטוט.

כי אני אף פעם לא צודקת.

אני תמיד מאוד מאוד טועה.

בעיקר בזה שאני לא שמה לב בכלל כשמישהו מתחיל איתי.

אבל לפעמים גם כשאני חושבת שכן וזה לא המצב.

אבל היו שם המון משפטים וניסיתי לשאול כדי להבין.

בכל מקרה,

מלהיפגש לבירה ועד ליזיזות המסלול היה מהיר.

זה התחיל יותר כפגישות מזדמנות ומאולצות ומביכות אבל סקס מטורף.

ועם הזמן, הרבה זמן, התפתח שם איזשהו רוגע ונינוחות.

וזה עוד לא ממש שם,

אבל אפשר לצחוק מהדברים המביכים, כמו כשהוא סתם לי את הפה ויצא קול של פלוץ כי לא יכולתי להיות בשקט.

והוא בנאדם כזה שקט וסגור ואני לא יודעת אם זה בגלל שהוא פשוט כזה או שהוא לא רוצה להרגיש יותר מידי בנוח איתי.

אם הוא רק היה יודע שאין לי שום עניין במערכת יחסים איתו.

אני מתכוונת,

הוא מבין את הגוף שלי מעולה אבל אין שם שום חיבור מעבר לפיזי.

והדבר היחיד שיכול היה להפוך את החוויה ליותר מספקת זה אם היו רגשות מעורבים.

 

לפעמים אני מקבלת ממנו ארומה או אפילו טעימה קטנה של הדחיפות הזאת שמאפיינת את ה"I MUST HAVE YOU" שמתקשר עם תשוקה ורגשות לא ברורים.

אבל הטעימות האלו מחזיקות רק ברגע.

ויום אחרי אני מתעוררת בריקנות מטורפת.

בתחושת החסך של להתעורר לבד במיטה שלי בבית ולדעת שאין סיכוי שאני אדע מתי הפעם הבאה שנתראה.

שאין לי עם מי לחלוק את הרגעים הקטנים.

עם הפחד שאני לעולם לא אחווה מערכת יחסים נורמלית.

 

היום אני יודעת שאחת הסיבות שאני לא רציתי להיכנס למערכת יחסים כל כך הרבה זמן היא שלא רציתי שזה יעכב אותי.

אני מכירה את עצמי,

אם אני אכיר מישהו שאני באמת אוהב, ויאהב אותי,

יכול להיות שאני לעולם לא אעזוב.

אני באמת רוצה לעזוב.

אז אני באמת לא יכולה להכיר עכשיו אף אחד רציני.

BUT I NEED MORE

 

לא חשבתי שיש בי את היכולת להיות הבחורה הזאת,

שמצליחה לנתק את החיבור בין סקס לרגש.

זאת אומרת, לא לחלוטין.

אכפת לי ממנו, אני חושבת שהוא חמוד ומקסים ומקווה שהוא ימצא מישהי שהוא ירגיש בנוח איתה - זה יותר ממה שהרבה מקבלים.

אז אולי התכוונתי לניתוק הקשר בין סקס לרומנטיקה.

הוא חשוב לי, ויהיה לי עצוב כשזה יגמר, באמת כיף לי איתו,

אבל אני ממש לא רואה עתיד בזה.

כשהוא יכיר מישהי, או אני אכיר מישהו, או אני אעזוב, זה ייגמר.

 

 

כל כך הרבה זמן זה בדיוק מה שרציתי, בדיוק מה שחיפשתי.

ואני מוכרחה להודות, יש בזה משהו נוח.

במיוחד עכשיו, שהוא גר די קרוב.

ולא עם ההורים.

מעניין או אני אראה אותו יותר.

או פחות.

אולי עכשיו שהוא בתל אביב הוא יתחיל לחפש לזיין בחורות שקוראות לעצמן תל אביביות אבל בעצם הן מיקנעם, או באר שבע, או מטולה, או כל מקום אחר שהוא לא תל אביב. 

אולי עכשיו, כמו כל כך הרבה מהקהל שעובר לתל אביב בשנות העשרים,

הוא יחפש את הפרעות של העיר הגדולה, את המסיבות והסקס המזדמן עם אנשים שלא יראה יותר לעולם.

אני לא יודעת.

אנחנו לא באמת מכירים.

לא ממש.

אני אפילו לא יודעת מה הוא באמת חושב עליי.

אם אני מי שהוא מתקשר אליה כשלא יצא לו כבר כמה זמן ובא לו משהו קל ובטוח?

או שאולי גם הוא עסוק מידי בדברים אחרים שזה נחמד מידי פעם להיזכר בצרכים האלו?

 

למדתי מאוד טוב איך לשכוח את הצרכים האלו,

להשתיק את זה.

כי אף פעם לא הייתי מסוגלת לעשות את זה עם זר מוחלט,

אז בין לבין מסתפקים במה שיש וביתר הזמן מנסים לשכוח.

 

אני לא יודעת איך אנשים מכירים היום.

אנשים עסוקים בטלפונים שלהם, לא מרימים מבט.

גם אני, אני מודה.

מובכת מידי או חסרת סבלנות מידי להסתכל לאנשים בעיניים, כי לרוב מה שיקרה זה שאיזו זקנה דברנית תחליט שאני הקורבן שלה.

אז אני מתחבאת מאחרי משקפיי השמש או נועצת מבט במוזיקה ומחפשת מה לשים הלאה.

כל החברות שלי במערכות יחסים ואנחנו כבר לא יוצאות אף פעם.

ואם כן זה תמיד לשבת באיזה מקום שקט ולדבר.

 

אני שואלת את עצמי, אם כשאני אעזוב אני אמצא את האומץ והרצון לצאת לבד.

ואולי ככה אכיר אנשים חדשים סוף סוף.

 

כי ישראלים קצת מיציתי.

כבר נתקלתי כמעט בהכל.

ואני לא שייכת לכאן.

אני לא אמורה להיות כאן.

ואני שונאת לחיות בהשהייה.

זה לא נכון לחיות ככה.

יש רק צ'אנס אחד,

מופע אחד,

אין דבר כזה חזרה גנרלית.

 

תקועה במין תהייה חוזרת,

לאפשר לעצמי להיפתח לאפשרות שאני אכיר מישהו?

ואם כן, איך לעזאזל אני אמורה לדעת שהכרתי מישהו? אני אף פעם לא שמה לב.

או לחכות, להתרכז בעצמי, לבנות את עצמי, לחכות שאני אהיה קרובה יותר למי שאני רוצה להיות?

ולהשאיר את זה לאחר כך?

ומה אם אחר כך אף פעם לא יבוא?

ואם אני אחליט שלא לחכות,

מה אם זה אף פעם לא יבוא גם ככה?

מה אם אני לעולם לא אמצא מישהו שיכיר אותי?

מה אם אני לעולם לא אוהב באמת?

 

 

לופ אינסופי...

וזה רק אחד...

יש עוד כל כך הרבה בראש שלי...

אין פלא שיש לי הפרעות קשב, כל הרצועות עולות אחת על השנייה...

 

עכשיו כשאני ישנונית,

ויש יוגה בבוקר,

עכשיו הגיע הזמן להגיד לילה טוב

נכתב על ידי You Can Call Me D , 22/7/2018 22:35  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



22,061
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לYou Can Call Me D אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על You Can Call Me D ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ