לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Caution , I bite



Avatarכינוי:  You Can Call Me D

בת: 25





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2018    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2018

PITY PARTY


אני מותשת.

מנטלית. 

אין לי כוח לכלום.

עזבתי את המסעדה והחלטתי לקחת זמן כדי לאסוף את עצמי.

מאז שעזבתי זה רק יותר גרוע.

כל מה שרציתי, כל מה שאי פעם חלמתי עליו זה לא להיות פה.

להיות רחוקה מההורים שלי,

מאח שלי,

מהחיים האלו.

תמיד הרגשתי שאני לא יכולה להיות אני פה,

שלעולם לא יהיה לי החופש עד שאעזוב.

כשנסעתי ללונדון התחושה הזאת כל כך התחדדה,

היא כמו תער שנועץ בי מבפנים.

וכל רגע מייסר.

אני לא יכולה לדבר על זה עם חברות שלי.

אני כבר שומעת את ה"אוי אל תגזימי"

אבל ככה זה מרגיש.

אני לא יכולה להתעלם מזה.

לא יכולה לדחוק את זה הצידה.

לא יכולה להעמיד פנים שהכל בסדר.

כי זה כל כך חד.

 

התחלתי לעבוד במשרד עורכי דין,

מזכירה.

התחלתי את החפיפה ביום חמישי.

ומהרגע שלקחתי את העבודה זה מרגיש כאילו נגסתי במשהו רקוב.

אני לא רוצה את זה.

כי זה מחזיק אותי פה.

כי זה לא מספיק כסף בשביל לעזוב את הבית.

אבל זאת מחויבות שלא מאפשרת לי לברוח.

העבודה הזאת, היא חלק מהסיוט.

הסיוט הזה, שבו אני תקועה בדירה הזאת עם ההורים האלו,

בלי מוצא.

אני יכולה לזרוק את הכל למצוא איזו עבודה שתשאיר אותי בלי שינה או זמן פנוי רק כדי לשלם שכר דירה באיזה מקום מצ'וקמק עם שותף שאני לא מכירה.

אני עוד לא מוכנה לוותר על החיים שלי.

לא מוכנה לוותר על האפשרות שאני אגיע למשהו משמעותי.

שאני אמצא את מה שגורם לי להרגיש טוב.

אני לא מוכנה להכריז תבוסה ולהודות שניצחונם.

כי ככה הם ינצחו.

כשהם ישברו את הרוח שלי.

הם הצליחו לשבור את האמונה שלי בעצמי.

את האמונה שהחלומות שלי יכולים להפוך למציאות.

 

כשהייתי קטנה חלמתי להיות מפורסמת.

לא בתור שחקנית או זמרת.

בתור מישהו ששינתה משהו בעולם.

ולא ידעתי מה הדבר הזה.

שנים חשבתי שזה בתור רופאה.

שאם אני אהיה כירורגית מובילה זה ימלא את החור שיש לי מבפנים.

והייתי כל כך ממוקדת בלהרגיש שלמה,

החלפתי את המילה שלמה ב"להיות רופאה",

אבל ברטרוספקטיבה זה לא מה שבאמת רציתי.

כמה שנים אחרי אני תוהה מול עצמי אם באמת רציתי להיות רופאה או זה פשוט התאים למה שהמוח שלי תופס כהצלחה.

אנשים מכבדים רופאים, יש כמעט הערצה כלפיהם - האנשים שמחזיקים חיים בין הידיים.

רופאים לומדים ומתנסים ומתרגלים ומתאמנים לקראת העבודה הזאת, שחשיבותה לא מוטלת בספק.

אנשים לא מתעלמים מרופאים.

אנשים פונים לרופאים בבקשת עזרה ומקשיבים להם.

 

אני רציתי להרגיש חשובה.

רציתי להרגיש מוערכת.

רציתי להרגיש איך זה כשמכבדים אותי.

רציתי להרגיש בטוחה.

שכנעתי את עצמי שרפואה היא הדרך.

אני כבר לא יודעת מה אמיתי ומה המוח שלי אומר לי שאמיתי.

אני עוברת תהליך, לנסות למצוא מה אני רוצה לעשות.

אבל ככל שהזמן עובר אני מתחילה לחשוב יותר ויותר,

שמה שאני אולי באמת צריכה זה לחזור לטיפול.

אני לא רוצה לדבר על הדברים האלו.

אבל אני חושבת שאני חייבת להוציא אותם.

אם אני אי פעם רוצה להרגיש שלמה.

אם אני אי פעם רוצה לסגור את החור ולא סתם לנסות למלא אותו בדברים שלא קשורים.

 

אני כל כך כועסת על אמא שלי.

אני רותחת.

כמו הר געש שמתפרץ מכל תזוזה.

כי כל פעם שהיא אומרת או עושה משהו שהוא אפילו טיפה מציק,

כל השאר צף בבת אחת.

והתמונות בראש שלי,

של תחושת הבגידה בכל פעם שהיא הייתה מספרת לאבא שלי שהייתי ילדה רעה,

למרות שהיא ידעה מה יקרה כשהוא יחזור.

או בכל פעם שהוא התפוצץ עליי והיא עמדה מהצד ושתקה.

וניסיתי להגיד לה,

שאף פעם לא סלחתי לה,

כי היא אף פעם לא ביקשה סליחה.

על זה שהיא לא הייתה אמא.

על זה שהיא לא הגנה עליי.

שהיא מעולם לא נעמדה בינינו ואמרה לו שלא יעז להרים עליי יד.

היא אומרת שהיא דיברה איתו כל הזמן, 

שזה קרע אותה מבפנים.

'מה אני מצפה, שהיא תשבור את היחסים שלהם בגללי?'

לא.

וכן.

כשאת בוחרת להביא ילד לעולם את לוקחת על עצמך את האחריות להגן עליו מכל רע.

גם אם הרוע הוא בעלך.

כל השנים האלו הייתי כל כך מרוכזת בכעס שלי עליו,

בפחד, בכאב, באכזבה שלי ממנו.

ואז הוא התנצל, ודיברנו על זה, באמת דיברנו על זה.

והוא לקח אחריות.

והוא ידע שאני לעולם לא אסלח לו על זה. הוא לא מצפה ממני לסלוח.

כי הוא יודע שזה בלתי נסלח

וירד ממני העול הזה.

יכולתי להתרכז בלנסות לשפר את העתיד.

בלהיות בהווה ולא לחיות את העבר איתו.

כי הגענו לאיזו השלמה עם המצב.

כי הוא אמר שהוא לא יכול לשנות את מה שקרה, אבל שהוא שונא את עצמו על זה.

ותמיד כעסתי עליה כשהיא הלשינה עליי.

אבל אחרי אותה שיחה איתו,

התפנה מקום לכעס הזה.

והוא גדל.

וגדל.

וגדל.

עד שהכל מה שאני רואה אצלה זה את ההזנחה שלה.

וכמה היא חסרת ביקורת עצמית.

כי היא באמת לא לוקחת על זה אחריות.

היא מסרבת לראות שהיא טעתה.

היא לא מוכנה להכיר בזה שגם לה היה החלק בהכל.

היא כמו ילדה קטנה, מייבבת לאבא שלי שאני רומסת אותה.

זה תמיד אותן המילים, מאז שאני זוכרת את עצמי היא בוכה לו אותו הדבר.

"I'm being trampled, disrespected... just because she says it, dosn't make it true"

תסבירי לי איך ילדה בת חמש רומסת אשה מבוגרת.

היא חלשה, ועלובה מבפנים.

כשהייתי פצפונת היא הפסיקה לעבוד כדי להישאר בבית איתי ועם אח שלי.

זאת הייתה בחירה שלה.

אבל אני משלמת עליה עד היום.

שנים אחר כך, כשהייתי בחטיבת ביניים, היא החליטה להתחיל לעבוד כמורה לאנגלית,

כל כך שמחתי בשבילה.

חששתי שהיא לא תהיה שם בשבילי.

מצחיק, כי היא לא ממש הייתה עוד לפני כן.

אבל היא נעלמה.

לחלוטין.

כל העולם נעצר מסביבה וכל מה שחשוב הוא העבודה והלימודים שלה.

היא הייתה ועדייו חייבת לפצות על כל השנים שהיא בזבזה.

בזבזה, על להיות אמא.

אבל אף פעם לא להיות הורה.

רק שבוע שעבר, לא הייתה לה שום בעיה לדרוש שאני אעזור לה עם משימה.

היו לי תוכניות, אבל שעה וחצי, ישבתי איתה, פתרתי את כל הבעיות שהיו לה.

יומיים אחר כך ביקשתי שתיתן לי עשר דקות לעזור לי עם משימה שנתקעתי בה, היא פשוט התחילה לשפוך עליי את רשימת המטלות שלה.

 

אתמול.

אכלנו ארוחת ערב.

כל הארוחה אני מחכה שתסתיים כדי שאני אוכל ללכת להתקלח ולהיכנס למיטה.

פיניתי מהשולחן והתחלתי לשטוף את הכלים.

ואמרתי שאיך שאני מסיימת אני נכנסת להתקלח.

אז ישר, בדיוק כמו כל יום בשבוע וחצי האחרונים, היא רוצה להכנס להתקלח.

וכל השבוע נתתי לה להיכנס לפניי ואיבדתי שעות שינה בגללה.

כולל בערב לפני ראיון עבודה שבעשר בלילה היא אומרת לי שאני צריכה להכין ארוחת ערב לשלושתינו.

ועשיתי את זה.

רציתי להיות במיטה באחת עשרה,

באחת עשרה ועשרה אני עוד עושה כלים ולא התקלחתי בכלל.

כי היא צריכה להתקלח.

וכל השבוע שחררתי לה מזה.

אבל אתמול נורא נורא רציתי להתקלח כבר. הרגשתי איכס ורציתי לשטוף ממני את היום ולהירגע סוף סוף.

אז אמרתי לה, שהרגע אמרתי שאני נכנסת להתקלח.

"אבל יקח לך שעות על גבי שעות ולי זה לוקח חמש דקות"

שקר. כל חלק במשפט הזה הוא שקר.

לי לוקח גג עשרים וחמש דקות, להבריש את השיער, לצחצח שיניים, להתפשט, להתקלח, לשים קרם לחות על כל הגוף, להתלבש, לשים סרום בשיער ולסרק אותו ואת כל רוטינת הניקוי-סרום-קרם לחות לפנים.

אוקיי, אולי לפעמים חצי שעה.

לאמא שלי זה לוקח עשרים דקות, כשהיא עושה רק שטיפה קצרה, כי עדיין יש את כל הרוטינה.

אמרתי לה שזה לא נכון וזה יקח לי גג חצי שעה, 

ואם לא הייתי עסוקה בלנקות את המטבח אז כבר הייתי אחרי.

והיא נכנסה איתי לוויכוח הכי מיותר ומוגזם בעולם בגלל שהיא לא הייתה מסוגלת לחכות חצי שעה שאני אתקלח.

אחרי שאני עשיתי את זה כל יום השבוע.

וניסיתי לצאת מזה, הרגשתי את הלבה עולה,

ניסיתי להגיד לה שזה ויכוח מטומטם ומיותר,

שאני נכנסת להתקלח והיא יכולה להיכנס אחרי וזהו זה.

שאני לא רוצה לריב איתה על זה.

אבל היא המשיכה.

והיא מתחילה עם תיאטרון האשמה שלה.

"one day i'm not going to be here and you'll miss me"

אמרתי שאני לא אתגעגע לוויכוח הזה

"you're going to regret not speaking nicer to me"

אמרתי שרוב הסיכויים שאני לא.

"you would do well to remmember who's the adult here. and who made dinner. and who went to buy the groceries. and who paid. you would do well to remmember what's respect"

עזבתי את הכל והלכתי להתקלח.

AND I SNAPED

אני גרה בבית הזה מתוך הכרח ולא רצון, כל אחד מהחברים שלי מקבל עזרה מההורים שלו בצורה כזו או אחרת, אז אתם נותנים לי לגור פה בחינם. רק שזה לא בחינם, כי זה עולה לי כסף ואת הבריאות הנפשית שלי.

כשאני הולכת לסופר, ארבע חמש פעמים בשבוע, אני משלמת עם הכסף שלי. ואני שילמתי על ארוחת ערב אתמול כשהזמנו מבחוץ, ואני הכנתי ארוחת ערב יום לפני זה, אפילו שעד אתמול הייתי מובטלת. אני כלואה פה, בתוך הסיוט הכי גדול שלי - לגור פה איתכם, בלי מוצא. אני חיה את הסיוט הזה כל פאקינג יום. כשאני איבדתי את הדירה ההיא, החלק שהכי כאב לי זה שאיבדתי את המקום היחיד שהרגיש לי כמו הבית. כי פה מעולם לא הרגשתי בבית. את לא נותנת לי להרגיש בבית. אני לעולם לא אהיה בעלת קול שווה מולך. זה שאת יותר מבוגרת לא אומר שאת בהכרח צודקת. או יותר חכמה. אני מכירה המון אנשים שמבוגרים ממני בשנים ולא מגיעים לרמת אינטלקט שלי והמון אנשים צעירים ממני שיותר חכמים מהמון מבוגרים שאני מכירה. כבוד זה משהו שמרוויחים הוא לא בחינם. וזה משהו שצריך לשמר, הוא לא לנצח. אולי פעם היה לך את הכבוד שלי אבל את איבדת אותו מזמן. את רוצה את הכבוד שלי, תתחילי בלתת כבוד בסיסי ולהפסיק להתייחס אליי כאילו אני פחות בתאדם ממך. 

היא כל הזמן ניסתה לקטוע אותי ולהגיד לי ללכת, שהיא לא רוצה לשמוע.

שאני חוצפנית ושיפוטית ושהיא חיה בפחד ממני.

אמרתי לה שאין לה את הזכות להגיד לי את הדברים האלו כי היא בכלל לא מכירה אותי. כי כל מה שהיא רואה זאת התמונה המעוותת שהיא יצרה לעצמה בראש. שהיא החליטה מי אני בלי לנסות הכיר אותי בכלל. שהיא מעולם לא ניסתה ללמוד להכיר אותי אז שפשוט תפסיק עם ההתמסכנות הזאת. שתקח אחריות על המעשים שלה ותפסיק להיות קדושה מעונה. שאיך היא מצפה שאני אכבד אותה ואתייחס אליה כמו המבוגר האחראי כשהיא מתנהגת כמו ילדה שלא מוכנה להכיר בעובדה שאחריות היא חלק מהחיים בכלל. שהיא אולי אמא שלי אבל מעולם לא הייתה הורה. 

 

הכל סלט אצלי בראש. כל החלקים התערבבו. וחסרים דברים שאמרתי ויש שם דברים שעברו רק אצלי בראש.

בסוף נכנעתי ויצאתי משם. 

כי ידעתי, ראיתי, כמו תמיד,

שזה לא מוביל לשום דבר.

שלריב איתה זה בזבוז זמן.

שהיא תמיד תסתכל על עצמה כאילו היא תמיד צודקת, ולעולם לא תודה בזה שהיא עשתה טעויות איתי

והייתי יכולה להיודות בטעויות שלי.

אני יודעת שאני לא תמיד בסדר איתה.

אבל נמאס לי להיות הבוגרת בסינריו הזה.

נמאס לי להתנצל בפניה ולקבל שום דבר בתמורה.

יותר מזה, שהיא תדחוף לי את הראש לחול שוב.

כי להתנצל זה לא מספיק, היא צריכה שאני אתפתל.

 

אני יודעת שאני לא אהיה שלמה עד שאני אצליח לשחרר מזה.

אבל אני לא מצליחה.

כל מה שאי פעם רציתי זה שהיא תאהב אותי.

אבל באמת.

שתאהב אותי כמו שהאמהות של חברות שלי אוהבות אותן.

בלחבק אותן סתם משום מקום כי הן כל כך אוהבות אותן.

בלדאוג אם הן אכלו, או אם יש להן איך להגיע הביתה.

ולרצות לשבת איתן לצהריים, רק שתיהן.

אמא שלי אף פעם לא רצתה לעשות משהו רק שתינו,

חוץ מזה שאני אבוא איתה לסופר לעזור לה לסחוב.

אמא שלי מעולם לא חיבקה אותי, סתם כי היא רצתה.

היא אף פעם לא אמרה לי "את יודעת כמה אני אוהבת אותך?"

היא אף פעם לא שאלה אם אני רעבה,

או אם יש לי מספיק כסף, גם כשהייתי קטנה.

 

ומבפנים אני עדיין ילדה קטנה שרק רוצה שלהורים שלה יהיה אכפת.

וכל חיי כל מה שניסיתי לעשות זה לשחרר מזה.

להבין שזה מי שהם.

שהם לא כמו כולם.

שזה מה שיש לי, לטוב ולרע.

ויש טוב.

לא אמרתי את זה, אבל יש שם גם טוב.

רק שממנה לא יצא לי לראות אותו כבר הרבה מאוד זמן.

אני מעריכה את מי שאני היום. אני יודעת לא הייתי כמו שאני אם הם לא היו כמו שהם.

אבל כואב לי שהסבל והאכזבה הם חלק בלתי נפרד מזה.

אני חולמת על עולם בו ההורים שלי היו התייחסים אליי, בו לא הייתי תוהה אם הם באמת אוהבים אותי או שזה רק בגלל שהם צריכים.

מנגד, החלום הזה מפחיד אותי, כי אם הוא היה מתגשם, מה היה קורה לי? מי הייתי?

אני רגישה לסבל של אחרים בגלל שאני מרגישה סבל כל יום.

כתבתי את זה בעבר, אבל אני אגיד את זה שוב,

אני לא רעבה ללחם, או חיה ברחוב, או חולה במחלה שכוחת מרפא,

אני מורעבת לאהבה וחיבה ורגישות ואמפטיה, יש לי גג אבל אני חסרת בית, אני חולה בבדידות ותקווה חסרת מרפא.

מפנים כואב לי כל כך.

חוויתי כאב פיזי, שברתי כל מיני עצמות, נקעתי, סדקתי, שפשפתי, נשרטתי, נפלתי, עברתי ניתוח וגידלתי מחדש עצם, למדתי ללכת מחדש בגיל 19,

אבל אף אחד מהם לא כאב כמו הכאב הפנימי הזה.

כי את הכאב החיצוני אפשר להשכיח,

את הפנימי אני לא מצליחה.

 

 

נמאס לי לשמוע את עצמי מתמסכנת.

נמאס לי ממסיבת הרחמים העצמיים הזו.

אבל זה ישב עליי.

זה יושב עליי.

אני רק רוצה להיות בסדר לקצת.

D.

נכתב על ידי You Can Call Me D , 23/6/2018 12:17  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



22,061
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לYou Can Call Me D אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על You Can Call Me D ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ