לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Caution , I bite



Avatarכינוי:  You Can Call Me D

בת: 25





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2018    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2018

I want to get away, I wanna fly away


I don't like my parents,

and my parents?

they don't like me.

Actually, they just don't know me.

לפעמים כשאנחנו מדברים,

וזה לא משנה אם זה אבא או אמא שלי,

אני קולטת שאין להם שמץ של מושג מי אני.

כי הם החליטו עליי כל מיני דברים,

בהתבסס על דברים שקורים אצלם בראש,

או בהתבסס על הפרשנות שלהם לדברים, לפי איך שהם היו פועלים בסיטואציה.

אבל הדבר הכי בסיסי שהם פספסו לחלוטין לגביי הוא שאין לי את אותה צורת מחשבה שלהם יש.

אני לחלוטין, לחלוטין, שונה מהם.

אני לא מאומצת, BUT I MIGHT AS WELL BE

אני לפעמים לא מצליחה להבין אין יצאתי כל כך שונה מהם, ומאח שלי, בצורת מחשבה.

עדיין יש לי ערכים או מושגים מסוימים משותפים,

בכל זאת, הם גידלו וחינכו אותי,

אבל האופן שבו אני מעבדת מידע, את החיים ואת מה שקורה סביבי?

שונה לחלוטין.

אני לא היחידה שחושבת ככה.

אני לא משוגעת עם תסביך נחיתות.

זאת אומרת, קצת תסביך נחיתות אבל כל מי שמכיר את המשפחה שלי מקרוב יודע שזה הגיוני.

אפילו סבא וסבתא שלי חושבים ככה, 

הם אפילו אמרו להם את זה.

כמה פעמים.

אני אף פעם לא הצלחתי באמת להבין מי הם רואים בראש שלהם,

אולי אם הייתי מבינה הייתי יודעת איך להתנהג איתם,

איך להסתדר איתם.

כי כרגע,

כל פעם שיש בינינו החלפת מילים קצת בא לי לדקור אותם.

לא למוות.

אבל מספיק כדי שממש ממש יכאב.

כל פעם שהם פונים אליי, או אני אליהם,

אני יוצאת בתחושה רעה,

בתחושה רעה לגבי עצמי,

בתחושה שממש לא אכפת להם,

בתחושה שההורים שלי הם פשוט לא אנשים טובים.

בעבר,

גם כשלא הסתדרנו, עדיין היה בי דחף מטורף לגרום להם לאהוב אותי.

לנסות לעשות כל מה שאני יכולה,

להיות הילדה המושלמת,

כדי שאולי מתישהו הם יראו אותי,

שמתישהו הם ילמדו לאהוב אותי ולהפסיק להכאיב לי.

גם כשאבא שלי הרביץ לי,

כמה ששנאתי אותו באותו הרגע, כמה שפחדתי,

עדיין תמיד קיוויתי שאם אני רק אצליח לא לעצבן אותו...

וניסיתי הכל.

נסיתי את השלב המרדני בתקווה שהם יבינו את הצעקה שלי,

אבל זה רק הוביל לצעקות ועונשים והשפלות ועצבן את אבא שלי...

שהוביל לדיכאון עמוק.

שהוביל לזה שמי שהגדרתי כחברה הכי טובה שלי, לא רצתה קשר איתי יותר, כי היה לה קשה.

לה היה קשה.

ברטרוספקטיבה אני מבינה שהיא לא ואף פעם לא הייתה חברה הכי טובה, היא אפילו לא הייתה חברה.

כי חברים לא נוטשים חברים כשהם על הרצפה.

חברים עוזרים לך לקום .

(חברים הכי טובים צוחקים עליך ואז עוזרים לך לקום)

אז ניסיתי את שלב הלא אכפת לי,

שממש לא החזיק,

כי אני לא בנאדם שלא אכפת לו.

תמיד אכפת לי. מהכל. כל הזמן. זה מעייף. הלוואי והייתי יודעת איך לכבות את האכפתיות.

ואז הגיע שלב הילדה המושלמת,

השלב הזה הגיע יחד עם האבחנה של הפרעת קשב וריכוז בגיל 17.

עם הריטלין התחלתי להשקיע בלימודים, בשנה הקפצתי את הממוצע שלי ב20 נקודות.

והתחלתי לעזור בבית.

לדאוג לכלים, ולנקות את המטבח, לעשות כביסה גם לאחרים, לשטוף את הרצפה,

לדאוג שהחדר שלי מסודר, להכין ארוחת ערב, ללכת לסופר, להקשיב לאמא שלי כשהיא מזיינת את המוח על החיים שלה בלי טיפת התעניינות בבת שלה - ליתר דיוק, להיות הפסיכולוגית. ולא לבקש עזרה. אף פעם. לסיים תיכון בהצטיינות. לקבל זימונים לבעלי נתונים גבוהים במיוחד, להתגייס עם נתונים מושלמים. לשרת בצבא, בתפקיד שוחק, עם שעות אינסופיות ומפקד שהיה מפיל עליי את כל העבודה שלו והולך הביתה מוקדם כשאני הייתי הראשונה להגיע והאחרונה בענף לצאת הביתה. כולל כל הקצינים. כל. פאקינג. יום.

בזמן הזה היו גם מספר חודשים שבהם לא דיברתי עם אבא שלי.

בכלל.

לעבור ניתוח. ניתוח שהשיקום שלו לא קצר.

לעבור ניתוח ולהישאר לבד בבית חולים במשך שעות.

לעבור ניתוח להישאר לבד בבית במשך שעות.

להצטרך עזרה להתקלח, ולקחת כוס מים, לאכול משהו.

ושהם מתעצבנים כשאני מבקשת.

כאילו זה בכוונה. כאילו יש לי שליטה על זה. כאילו זה היה מתוך עצלנות.

ולהיות לבד. ולהרגיש לבד.

להשתקם. לאט לאט.

ושוב לעשות הכל בבית.

וכלום.

ולנסות ללמוד, לנסות ללמוד כדי להתקבל ללימודי רפואה, כשכל הזמן הם אומרים שהם לא חושבים שזה בשבילי.

איזה הורים מגיבים ככה?

ההורים היחידים בעולם שלא מתגאים בזה שהבת שלהם רוצה ללמוד רפואה,

שלבת שלהם יש סיכוי ריאלי.

אבל במקום לתמוך, במקום להגיד YOU CAN DO IT,

"אולי תנסי משהו אחר? לא בטוח שזה יתאים לך... לא רואה אותך עוסקת בזה"

הם אומרים לשאוף לכוכבים, שאני יכולה לבחור מה שאני רוצה,

אבל מושכים לי בכנפיים כי זה לא מה שהם התכוונו.

כי הם לא מאמינים בי.

ובסוף נשברתי.

כי איפשהו בין העומס הלימודי והנפשי של התהליך - שהוא מזעזע, ורופאים שאני מכירה אמרו לי להתקשר אליהם מתי שאני צריכה כי זה באמת תהליך קשה, לבין להילחם בהורים שלי ולנסות להוכיח להם שאני יכולה ולהלחם בכל האנשים האחרים שהם שכנעו שזה לא מתאים לי ומנסים להגיד לי לוותר על כירורגיית לב כדי להיות אחות. כי זה דומה פשוט. ממש זהה.

בין שתי המלחמות, נשברתי.

הרפיתי.

אמרתי, אולי אני אלך על כיוון אחר...

אני עדיין קצת רוצה.

עדיין חושבת שאני אהיה טובה.

עדיין יודעת שבלי תמיכה אין לי סיכוי.

עובדת כטבחית, קודם בעבודת לילה, חוזרת הביתה בשמונה-תשע-עשר-אחת עשרה בבוקר ויוצאת לעבודה בשש וחצי

"למה את לא עוזרת בבית?"

כי אני אף פעם לא נמצאת בבית.

כמה חודשים קשים אבל מדהימים בזה שבלי לראות אותם - הם לא יכולים לגרום לי להרגיש רע.

עוזבת, מתחילה במקום חדש, מטבח החלומות שלי.

אחרי שבוע מועברת למסעדה אחרת של השף.

מרוסקת. אובדן ביטחון מוחלט.

עובדת קצת יותר משנה עם מנהל מטבח שהתעלל בי נפשית, שניצל את העובדה שהגעתי כשהייתי על הברכיים.

מוציאה תעודת שף במקביל.

מקווה שאולי, אולי זה יהיה הגשר ביני לבין אמא שלי.

כי אומנויות לא עשו את העבודה, אז אולי זה.

עובדת 200 ומעלה שעות בחודש ולומדת במקביל.

בלי יום מנוחה, בלי יום אחד, שבעה חודשים.

הם נסעו לחו"ל שלוש פעמים בזמן הזה.

הם אומרים שאנחנו במצב כלכלי לא מדהים?

כל חיי לא נסענו שלוש פעמים בשנה. גם לא פעמיים. והרבה שנים אפילו לא פעם אחת.

שזה היה בסדר, כי האמנתי שהם נותנים מה שהם יכולים.

אבל היום אני יודעת, אמא שלי פשוט קמצנית.

קמצנית בצורה חולנית.

לפחות כלפיי.

אחרי שנה החלטתי שאני לא מסוגלת להמשיך לעבוד אצל מישהו שמזכיר לי את אבא שלי,

וגם אותו אני לא מצליחה לנצח.

גם אותו אני לא מצליחה להכריח לראות מי אני באמת.

אז עזבתי.

החלטתי לקחת הפסקה. חודש חודשיים בשביל לנוח ולהתאפס על החיים שלי.

לנסוע לחו"ל קצת, לנקות את הראש אחרי שנתיים במטבח.

עם כל הרע, תמיד אהבתי לנסוע לחו"ל עם ההורים שלי ועם אח שלי.

אז הצעתי שניסע ביחד.

לכמה ימים, סופ"ש ארוך.

כי כולנו היינו צריכים את זה.

אז אמסטרדם.

שמתי ערימה של כסף על הטיול.

מהכסף שעלה לי דם יזע ודמעות.

כי חשבתי, שאם ניסע, אז יהיה בסדר.

אז אח שלי יתייחס אליי לחמש דקות כי הכלבה האמריקאית שלו לא תהיה.

אז ההורים שלי ידברו איתי, אולי יתעניינו בי לשנייה.

ההורים שלי אמרו שהם לא יכולים לממן את הטיול לכולנו, אז אין בעיה - אני אתן מה שאני יכולה.

אח שלי לא שם אגורה. לא רק על המלון והטיסות. גם בזמן הטיול עצמו. ההורים שלי שילמו לו על הכל. והוא אפילו ביקש ממני כסף. אחותו הקטנה.

אין בעיה.

אף אחד אפילו לא אמר לי תודה.

תודה שתרמתי חודשיים שלמים של עבודה.

מילא זה.

הם התעלמו ממני כל הטיול.

לרצונות שלי לא הייתה כל חשיבות.

דיברתי והם לא שמעו אותי בכלל, שלא לדבר על להקשיב.

הייתי אוויר.

אפילו תורם אלמוני מקבל יותר יחס.

כי אם לא אני זה לא היה אפשרי בכלל.

סבל. סבל מוחלט. לא יכולתי לחכות כבר שנחזור לארץ. סבלתי מכל רגע שם.

ורק רציתי כמה ימים עם המשפחה שלי.

לא היה אכפת לי הכסף אם היה לי כיף. אבל שילמתי בשביל לסבול.

אני מניחה שקיבלתי מה שרציתי - כמה ימים עם המשפחה שלי.

אבל המשפחה שלי כמו שהם בארץ. המשפחה שלי כמו שהם אליי.

ונסעתי ללונדון.

נסעתי לבד.

הם נתנו לי כמה מטבעות, שאריות של כסף קטן.

כשאח שלי נסע הם נתנו לו 500$ ושילמו לו על לילה במלון שווה בניו יורק.

וכל החיים הם רק אומרים לי לא להשוות בינינו, כי אנחנו לא אותו הבנאדם.

אבל איך אפשר שלא?

הדגנראט הזה שבקושי סיים תיכון, הפסיק את התואר שלו באמצע, מעולם לא הרים אצבע כדי לעזור בבית וצעק על אמא שלי כל פעם שהיא העזה לבקש ממנו שיקפוץ להביא שישיית מים כי היא לא יכולה לסחוב. שעבר לגור עם נרקיסיסטית אמריקאית ועכשיו ההורים שלי ואח שלי והכלבה שלו הם תמונות מראה של האנוכיות אחד של השני.

אבל אני לא בסדר. 

ומאז שחזרתי לא עבר יום שלא בכיתי כי רציתי לחזור.

כי רציתי להיות חופשייה מהמקום הזה.

מהאנשים האלו.

כי כל עוד אני לידם, אני לעולם לא אפסיק לקוות שהם יתנהגו כמו הורים.

אני לא מצליחה לכבות את הניצוץ של התקווה שמתישהו הם יבינו מי אני,

שהם יאהבו אותי,

שיהיה להם אכפת.

אין לי בן אדם אחד בחיים שאני יכולה לסמוך עליו בעיניים עצומות.

אחד.

אפילו לא סבא שלי. כי הוא מזדקן, ומגיע לשלב שהוא צריך להישען עליי.

והוא הרוויח את זה.

אבל זה קשה. זה קשה מידי.

זה קשה שאין עם מי לדבר על הדברים האלו.

שאין לי למי לספר את הדברים האלו.

ואני כל כך צריכה מישהו שיתן לי לדבר, ולהוציא את הרעל החוצה.

מישהו שישב בשקט ויחבק אותי חזק ויתן לי לבכות.

מישהו שיגלה לי איך זה מרגיש כשיש לי בית.

כי אף פעם לא היה לי.

לא באמת.

אני לא מנסה לרחם על עצמי. אולי קצת. בעיקר כי אף אחד אף פעם לא ריחם עליי - AND I FELT IT

אני יודעת שיכל להיות יותר גרוע.

שיכולתי להיות מחוסרת בית, מורעבת, או חולה במחלה שכוחת מרפא.

אבל הנפש שלי היא כל הדברים האלו.

פיזית, הגוף שלי בסדר יחסית. 

אבל אני לא יודעת איך זה מרגיש להיות אהובה על ידי ההורים שלי. אני לעולם לא אדע.

יש רק בנאדם אחד שאי פעם הצליח לגרום לי להרגיש אהבה בצד המקבל, וזה סבא שלי.

והוא לא יהיה פה לנצח.

והוא כבר לא כל כך כאן.

ואני אהיה לבד.

לגמרי לגמרי לבד.

יש לי חברות, לא הרבה, כמה.

אבל אני לא מסוגלת לדבר איתן על זה.

לא כי אני לא רוצה.

כי זה מרגיש לי שהן לא רוצות לשמוע.

כי הן רק מנסות לקטוע אותי ולנסות לתת לי פתרונות, או שנמאס להן להקשיב אז הן צריכות לדבר, או שהן פשוט אומרות - בסדר זה ההורים שלך מה את מצפה? הם דפוקים, זה לא שלא ידעת את זה.

אבל זאת לא הפואנטה.

אני פשוט צריכה שמישהו יקשיב.

יקשיב בשקט.

יקשיב כדי לתת לי להוציא.

להוציא כדי שאולי תחושת הכרסום והחור העצום בין החזה והבטן תפסק לרגע.

מישהו שיקשיב רק כדי להיות שם בשבילי.

רק כדי לתמוך בי.

רק כדי שאני לא ארגיש לבד.

אבל הן בלימודים שלהן,

ועם הבני זוג שלהן,

והחברים האחרים שלהן.

אני צריכה אותי.

אני צריכה חברה כמוני.

אני צריכה מישהו שיודע שלפעמים אנשים פשוט צריכים להישמע.

הציעו לי טיפול פסיכולוגי. עשיתי. ניסיתי.

כמה שנים.

אבל זה לא מה שאני צריכה.

לא צריכה שמישהו ישב ויקשיב לי ויבהה בי.

צריכה מישהו שיחבק חזק חזק בזמן שהוא מקשיב,

וינגב את הדמעות,

ויגיד שיהיה בסדר, כי אני מי שאני למרות מי שהם.

מישהו יגיד לי שאני לא מי שההורים שלי חושבים שאני.

שאני יותר דומה למי שאני בראש שלי.

ושאני יכולה לשרוד את זה.

נ.ב. לא עברתי על הפוסט בכלל, סביר שיש שגיעות הקלדה/כתיב/חוסר תשומת לב מוחלט. אין לי כוח. בכיתי מספיק.

עריכה, 23:52

אבא שלה נפטר. כבר שנים שהוא נלחם במחלה הארורה, הגיע לאיזשהו סטטוס קוו. עוד כשהיינו חברות הוא היה מאובחן. אני מרגישה נורא. לפחות זה היה פתאומי, זה מה שאמרו לי לפחות. לפחות זה לא היה חודשים של התדרדרות. אני מקווה. זה גורם לי להצטער שאני כבר לא חלק משמעותי בחיים שלה, כי הייתי רוצה להיות שם בשבילה. זה מוזר, היא לא הייתה לי חסרה.. אבל ברגעים האלו, הייתי נורא רוצה להיות מסוגלת להיות שם בשבילה. מתנחמת בעובדה שיש לה אנשים. ואני אלך מחר. אפילו שאני לא בטוחה אם היא רוצה לראות אותי. זה מרגיש לי כמו הדבר הנכון לעשות. התנחלתי אצלם בבית שנים. הוא היה מכין לי שניצלים. ופופקורן. וצועק עלינו שנסתום את הפה כשהיינו חופרות בקולי קולות בלילה. 
אני אגיד לה. אני אגיד לה שאני יודעת שעברו שנים, אבל אם היא צריכה, אני כאן בשבילה.
 ת.נ.צ.ב.ה
נכתב על ידי You Can Call Me D , 6/6/2018 12:38  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



21,941
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לYou Can Call Me D אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על You Can Call Me D ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ