לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Caution , I bite



Avatarכינוי:  You Can Call Me D

בת: 25





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2018    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2018

HELLO\GOODBYE


חזרתי מאמסטרדם.

הלוואי ולא הייתי נוסעת בכלל.

הלוואי ולא הייתי מבזבזת את הכסף שלי.

לא על הנסיעה עצמה, על האנשים שנסעתי איתם.

הייתי צריכה להשאיר את הכל כזיכרון נוסטלגי.

אבל אני התעקשתי.

וכל מה שפחדתי ממנו התרחש, אחד לאחד.

אני לא אעשה את הטעות הזאת בזמן קרוב.

 

ביום הראשון, בערב, הלכתי ברחוב והסתכלתי סביבי והעיר נראתה כמו מקום שהייתי רוצה לחיות בו.

ביום הרביעי כבר לא יכולתי לחכות לחזור הביתה.

רק כדי לתפוס מרחק מהאנשים האלו.

ולחשוב שחיכיתי כל כך הרבה זמן וכל כך ציפיתי.

 

אני כל כך תמימה,

כל פעם מחדש זה תופס אותי לא מוכנה,

אני חייבת, חייבת להפסיק לסמוך על המשפחה שלי.

 

ואני לא מסוגלת לחכות עד לסוף מאי.

שאני אסע לבד.

ואני לא רוצה בכלל לשמוע מאף אחד מהחיים שלי פה.

 

הטיול הזה, ומאז שחזרנו,

וכל מה שקרה בין לבין גרם לי להבין שאין לי מה לחפש פה יותר.

שאני חייבת לחשוב על תוכנית ולהתרחק מהחיים שלי בארץ.

כי הם עושים לי רע.

כי הם רעל.

כי אין אף אחד בחיים שלי, אפילו לא אחד, שאני יכולה לסמוך עליו שכשהוא אומר לי משהו, זה ישאר ככה.

 

ואני חושבת שאני בדיכאון.

אבל זה דיכאון אחר.

לא דיכאון נואש ואובדני כמו אז.

דיכאון של קבלת המצב.

וייאוש.

כי בימים מאז שחזרתי חוץ מלישון ולראות סרטים ולקרוא ובאופן כללי לא לצאת מהמיטה ולהתכרבל עם החתולה לא עשיתי הרבה.

בן דודה שלי התחתנה אתמול.

אני בת הדודה היחידה שלה, בגלל זה לא המשכתי ללונדון עכשיו.

ובכלל לא עניין אותה שבאתי.

אפילו חיוך לא קיבלתי ממנה.

אני יודעת שהיא תמיד אהבה את אח שלי, כי הם ה"גדולים".

אני גם יודעת שבעיניים שלה גנבתי את סבא.

ואני מבינה את זה.

אבל אם היא הייתה יודעת מה הקשר איתו עושה לי עכשיו אולי היה לה פחות אכפת.

 

הוא הולך לי.

אני רואה את זה.

וזה שובר אותי.

בכל פעם שאני רואה אותו הוא פחות עצמו.

וככה בלי ששמתי לב, הבנאדם היחיד בעולם שסמכתי עליו לחלוטין, נעלם.

הוא כבר לא כאן.

הוא כבר לא הוא.

ועד היום הוא היה הרפסודה שלי.

אבל עכשיו תורי להציף אותו.

ואני לא מוכנה.

והמלחמה הזאת שוברת אותי.

ואין לי שום כוח בנושא.

וההורים שלי מסרבים לעשות את מה שצריך להיעשות.

 

אני לא יוצאת מהחדר כי אין לי תכלית.

כי אין לי רצון לדבר עם אנשים שמאכילים אותי שקר אחרי שקר או עוד GUILT TRIP או עוד שיחות על נונסנס בפיתה.

ואין לי רצון לחזור לעבוד 230 ומשהו שעות בחודש, ושיגידו לי שהחיים שלי יפים כשכל החיים שלי הם הבפנים של המטבח.

 

אבל בסוף של תקופה נורא ארוכה שכולם אכזבו אותי.

הם סוף סוף הצליחו.

סוף סוף שברו אותי.

סוף סוף אין לי כוח להילחם יותר.

ואני פשוט לא רוצה אותם בחיים שלי יותר.

כי הם רעל.

כי מגיע לי יותר.

כי אני תמיד נתתי 110% אחוז מעצמי(לחלוטין טעות שלי), כי סמכתי עליהם שזה דו כיווני אז משהו יגיע אלי בחזרה.

טעיתי.

וזה לא רק המשפחה שלי.

זה כולם.

זה כל מי שהתייחס אליי זבל ולא טרח לעצור ולהגיד סליחה

שלא לדבר על לפצות אותי על זה.

 

ועכשיו אני פשוט שואלת את עצמי מה לעזאזל אני רוצה לעשות עם עצמי.

וכל מה שעולה לי לראש זה "לא להיות פה"

כי המקום הזה עושה לי סלט בראש.

כי אני נותנת לכולם לשאוב אותי לזה.

כי אני לא מסוגלת להילחם ברצון ובצורך שלי להיום שם ולעזור.

כי הילדה הטיפשה והתמימה שבי לעולם לא רוצה לשחרר.

כל הזמן רוצה להאמין שיש בהם טוב.

שמתישהו, מישהו, יוכיח לי שצדקתי.

 

אז אני חושבת שאני צריכה למצוא תוכנית לעזוב.

לחשוב על ארץ לעבור אליה,

לחשוב על עבודה שמעניינת אותי,

לארוז את עצמי ולעבור לגור במדינה אחרת הרחק מהרעל שבחיי.

ולהתחיל מחדש.

וליצור מערכות יחסים שבהן אני אדרוש את היחס שמגיע לי מההתחלה.

ואני אתן 90% מעצמי,

כמעט הכל, אבל להשאיר לי קצת.

ואז כולם פתאום ירגישו ש"שקט להם"

ש"אין שמחת חיים",

כמו שכולם תמיד נזכרים כשאני לא שם.

כי פעם אמרו לי שאני אור, שאני שמש,

אבל האנשים בחיים שלי כל הזמן מנסים לכבות אותי,

ורק כשאני לא בסביבה הם מחפשים את האור, את החום.

הם אף פעם לא זוכרים להעריך את זה כשאני שם.

אנשים הם כל כך מטומטמים.

 

אבל אני חושבת שאני יותר ירח.

אני משתנה,

ויש לי מצבי רוח, ויש לי צד אפל.

והאור שהעולם רואה זה האור שאני בוחרת להקרין.

אבל אור צריך לבוא מאיפשהו,

ואם לי אין מקור אור, אין לי איך לזהור.

 

אז אני צריכה להתרחק מזה,

ולמצוא את העולם והאנשים שיהיו האור שלי.

 

מה שהכי הזוי זה,

שכמה אנשים אמרו לי שמאז שהפסקתי לעבוד ונסעתי לחו"ל אני זוהרת, ונראית רגועה,

זה הכל שקר.

נהייתי טובה בלצייר את החיוך הזה.

ואף אחד לא מבדיל כבר.

כי אף אחד לא טרח להסתכל עליי מספיק מקרוב.

 

אני רוצה לתכנן את הטיול שלי ללונדון אבל גם רוצה שהוא יהיה ספונטני וזורם ולא יודעת לפי מה ללכת.

ולא יודעת מה יזרום לי מתי.

ולהיות פה חונק אותי ומוציא לי את החשק לעשות דברים.

כשהחלטתי לקחת הפסקה תכננתי המון דברים,

והנה עוד שנייה עובר חודש ולא עשיתי כלום.

ושואלים עליי,

מקבלת סימני שאלה ושאלות שעוברות דרך חברים על מתי אני חוזרת לעבוד,

לאן אני הולכת.

וכולם מנסים לגרור אותי לתוך המטבח והם לא רואים שמה שהוא עשה לי שבר אותי קצת מבפנים.

 

אפילו כשאמרתי,

שהוא התעלל בי נפשית במשך יותר משנה,

ואני לא הייתי מוכנה לתת לו את הסיפוק ולהישבר מולו.

ואמרתי שאם אבא שלי לא שבר אותי במשך 20 שנים לא יקום הבן זונה שישבור אותי בכמה חודשים.

אבל המלחמות עם אבא שלי,

הן עייפו אותי.

והייתי חייבת להילחם.

 

ופה,

איתו,

תמימה כרגיל,

באמת האמנתי שיש לי סיכוי לנצח.

שיש לי סיכוי להראות לו שהוא טועה לגביי ולגרום לו לכבד אותי.

 

אני לא יודעת מי צדק,

אם הוא היה דלוק עליי,

אם הוא היה מאוים ממני,

אם הוא סתם אידיוט,

אם אני סתם באתי לו רע כי הזכרתי לו משהו שהוא רצה לשכוח...

אני לא יודעת מה הסיבה.

 

אבל הוא לא היה שווה את זה.

בכלל.

וברטרוספקטיבה אני לא יודעת למה נתתי לו כל כך הרבה כוח.

אני חושבת שפשוט הייתי צריכה לנצח.

אחרי כל מה שקרה.

ולא הצלחתי.

 

I JUST NEED A WIN

 

 

בחתונה, שהיייתה לא דתית בכלל,

איך המנחה או איך שלא תרצו לקרוא לו אמר?

"אלוהים לא הצליח להגיע אבל אנחנו כן"

בעלה של בת דודה שלי דיבר.

אני מכירה אותו כבר כמה שנים והוא אף פעם לא היה בן אדם שמפגין רגשות יותר מידי.

לא בפומבי.

ואיך שהוא דיבר וכמה שהוא התרגש...

כל כך שמחתי בשבילה שהיא מצאה מישהו שאוהב אותה כל כך הרבה.

וזה הרגיש כמו סצנה מסרט.

ולא חשבתי על כמה שאני לבד.

והיא הייתה כל כך מאושרת.

הדבר היחיד שגרם לי לבכות היה לראות כמה היא מאושרת.

זה גרם לי להיות מאושרת.

 

ואחר כך, מאוחר יותר,

הזכיר לי שאין לי מושג איך זה מרגיש להיות עד כדי כך מאושרת.

מעולם לא חוויתי את זה.

אפילו לא קרוב.

אף אחד אף פעם לא אהב אותי.

לא בצורה הזאת.

לא אהבה רומנטית.

 

בעוד כמה חודשים אני אהיה בת 24,

ועוד לא יצא לי לחוות אהבה הדדית.

 

אולי לעולם לא אגלה.

התברכתי בכל כך הרבה בחינות,

הייתי מוכנה לוותר קצת על חלק,

אם זה היה פותח בפניי את האפשרות.

 

בנתיים אני תוהה אם משנה מקום משנה מזל באמת תופס במקרה שלי.

מה אם אני אקום ואעזוב ואזיז את הכל רק כדי שהכל יהיה אותו הדבר, מינוס ההיכרות שלי עם הסביבה והאנשים?

זה הכל יפה וטוב,

לפנטז לעצמי שאני אעבור לאיזו עיר זרה, 

ואמצא עבודה מדהימה וחברים מדהימים שיהיו לי למשפחה,

ואולי מישהו לחלוק איתו את המיטה בלילה.

אבל על בסיס איזו אינדיקציה אני יכולה לחשוב את זה בכלל?

אף חלק מהחיים שלי לא הלך ככה עד היום,

למה שזה פתאום יקרה?

 

טוב לא יודעת,

לא יודעת מה להגיד יותר.

אני הולכת להתקלח וללכת לסופר,

ההורים הזמינו אוכל בלעדיי אז חייבת למצוא משהו להכין ממנו משהו אכיל.

כל מה שאכלתי היום זה חתיכת טוסט וקצת גלידה טבעונית(בריא הא?)

נכתב על ידי You Can Call Me D , 27/4/2018 23:52  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



21,941
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לYou Can Call Me D אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על You Can Call Me D ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ