לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Caution , I bite



Avatarכינוי: 

בת: 20

MSN:  תשאירו ואני אוסיף^^





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2014    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2014

יום הולדת 20


אז היום/אתמול (11/7) היה לי יום הולדת.


מראש קבעתי שאני אחגוג הכי מצומצם שאפר כי בכל פעם שיש לי יומולדת "חשוב/גדול" זה מזעזע ומבאס ברמה יוצאת דופן.


לצורך העניין ביומולדת 18 שלי כל החברים שלי היו בצבא וכשהם חזרו כולם שכחו שזה קרה ולא חגגו לי. חוץ מזה המשפחה שלי הייתה בחו"ל ולמרות שהבטיחו לי שיחגגו לי כשהם יחזרו זה גם לא קרה. החבר שהיה לי באותו הזמן עבד באותו הערב ולא רק שהוא לא הביא לי כלום הוא אפילו לא כתב לי ברכה. עכשיו מי שמכיר אותי באמת יודע שממש לא מעניין אותי מתנות, אם מישהו כותב לי ברכה מושקעת מהלב זה מספיק לי יותר מכל דבר אחר.  אבל כלום. באדם היחיד שטרח לעשות לי משהו באמת באותו הזמן היא מישהי שאני בכלל לא בקשר איתה כבר.


 

אז בכל מקרה, החלטתי שהשנה אני עושה את זה קטן כדי למזער סיכויים לאסונות וגם כי מעולם לא ממש הייתי הטיפוס של "היי תראו אותי, תנו לי תשומת לב, היי תחגגו לי ותעשו לי" ולא יודעת מה. אני אוהבת שהאנשים שממש חשובים לי כן יעשו קצת עניין אבל לא יותר מזה.

מה שאומר שסירבתי לארוחה משפחתית עם הדודים, שפירטתי על הנסיבות בפוסט הקודם.

החלטתי שנעשה ארוחה קטנה - אני ההורים וסבא וסבתא. אח שלי מן הסתם לא היה.

החלטתי שנלך למסעדה כי לא רציתי שאף אחד(אמא/סבא) יאלצו לעמוד במטבח ולסדר את הבית ולא יודעת מה.

 

אתמול סבא וסבתא חזרו משבועיים ומשהו בחו"ל, חשבתי על מסעדה שהם אוהבים היא לא חומוסייה אבל גם לא סופר יוקרתית...

אין מקום.

טוב, אולי בראסרי?

אין מקום.

עוד מסעדה רגילה כזאת?

לא פתוחים.

ההורים וסבא וסבתא יושבים ומחפשים לאן אפשר ללכת?

סבא וסבתא נזכרים במסעדה שהיו בה לפני כמה שנים

"קלואליס"

מסעדה ממש יקרה, מאחר וכבר אמרתי נואש הסכמתי.

בכלל כשגיליתי שיש להם לובסטר בתפריט זה נועד להיות סיפור אהבה.


אני ואמא קבענו פדיקור ביחד ואני גם מניקור.

סוף סוף פינוק!

הזמנתי שתי חברות ליומולדת קטן אחת אמרה שהיא לא יכולה. קצת באסה אבל נתמודד.

 


ואז קמתי בבוקר, מסיבה לא ברורה בשמונה וחצי בבוקר. 

יוצאת מהחדר והבית ריק.

מקבלת SMS מהבוסית שרוצה שאני אעבוד במשמרת שביקשתי ספציפית לא לעבוד.

אחרי שיחה די ארוכה היא סוף סוף נזכרת שאני בחופש(אחרי משהו כמו שלושה שבועות שעבדתי ברצף) כי יש לי יומולדת. מאחלת לי מזל טוב.

טוב.

אוקיי.

קוראת עיתון.

אחרי חודש שהחתולה שלי מתעלמת ממני ומגעילה אליי היא פתאום עוקבת אחריי לכל מקום. היא אפילו ישנה עליי לאיזה 20 דק'... מתנת יומולדת!

אח שלי מתקשר!

אחלה שיחה..

באמצע השיחה, אזעקה.

"אה, שיט, תום יש אזעקה, אני חייבת ללכת, ביי"

רצה למקלט.

לבד גם במקלט.

שולחת הודעה להורים איפה הם לעזאזל.

הם בדרך.

טוב, חוזרת לדירה.

ההורים מגיעים. הביאו לי בושם וחלוק רחצה חדש כי הקודם כבר קטנטן, הוא מכיתה ג' או משהו...

איזה כיף.

מתארגנת בזריזות - צריך להגיע לפדיקור.

נכנסות מנסות לבחור צבע.

אותה חברה שאמרה שהיא לא יכולה לבוא בסוף כן הצליחה לצאת מהעבודה!

יופי!

מקבלת כמה טלפונים בעיקר מחברים של המשפחה...

איזה כיף.

חוזרים הביתה, אני חייבת לישון קצת.

אוקיי הכל טוב ויפה.

מישהי שהיא בכלל לא חברה שלי רוצה לבוא ליומולדת האינטימי שלי. אמרתי לא. מספיק ודי.

אוקיי.

מגיעים למסעדה.

קצת באיחור.

אחלה מקום.

בוחרים מהתפריט ורק מהקריאה אני מריירת.

אבא טיפונת עצבני, אבל זה לא היה יומולדת שלי אם הוא לא היה עצבני. הוא תמיד ככה. אני חושבת שזה תסמין של גמילה מעבודה.

מחליקה על זה.

כבר בתחילת הדרך הוא מרגיש צורך לדבר אליי לא יפה.

מתעלמת גם מזה.

המנה הראשונה מצויינת.

סבא כתב לי ברכה נורא מרגשת.

המנות העיקריות מתחילות להגיע.

של כולם על השולחן. רק של אבא לא.

כולם מתחילים לאכול. אז אומרים לו שהייתה פשלה במטבח ואפשר או להכין לו חדש וזה ייקח קצת זמן או שינסה להזמין משהו אחר.

הוא מתעצבן. מזמין עוד בירה.

שוכחים גם מזה.

מתעצבן עוד יותר.

מזמין עוד מנה ראשונה במקום עיקרית.


מושיבים שני אנשים לידינו והם קצת מפריעים למעבר שלנו. מחליט לדבר על זה בקול רם מאוד.

אני רוצה להגיד לו שזה לא הזמן ולא המקום אבל יודעת שזה יגמר רע אם אני אומר משהו.

סבא מסתבר, הזמין במיוחד בשבילי פאי מרנג לימון. הוא יודע שאני מאוד אוהבת ואמא אפעם לא מכינה כי אבא לא סובל את זה.

אז מביאים לאבא תפריט קינוחים. מחליט לא להזמין כלום.

מבאס אותי עוד יותר.

לא מספיק לדבר על איך שכולם לא בסדר. בא לי לצרוח עליו שישתוק כבר, למה הוא צריך לעשות את זה מולי ולהרוס לי?

כאילו שהוא לא יודע שחצי מההנאה שלי זה שכל האנשים שאני אוהבת נהנים גם.

אז לדעת כמה לא טוב לו ומאכז ומבאס לו הורס לי הכל.

ממשיכה הלאה מתרכזת בדברים הטובים, אכלתי לובסטר(חולה על לובסטר ולא יצא לי כבר שלוש שנים לטעום מאחד אפילו), ופאי מרנג לימון וקבעתי עם חברות לאח"כ.

 

 


החלטתי ללכת לבר שרציתי לבדוק כבר מלא זמן.

זה בר חדש של מישהו שאני מכירה.

מישהו שהסתובב לי המון בראש.

אפילו כתבתי עליו, יותר מפעם אחת.

 

מגיעות, הכל טוב ויפה.

באחת וחצי אחת מהחברות אומרת לי שבשתיים היא הולכת כי היא עובדת בבוקר.

עוד אחת אומרת שהיא תלך איתה ותלך לפגוש שתי חברות אחרות.

השלישית אמרה שהיא איתי עד סוף הערב, אבל לא נורא מאוחר כי גם היא עובדת בבוקר.

טוב, בסדר, ממילא אני עייפה.

ויש לי בחילה לא ברורה, כנראה מהסיגריות. הן לא עושות לי טוב לאחרונה.

שוקלת ברצינות להפסיק, אם לא לגמרי אז לפחות לרמה של "אחת פעם ב..."

בשתיים מתארגנות לתזוזה, באות לצאת.


ואז הגיע הדובדבן שבקצפת של היום הזה.

הבחור היחיד שעניין אותי באיזשהיא צורה מאז האקס נישק את אחת החברות הכי טובות שלי, מול הפרצוף שלי.

עכשיו, כמו שכבר כתבתי, אני ויתרתי על הקונספט של מערכות יחסים ועל הרעיון הרומנטי שיהיה לי מישהו.

השלמתי עם זה שאני אהיה הזקנה עם ה-27 חתולים.

והשלמתי עם זה שהבחור הזה לעולם לא ירצה אותי בחזרה.

אבל יש הבדל עצום בין להשלים עם משהו בראש לבין לראות את זה מול העיניים.

וואלה שרציתי שהאדמה תבלע אותי באותו הרגע.

רציתי למות, או לפחות לא להיות שם. לא לראות את זה.

שאיכשהו הזמן יחזור אחורה ואני אשכח שזה קרה.

אבל עמדתי שם והסתכלתי והרגשתי איך החלק היחיד בלב שלי שעוד לא היה מוקף בחומה נסוג.

הרגשתי איך החלק היחיד בי שעוד ידע לקוות, שעוד ידע לרגיש ככה נשרף.

 

ואני די גאה בעצמי שהצלחתי לא להישבר גם כשהמשכתי לבר הבא.

והצלחתי לחייך ולרקוד בכיסא.

 

הצלחתי לא להישבר עד שהגעתי הביתה, נכנסתי לחדר אמבטיה, סגרתי את הדלת והורדתי את האיפור.

 


אני מתפללת שזאת הפעם האחרונה שמישהו יעניין אותי. כי בכל פעם שזה קרה זה הביא לי רק המון המון כאב.

אני מתפללת שהדרך שלי לחיים בודדים תהיה חלקה ואני לא אצטרך לעבור את זה שוב. כי אני לא יכולה יותר.

אני נאבקת יותר ויותר למצוא סיבות לצאת מהמיטה.

מצאתי שאם אני עובדת 7 ימים בשבוע אין לי זמן לחשוב. או לראות חברים או לגלותבחורים מעניינים.

יש לי זמן רק לעבוד, ללכת לפילאיס/פיזיו ולישון.

ואם אני אמשיך ככה עוד כמה חודשים אני אוכל לעוף מפה.

ללכת למקום שאני לא מכירה אף אחד. ולהתחיל לגמרי מחדש.

בלי הפצצות. בלי שכל פעם שאני רואה בחור הוא קופץ על אחת החברות שלי. בלי משפחה מגעילה(שאגב, אף אחד לא התקשר...).

בלי שאבא יבאס לי כל הזדמנות שבה אני מראה טיפת שמחה.

בלי להרגיש שהפעם היחידה בשנה שחברים שלי מתנהגים כאילו אכפת להם היא ביומולדת שלי(לא שזה לחלוטין באשמתם, זה גם הצורך שלי באישור שהופך את הכל למוקצן).


אני אסע, וכל מה שאני אעשה זה לעבוד, ללמוד רפואה ואם וכשאני אסיים אז לנתח אנשים להציל חיים ולשנוא כל אחד שנמצא בהכרה.


אני אוהבת את שתי החברות שלי.

אבל, קשה לי איתן לפעמים.

אני אוהבת אותה אבל בכל פעם שאנחנו הולכות לאנשהו ואני נהיית פרח קיר כי כולם שמים לב רק אליה אני גם קצת שונאת אותה.

לא כי לא מגיע לה, אני מבינה למה זה קורה. כי היא מדהימה. אני קצת שונאת אותה כי היא כל כך נהנית מזה וזה מרגיש לי כאילו היא מורחת לי את זה בפרצוף. ברור שהיא לא עושה את זה בכוונה. אבל זה כי היא לא יודעת איך זה להיות בצד שמסתכל על התקרה ומחכה שהיא תסיים.

איך זה להרגיש כמו שהרגשתי היום, במיוחד כשאני יודעת שיש לה עוד חמישה בחורים על אש קטנה.

היא לא יודעת איך זה לשבת ערב שלם ולהקשיב לה ולשתי הבנות האחרות מתלוננות על הסקס שיש להן, או מערכות היחסים שלהן או הבנים שרודפים אחריהן - כשאת לבד כבר שנתיים. היא לא יודעת מה זה להיות לבד שנתיים בלי שאף אחד לא יראה אפילו שמץ התעניינות.

(אני לא מחשיבה את הסליז באגז הדוחים שמתחילים עם כל בחורה שהם רואים במקרה.)


בגלל זה אני לא יכולה לשתף אותה בזה. אני לא יכולה לספר לה את זה.

כי היא לא יודעת איך זה מרגיש.

כי היא לא יכולה לדמיין את זה אפילו.

כי היא לא יודעת איך זה מרגיש כשהבחור היחיד שאי פעם היית איתו לא הרגיש אלייך שום דבר. 

שזה היה מזויף וסתם ומיותר.

ושהוא שיקר לך כל הזמן.

אחרי שהבטחת לעצמך שלעולם לא תיתני למישהו לשקר לך ככה וכל כך רצית להאמין שהכרחת את עצמך לומר לעצמך שזה אמיתי.

היא לא יודעת איך זה מרגיש שכל אדם שאי פעם היה לך אכפת ממנו שיקר לך וזרק אותך ברגע שהפסקת להיות נוחה.

היא לא יודעת כמה קשה זה לנסות לסמוך על מישהו. כמה קשה זה לנסות לשכנע את עצמי כל יום שיש אנשים שאוהבים אותי איפה שהוא.

לשכנע את עצמי שאני שווה משהו ושמגיע לי שיאהבו אותי.

וזה לא מצליח כבר המון זמן.


היא לא יודעת, היא לא יכולה לדעת.

היא לא יכולה להבין.

 


אני צריכה למצוא סיבה חדשה לחיות. למצוא משהו שיהיה לי שווה להישאר בשבילו. כרגע נורא קשה לי.

כרגע אני לא מוצאת.

 


אני הולכת לאכול חתיכה של פאי מרנג לימון. אם אני אהיה לבד לפחות אני אוכל מה שבא לי.

אז אני אהיה לבד ואני אהיה שמנה(אולי זה יהרוג אותי מהר יותר).

נ.ב. פאק איזו חפירה. לא שזה משנה כי אפחד לא קורא פה בכל מקרה.

נכתב על ידי , 12/7/2014 03:46  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





20,179
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לLittle Miss D אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Little Miss D ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ