לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Caution , I bite



Avatarכינוי: 

בת: 21

MSN:  תשאירו ואני אוסיף^^





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2016    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2016

ברוכה הבאה 2016


נגמרה שנה, שהייתה סתמית ומיותרת AT BEST

כמו השנה שלפניה.

וכנראה שגם כמו השנה שתבוא.

(אלוהים כמה שזה מעצבן שהמקש רווח לא עובד כמו שצריךסובל)

 

אצל יוצאי ברית המועצות(או שאולי זהרק האוקראינים)

יש איזושהיא אמונה שאומרת שהאנשים שתקבל את פני השנה החדשה איתם הם האנשים שתבלה אותה איתם.

ואני לא יכולה לומר שמשהו בניסיון שלי סותר את זה.

שנה שעברה הייתי לבד, בדרך לפגוש כמה חברים אחרי שסיימתי לעבוד, אבל לבד. ואת רוב השנה הזאת ביליתי, איך לא,לבד.

בשנה שלפני הייתי לבד בבית אחרי הניתוח בקרסול, וביליתי אותהבעיקר עם עצמי.

בשנה שקדמה לה הייתי בקורס בצבא וכולן ישנו והייתי, נחשו, לבד.

אז אני חושבת שאפשר להניח שגם את השנה הזאת אני אבלה לבד.

 

אני לא אומרת שאין לי חברים בכלל. אבל כשרואים אותם פעם בשבוע-שבועיים זה לא מרגיש כאילו העברת את השנה איתם.

כשהאמת היא שאת מרבית הזמן שאני לא בעבודה אני מעבירה עם עצמי.

ואני לא חברה כל כך רעה, אני מוצאת שיש לי צורך בזמן עם עצמי.

אולי כי אני היחידה שלא מנפנפת אותי.

 

הקטע המצחיק הוא שכל השבוע שמחתי שאני לא צריכה למצוא תירוץ כדי להתחמק מלצאת אל התופת שהוא ערב השנה החדשה בתל אביב

אבל לשנייה לא חשבתי מה זה אומר שאף אחד בכלל לא הציע לי לצאת, או אפילו שאל מה אני עושה.

כל השבוע הייתי שקועה בלימודים ובעבודה שלא התפניתי לחשוב על זה בכלל.

ואתמול כשסיימתילעבוד הייתי כל כך עייפה שכל מה שרציתי זה לשבת על הספה, לאכול משהו נחמד וללכת לישון.

 

אבל כשההורים שלי אמרו שהם יוצאים,

ואח שלי יוצא,

ולחברות שלי יש תוכניות משל עצמן, וכשאמרתי שאני לא רוצה לצאת לבלגן הזה בחוץ חברה שלי אמרה "יש לך בכלל עם מי לצאת?" ואני יודעת שהיא לא התכוונה לזה במובן רע, אבל פתאום זה צרב.

ונפל לי האסימון שלא היה אף אחד שממש רצה לפתוח איתי את השנה החדשה וזה היה לי עצוב.

וניסיתי להיות תומכת ולשמוח בשביל כולם שיש להם תוכניות,

אבל אחרי שישבתי בבית ושתיתי לבד(סנגריה שהכנתי תוך ניסיון נואש לנסות לגרום לעצמי לשמוח ממשהו), ולא היה אפילו משהו נורמלי לראות בטלוויזיה, ושמעתי את כל הצחוקים והעלייה והירידה לדירה של השכנים החדשים שלי, איפשהו בעשר וחצי היה לי טעם רע בפה.

וניסיתי להתעלם מזה ולהגיד לעצמי שזה סה"כ עוד חמישי בערב ושאני גמורה מעייפות אז בכל מקרה לא הייתי נהנית בשום מקום.

אבל התחושה הפנימית שלי, אין לי דרך טובה יותר לתאר את זה מ"הלב שלי החמיץ" כי זאת בדיוק הייתה ההרגשה.

וסגרתי את הטלוויזיה, וניקיתי את המטבח ושטפתי את הכלים וכשההורים שלי נכנסו ניסיתי להתעניין ולחייך ולעשות את כל התנועות הנכונות, למרות שבדיאבד זה לא היה משנה כלום כי הם לא רואים אותי בכלל.

הם התחילו לספר לי על הערב המדהים שהיה להם, האוכל המדהים והמטורף שהם אכלו וכל האלכוהול שנחמד שהם שתו ואני לא יכולתי שלא לחשוב על הנקניקיה המסכנה שחיממתי בתנור.

ובאיזשהו שלב לא יכולתי להקשיב יותר גם מהעייפות וגם כי זה גרם לי להרגיש כל כך עלובה, שלהורים שלי יש חיי חברה יותר פעילים מאשר לי. ההורים שלי שעד לאחרונה לא יצאו מהבית כבר שנים.

וניסיתי להמשיך לשקר לעצמי ולשמור על פאסון ואפילו כשכיביתי את האור וחיבקתי את הכרית לא נתתי לעצמי להרגיש את הכל.

 

והיום בבוקר התעוררתי, עדיין עם אותה מיגרנה שאני סוחבת משבוע שעבר,

ואפילו החתולה לא באה לישון איתי,

והסתכלתי על תמונות של חלק מהלילות של האנשים שיש לי בפייסבוק,

ואני לא הצלחתי להמשיך לחסום את הכל.

 

הקטע הוא שקבעתי לצאת עם חברה היום ועכשיו כל מה שאני רוצה לעשות זה להתחבא במיטה בחושך ולא לצאת עדמחר בערב.

אבל במקום אני צריכה ללכת לארוחה משפחתית ולהעמיד פנים שעדיין אכפת לי מאנשים שאני יודעת איך הם מדברים עליי מאחוריי הגב.

ולהעמיד פנים שאני רוצה להיות שם, לא שמישהו מדבר איתי בכלל אבל נניח.

 

וככל שהזמן עובר אני רואה את ההורים שלי יותר כפי שהם והאשליה מתפוגגת.

אמנם באופן ביולוגי אני מתוכננת לאהוב את ההורים שלי ללא תנאים אבל אני כל כך רוצה להיות מסוגלת להתנתק מהם.

כי העובדה שאני אוהבת אותם רק מכאיבה לי.

כי הם לעולם לא יתפקדו כמו הורים נורמליים ואני לעולם לא אפסיק לקוות שיום יבוא והם פתאום יקלטו שאכפת להם מהקיום שלי.

והם לעולם לא ישתנו, וזהרק מחמיר עם הזמן.

עם כל יום שעובר אני מרגישה איך אכפת להםקצת פחות וככל שאני רוצה את זה יותר הם יותר מתרחקים.

אני לעולם לא אבין אנשים שמתלוננים על זה שלהורים שלהם אכפת מהם יותר מידי. אני מבינה שזה יכול להיות מעיק, אני בנאדם הגיוני בסך הכל אבל הייתי לוקחת הורים שאוהבים אותי יותר מידי בכל יום על פני הורים שלא מסוגלים להעמיד פנים שזה מזיז להם אם אני בסדר או לא...

 

 

אין לי מה לחגוג את השנה החדשה,

אין שום דבר משמח בידיעה שאני עומדת בפני עוד שנה לבד,

עוד שנה שבה כלום לא ישתנה,

עוד שנה של ריקנות.

 

בתור מישהי שמחשיבה את עצמה אגנוסטית, אז אם יש משהו, מישהו, כוח עליון כלשהו איפשהו - אז אם אני לא יכולה לקבל הורים שאוהבים אותי, אנשים שמחפשים את החברה שלי, אהבה, עבודה שמכניסה כסף נורמלי או אפילו קצת סקס, אם יש משהו שאני יכולה לבקש אז אני מבקשת - תנו לי לעבור את כל המבחנים שאני צריכה לעבור עם ציונים טובים כדי שלפחות על זה אני לא אצטרך לחזור שוב, גם אם כל שאר השנה שלי תראה בדיוק אותי הדבר...

נכתב על ידי , 1/1/2016 13:22  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





20,770
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לLittle Miss D אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Little Miss D ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ