לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Caution , I bite



Avatarכינוי: 

בת: 20

MSN:  תשאירו ואני אוסיף^^





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2014    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2014


כל מיני דברים קרו לאחרונה. הם נראים כאילו קטנים אבל מרגישים עצומים.

אולי אני היחידה שזה מרגיש לה עצום.

אולי לאנשים פשוט לא מספיק אכפת ממני כדי שזה ירגש או יזיז להם.

 

לדוגמא, קניתי כרטיס טיסה לקנדה.

עוד פחות מחודש.

ביני לבין עצמי אני שוקלת אם יש לי בכלל למה לחזור.

ביני לבין עצמי אני יודעת שאין לי מספיק.

ביני לבין עצמי אני יודעת שהסיבה היחידה שיש לי בכלל כרטיס חזור זה בגלל שלא אני ולא סבא שלי מוכנים נפשית להיפרד לכל כך הרבה זמן עדיין.

אבל תכלס, על רוב ה"חברים" שלי בא לי לצרוח.

שהם אגוצנטרים שחיים בסרט שהם מרכז העולם.

שחושבים על עצמם דברים הרבה יותר טובים ממה שמגיע להם.

באלי לצרוח שאני לא מבינה בכלל איך יש להם חברים.

הם אנשים כל כך חסרי רגישות, חסרי אכפתיות, אמפתיות וחמלה.

הם חבורה של אנשים שכל כך עסוקים במה שיש ואין להם שהם לא מרימים את הראש ממסך הטלפון כדי לראות מי יושב מולם.

הם כל כך בטוחים בזה שהם אנשים טובים ודואגים לסביבה.

בולשיט.

מהניסיון שלי, אם אתה צריך להעיד על עצמך על כמה שאכפת לך מאחרים וכמה שאתה אלטרואיסט אז כנראה שזה לא נכון.

כי אם באמת היית כזה לא היית מרגיש צורך לספר על זה כי זה היה טבעי בעינייך.

כי לא היית מרגיש שאתה אמור לקבל על זה איזו שהיא תשואה.

כי היית יודע שזה פשוט אמור להיות ככה.

 

זה גורם לי לתהות אם אני גם ככה,

משלה את עצמי שאני בנאדם אכפתי.

אפילו שרוב הזמן אני חושבת שאני בנאדם נוראי ושאני יכולה כל כך הרבה יותר.

הדבר היחיד שמחזיר אותי כל פעם למחשבה שאולי אני בסדר היא מספר הפעמים ביום שאומרים לי שאינ נחמדה מידי.

שרואים בעיניים שלי/על הפרצוף שלי שאני בנאדם נחמד/טוב/חמוד וואטאבר.

שכשאני באה לעבודה והטבחים שואלים אם אני ערב או בוקר ואני אומרת ערב, כל מי שעובר בערב אומר "יש".

 

הרגעים שגורמים לי לשנוא את עצמי הם הרגעים שבהם אני מרגישה מנוצלת.

שזה רוב הזמן.

כי בגלל שה"חברים" שלי הם אגוצנטרים הם יודעים רק לשאוב ממני והם לא מחזירים כלום.

בא לי לתת להם סטירה מצלצלת ולהחזיר אותם למציאות.

לפעמים אני רוצה שיקרה להם משהו כואב (נפשית לא פיזית!) רק כדי שהם יתאפסו על עצמם ויבינו שהם לא מושלמים.

אבל מצד שני הם בטח רק ירחמו על עצמם ויחפשו שעוד אנשים ירחמו עליהם.

 

וככה אני גורמת לעצמי לשנוא אותי,

אני מתבאסת שמנצלים אותי,

כועסת,

מתכננת נקמה פיקטיבית בראש,

חושבת שאני בן אדם רע.

מנסה להיות בן אדם טוב.

חוזר חלילה.

 

התחושת ניצול?

זה בזה שלא מתקשרים אליי אף פעם.

זה בזה שכשכבר כן מתקשרים זה כי הם כבר התקשרו לכל שאר העולם וכולם עסוקים אז רק אני נשארתי ולא בא להם להיות לבד.

זה בזה שאם אני כבר קובעת עם מישהו איכשהו עוד אנשים מגיעים (ואם הייתי הולכת אף אחד לא היה שם לב).

זה בזה שעשרות אם לא מאות פעמים אמרתי את המשפט "עזבי/עזוב, עליי" ואף אחד לא אמר לי את זה.

 

עכשיו זה לא שהפריע לי לתת כסף, זמן, השקעה בכל אחד ואחד.

עשיתי את זה בלב שלם כי הרגשתי שככה צריך להיות.

שמחתי לתת, את הכל.

זה הפריע לי רק ברגע שבו ראיתי שזה בכלל לא מוערך.

ברגע שבו זה מובן מאליו.

זה הפריע לי שבקושי עשרה אנשים זכרו את היומולדת שלי.

 

יש לי איזה שלוש חברות שאף פעם לא היה להן כסף.

וסבא וסבתא שלי תמיד דאגו שיש לי כסף בארנק.

אז תמיד שילמתי עליהן הפרשים, את החשבון, את המונית, על הסיגריות.

על מה לא.

וממש ממש לא הפריע לי לעשות את זה.

אהבתי לעשות את זה כי רציתי לחשוב שאם אני הייתי באותה סיטואציה גם לי היה מישהו שיתן לי.

אהבתי לעשות את זה כי זה נתן להן מרווח נשימה כלכלי, אפילו לרגע.

וניסיתי לא לעשות מזה ביג דיל, גם כי זה לא היה מבחינתי וגם כדי שהן לא ירגישו לא בנוח.

אבל ברגע שהפסקתי לראות את התודה בעיניים, שזה כבר נהיה סתמי, מובן מאליו ורגיל.

זה ביאס אותי.

כבר לא היה לי כיף לתת.

באיזשהו שלב כל אחת מהן, בנפרד, הייתה תקופה שהיה להן יותר כסף ממני.

היו תקופות שלי לא היה בכלל.

שנאבקתי עם המינוס בבנק.

שלא יכולתי להרשות לעצמי כוס בירה או אפילו קולה.

אחרי כל הזמן הזה, אני מודה שחטאתי.

ציפיתי שהן, כל אחת בתורה(כל אחת הייתה בתקופה אחרת), יזמינו אותי אפילו לכוס קפה.

כדי שאני אדע שכל השנים שבהן אני שילמתי עליהן, לא נשכחו.

שהייתה להן איזושהיא משמעות.

במקום זה היו ערבים שישבתי ושתיתי כוסות מים כל הערב.

או שנאלצתי לבקש הלוואה מהחבר הכי טוב של אח שלי.

 

 

 

לפני כמה ימים זרקתי לחברה שקיימת אופציה שאני לא אחזור.

היא ענתה לי "עדיף לך" ומשהו על ארץ מחורבנת

אני משערת לעצמי שהיא התכוונה ששם יהיה לי יותר טוב.

אבל זה עדיין פגע בי.

זה עדיין הרגיש כאילו לא אכפת לה אם אני לא אחזור.

עדיין רציתי להגיד לה שמה שעדיף לי זה חברים שיזיז להם אם אני לא אחזור לארץ.

שהיא הייתה צריכה לומר "אני ממש אתגעגע אבל אני חושבת שיהיה לך יותר טוב שם".

 

אני מסתכלת על החיים שלי ואני חושבת למי זה באמת באמת ישנה אם אני לא אהיה.

סבא שלי.

אולי סבתא שלי.

א', אבל גם זה יעבור לה.

כנראה שזהו.

ההורים שלי אבל רק כי לא יהיה להם את מי לשלוח לסופר ולנקות את הארגז חול של החתולה אז הם יריבו על זה כל היום.

 

אני לא מבינה איך בכל פאקינג פעם שאני מצליחה לשכנע את עצמי להיפתח למישהו.

שאני מרשה לעצמי להיות קרובה למישהו.

שאני סומכת עליהם.

אני מגלה שזה היה סתם.

שהייתי מיותרת, מילוי מקום למישהו אחר.

A FUCKING SEAT WARMER.

שלי היה אכפת הרבה יותר מלאדם השני וסתם השליתי את עצמי שוב שלמישהו אי פעם יהיה באמת באמת אכפת ממני.

וזה הכל בגללה.

בגלל פאקינג א' המגעילה הזאת.

מגיע לה כל מה שיקרה לה.

היא שברה אותי וכל פעם שאני חושבת שאני מצליחה לתקן את עצמי אני פשוט נשברת שוב.

ושסתם הנחתי את החתיכות השבורות אחת ליד השנייה ואין בכלל דבק.

והיא מרשה לעצמה להתנהג כאילו אני מפריעה לה בחיים שלה.

אבל עדיין להזמין את עצמה ליום הולדת שלי.

ואני כברלא יודעת אם סתם יש לי מזל מחורבן או שמשהו פשוט לא בסדר איתי ואני לא ניתנת לאהבה אבל כל פעם אני נופלת על אנשים שמשתינים עליי בקשת.

אנשים שעד ששכנעתי את עצמי שאני יכולה לסמוך עליהם, והם מכירים את הסיפור ואת כמה זה קשה לי לתת לעצמי להפתח, שגם אם כבר הרשיתי לעצמי אני לא תמיד משתפת בהכל כי זה עדיין מפחיד אותי.

כל פעם באיזשהו שלב פשוט נמאס להם ממני.

 

ואני לא מבינה אם אני פשוט בנאדם כל כך נוראי, או שיש לי אישיות כל כל בלתי נסבלת,

שאף אחד לא מסוגל לסבול אותי.

כי אם זה זה אז אני לא יודעת להגיד מה הגורם הבלתי נסבל.

אני לא מבינה מה לא בסדר בי שאף אחד לא רוצה אותי?

למה הבנאדם היחיד שאוהב אותי באמת זה סבא שלי?

הוא חסין?

 אני רק רוצה שמישהו פאקינג יגיד לי מה לא בסדר בי?

איך אני יכולה לתקן את עצמי כדי שיאהבו אותי?
 נמאס לי להיות כל כך לבד.

 

 

 

גם אני אני טועה, ונדיר שאני טועה בתחום הזה.

בכל פעם שהבטן שלי אמרה לי משהו זה קרה.

אז גם אם כן, אני לא מבינה למה כל כך לא מעניין אותם מה קורה איתי/לי.

אני מתרגשת מהנסיעה, כל כך מתרגשת, אבל כל פעם אני מנסה לספר להם משהו הם משנים נושא.

בזמן שהם מדברים על הטיול שלהם לאירופה חופשי.

הטיול אליו אני באופן מאוד מאוד מכוון לא הוזמנתי וליתר דיוק הובהר לי שאני לא מצטרפת לטיול הזה.

שוב.

 

גם, לפני יומיים יצאתי לפארק להליכה.

ובסוף גם רצתי קצת.

זה שני דברים שעשיתי בפעם הראשונה מאז הניתוח.

בפעם הראשונה מזה שלוש שנים בערך.

שזה הדבר שהכי חיכיתי לו וכולם ידעו את זה.

שלחתי הודעה בערך לכל החברים שלי על זה.

חלק בכלל לא ענו לי.

מי שכבר דיבר איתי לחלוטין התעלם מזה.

וזה כאב לי כי זה כל כך מינימלי לצפות מה"חברים" שלי לשמוח בשבילי כשמשהו כזה קורה.

"כל הכבוד/מזל טוב/ווהו" ממש לא היה לי אכפת איזו תגובה.

משהו שיסמל את זה שהם שמחים בשבילי.

 

מצד שני מה אני מצפה?

זה לא שבזמן שבכיתי כל הזמן הזה על כמה בא לי לרוץ הם הביעו אכפתיות.

למה שפתאום יהיה להם אכפת?

אין שום סיבה!

 

FUCKING ASSHOLES.

 

בא לי להגיד לכולם לקפוץ לי.

 

 

אבל מהיכרותי עם עצמי.

בפעם הבאה שיצא לי לדבר עם מישהו,

אני אחזור לתפקיד שלי.

ואשב ואקשיב.

ואתן להם לחתוך אותי כל פעם שאני מנסה להגיד משהו.

כי אני מעדיפה "חברים" ממש גרועים.

מלהתקע בבית כל יום כל היום.

 

בזה אני אגמור.

והפלוס הכי גדול הוא, שהפוסט הזה כל כך ארוך שאפילו אני לא אטרח לקרוא אותו אז מה הסיכויים שמישהו אחר יקרא?

(משמע אם מישהו כבר טרח לקרוא, שגיעות הקלדה/כתיב מה שלא יהיה - I DON'T GIVE A FLYING FUCK)

 

לילה טוב.

הלכתי למצוא משהו לראות

 

 

נ.ב. אני יודעת שחצי ממה שכתבתי פה גורם לי להשמע חסרת אכפתיות, אנוכית ומגעילה בדיוק כמותם.

שאני גורמת לעצמי להשמע בדיוק כמוהם כשהם מספרים לי על כמה הם אנשים טובים.

 

חצי מזה זה ניסיון של עצמי לשכנע אותי להתנהג ככה.

אולי אז אני אתקבל כחלק מהם.

 

אני לא באמת רוצה להשתנות.

אני מתוסכלת

ומיואשת.

איבדתי תקווה שאני אמצא אנשים שיאהבו אותי ככה.

כמו שאני.

כי משהו חייב להיות לא בסדר בי,

אחרת זה פשוט לא הגיוני כמות החרא שאכלתי אנשים שאהבתי.

 

גם אני מנצלת אותם באיזשהו מקום.

בגלל שאני הבנתי כבר ממזמן,

שהסיכוי שאני אשמור על קשר עם מישהו מהם קלוש.

הסיכוי שמישהו מהם ישרוד את המשך החיים שלנו נמוך.

יהיו אנשים חדשים.

טובים יותר או פחות.

אבל אני חושבת שהאנשים האלו כבר לא תורמים לי דבר מלבד כאב ותסכול.

הם לא מפתחים אותי,

הם לא דוחפים אותי.

הם לא נותנים לי לפרוח.

הם בכוח מחזיקים אותי מכווצת,

נוח להם שאני קטנה, אפשר לשלוט בי.

זה לא מתאים לי.

אני צריכה אנשים שירצו לטפח אותי.

שיתמכו בי.

שיחפשו את טובתי ולא דרכים לגרום לזה להיראות כאילו זה מה שהם עושים.

 

 

אני שומרת עליהם כי אני לא מסוגלת להיות לגמרי לבד כל הזמן.

אני אשקע בתהום ההיא מלפני כמה שנים.

אני צריכה לראות אנשים כדי לצאת מהראש שלי לפעמים.

כי הראש שלי הוא מקום חשוך ואפל.

בשביל לשרוד אותו, צריך הפסקות.

אז כן, אולי אני אנוכית.

זה יותר הישרדותי מכל דבר אחר.

ואולי זה גם, קצת, הקושי שלי להיפרד.

כי הראש שלי יודע לסלף זכרונות ולגרום להם להיות ורודים ומקסימים או כואבים ומדכאים.

מה לעשות, חלק מהזכרונות איתם הם ורודים ומתוקים.

קשה לי לשחרר.

תמיד יותר קל להתמודד עם המוכר מאשר עם הלא נודע.

גם אם המוכר הוא לא טוב.

 

 

טוב אני מחוקה,

לא ישנתי כמעט בלילה,

אחרי כפולה, מחר פתיחה, פילאטיס, שני עוד כפולה.

יהיה טוב הא?

 

אבל היי! קניתי סנדלים אחרי שלא היו לי סנדלים מאז היסודי!!

די מתרגשת(באסה שאסור לי לנעול נעליים פתוחות בעבודה...)

 

טוב אני נרדמת תוך כדי הקלדה(כמעט נרדמתי ללקוח בטלפון, הכי מפדח בעולם, אז התחלתי לצחוק לו בטלפון. אבל הוא זרם והיה בסדר...)

ליל"Y שוב.

נכתב על ידי , 23/8/2014 00:45  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





20,218
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לLittle Miss D אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Little Miss D ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ