לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Caution , I bite



Avatarכינוי:  You Can Call Me D

בת: 25





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2019    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2019

מה לא בסדר בי?


שאלה לא קשורה - אני היחידה ששמה לב שכתוב שסוגרים את ישרא ב31.12.17 ??

לפני שנתים?

 

/   /   /   /   /   /   /

 

בכל מקרה, נעזרת בבלוג כל עוד הוא כאן.

כל עוד אני יכולה למצוא מקום למחשבות שלי.

לשיחות שלי עם עצמי.

לשיחות שאף אחד אחר לא מצליח להבין.

 

אני בטוחה שכל מיני אנשים, מכל מיני סיבות, שואלים את עצמם כל הזמן -

"מה לא בסדר בי?"

אני יודעת שהיו לי אין ספור סיבות שהעלו את השאלה הזאת...

 

"מה לא בסדר בי שההורים שלי לא רוצים אותי?" הגיעה מאוד מוקדם.

עשר שנים אחר כך שאלתי את אותה השאלה על החברה הכי טובה לשעבר.

וכמעט מיד אחר כך התחלתי לשאול

"מה לא בסדר בי שאף אחד לא רוצה אותי?"

 

מעולם לא היה לי קל למצוא חברים.

עוד יותר קשה היה לי להחזיק בהם.

ותמיד אמרתי לעצמי ולאחרים כל מיני סיבות שמצאתי או שנאמרו לי ואימצתי - 

אין לי אופי ישראלי, יש לי סטנדרטים גבוהים מאוד(נכון בתיאוריה, במציאות הלוואי והיה בזה צל של אמת), אנשים מאויימים מהאינטילגנציה שלי.

ועוד סיבות מופרכות יותר ופחות.

 

עמוק בפנים מעולם לא הפסקתי לשאול 

"אבל למה?"

ולתהות מה אני עושה לא בסדר?

מה אפשר לשפר?

אם אני אהיה ככה - אנשים יאהבו אותי?

ואם אני אתנהג ככה, אז כן?

 

תמיד רציתי להיות בנאדם נאהב.

מהאנשים האלו שאוהבים כשמכירים.

שיש להם את הכריזמה הזאת שפשוט קשה לא לאהוב אותם.

כמו החברה הכי טובה שלי היום בעצם.

 

אבל אני לא.

אני לא כזאת.

וזה תמיד חוזר לזה שאני לא רוצה להעמיד פנים שאני מישהו שאני לא כדי שיאהבו אותי.

אני רוצה שיאהבו אותי בגלל שאני אני.

 

 

אני בת 25.

מאוד יפה מבחוץ(ולא תמצאו מישהו שיגיד אחרת)

קצת עגלגלה(לתקופות יותר ופחות)

קנדית ישראלית.

כן, בסדר הזה.

למרות שנולדתי וגדלתי כאן אני הרבה יותר מזדהה עם אלמנטים מהזהות הקנדית שלי.

מאוד חכמה. גם מאוד אינטלגנטית.

דעתנית ועקשנית - לפעמים מידי.

כן אני תמיד חושבת שאני צודקת.

מנומסת ונחמדה באופן כללי (קנדית).

נימוסים והליכות אבל יותר מהכל דרך ארץ חשובים לי ברמה מאוד גבוהה - חלק מאוד גדול מהמאבק שלי וחוסר היכולת להתחבר לזהות הישראלית המודרנית ולחברה הישראלית בפרט נובעים מזה.

אמביוורטית - לא מופנמת ולא מוחצנת. אוהבת איזון של זמן עם בני אדם וזמן לעצמי.

מוצאת שעם הזמן אנשים מתרגלים להתייחס אליי כמו אל סוגשל פסיכולוגית שתשב ותקשיב לבעיות אינסופיות ותנתח איתם ועבורם סיטואציות ומחשבות וקשיים אבל איכשהו עדיין מוצאת את עצמי לבד כשאני צריכה מישהו.

בין אם זה כי לפעמים לבקש תמיכה ממישהו יוצר מצב שבמקום לקבל תמיכה יש לי עוד מישהו אחד לטפל בו.

או מתוך חוסר ברירה או חוסר יכולת למצוא את הבנאדם המתאים בקרב הנפשות הפועלות.

המבוגר האחראי באל כורחי.

בורחת לאוסטרליה כי חייבת להבין מה המקום שלי בעולם כשלא מכריחים אותי לעמוד במשבצת הארורה הזאת.

אולי אני שייכת לה.

אבל אולי לא?

בעלת קושי עמוק לסמוך על אנשים.

חרדות נטישה.

לוקח לי הרבה זמן להיפתח. פחות אם הבנאדם השני נפתח אליי.

מרגישה דברים לעומק.

את כל הרגשות, בצורה קיצונית.

ואכפת לי.

אכפת לי מהכל ומהכל אכפת לי יותר מידי.

לאנשים לפעמים קשה להמודד עם קיצוניות האמוציות שלי - יכולה להבין את זה.

קשה לי להביע רגשות חיוביים.

אני לא בנאדם שאומר שהוא אוהב מישהו בקול רם יותר מידי. אני גם לא בנאדם שמחבק על דעת עצמו או מנשק או מראה חיבה פיזית על דעת עצמו יותר מידי.

לא כי אני לא רוצה.

לא כי אני לא אוהבת.

כי כשהייתי כזאת כשהייתי קטנה ההורים שלי לא אהבו את זה.

כי כשההורים שלך לא רוצים לחבק אותך מתחילים לחשוב שאף אחד לא רוצה את החיבוקים שלך.

וכשהם לא אומרים לך שהם אוהבים אותך מתחילים לחשוב שאף אחד לא אוהב אותך.

ואת שוכחת שזה משהו שעושים, שבסדר לעשות. 

שלהיות הבנאדם האוהב שאת מבפנים זה לא דבר רע.

אבל את כבר לא יודעת איך עושים את זה.

כי אם ההורים שלך, שכולם יודעים שאמורים לאהוב אותך יותר מכולם - לא רוצים את המגע שלך. לא אומרים שהם אוהבים אותך, ולא ממש רוצים לדבר איתך או שתהיי בסביבה - אז משהו בטח לא בסדר בי.

נכון?

משהו חייב להיות לא בסדר בי?

אם ההורים לא רצו אותי וכל האנשים בני גילי בורחים מאוד רחוק מאוד מהר,

ואף אחד מעולם לא ממש רצה אותי ליותר מלילה, ליותר ממין.

אף אחד לא הסתכל מספיק קרוב כדי לראות את הבפנים.

או שחטפו הצצה וברחו.

ולהסתובב בעולם בתחושה שאף אחד לא באמת מכיר אותך...

ואף אחד לא באמת רוצה להכיר אותך.

כי כשאת יוצאת את קישוט ליד חברות שלך - שהן מדהימות ויפות וחכמות, אבל איך יכול להיות שבאף שלב אף פעם אף אחד לא חשב שאת יותר יפה?

שאת יותר מדהימה? שאת יותר מעניינת?

ואת לא יכולה לחשוב על סיבה אחת חוץ מזה שהן יותר רזות ממך.

כי בעצם את אוהבת גם את עצמך.

וזה לקח לך שנים לאהוב את עצמך, אבל את רק רוצה שמישהו בעולם הזה יראה אותך כמו שאת רואה את עצמך.

שמישהו יראה כמה את באמת יפה ולא רק כי יש לך עיניים כחולות ושפתיים למות.

את רוצה שיראו כמה אכפת לך ויעריכו את זה ולא ינצלו אותך בשביל זה.

את רוצה שיראו שאת חכמה ומבריקה ושמישהו לעזאזל יבין את חוש ההומור שלך.

את רוצה שמישהו יראה שאת ציפור שכלואה בכלוב כבר הרבה מאוד שנים.

את רוצה שמישהו יראה שהלב שלך בכלל לא קבור עמוק ובעצם נמצא שם ממש לעיניי כל וכל מה שצריך זה לחבק אותו - כי האהבה שתנתן בתמורה היא אינסופית ולא תיגמר.

את רוצה שמישהו יראה את זה ולא יכאיב לך. 

את רוצה שמישהו אחר יחשוב שאת מגניבה וסקסית ומעניינת.

את כל כך רוצה שמישהו יתעניין בך.

את רוצה שמישהו יחשוב את הדברים האלו עלייך ולא כי הם לא הצליחו להשיג את חברה שלך.

יותר מהכל את רוצה להרגיש שמישהו בחיים שלך רואה אותך, את כולך, ולא רק את הצד שאת מרגישה בנוח להציג בפניהם כי בפעם הראשונה בחייך את יודעת שלחשוף את עצמך לא אומר שהם יפסיקו לאהוב או לרצות אותך.

 

את רוצה להרגיש שזה בסדר להיות עצמך.

שזה יותר מבסדר - שזה טוב.

שזה מדהים.

שמישהו מקבל אותך, את כולך, את כל התכונות והאינטנסיביות ושמעריכים אותך בשלמותך.

את רוצה את מה שההורים שלך מעולם לא נתנו לך - וודאות.

את הוודאות של אהבה ושל קבלה.

את רוצה את ההורים שהיית צריכה כל החיים - את אלו שיודעים לחבק ולהגיד ולהיות שם.

את אלו שמלמדים אותך אחריות ועצמאות אבל בלי לזרוק אותך מספינה באמצע האוקיינוס ולצרוח "שחי כלבה" בזמן שהם יושבים באי פרטי ושותים כוס שמפניה ומתעצבנים שלוקח לך המון זמן להגיע (לא קרה בפועל אבל ממצא את רוח החיים בבית של ההורים שלי)

את רוצה להרגיש כאילו משהו שאת עושה הוא מספיק.

שמתישהו מישהו יפסיק לבקש מנה שנייה ויגיד לך "שבי, תנוחי, זה עליי הפעם" וישים גם לך אוכל בצלחת (מטאפורה לכל המתקשים בינינו, אבל גם, ליטרלי)

 

יותר מהכל את רוצה שמישהו ידאג לך.

באמת ידאג לך.

ויגן עלייך.

יגן עלייך יותר מהכל.

יגן עלייך כמו שההורים שלך לא הגנו עלייך אחת מהשני ולהפך.

יגן עלייך כמו שאחיך הגדול לא הגן עלייך באף שלב בחיים.

 

יגן עלייך כמו האישה היחידה שאי פעם עשתה את זה הייתה עושה.

מישהו שיגיד לך שזה בסדר לנוח לשנייה.

מישהו שיגיד לך שאת מושלמת כמו שאת.

מישהו שיגיד לכרישים מסביב להתרחק ולהיזכר שהם לא באמת כרישים וזה שהם מריחים דם לא אומר שהגיע הזמן לאכול.

מישהו שיגיד להורים שלך שהם לא מכירים אותך. שהם לא מעריכים אותך, שהם לא יודעים מה הם מפספסים.

לא שהם יקשיבו.

אבל זה יעשה לך טוב בלב שמישהו ניסה להגיד משהו.

 

את רוצה להרגיש כאילו את לא משוגעת לגמרי שאת חושבת שאת מדהימה;

שאם יבוא מישהו שיראה את זה מי שזה לא יהיה ירגיש שהוא זכה בך.

את נואשת(ושונאת את עצמך על זה) שמישהו יאהב אותך כמו שאת יודעת שאת יכולה לאהוב, כל כך חזק שזה מפחיד.

את רוצה להאמין שברגע שיבוא מישהו שייתן לך כמו שאת נותנת לכולם זה יפתח אצלך משהו שאת מחזיקה נעול מאז שאת זוכרת את עצמך.

 

את רוצה מישהו שקולט אותך.

מבין אותך.

את איך את חושבת.

את מה את באמת אוהבת.

 

את רוצה שמישהו יקשיב כששואלים אותך מה את רוצה כמתנה.

כי ב13 השנים האחרונות אף אחד לא הצליח לקנות לך מתנה שבאמת אהבת (כשלא את בחרת אותה בעצמך) ואת שונאת את כל הדברים שהצטברו אצלך. את מעריכה את המחשבה והכוונה אבל לא רוצה עוד חפצים שאין לך צורך בהם.

ואיכשהו אפילו כשאת אומרת להם בדיוק מה את רוצה את מוצאת את עצמך מקבלת משהו אחר לחלוטין.

ואז את עדיין צריכה להוציא כסף כדי להשיג את הדברים שביקשת מלכתחילה אבל תקועה עם דברים שאת צריכה לחייך ולהעמיד פנים שאת אוהבת.

כל שנה מחדש.

באמת שאם היית יכולה לקבל כל דבר היית רוצה חוויות כמתנות, זכרונות. 

אבל מה לעשות יש דברים שצריך בחיים - כמו כריכה איכותית לסכיני שף שלך שלא תתפוס לך את כל המזוודה כשתסעי.

 

וכל מה שאת באמת באמת רוצה זה שמישהו ישים לב אלייך.

אפילו קצת.

שמישהו יחשוב שאת מספיק מעניינת בשביל לשלוח לך הודעה ולהציע לך להיפגש, כי את תגידי כן.

במקום כל מיני מכרים ומכרות שזורקים לך שאתם "חייבים/חייבות להיפגש!" כשהם רואים אותך באירועים חברתיים פעמיים בשנה.

או שלפחות כשאת כבר כן קובעת עם מישהו שלא יבריזו לך כי משהו או מישהו אחר יותר חשובים ממך.

 

ואת לא מוכנה לקבל את היחס הזה.

אמנם זה לוקח יותר משלוש פסילות אבל בסופו של דבר כשאנשים לא מתייחסים אלייך יפה,

או כשאת מרגישה מנוצלת את מנתקת קשר.

לא בדרמטיות.

אבל את אוהבת את עצמך וחושבת שמגיע לך יותר מזה ונמאס לך לספוג את היחס המזעזע של אנשים אז את פשוט מתרחקת.

 

אבל את מוצאת את עצמך לבד.

אז את שואלת את עצמך,

מה לא בסדר בי? שאף אחד לא רוצה אותי?

שאף אחד לא רוצה להתייחס אליי כמו שאני חושבת שמגיע לי?

שאת מעולם לא היית ואולי גם לעולם לא תהיי הבנאדם הכי חשוב בחיים של מישהו אחר.

שאת תמיד תהיי דמות שולית מקסימום supporting character בספר של מישהו אחר כי את הספר שלך אף אחד לא רוצה לקרוא.

כי כל מה שיש בו זה אותך.

 

מה לא בסדר בי?

למה 'אני' זה לא מספיק?

את ממשיכה לקוות כל הזמן ולהיפצע כל הזמן.

את לא מודה שאת מקווה, לפעמים גם לא בפני עצמך.

אבל כל כישלון קטן וגדול חותכים חתיכות קטנות מהשמחה שלך, מהאהבה שבך.

כבר איבדת אמון באנשים שסביבך. 

בעם שלך.

במדינה שלך.

אז את מקווה, כל כך חזק, שבמקום אחר יהיה יותר טוב.

נכתב על ידי You Can Call Me D , 30/9/2019 02:42  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

22,061
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לYou Can Call Me D אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על You Can Call Me D ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ