לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מעבר למטריקס


מחשבות על המציאו(יו)ת במאה ה21 (או: מיומנו של סוליפסיסט מגלומן ונרקסיסטי במיוחד).


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2008

חתלתולה משוננת וזן בודהיזם (כן, אחד מהפוסטים האלה)


שוב, ובפעם האחרונה, אני דוחה את הפוסט הרציני על האוניברסיטה שאני מבטיח לעצמי כבר... חודשיים.

לפני כמה זמן קראתי באיזה פורום שמוקדש לחלימה צלולה וחלומות בכלל, על חלום של אחד המשתתפים שתיאר ואג'ינה עם שיניים. מלבד הרגשת ה שהתיאור העניק לי, הרגשתי גם הרגשה מוכרת שאיני יכול לתאר. משהו כמו דה ז'ה וו, רק שהדה ז'ה וו חל על כל הדימוי שבניתי לי בראש. הרהרתי טיפה בכל עניין הארכיטיפים של יונג, הפחד מסירוס של פרויד וכל השטויות ואז הבנתי ממה נבע הדה ז'ה וו: מצמח קארניברוי טורף. לא הרגשתי לגמרי מסופק, אבל שכחתי מזה.
לפני יומיים נתקלתי בעזרת StumbleUpon בדף מויקיפדיה שאימת את חששותי הגדולים ביותר: יש מיתוס כזה, על כוס עם שיניים, ליטראלי. עכשיו, מלבד העובדה שזה גרם לי להתאגות קצת פחות באבות אבותיי הבורים ובפסיכיקה המוזרה והdown-right bizzare שלהם, הפנתי את מבטי למה שאני הכי אוהב בעולם: תאוריות מוזרות ופסוודו מדע.
התת מודע הקולקטיבי, איך לא חשבתי על זה קודם!
הקומיקסאי אלן מור פעם כתב ביקורת קצרצרה לקומיקס של ג'ים וודרינג (קומיקס שמושפע מהרבה פסיכודליה וחלומות) ובו הוא אומר כך:
"Jim Woodring's stories manage, by some occult means, to be at once unsettlingly alien and intimately familiar. The effect is not unlike opening a new book to find the illustrated account of a dream you had when you were five and told no one about. Cryptic and haunting, Woodring's work evokes a sense of something important and forgotten. Easily the most hypnotic talent to enter the field in years."

מה ששוב גורם לי לרצות לעשות קומיקס מצוייר גרוע על החלומות המשעממים שלי. אבל לפחות יש לי אידיאל לביזבוז זמן!

פרדוקס הבחירה:

בחלקים היותר עניים של אפריקה, יש יותר עופות דורסים שאוכלים יותר בני אדם מאשר בני אדם שאוכלים עופות דורסים (זה היה הגיוני בכלל, מה שאמרתי עכשיו?). בכל אופן, פה במערב יש לנו מקדונלדס! וקיר שלם של דגני בוקר. זה מוביל לפרדוקס- מרוב עודף אי אפשר לבחור, ופשוט מוותרים על כל הקטע (או קונים 30 סוגים שונים של פיצפוצי אורז).

זה בדיוק מה שאני מרגיש בחיים ה"רוחניים" שלי. יש יותר מדי דרכים לעשות את מה שכל התרבויות רצו (להתמזג עם האחד, להחריב את המחסום בין סובייקט לאובייקט וכל זה). אבל בכל זאת אני מרגיש שיש סתירות מסויימות. כי הבסיס דומה, אבל מעל הבסיס יש כל מיני קישוטים (כמו dogma, אלים, טכניקות).
אני מרגיש שאני מפוצל בין מזרח למערב. בין המאגיה שיש ימים שאני לא בטוח למה לעזאזל אני מנסה להכנס ואם אני צריך את זה ובין הבודהיזם (זן, ניצ'ירן ושאר הדברים שנהפכו לאקסטרה מגניבים אחרי מלחמת העולם ה2).

אין לי ממש מה לומר על זה, אבל...

אני מתחיל להפוך אובססיבי ליפן.

זה מדהים, התרבות (הקדומה והמודרנית) נראות לי פשוט כמו כוכב אחר ואקזוטי. הנימוסים, אומנות הלחימה, הגירי (מחוייבות כלפי המאסטר), הסדר, האומנות (יותר נייר משומש לקומיקס מאשר לנייר טואלט)... אה והפורנו.
זה מזכיר לי בערך את הקסם שהתחולל בי כשהייתי עולל רוסי צעיר ומוזר וחשבתי על הישות החללית ומרובת המגדלים הזו שנקראית "קליפורניה" (משהו שהכרתי מצבי הנינג'ה בטח, וכן, אני יודע שהם מניו יורק).
אותו דבר קורה לי כשאני מסתכל על טוקיו. בהתחלה מגדלים. ואז עושים zoom in  ורואים את האנשים, את אנשי היאקוזה המקועקעים, את מפעילי דוכני האוכל(?) המוזר, הקידות, העיניים, אנשי העסקים שנרדמו ברכבת התחתית...
אני מת לבקר שם. אחרי הטיול האחרון שלי בחופש הגדול הגעתי למסקנה שאני פשוט שונא חו"ל, בעיקר כשזה נוגע למדינה שאני לא יודע את השפה שלה. יפן זה שונה. אני מוכן אפילו ללמוד, דאמיט, את הסימניות המעצבנות והשפה. ואז אולי זן בודהיזם. בלי הסיבוכים של מה שנקרא המסורת האיזוטרית המערבית. ואולי לא.

סייברפאנק.

הולך יד ביד עם האורבניקה האירוטית של טוקיו ואקיהברה. אני מכור לטירוף החושים שקורה כשהזרימה בנחל התפישות של העיניים, האוזניים, האף (ובמקרים מיוחדים גם הפה והידיים) עולה על גדותיו. זה סייברפאנק. בנתיים מסתפק במציאות הוירטואלית האולטימטיבית של המוח. חבל שאין(?) אפשרות טלפתיה. צריך לשדרג.


והספר הבלשי, אחת הקניות הכי טובות לפני... לא'דע, 5 שנים? סתם נכנסתי לחנות, לא היה לי מה לקרוא. המוכרת ניסתה למשוך אותי למדף הנוער. אבל משהו גרם לי לקחת את הספר עם הציור של הכלי שניגנתי עליו, איזה 3 שנים עלובות. אחד הספרים היחידים שהחלטתי לקרוא פעמיים.

רעיון לסיפור מד"ב:

מה אם יתגלה שבעצם הפירוש הקופנהגני לקוואנטים הוא נכון, ומצב האלקטרון מושפע מרגשות האשמה של המדענים בעקבות בגידה בנשים שלהם (במקרה שאכן הייתה בגידה).
כל פעם שמבצעים ניסוי כזה, והחתול מת (של שרדינגר, ז"א), זה אומר שהמדען בגד. אח"כ מסתבר שבעצם מי שעומד מאחורי מכניקת הקוואנטים היא אישה שנבגדה פעם אחת יותר מדי והחליטה להפסיק את כל שושלות השושלות הפגומות גנטית של מדענים שלא מתמסרים למשפחות שלהם (כמו יו אוורט, איינשטיין).

רעיון אחר: כל החתולים מניסוי המחשבה של שרדינגר מגיעים ליקום מקביל אחד (אחרי שאיזה מטורף מציע לבצע 1000000 ניסויים כאלה) ורוצחים שם את כולם. טוב, זה כבר B Movie, אבל ניסיתי.

זהו?

אני חושב שכן. מצד אחר אם אני חושב, אז זה לא זהו. המחשבה מתה אחרונה או משהו. לא, זה לא זה. אמממ... *שקט*. נירוונה. לא.



נכתב על ידי דמטריוס_סייבר.ציניקן\\ , 5/4/2008 21:03  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של דמטריוס_סייבר.ציניקן\\ ב-8/4/2008 18:45



כינוי:  דמטריוס_סייבר.ציניקן\\

בן: 30

ICQ: 303451850 




7,654
הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים , פילוסופיית חיים , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לדמטריוס_סייבר.ציניקן\\ אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על דמטריוס_סייבר.ציניקן\\ ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ