לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

רַקִילְדָה



כינוי:  יעל .פ.

בת: 29





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2014

נעילה


איך מרגיש הרס עצמי? ככה. לדעת מה צריך לעשות בלי להיות מסוגלת לעשות את זה. אני צריכה ללכת לבריכה. אני צריכה לעשות לו"ז מסודר. אני צריכה לשלוח יד לתחתית הבטן שלי ולשלוף החוצה את הדבר הזה שמפריע לי לנשום כמו שצריך. זה גדל וגדל ומציף אותי. ככל שהקול בראש שלי צועק חזק יותר "את יודעת מה את צריכה לעשות" כך אני נעשית פחות ופחות מסוגלת. אני יודעת מה אני צריכה לעשות וזה נוכח בכל דקה ודקה שאני לא עושה את זה. אני חושבת לדוגמה לעבוד על המאמר שאני כותבת. אני נעשית נחושה. אני פותחת את המסמך ואז קול קטן מתגנב לו ואומר "בשביל מה? זה לא הולך להיות כיף" או "כבר התחרבן היום הזה. תראי עוד מעט חושך בחוץ". או "כן, את יכולה ללכת לבריכה גם מחר". או שאני אומרת לעצמי "אני רק אקרא שניה בפורום המחורבן הזה וסוף סוף יהיה לי כיף ומעניין ויתחשק לי לעשות משהו עם עצמי". אלא ששום דבר לא כיף ומעניין. כל מה שיש זה רעשים והסחות דעת.

 

אני מחכה לבשורות. מיילים מרגשים עם חדשות טובות. אני מוכנה להתפשר על הרבה פחות. נו, שמישהו ישלח לי מייל.

 

אני במצב נעילה. זו התחושה הכי מגעילה והיא מציפה אותי בכל רגע ורגע. זה קורה לי כשאני עובדת על משהו ומאבדת עניין בו. או סתם לא מצליחה לסיים. תוך כמה שבועות אני נכנסת למצב של סחרחורת מטורפת. אני כבר לא יודעת איך להמשיך וכל הקיום שלי מצטמצם לדבר הזה, שאני עושה או לא עושה. הגוף שלי כילה את כל מטעני האנרגיה שלו ולא מצליח לייצר חדשות, כי אני לא מקפידה על תזונה נכונה, פעילות גופנית ואיזון בריא בין העבודה לבין שעות הפנאי וחיי חברה. הל, זה הזמן להודות שאין לי חיי חברה. אני עדיין זרה במקום בו אני גרה כבר למעלה מחצי שנה.

 

זה שוב קרה לי, שוב השקעתי את מירב מאמצי בלשמור את הדכאון והחרדה על אש קטנה, כך שלא יתערבו לי בפרודוקטיביות, ובמקביל, עשיתי ככל שביכולתי כדי להדוף מפגשים עם אנשים. בזבוז אנרגיה, כך חשבתי. אם כבר סופ"ש, לא עדיף לשכב במיטה ולנוח ולאגור כוחות לעוד מפגש עם הלפטופ בעוד יומיים? ובמילא, שום דבר לא נשמע כיף מדי.

 

גם עכשיו יש לי את הדיסונסס הזה. ממש בא לי לעשות דברים, לחתוך מהשגרה, לפגוש אנשים, לדבר עם זרים בברים. ממש בא לי לשחות. לשנות מצב צבירה. להתנער מהמצב המאוס הזה בו מנעד הרגשות הצפוף שלי נע בין סיפוק ופרודוקטיביות לבין תסכול ושנאה עצמית. אבל כשאני חושבת על דברים קונקרטיים שאני יכולה לעשות עם זמני, שום דבר לא נשמע מלהיב מדי. לבריכה אולי עדיף ללכת כבר מחר, כי כבר נהיה קצת חשוך. לפגוש אנשים אין לי סבלנות כשמגיע רגע האמת. זאת נראית כמו טרחה רצינית. לא עדיף להשאר באינטרנט, אני חושבת. זה מוגן ונעים ויש דברים מעניינים.

 

ככה מתחילים כל הימים שלי לאחרונה. אני רוצה לצאת אל העולם, אבל אין לי סבלנות לכל הדברים שבדרך. להתלבש ולרכב על האופניים ולקחת את הבארט. זו אי נוחות זמנית, אבל היא מכניעה אותי ואני חושבת שאולי בכל זאת יהיה כיף להשאר קצת בבית ולקרוא. וככה עוברים ימים ואני נעשית יותר מתוסכלת. יותר נעולה. ובערב אני שותה ומעשנת או סתם אחד מהם ומבלה עוד קצת זמן בחיפוש ריגושים טקסטואליים באינטרנט הרקוב והולכת לישון נורא מאוחר. ואז מתחיל עוד יום חדש-נפלא. די-די-די.

 

אולי אני אלך לבריכה. 

נכתב על ידי יעל .פ. , 28/2/2014 02:11  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ליעל .פ. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על יעל .פ. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ