לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

הדלת אל השכל האנושי


כינוי:  Living Truth

בת: 27





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


5/2008

מסע בזמן..


אם הייתה לי מכונת זמן- הייתי עכשיו מדלגת על כל התקופה המכוערת הזאת.

אני מאמינה שכל בן אדם עשה בחיים שלו משהו שהוא ממש לא רצה לעשות- ואני גם מאמינה שהוא הרגיש ממש חרא באותה תקופה. להיות במסגרת שאתה לא רוצה להיות בה, שלא תואמת את העקרונות ואת האישיות אותה פיתחת, זה פשוט דבר נוראי.

 

בעידן של היום, עם כל המדיה והתקשורת והמסחור והשתקת המצפון האנושי, קשה לא להיסחף עם הזרם. אבל לא כאשר אתה סלמון עיקש כמוני- הזרם ימשיך להתגבר ואני אנסה לשחות יותר ויותר חזק (למרות שבחיים האמיתיים אני שחיינית ממש גרועה) . אבל בשלב הזה פשוט נשברתי. אני מבולבלת עם עצמי, חיה בתוך דילמה אחת גדולה- למי להיות נאמנה? לחברה ולמשפחה או לעצמי??

 

כי את החיים שלי אפשר לשנות, מה שאני לומדת ונבחנת עליו עוד אפשר לקבוע לי- אבל הדעות האישיות שלי?! עד לכאן.. אבל כנראה שאפילו אנשים כמוני נשברים באיזשהו שלב. בעיקר בגלל פחד וחשש לעתיד. וזה קורה  בעיקר בגלל שאין לך למי לפנות , כי כל החברים והמשפחה שלך (טוב , לא כולם) מורעלים ומצפים כמו ילדים לפני יומם הראשון בגן .

 

אם מסתכלים על מסגרת, אפילו מסגרת שאתה לא מעוניין להיות בה, אפשר תמיד ללמוד ולהחכים ואפילו להנות. ומה אם לא? מה אם אני אסבול עוד פעם, ואשתוקק לברוח ולעזוב?? האם אז, שאני כבר יהיה בתוך זה, יהיה קשה יותר לצאת מאשר עכשיו? אני מניחה ששאלה זו תישאר תלויה באוויר , כי אף אחד לא באמת יענה לי עליה. אני אפילו מוכנה לנסות, מוכנה להגיד לעצמי שיש סיכוי אחד קטנטן שאני כן אשתלב . אבל אני יודעת שההשתלבות הזאת כרוכה בשינוי והתגמשות למען האחר, ואת זה עשיתי כבר- וממש אין לי עצבים לחזור לאותה נקודה זו.

 

מה ביקשתי? להיות אמיתית עם עצמי? לא לוותר על העקרונות, על התורות , על הפילוסופיה ועל הדעות שגיבשתי כל השנים האלה? האם השנתיים האלה באמת שוות את הויתור העצמי הזה? אבל כמובן שאני לא עושה את זה בשבילי. מה עשיתי בשביל עצמי עד עכשיו.

 

שנה שעברה, או השנה , אין לי שמץ של זיכרון - היינו ביום הרעלה לאומי , לעודד אותנו לקראת הגיוס.. לי זה עשה בדיוק את ההיפך. מיצג של טנקים שכביכול יורים בזמן מלחמה זכה לתרועות רבות מצד התיכוניסטים ריקי המוח- ורק אני הסתכלתי וראיתי גופה שרופה , בעוד שהמחיאות כפיים ממשיכות להדהד באוזניי. כמובן שזה היה דימיון, אבל יש לי יכולת דמיון מאוד חזקה והרגע הזה השפיע עליי וגרם לי לצמרמורות בכל הגוף , ויומיים של לילות ללא שינה. מאז החלו הדילמות, הדהירות בראש. מה עושים? מה עכשיו? מה אני באמת מרגישה? מה אני ארגיש שם, לא משנה איפה אני אהיה.. לא מפסיק, פשוט לא מפסיק..

 

מקווה מאוד שעוד שנה מעכשיו אני אוכל להסתכל על הפוסט הזה ולהגיד לעצמי שהייתי טיפשה, שהייתי יותר מדי אנטי ושהייתי צריכה להיות קצת יותר אופטימית .. מאוד מאוד מקווה.

 

אני לא חושבת שיש עוד אדם שמשתוקק כל כך להיות כבר בן 20.

נכתב על ידי Living Truth , 12/5/2008 16:10  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: פילוסופיית חיים , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לLiving Truth אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Living Truth ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ