אני חושבת שלזה קוראים עיוורון של אהבה.
אם בהתחלה מצאתי דברים רעים בו והייתי נעלבת מההתנהגות שלו.
היום זה ההפך, למדתי לקבל ולאהוב גם מה שלא מצא חן בעיני.
למדתי לגשת אליו והוא למד לגשת אליי.
ובעיני אנחנו זוג מושלם, למרות שאני מניחה שכל זוג חושב את זה על עצמו.
אבל לא אכפת לי.
הדברים הקטנים האלה שלמדתי לזהות ממקרים וסיפורים ששמעתי.
העובדה שאני יכולה לסמוך עליו בעיניים עצומות.
לדעת שהוא באמת האחד. שהוא ההימור הכי טוב שעשיתי בחיי.
להגיע ליום שאני מודה [ביני לביני], שבעולם שהוא לא קיים גם אני לא קיימת.
ששניה בלעדיו זה כמו נצח, ושניה איתו זה כלום.
שלא לדבר איתו במשך שעתיים, זה כבר הגזמה.
ושהוא אומר לי שאני שמנה אני יודעת שזה מאהבה.
ושאני שואלת אותו אם הוא אוהב והוא עונה שלא, אני יודעת שזה כן.
וזה דברים שרק אנחנו נבין.
תמיד חשבנו מה אנשים אחרים יגידו עלינו,
כי מבחוץ זה נראה כאילו הקשר מבוסס על צעקות ומכות.
אבל כבר הגיעו תגובות של:
"אני חייב לצאת איתכם פעם אחת אתם אדירים"
"בטח מצחיק לבלו בחברתכם יום שלם" [תארו לעצמכם שבוע]
"אני חולה עליכם, באמת שאין עליכם"
אני פשוט אוהבת אותו, יותר מכל דבר שאהבתי אי פעם.
וכל ה"חברים" שהיו לי לשבוע, כל כך לא נחשבים.
הוא באמת האבה הראשונה שלי.
לא הידלקות ולא משהו חפוז.
פשוט אוהבת אותו, ומקווה שלא ייגמר לעולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
