לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

motivate your anger to make them all realize


when we hit our lowest point, we are open to the greatest change

Avatarכינוי:  drifted spirit

מין: זכר

תמונה




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2018    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     




הוסף מסר

4/2018

פשוט עושה/אני


משחקי אהבה מלאי אכזבה

מנפחים את החזה ומרוקנים את התשוקה

משחקי פיתוי מפתחים זרימה

תיזהר שבסוף לא יבגדו בך

 

הודעה תמימה, אזרתי אומץ ושלחתי אותה

כל שנותר הוא להמתין לתשובה

יאללה, מה כבר יקרה, אין לי מה להפסיד

ואם היא תענה זה לא שיש לי מה להגיד

 

לרגע נניח שהיא ענתה

אז, מה השלב הבא?

עוד פטפוטי סרק

עוד הודעות חסרות משחק

 

תשובות יבשות ושאלות מטופשות

אין פלא שלא משיבים לך להודעות

תחשוב לפני שאתה שואל,

אולי בסוף לא תתבלבל

 

אבל זה מה שאני תמיד עושה

וכלום מזה לא יוצא

על כן, החלטתי שאני משנה

חושב פחות ופשוט עושה

 

ואם שוב לא יהיה מענה?

אז יאללה, תמשיך הלאה

תמשיך ותנסה

אל תדאג, יום אחד זה כבר יקרה

יום יבוא והאהבה תתגלה

 

ש.ג

נכתב על ידי drifted spirit , 21/4/2018 22:50   בקטגוריות אהבה, אהבה ויחסים, אישי, בדידות, מחשבות, פריקת מתח, שירה, אופטימי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כואב וזוכר


אני אולי לא מרבה לכתוב בזמן האחרון, אבל ליום הזה יש משמעות אישית בשבילי.

אני לא מרבה לדבר על דברים שראיתי, חוויתי או על אנשים שהכרתי.

 

חבר אמר היום שהוא מרגיש הצפירה זה מה שמחבר הרבה אנשים ליום הזה,

רציתי לומר לו שאולי לרוב זה ככה.

אבל, משפחות שכולות ואנשים שאיבדו חברים וקרובים לא צריכים צפירה בשביל לזכור, אנחנו זוכרים כל יום.

אולי לפעמים אתה שוכח את השמות של כולם, אבל את האירועים, השמחות והעצב, הכיף והדברים הקשים.

את אלו אי אפשר לשכוח, אי אפשר.

לא חשוב כמה זמן יעבור, והזמן עושה את שלו.

יש דברים שאי אפשר לשכוח.

 

אנשים שפעם היו לידך, נתנו יד, חיבקו, צחקו אהבו וחייכו. אך לא עוד.

היום הם ערמת עפר ופרחים, מצבה שנושאת עליה מספר אישי, שם, דרגה ותאריך ארור, שחור.

והדבר הנורא מכל, תואר ז"ל.

הם דוממים ואנחנו ממשיכים להשתנות, מיום ליום ומשעה לשעה.

אנחנו ממשיכים לחוות, שמחה ועצב, אהבה וכאב, אושר ויגון.

חיים, אך סוחבים איתנו את המתים בזכרוננו, בליבנו.

 

ביום הזה, אני מרגיש כאב וגם גאווה.

כאב וגאווה לשאת את הצלקות, הפנים והשמות, הזכרונות.

גאווה אישית שזכיתי ואני עדיין זוכה בה.

לשרת גם במילואים את המדינה שלי שבטוב וברע אני תמיד אוהב, ולהגן על היקרים לי מכל.

אין לנו ארץ אחרת!

 

זה אולי לא הכי קשור אבל היום, פעם ראשונה החזקתי את האחיין שלי, תינוק בן שבוע בלבד שאפילו שם עוד אין לו.

עולל קטן שלא עשה רע לאיש. ולאיזה עולם הוא נכנס.

ואני מתפלל שכשהוא יגדל, שלא יהיו לא זכרונות על אנשים קרובים, שלא יזכה להכיר את המוות פנים אל פנים.

 

אני שומע את השירים, אני הכרתי וזוכר את הנופלים.

ואני בוכה, בלי קול רק דמעות שכמו מפלים נשפכים, בכי תמרורים.

אני לא אחד שבוכה הרבה או בכלל.

אבל ביום הזה אני מרשה לעצמי לבכות, וזה מזכיר לי שאני עדיין חי.

כי הם, כבר לא בוכים. הם, כבר לא חיים.

 

וזה חלק קטן ממה שכתבתי ביום הזכרון הקודם:

 

הזכרון מתעתע, הלב מתגעגע וכל שנה זה רק נהיה יותר כואב.
אני מתבגר ומשתנה, מתקדם בחיי.
אך הם, סטטיים.
לא יחוו זיקנה, חלקם לא ידעו מה ההרגשה של תקופת מבחנים לחוצה.
הם כבר לא יודעים התרגשות של פגישה ראשונה, אהבה חזקה.

אתם ואני כאן בזכותם, אז נשתדל לזכור ולכבד אותם.
כל שנה זה קשה יותר, הזכרון מתערפל ולפעמים אתה בכלל לא זוכר.
אבל את הכאב לא ניתן לשכוח.
אז יום אחד בשנה אנחנו רוצים לשמור על כוח.
וערב למחרת אנחנו נדרשים לשמוח.
שמחה מהולה בעצב ששוב מדחיקים,
עד שיחלפו להם עוד 365 ימים נוספים.
כי במותם, ציוו לנו את החיים.

ועל כך אני מצדיע לכם חברים יקרים.
תמשיכו לשמור עלינו מלמעלה.

ש.ג

נ.ב:
לפעמים אני חושב, מה היה קורה אילו אני הייתי מת בשירות הצבאי.
מי היה זוכר אותי.
מי היה בוכה עלי.
מה היו אומרים, זוכרים.
אבל אני פה בינתיים, חי.
כואב וזוכר את אלו שלא.
                                                                  

פרחים שתולים, קרקע רטובה מלאה בחורים.

פרחים יפים, מושקים רק בדמעות של מלאכים.

פרחים בשלל צבעים, וכולם יפים.

כשלל צבעי הקשת מאירים.

פרחים קטופים, לא יוכלו לשוב עוד לחיים.

פרחים פצועים, הפכו להרדופים.

תפסו את מקומם בין הכוכבים.

פרחים נבולים.

גם דמעות של מלאכים לא יחזירו אותם לחיים.

פרחים חמודים, השאירו לנו ציווי אחד.

להישאר בחיים.

נכתב על ידי drifted spirit , 18/4/2018 00:33   בקטגוריות איבוד, אישי, זכרון, כאב, מחשבות, צבא  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




תכלס, תיכננתי לעשות שיעורים ביפנית.

בנוסף לתרגול בחוברת, אני צריך לכתוב סיכום עד עמוד על חוויה שהייתה לי בחיים.

אבל ברגע שפתחתי את המחשב וחיברתי מוזיקה עלתה בי מחשבה.

משהו שחוזר על עצמו בימים ובשבועות האחרונים.

 

אז ככה, במהלך השבוע, תוך כדי משמרת. אחת העובדות ניגשה אלי ושאלה אותי 'מה לא בסדר?'

עניתי שהכל כשורה ואין שום סיבה נראית לעין, סתם עייפות כנראה.

השאלה הזו חזרה על עצמה במהלך כל משמרת איתה. והתשובה נותרה כשהייתה.

נפגשתי עם חברים באמצע השבוע ובזמן שנסענו באוטו, ישבתי בשקט בספסל האחורי.

לא דיברתי, חוץ ממה קורה. חבר אחד מ' היה עסוק בשיחה עם אחד התלמידים שלו(מורה לפסיכומטרי).

החבר השני א' דיבר איתו והתעסק קצת בטלפון.

אחרי שמ' סגר את הטלפון וא' החזיר את שלו לתיק.

הם שאלו אותי למה אני לא מדבר, עניתי שאין לי מה לומר.

מ' שלא היה מרוצה מתשובתי, שאל 'מה יש? שוב פעם מחשבות?'

כן, אך יש עוד כמה דברים.

אמרתי להם שיש לי מה לומר בתכלס אבל בחרתי שלא לומר אותו, לפחות לא הכל.

פתחתי קצת על א' שעצבן אותי, זה היה בצחוק ברור אבל יש גבול.

 

ביום חמישי נפגשנו כל החבורה, באמת שזו פעם ראשונה שכולם הגיעו, כבר הרבה זמן שלא היינו בפורום מלא.

מ' ראה שאני עייף, ושאל אותי שוב' מה איתך? תתעורר!', הרגשתי קצת כבוי והתחשק לי לצאת לסיבוב, להתרחק מהבר ומהרעש.

בחרתי להישאר, לא יפה לקום באמצע ועד שכולם מצאו זמן לשבת יחד.

 

אתמול, נגפשתי עם חברים שעבדו איתי פעם, אנחנו רובנו עדיין באותו תחום אבל במקומות שונים.

אני אחמ"ש בחנות שכולנו עבדנו בה, אחד אחר עובד במשרדים(אני איתו בקשר כמעט יומיומי), אחת מדריכת פילאטיס שעומדת לסיים סטאז'.

ואחר שנהיה מנהל סניף של רשת גדולה.

ישבנו ודיברנו, צחקנו. רוב הזמן די שתקתי והנהנתי, הקשבתי למה שכולם אמרו(בגלל הרעש לא הצלחתי לשמוע הרבה דברים אבל מפיסות המידע שדליתי הצלחתי לעקוב). צ' ונ' שהם זוג, שאלו אותי את השאלה שצצה לאורך כל השבוע 'מה יש?' הכל בסדר?'

עניתי שכן, לא הרגשתי שמשהו לא במקום. השאלה חזרה על עצמה לאורך הערב שוב...

במהלך הנסיעה חזור, ניסיתי קצת לחשוב על זה ועמוק בפנים ידעתי שזה כנראה מה שאני משדר.

רוב הזמן גם כשאני לא בפוקוס או טרוד אני משדר שהכל בסדר, יש לי הרבה מחשבות כמו תמיד.

אני חושב שההבדל היחיד הוא שאין לי כבר זמן וחשק לכתוב.

לפחות לא כמו פעם, זה בא והולך בגלים, כנראה זו תקופת השפל והיובש.

 

יש לי על מה לכתוב, זה לא שאין.

אולי אני פשוט בוחר באחר.

פחות ממהר, פחות מסתחרר.

העזתי להתחיל עם כמה בחורות אבל זה הרגיש שגם אני וגם הן לא באותו ראש.

אז זה לא התקדם מעבר לדיבור הרגיל והשטחי לרוב.

 

לפעמים אני מרגיש כאילו אני חצי חי, כלומר שאני רק שורד ולא מעבר.

עושה מה שצריך אבל לא את מה שאני צריך.

אני מקווה שבקרוב זה ישתנה, אחרת לאט לאט אני פשוט אתאדה.

 

ש.ג

נכתב על ידי drifted spirit , 14/4/2018 14:35  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אהבה בשחקים/אני


עוד יום ועוד שבוע עוברים

שעות דקות ורגעים

והשקט שבפנים, גלים רועשים

בוחשים, גועשים

ממתינים לבואה של סופה

יתפרצו מחדש כמו בפעם הראשונה

ועם חלוף הסערה, וחלוף זעמה

ישקטו הגלים, ובריזה תשוב להנעים

שמש תפציע מבעד לעננים

והזאב ישוב לשוטט בהרים

מייחל להתמזג עם משאת נפשו

ינהם ויילל אל אהובתו במרומים

כפי שעושה הוא כל לילה

מפריח אהבתו לשחקים

 

ש.ג

נכתב על ידי drifted spirit , 14/4/2018 14:40   בקטגוריות אהבה, אהבה ויחסים, אישי, בדידות, מחשבות, שירה, אופטימי, סיפרותי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





14,762
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 20 פלוס , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לdrifted spirit אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על drifted spirit ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ