לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

קו ישר


איך נהיה למדינה העשירה בעולם? המכשול: אופי המשטר הכלכלי-פוליטי ותפיסת העולם הסוציאליסטית, סקטור ציבורי ופוליטי ענק, פעילויות מיותרות ומימון מאות אלפי "אוכלי חינם". הבלוג ידון במבנה חלופי למדינת ישראל: כלכלה חופשית ופרטית. הדרך היחידה לשגשוג.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ£ֳ®ֳ¥ֳ·ֳ¸ֳ¨ֳ©ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

אנטומיה של ריכוזיות - כרטיסי אשראי


בין המונופולים הרבים, כולם מעשה ידי הממשלה והרגולציה שלה, נמנה מונופול כרטיסי האשראי - שהוא פועל יוצא וקרוב משפחה של מונופול הבנקים. כיצד זה "מונופול" אם יש 3 חברות כרטיסי אשראי ( ויזה כאל, לאומיכרד וישראכרד, בבעלות הבנקים) ? ככה זה אצלנו, מונופול גליצאי (מוסווה כאילו), 3 חברות שמנוהלות כולן על ידי הרגולטור, ומנהלות בדיוק אותו דבר, ללא תחרות, עם מחירים זהים ומתואמים. חברות כרטיסי האשראי מרוויחות כסף גדול, מאות רבות של מיליונם - ממי? מאיתנו, כול האזרחים. הן גובות עמלה מכול מי שמחזיק כרטיס (6-13 ש"ח לחודש), ועמלות של 3-5% מהסוחרים, שאותן אנו משלמים דרך מחירי המוצרים.

כרטיסי האשראי מספקים שרות חשוב, הן לקונה והן לסוחר, והם בהחלט נחוצים. אבל מה שנחוץ, כמו בכול שרות, שתהיה תחרות של ממש בין ספקים רבים. התחרות תבטיח את השרות הטוב ביותר במחיר הוגן, מבלי להעשיר כמה חברות מונופוליסטיות בצורה שרירותית. למה אין תחרות? למה אין 20 או 30 או 8 או 10 חברות שונות של כרטיסי אשראי? כי בנק ישראל לא מאפשר, כי הוא מעמיד תנאי סף גבוהים שאינם מאפשרים, למעשה, כניסת שחקנים חדשים למשחק. בנק ישראל מגן על הבייבי שלו, על הבנקים, מפני מתחרים פוטנציאליים.

 

אחרי זמן רב ודרישות רבות, פרסם בנק ישראל את התנאים להקמת כרטיסי אשראי חדשים. התנאים קשים, דרישות הון עצמי גבוהות ודרישה להלימות הון גבוהה. חוץ מזה, צריך כול מועמד לקבל גושפנקת כשרות אישית (אישור אישי מבנק ישראל). התנאים האלה למעשה אינם מאפשרים כניסת שחקנים חדשים - אינם מאפשרים מבחינת הכדאיות. על זה אמר אחד המומחים: "בתנאים הללו, אי אפשר להיכנס לשוק. התחושה היא שבבנק ישראל רצו לצאת ידי חובה, אך הם לא באמת רוצים לפתוח את שוק הסליקה לתחרות". בנק ישראל לא רוצה שינוי, לא רוצה תחרות, לא רוצה כרטיסי אשראי חדשים.

 

מדוע הוא מעמיד דרישות כול כך גבוהות, שמונעות, למעשה, תחרות? האם זו תוצאה של לחץ הטייקונים? או לחץ הבנקאים (שכזכור אינם אלא פקידי ממשלה)? לא. הגורם לרגולציה הכבדה הוא אידיאולוגי.  האידיאולוגיה הסוציאליסטית, שמקורה במרקסיזם, אומרת שכול יזם ומשקיע הוא "טייקון" דהיינו רשע מלידה, שיוצא לטרוף את השה התמים, הצרכן, האדם הפשוט, ולהתעשר על חשבונו. הרגולטור הטוב (בנק ישראל במקרה זה) צריך להגן על הציבור התמים והנבער מפני הטייקון הטורף, ולחנוק את הטייקון בעיבו, כלומר לא לאפשר הקמת עסקים חדשים. הם יודעים יותר טוב מה טוב בשבילנו וכיצד להגן עלינו (נגד רצוננו).

 

חוץ מזה - צאו וחשבו על המניעים ודפוסי החשיבה והפעולה של הרגולטור (הפקיד הממשלתי). איזה מניע יש לו לאפשר חידושים ושינויים? מה ייצא לו מהחידוש? האם יקודם? ירוויח? יקבל פרס ישראל? הרגולטור - הפקיד הממשלתי -הוא שמרן במהותו, בהכרח. הוא חושב: ככה התנהלו דברים תמיד, אם נשנה זאת מי יודע מה יקרה. מי אני שאשנה את המערכת? למה לי לקחת סיכונים? למה לי לזעזע את המערכת? אם נמשיך במה שהיה עד כה לא יבואו בטענות אלי, הן זה היה ככה תמיד, אני לא עשיתי כלום בעצמי. אני - מה אני רוצה בסך הכול? להמשיך בתפקידי בביטחה עם המשכורת הטובה, עד הפנסיה התקציבית הגבוהה, המובטחת. למה לי לסכן זאת? לא אשנה את המערכת.

 

השאלה היסודית היא בשביל מה אנו צריכים בכלל רגולטור??? בשביל מה צריך את כול הדרישות הגבוהות האלה ? למה בנק ישראל מתערב בכלל ומעמיד דרישות? האם אנו זקוקים בכלל לרגולטור (במקרה זה)?

תחשבו מה יקרה אם יקומו חמישים יזמים, ויציעו לציבור כרטיסי אשראי. למשל: רמי לוי, ושלמה אליהו ותשובה, ומיכאל גולן, ועזריאלי ועוד, ועוד. יקימו כרטיסי אשראי בלי אישור מוקדם, בלי רישיון, בלי טובות ובלי מכשולים מהממשלה ובנק ישראל. איזה אסון יקרה??? קודם כולם יציעו כטיסי אשראי בלי עמלות לצרכן. את העמלות יגבו מהסוחרים. אבל גם על הסוחרים הם ילחצו לתת הנחות למציגים כרטיסי אשראי שלהם. כול חברה תצטרך לפרט את ההון העצמי שלה, ואת התשתית שיש לה והבטחונות שהיא נותנת. הציבור (של הצרכנים והסוחרים) יצטרך לבחור את החברה שנראית לו אמינה ביותר, יציבה ביותר, ובעלת עמלות נמוכות ביותר. החיים של היזמים (בעלי חברות כרטיסי האשראי) לא יהיו קלים - הם יצטרכו למכור את המוצר שלהם, הכרטיס, לציבור. ההצלחה לא מובטחת, לא אוטומטית - היא דורשת עבודה קשה ומאמץ גדול. לא כול החברות שיקומו יצליחו בסביבה התחרותית, וישיגו נתח שוק טוב. בסופו של דבר יהיו כרטיסי אשראי שיכשלו יפשטו את הרגל. פשיטת רגל היא לא אסון, היא הדרך להפריד בין הטובים לרעים. פשיטת רגל כזו תגרום להפסד, קודל כול ליזם עצמו, שיפסיד את ההון שהשקיע בהקמת החברה. אח"כ ינזקו גם הסוחרים שלא הבחינו בזמן בחוסר היציבות של החברה. זה חלק מהחיים, בחיים אין ערבות מוחלטת וביטחון מוחלט מפני כול הפסד.

 

במקום שוק חופשי יש אצלנו רגולטור (בנק ישראל) בעל סמכות אינסופית ובלתי מוגבלת, למנוע כול תחרות, יוזמה או חידוש. הסמכות לגמרה שרירותית. הפקיד (סליחה, כלכלן) בבנק ישראל לא מבין כלום בעסקים, יש לו תואר מאוניברסיטה, אותו קיבל מפרופסורים שגם הם, מעולם לא פעלו בעסקים, אלא רק בתוך החממה של האקדמיה. פקיד זה, ללא ידע ונסיון רלוונטי, מחליט החלטות גדולות רק על פי תחושות הבטן והאידאולוגיה שלו, ומערכת התמריצים הממשלתית האומרת "אל תזעזע את המערכת, אל תחדש, אל תשנה". הגרוע מכול היא הסמכות העצומה, השרירותית, החופשיה מבקרה ומערעור, שנותנים בידי פקידים אלה. דיקטטורים אבסולוטיים. 

 

בסוף אי אפשר שלא להדגיש שוב את הנקודה העקרונית. ביסוד המצב הזה עומדת האידאולוגיה הסוציאליסטית המוטעית. היא האבא של כול ההצדקות וכול המדיניות הרגולטורית החונקת. היא השקפת העולם על הטייקון הרשע הטורף והרגולטור הטוב, שהוא לבד מציל את הציבור מידי הטורפים. האמת היא שמה שמגן על האינטרס של הציבור לקבל שרות יעיל וזול זו התחרות, ורק התחרות. הרגולטור רק פוגע בציבור על ידי הגנה על מונופולים יקרים ורעים. האידיאולוגיה השגויה הזו עולה לנו ביוקר, מאות מליוני שקלים  של רווחים מיותרים של חברות כרטיסי האשראי.

יעקב

 

 

 

נכתב על ידי , 6/1/2014 10:25   בקטגוריות בנקים, דמוקרטיה, כלכלה, כלכלה קלוקלת וכלכלה מתוקנת, סוציאליזם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אין ריכוזיות בישראל


אינני יודע מי המציא את המנטרה (הסיסמה) ריכוזיות בישראל, שבעיקבותיה חוקק חוק הריכוזיות. אינני יודע אם זה דניאל דורון או סטנלי פישר - אינני יודע מי מהם היה הראשון. ייתכן שהיו אחרים לפניהם. "ריכוזיות" היא סיסמה מאד חזקה, בייחוד שיש לה וותק אידאולוגי ארוך. ה"ריכוזיות" היא בעצם סיסמה מרקסיסטית. התורה המרקסיסטית גורסת שהכוח הכלכלי, במשטר קפיטליסטי, נוטה להתרכז יותר ויותר בידי מספר מצומצם של גורמים ("20 משפחות"). הם טוענים שהעשירים הולכים ומתעשרים יותר, והעניים הולכים ומתרוששים יותר. העשירים גם צוברים כוח פוליטי, שבעזרתו הם מדכאים עוד יותר את הפרולטריון העני, וצוברים עוד יותר כוח. זו הפילוסופיה המקרסיסטית - כמו כול שאר הרעיונות של מרקס - זה לא נכון, הדבר תלוש לחלוטין מהמציאות.

 

תחת משטר של כלכלה חופשית (פחות או יותר) צומחים כול הזמם יזמים חדשים שמתעשרים, קמים עסקים חדשים, נוצרת שכבה רחבה מאד של "מעמד הביניים" - אנשים שהתגברו על הבעיה הבסיסית מהיכן להשיג אוכל למחר, ויש להם מספיק כסף לקיום ברווחה, והם מחפשים תעסוקה והשקעות, ועיסוקים מעניינים בחיים. זה קורה לא רק בארה"ב ובאירופה (בעבר) אלא אפילו בהודו ובסין. כלכלה חופשית (פחות או יותר) אינה מובילה לריכוז הכוח הכלכלי בידי מעטים, אלא להיפך - לידי פיזורו בשכבות נרחבות באוכלוסייה. כמובן לא כולם מתעשרים, זה בלתי אפשרי, רוב האנשים תמיד יהיו עניים, או עניים יחסית, או "מעמד נמוך" - לא ייתכן שכולם יהיו עשירים. אבל - גם העניים תחת משטר חופשי הם פחות עניים מהעניים במשטרים קומוניסטיים. לא נכון לחלוטין שהעושר הולך ומתרכז בידי מעטים כמו שטוענת אידיאולוגיית ה"ריכוזיות" המרקסיסטית. זאת ועוד - במשטר חופשי (פחות או יותר) אנשים ומשפחות שהיו עשירים בעבר נכשלים לעיתים בעסקים ומאבדים את הונם, למרות כוחם הפוליטי (כביבול). ראה משפ' דנקנר למשל, או רקנאטי.

זה הייחוד של התורה המרקסיסטית - כולה שאובה מהבטן (או מהראש), בלי קשר למציאות. היא בעולם האידאות, לגמרה מנותקת מהמציאות.

 

האם יש במיצאות הישראלית "ריכוזיות" ? אני לא חושב ככה.

תחשבו על כול ה"טייקונים" שצמחו מלטה - לא ממשפחות "הון שלטון" ותיקות בישראל. קחו למשל את יצחק תשובה - בן למשפחה עולה חדשה מלוב, עם 8 ילדים, שיצא בגיל 12 לעבוד ולהתפרנס. יש לתשובה כוח פוליטי? איזו מפלגה יש לו? זה "הון שילטון" ???  זה בן אדם שבנה את עצמו ב 10 אצבעותיו.

או קחו את שלמה אליהו - שעלה לארץ ב 1950 מעירק, גר במעברה, והחל דרכו הכלכלית כנער שליח. זה "הון שילטון"? מה כוחו הפוליטי של שלמה אליהו? מפלגת ד"ש ז"ל שמטעמה היה חבר כנסת קדנציה אחת? איזה כוח פוליטי יש לו?

ישראלים רבים עשו הונם, גם בעשר אצבעות ידיהם, אבל בחו"ל, ובאו לכאן עם כספם, מאהבת הארץ, כדי להמשיך לעשות פה עסקים - מבלי שנימנו על האליתה הוותיקה של בעלי הון וכוח פוליטי. ביניהם ניתן למנות את לב לבייב, גיידאמק, תד אריסון ז"ל ובתו שרי, דוד עזריאלי, וכעת מוטי בן משה. כול אלה אנשים שאין להם כול כוח פוליטי, וגם לא ייחוס משפחתי - הם עשו הונם בעצמם. Self made men. כנ"ל שאול אייזנברג ז"ל, הבעל (הפרטי) הראשון של החברה לישראל.

מה עם רמי לוי, האיש שקפץ לכותרות בשנים האחרונות? האם הוא בא מהאליתה של "הון-שילטון" ?

קצרה היריעה מלהזכיר את כול יזמי ההיי-טק שהפכו מיליארדרים - שי אגסי, דוב מורן, בני לנדא ועוד רבים, רבים ששמותיהם אפילו לא כול כך ידועים.

בוודאי יש עוד דוגמאות רבות לאנשי עסקים, בעלי הון גדול, שצמחו מלמטה, הרוויחו את הונם בזכות עבודתם וכשרונם, וכול הטענות על "ריכוזיות" ו "הון שלטון" לא חלות עליהם. אני הסתמכתי רק על זכרוני הקצר, מי שעולות בדעתו דוגמאות נוספות, ואני בטוח שיש רבות כאלה, מוזמן לספר עליהן (עם קישוריות) בהערות.

 

בקיצור: הסיפור על הריכוזיות במשק הישראלי היא אגדה אורבנית, שמקורה באידיאולוגיה ובסיסמאות מרקסיסטיות. זה פשוט לא נכון - זאת לא המציאות בישראל.

בצורה פרדוקסלית אני מוצא עצמי מאשים גם את דניאל דורון וגם את סטנלי פישר (שלא לדבר על טרכטנברג או יובל שטייניץ) כמושפעים (אולי שלא במודע) ממושגים מרקסיסטיים. בלי קשר להשערות שלי על המקור האידאולוגי של טענת הריכוזיות - אני טוען כאן טענה עובדתית: אין ריכוזיות בעולם העסקים הישראלי.

יש גם יש ריכוזיות - בכול מקום שהממשלה שולטת - כמו הבנקאות, התשתיות (קרקע, מים, חשמל, נמלים).

 

יעקב

 

נכתב על ידי , 27/12/2013 16:51   בקטגוריות בנקים, דמוקרטיה, כלכלה  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של גרי ב-31/12/2013 15:07
 



הריכוזיות בישראל היא בידי הממשלה ולא הטייקונים


רבים כתבו ונלחמו נגד הריכוזיות בכלכלה הישראלית. בין הבולטים שבהם הוא דניאל דורון, בעל המכון לקידום כלכלי וחברתי, שמקדם מאז 1983 את רעיונות הכלכלה החופשית בישראל. דניאל דורון מציין שקליקה קטנה של טייקונים שולטת בישראל במקורות המימון ומונעת התפתחותם של עסקים קטנים ובינוניים על ידי שמונעת מהן מימון הדרוש לפיתוח. האוליגרכיה השלטת, אומר דורון, מעבירים את כול האשראי רק לעסקים של עצמם וחונקים את התחרות.


ברוח דומה קוטב תלמידו של דורון, העיתונאי גיא רולניק הוא אומר למשל:

חופש הביטוי בישראל נלקח מידי אנשי המקצוע. נוצרה קאסטה חדשה בישראל, של אנשים שאסור לגעת בהם: הבנקאים, הפירמידות והצבא של המאכערים, עורכי הדין ואנשי התקשורת שהם העסיקו. שליטה על מאות מיליארדי שקלים מעניקה שליטה באלפי ג׳ובים עם משכורות עתק, ריטיינירים, שכר טרחה, שליטה בעיתונות - ושליטה בדמוקרטיה. זאת לא דמוקרטיה.

גיא רולניק מייחס חשיבות רבה לחוק החדש נגד הריכוזיות ותולה בו תקוות רבות. נסלח לו על הרטוריקה האבסורדית: "חופש הביטוי ניצח", כוונותיו טובות, אבל הוא טועה.

 

גם בנק ישראל התריע על ריכוזיות יתר: פישר: "יש ריכוזיות במשק; בנק ישראל תומך באיסור על אחזקת נכסים ריאליים ופיננסיים"

אכן, יש ריכוזיות יתר מזיקה בכלכלה הישראלית. הריכוזיות כולה בידי הממשלה ובנק ישראל, והיא הרבה יותר מדי גדולה. מי חונק את העסקים הקטנים והבינויים ומונע מהם אשראי? הבנקים. מי נותן את כול האשראי רק לטייקונים, ומקורבים, ומשפחות מעטות? הבנקים. ומי שולט בבנקים? שאלה טובה. התשובה: הממשלה ובנק ישראלי. זה שמתריע נגד ריכוזיות.

 

מי נתן אשראי לדנקנרים (דני ונוחי) כדי לגדול, ולשרוף כסף בעסקים רעים? בראש ובראשונה בנק לאומי (וגם בנק הפועלים). מי הבעלים של בנק לאומי? שאלה טובה. תהרגו אותי אם אני או מישהו יודע. אבל השליטה בבנק לאומי היא בידי הממשלה ובנק ישראל. מי הכריח אותם לתת אשראי לדנקנרים או לשאר הטייקונים? ומי נושא בהפסדים שנגרמו מאשראי פסול זה? אנחנו, הציבור, כי בנק לאומי "גדול מכדי ליפול". מי לא מקבל אשראי – מי העסקים שנחנקים? אלו שאינם מקושרים פוליטית או חברתית לאליתה השלטת (לממשלה ובנק ישראל). איך חוק הריכוזיות יעזור? הוא לא יעזור, כול עוד אין תחרות של ממש בתחום הבנקאות.

 

הריכוזיות בבנקאות היא רעה גדולה במשק הישראלי. במקום שיהיו בארץ 50-70 בנקים פרטיים שמתחרים ביניהם, ועוד כ 20-30 סניפים של בנקים גדולים מחו"ל יש בארץ שני בנקים גדולים, בנק לאומי הממשלתי, ובנק הפועלים, שהופרט לכאורה, אבל מנוהל על ידי אותה קליקה הנשלטת על ידי בנק ישראל. (שלא יספר לי אף אחד ששרי אריסון מנהלת את בנק הפועלים).

בנק ישראל (והממשלה) אינם מאפשרים פתיחת בנקים חדשים, או התפתחותם של בנקים קטנים כדי להתחרות בבנקים הגדולים. והבנקים הגדולים הנשלטים לחלוטין על ידי הרגולציה של בנק ישראל, ואין שום תחרות ביניהם (חוץ ממודעות פרסומת אבסורדיות שנועדו ליצור אשליה של כאילו תחרות).

אכן יש ריכוזיות גדולה מדי – אך הריכוזיות היא בידי הממשלה. הפתרון אינו עוד חוק ריכוזיות, הפתרון הוא שחרור שוק הבנקאות לתחרות חופשית. אז בנקים שיתנו אשראי מופרז לגורמים כושלים  (כמו הדנקנרים) יפשטו רגל, יחד עם הדנקנרים,  וישאירו בשוק את הבנקים המתנהלים באחריות.

גיא רולניק מעלה על נס את נתניהו בזכות רפורמת בכר, אותה הגה והציע דניאל דורון. רפורמת בכר הפקיע ניהול קופות גמל מידי הבנקים והעבירן לידי גופים אחרים (חברות ביטוח). זו גם דוגמה איך לא לעשות רפורמה. כלכלה חופשית עושים על ידי שחרור הכלכלה מרגולציה ולא על ידי הגדלת הרגולציה. לא על ידי הפקעת  קופות הגמל מידי בנקים אלא על ידי הפקעת המונופול מידי הבנקים, מונופול המופקד בידם על ידי בנק ישראל והממשלה.

על הרעה החולה של המונופול של הבנקים בחסות בנק ישראל כבר כתבנו רבות.

 

ולא רק בתחום הבנקאות יש ריכוזיות – בגלל המדיניות הממשלתית. ריכוזיות הייתה בשוק הסלולר, למשל, כאשר חברות הסלולר שדדו אותנו, כי לא הייתה תחרות של ממש. מדוע – כי הממשלה פעלה בשיטת הזיכיונות, ומסרה זיכיונות למספר קטן של חברות.  מדוע רק מספר קטן של זיכיונות? היה צריך להתיר לכול דכפין לפתוח חברה לתקשורת סלולרית, בלי צורך בזיכיון ממשלתי. כנ"ל בטלוויזיה. מדוע יש רק 3 ערוצים? מדוע יש רק שתי חברות כבלים? כי הממשלה מעניקה "זיכיונות", במקום לאפשר לכול דכפין לספק שרותי תקשורת. צריך שינוי מנטליות קיצוני. לא הרגולציה מגינה על הצרכן אלא התחרות. תחרות חופשית יש היכן שאין חסמים, היכן שהממשלה לא מתערבת, ולא היכן שהממשלה מחוקקת חוקים רגולטוריים.

 

המלחמה בריכוזיות המזיקה היא מלחמה נגד סמכויות יתר של הממשלה על גופיה (כמו בנק ישראל). המלחמה בריכוזיות דורשת כלכלה חופשית, חופשית ממגבלות הרגולציה וגחמות הפוליטיקאים. יותר סמכויות לפוליטיקאים ורגולטורים אינה דמוקרטיה – זה פשיזם. ההנחה של דניאל דורון שניתן להילחם נגד הרגולטורים באמצעות עוד רגולציה ועוד תחיקה היא טעות חמורה.

יעקב

 

נכתב על ידי , 22/12/2013 16:10   בקטגוריות בנקים, דמוקרטיה, כלכלה, רגולציה מיותרת  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של יעקב ב-27/12/2013 17:47
 



חוק הריכוזיות חוק טוטאליטרי


 

חוק הריכוזיות עבר בכנסת, בתרועה גדולה, ובהסכמה מקיר לקיר. זהו חוק רע וטוטאליטרי, המגביר את הרגולציה ואת כוחו השרירותי של השלטון והפוליטיקאים. הוא חוק המקשה עשיית עסקים והשקעה בעסקים בישראל. הוא מגביר את השרירותיות וחוסר הוודאות, והמגבלות המוטלות על משקיעים ואנשי עסקים. הוא מגדיל את המנגנון הפקידותי, הרגולטורי, ויוצר משרות חדשות ומוקדי כוח לפוליטיקאים ומקורביהם, שבידיהם כעת הסמכות להחליט מי "ריכוזי" ולכן צריך להציק לו, ומי "מאנש" (מאנשי שלומנו), שאפשר להניח להם לנפשם. החוק מחזיר אותנו לאחור, לימי פנחס ספיר העליזים, ולכלכלה ריכוזית המנוהלת מלמעלה.

 

במדינה חופשית המדינה אינה מתערבת ואינה מכתיבה הבעלות על עסקים. מי שהקים עסק, או קנה עסק, כול עסק, מקטן ועד גדול, הוא הבעלים על העסק ויכול ליהנות מפירותיו. רק אם הוא פושט רגל (לא עומד בהתחייבויותיו הכספיות) או מבצע עבירה פלילית (הונאה, גניבה או דיווח שקר) – רק אז אפשר להפקיע את העסק מידיו. במדינה חופשית המדינה לא יכולה להגיד לאדם: "אתה לא יכול להיות בעל עסק זה או אחר". המדינה לא קובעת מי מנהל עסקים.

 

במדינה טוטאליטרית, כמו המדינות הפאשיסטיות (גרמניה, איטליה, ואחרות, למשל רוסיה של פוטין), הממשלה הוא האלוהים, והשליט מורה לאנשי עסקים מה לעשות, ומחליט מי יכול להיות בעל עסק ומי לא (ומי יכלא בסיביר ל 10 שנים). אנחנו עשינו כעת צעד לכיוון הפאשיזם. אצלנו מותר, כעת, לממשלה (באמצעות רגולטור) להגיד לאדם (או משקיע): "אתה לא יכול להיות בעל עסק זה, עליך למכור אותו".

הריכוזיות הגדולה במשק הישראלי היא אכן בעיה, גם בנק ישראל התריע עליה, גם דניאל דורון, בעל המרכז לקידום כלכלי וחברתי, נביא הכלכלה החופשית בישראל (יחד עם אחרים). גם עתונאים כלכליים, חסידי הכלכלה החופשית כמו גיא רולניק בירכו ברכה גדולה (ומאד מוגזמת) על החוק הזה. הם טועים.

 

הדרך לטפל בריכוזיות היא יותר חופש, שוק יותר חופשי – לא יותר רגולציה ויותר שליטה פוליטית בכלכלה. על הריכוזיות, בייחוד הריכוזיות בבנקאות, אם כול חטאת, אכתוב קטע נפרד. הריכוזיות הרעה היא כולה מעשה ידי הממשלה, והחוק הזה רק מחזק את הריכוזיות - את ריכוז הכוח בידי הפוליטיקאים.

 

הרטוריקה הריקנית פרחה, בכנסת. ח"כ שלח: "חוק הריכוזיות הוא תחילתה של דרך חדשה לכלכלה הישראלית, וגאווה לכנסת". החוק הזה (אם יעשה משהו בכלל) יפגע בהתפתחות הכלכלית ובהשקעות בישראל. הפוליטיקאים, אין בכוחם לקדם את הכלכלה, את זה עושים היזמים והמשקיעים, הפוליטיקאים יכולים רק להפריע. זה מה שהם עושים ביתר שאת כעת.

ח"כ מיכאלי: "החוק הזה מתחיל להחזיר את הכוח לציבור ולדמוקרטיה. ". היא דומה למלך לואי ה 14 שאמר "המדינה זה אני". ח"כ מיכאלי אומרת: הדמוקרטיה זה אני. כאילו שריכוז כוח בידי אנשי עסקים ומשקיעים זה רע, אבל ריכוז כוח בידי פוליטיקאים והמדינה זה טוב, כי הפוליטיקאים הרי מלאכים צחורים. ח"כ מיכאלי לא מבינה מה זו דמוקרטיה. דמוקרטיה הוא שמירה על זכויות האנשים ולא רמיסתן בידי הפוליטיקאים.

ח"כ סולומינסקי: "החסכונות, ובייחוד כספי הפנסיות, יהיו מוגנים הרבה יותר מאשר בעבר." – נו, נו, כעת הפוליטיקאים מנהלים אות הכספים שלנו, בכוח... מי שמרגיש יותר  בטוח שירים את היד!

ח"כ גפני: "החוק הוא מאוד חשוב ומתמודד עם דברים שבעבר לא התמודדו." יש קואליציה מקיר לקיר כאשר מדובר בחיזוק כוחם של הפוליטיקאים. כולם אוהבים את זה (יותר כוח).

 

הפקידים והפוליטיקאים כבר חוגגים:יותר תקנים, יותר פקידים, יותר משרות למקורבים פוליטיים, יותר טובות הנאה לחלק (מי ריכוזי מדי ומי לא).

בעקבות אישורו של חוק הריכוזיות, תקבל רשות ההגבלים העסקיים סמכויות נוספות ■ ברשימה: פיקוח קבוע על גופים ריאליים ופיננסיים, הרחבת בדיקת המונופולים ובחינה של תשתיות חיוניות לצורך בדיקה של עסקות מיזוג ■ בקרוב היא תיכנס למו"מ עם האוצר על תוספות התקציב והתקנים.


אינני מתעלם מהבעיה של הריכוזיות הגדולה מדי במשק הישראלי. על הבעיה של הריכוזיות, ועל טעויותיהם של דניאל דורון וגיא רולניק (חסידי כלכלה חופשית שתמכו בחוק) אכתוב בקטע נוסף.

 

יעקב

 

 

נכתב על ידי , 22/12/2013 13:40   בקטגוריות דמוקרטיה, זכויות האדם, כלכלה, כלכלה קלוקלת וכלכלה מתוקנת, ממשלה, משטר  
הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לפטר את נהגי הקטרים


נהגי הקטרים החליטו לשבות תוך ציפצוף על כול הנהלים והחוקים והצווים של בתי המשפט.

זו הזדמנות פז לעשות קצת סדר ביחסי העבודה ולהפסיק את ההפקרות הזאת, בה קבוצות לחץ של עובדים (כביכול) מפרים את החוק אבל נהנים מחסינות "פועלית".

אין יותר חסינות מיוחדת למפירי חוק וצווים של בתי משפט... צריך להפסיק את הפטפטת ולעבור למעשים.

 

מי שמפר את החוק צריך להיענש. המינימום הוא פיטורין. יפוטרו לאלתר 40 הנהגים האלה, ולצמיתות - כלומר ייאסר עליהם להיות אי פעם מועסקים ברכבת ישראל. אח"כ ניתן גם להטיל עליהם קנסות או מאסר על ביזוי בית המשפט. אבל - קודם כול לפטר.

 

זו הזדמנות לממשלה להוכיח רצינות בנסיונה להנהיג רפורמות שישחררו את נכסי המדינה מידי קבוצות לחץ שהשתלטו עליהם וגובות מהציבור "דמי חסות" - כלומר הטבות מפליגות תוך איום מתמיד של שימוש בכוח (כוח השביתה).

 

המדינה רוצה וצריכה, או ממש חייבת, להנהיג רפורמות מרחיקות לכת בחברת החשמל, בנמלים, ברשות שדות התעופה ועוד חברות ממשלתיות. היא לא תצליח לעשות כולום, אם לא תלחם בנחישות נגד המאפיה של הוועדים. העברת חוקים כאלה או אחרים בכנסת לא תעזור, הם מצפצפים על חוקים וחוזים, וראינו זאת כבר בחברת החשמל וברשות הנמלים.

 

רכבת ישראל זה מקום טוב להתחיל בו ולהראות נחישות, ולהראות דוגמה, ולהתחיל בתהליך חילוץ המדינה משעבוד לוועדים גדולים ועשירים.

יעקב

 

תוספת: הנהגים טוענים שתנאי עבודתם קשים ובלתי סבירים. זו סיבה טובה להתפטר. איש אינו יכול להכריח אדם לעבוד בתנאים שאינם לרוחו. זו לא סיבה לטעון טענת שקר "אני חולה". זיוף תעודת מחלה, לבד, היא עילה מספקת לפיטורין.

 

יעקב 

נכתב על ידי , 8/8/2013 15:39   בקטגוריות דמוקרטיה, טירוף מערכות, ניוון, סוציאליזם, עבודה בעיניים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בג"ץ לכימיה


 

פרופ' אהוד קינן מהטכניון, נשיא החברה הישראלית לכימיה (ונושא עוד תוארים...) כותב בוואינט מאמר בו הוא מסביר מדוע לדעתו ייצוא הגז יפגע באינטרסים של מדינת ישראל ורווחת תושביה.

 

קינן מסביר שהגז יכול לשמש היום כחומר גלם לתעשייה פטרוכימית מודרנית אשר יכולה להיות מאד רווחית, ולהניב לישראל רווחים הרבה יותר גדולים מאשר הרווחים מייצוא הגז. לכן צריך להקים את התעשייה הנ"ל, לתפארת מדינת ישראל. אני בטוח שהוא צודק בזה, ואני מסכים עימו – אבל מה זה קשור להיתר לייצוא הגז?

קינן מבין גדול בכימיה, אבל הוא פחות מבין בנושא כלכלה ומונחה בהמלצותיו לא על ידי הבנתו הכימית אלא על ידי האידיאולוגיה והדעות הקדומות הסוציאליסטיות שלו.

 

מה שהמדינה נותנת זה היתר לייצא גז, לא מטילה חובה לייצא. ליתר דיוק: המדינה מכבדת (חלקית) את תנאי הזכיון שחתמה, ונמנעת (חלקית) מלהטיל איסורים חדשים הנוגדים את החוזה. אם וכאשר תקום אותה תעשייה פטרו-כימית מפוארת שתזדקק לגז – (אני מקווה שתקום, ולא על ידי הממשלה, שאינה מסוגלת להקים כלום) החברות המפיקות גז מול חופי ישראל ישמחו למכור לה את הגז. חברות הגז הישראליות ירוויחו יותר אם ימכרו גז לישראל, כי הן תחסוכנה את הוצאות ההובלה הגדולות לחו"ל. מתן היתר ייצוא אינו שולל מתעשייה פטרוכימית פוטנציאלית את השימוש בגז, אדרבא, הוא מבטיח זאת. כי אם לא יינתן היתר ייצוא, חברות הגז לא יוכלו להשקיע מאות מיליוני דולרים (או מיליארדים) בהקמת פלטפורמות הפקה, והגז יישאר מתחת לים, ולא יהיה זמין, ולא יתאפשר להקים תעשייה הפטרוכימית המפוארת בעתיד.

 

הדבר דומה לביצה ותרנגולת – כדי שתעשייה פטרוכימית תקום – צריך קודם כול שיהיה גז, כדי שיהיה גז צריך להבטיח מימון להקמת מתקני הפקה, כדי להשיג מימון צריך להתיר ייצוא. טעות היא להניח שיש גז, רק משום שאכן יש, מתחת לים. כול עוד לא מפיקים אותו, לא מוציאים אותו משם, אין גז של ממש, יש רק פוטנציאל, או רעיון.

 

את הידע האידיאולוגי-סוציאליסטי שלו מפגין קינן כאשר הוא מפליג ברטוריקה של קונספירציה, הלקוח מהלקסיקון של הקיצוניים ביותר במחנה – אודות "גוזרי קופונים" ובנוסף, מראה קינן שלימודי האזרחות אינן הצד החזק בטכניון:

 

תהיה זאת משימתו הקשה של בג"ץ להסביר לממשלה כי תפקידה לדאוג לרווחתם של כלל אזרחי ישראל ולא רק לרווחתם של אזרחים מסוימים.

  

אין זה תפקיד הבג"ץ לנהל את משק הגז, או להחליט ולהסביר לממשלה מה טוב לאזרחי ישראל – זהו תפקידה של הממשלה הנבחרת. הבג"ץ, תפקידו להקפיד על קיום החוקים. זה אופייני לסוציאליסטים שהם רואים בבג"ץ כלי לקידום האידיאולוגיה שלהם, בלי קשר עקרון הפרדת הרשויות שבבסיס הדמוקרטיה.

רווחת אזרחי ישראל מחייבת שהממשלה תקפיד בקיום החוקים ובקיום החוזים שהיא חותמת, ושלא תלאים את שדות הגז, ותאפשר את פיתוחם.

 

יעקב

נכתב על ידי , 1/8/2013 15:48   בקטגוריות אנרגיה, הבג"ץ, דמוקרטיה, סוציאליזם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הצרות של ממשלת ברזיל - עושה יותר מדי


הפגנות גדולות וממושכות נגד הממשלה פרצו בברזיל. העלה הראשונה לפריצת המהומות: הממשלה העלתה את תעריפי הנסיעה באוטובוסים. הנה עצה לממשלת ברזיל: אל תתעסקו עם האוטובוסים, והתחבורה הציבורית בכלל. אל תנסו לנהל את זה, אל תנסו לפקח על זה (לעשות רגולציה). לא צריך. יש לאפשר תחבורה חופשית לגמרה. כול כלי רכב יוכל לקחת כול נוסע, לכול מקום, במחיר שיוסכם בין הנוסע לנהג. זה לא עסק של הממשלה להסיע אנשים או לקבוע מחירי ההסעות.

 

בתקופות מסוימות, בצ'ילה ופרו, היה נהוג ההסדר הזה (כלומר העדר ההסדר) בו הממשלה לא מתעסקת בתחבורה. אלפים רבים של כלי רכב, בבעלות פרטית, נלחמו ביניהם על הנוסעים. היו מוניות, מוניות שרות (בקו קבוע), מיניבוסים, אוטובוסים קטנים, אוטובוסים גדולים, אוטובוסים טראנטה במחיר זול מאד, אוטובוסים מפוארים יותר (עם מזוג אוויר) המחיר יותר יקר. היו קווים במסלול קבוע, היו מוניות קולקטיביות שנסעו במסלול לפי בקשת הלקוחות. היכן שהיו רק נוסעים היו כלי רכב מוכנים להסיעם.

 

במצב תחבורה מבוזר זה, בו אין תעריף ממשלתי (בדרך כלל מסובסד), אין להמונים נגד מי להפגין, לפחות לא בגין מחירי הנסיעה. הממשלה, המנסה לנהל את התחבורה הציבורית, מביאה לנושא את כול הסירבול הבירוקרטי והשחיתות הכרוכים בכך - כמו למשל מתן זיכיות לקווי תחבורה למקורבים או משלמי שוחד. הממשלה לא מסוגלת לנהל את התחבורה, ולא צריכה לנסות. צרה אחת פחות על ראש הממשלה, שירות יעיל וטוב לציבור באדיבות היוזמה הפרטית.

 

כמובן, ממשלת ברזיל הולכת בדיוק בדרך ההפוכה:

רוסף אמרה עוד כי היא מעוניינת לקדם את הדיון לגבי משאל עם על רפורמה פוליטית. לפי התוכנית, אסיפה חוקתית מיוחדת תשמע מהציבור בברזיל אילו פעולות נדרשות בכדי לשפר את המערכת הפוליטית במדינה. היא הוסיפה כי ממשלתה צריכה להתמקד בחמש עדיפויות: אחריות פיסקלית וריסון אינפלציה; רפורמה פוליטית; מערכת הבריאות; התחבורה הציבורית; וחינוך.

 

המפגינים דורשים תחבורה ציבורית חינם. אם הממשלה נותנת תחבורה ציבורית - אז למה לא חינם? הממשלה כול-יכולה!

הנה אם כן "אילו פעולות נדרשות כדי לשפר את המערכת הפוליטית": הממשלה חדלה מעיסוקה בתחבורה.

 

גם איצטדיונים ואולימפיאדות ומונדיאלים אינם עסק של הממשלה. הממשלה לא צריכה לארגן אירועי ספורט המוניים. הממשלה לא צירכה להתעסק בבידור בכלל. הממשלה לא צריכה לבנות איצטדיונים. אם יזם פרטי ירצה להשקיע מכספו ולבנות איצטדיונים ולארגן מונדיאל, תוך תקווה להרוויח ממכירת כרטיסים ופרסומת - מה טוב. אם לא לא צריך. אין זה תפקיד הממשלה לספק בידור להמונים. אם לא תתעסק בבניית איצטדיונים בג'ונגלים (באמצעות קבלנים מקורבים לפוליטיקאים, משלמי שוחד), תהיה עוד עלה אחת פחות למפגיני ברזיל.

 

למפגיני ברזיל: תדרשו שהממשלה תחדל לא רק מבניית איצטדיונים בג'ונגלים, באמצעות קבלנים מקורבים, אלא גם מחלוקת קווי תחבורה למקורבים. שהממשלה תעשה פחות - אז יהיה פחות בזבוז ופחות שחיתות.

 

יעקב

נכתב על ידי , 25/6/2013 12:19   בקטגוריות דמוקרטיה, טירוף מערכות, כלכלה, מחאה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ה"שיטה" עובדת בארה"ב


ממשלות, כלומר - הפוליטיקאים, אוהבים לבזבז כסף. כולנו אוהבים, אבל לפוליטיקאים בממשלה יש את היתרון שהם מבזבזים את הכסף של אחרים, שזה בזבוז הרבה יותר מהנה. אבל הם לא מבזבזים סתם, הם לא אידיוטים. הם מבזבזים לטובת המטרות האישיות שלהם - שהן - הגדלת בסיס התמיכה הפוליטי, הגדלת כוח המפלגה, דבר שמבטיח את בחירתם מחדש. שום הוצאה כספית ממשלתית אינה חופשייה משיקולים אלה.

 

בשנים 2009-10 יצאה ממשלת ארה"ב בתכנית "תימרוץ" הכלכלה - זו הוצאה אדירה של 800 מיליארד דולר כדי "להציל" את המשק. את הכסף הממשלה הוציאה בהתאם למקובל - למטרות שהיא מאמינה בהן מבחינה אידאולוגית (כמו אנרגיה ירוקה), ולגופים שמקורבים לפוליטיקאים שבשלטון.

 

אירגון אזרחי בארה"ב בדק את התכניות של משרד האנרגיה בארה"ב שנועדו להעניק ערבות ממשלתית לחברות המפתחות טכנולוגיה ירוקה. היו שלוש תוכניות כאלה, שהעניקו, בס"ה, 34 מיליארד דולר בערבות ממשלתית. מסתבר שיש הסתברות של 95% שחברות אלה ומנהליהן העבירו תרומות נדיבות למפלגות הפוליטיות (של הממשל שנתן להם ערבויות). בין החברות שלא קיבלו ערבויות ממשלתיות - רק 35% תרמו כספים למפלגות.

 

ככה עובד העסק בכול העולם. הפוליטיקאים מחלקים כסף של אחרים (כסף ממשלתי) למקורביהם. המקורבים דואגים לבחירה מחדש של הפוליטיקאים ה"טובים" (טובים בשבילם). כול מי שאומר (כמו לפיד ובנט) "אנו לא כאלה, אנו לא נעניק כסף למקורבים" - אל תאמינו. אם לא "יעניקו" לא ייבחרו בפעם הבאה...

הדרך היחידה לצמצם את התופעה היא לצמצם את הפעילות הממשלתית, להקטין את התקציב, ולחלק פחות כסף של אחרים.

 

יעקב

נכתב על ידי , 7/3/2013 14:42   בקטגוריות דמוקרטיה, כלכלה, ממשל  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עוד אימרות של דון קולאצ'ו


הבאתי בעבר מאימרותיו של היראקציונר הקולומביאני דון קולאצ'ו (ניקולאס גומז דאווילה), כאן וכאן. הנה עוד כמה:

 

דמוקרטיה היא המשטר הפוליטי בו האזרח מפקיד את ענייני המדינה בידי אנשים שבידיהם לעולם לא היה מפקיד את ענייניו הפרטיים.

 

לקיים דיאלוג עם אלה שאין לנו איתם בסיס רעיוני משותף היא דרך מטופשת לביזבוז זמן.

 

"טובת הכלל", "רצון העם", "הכרח היסטורי" - אלה השמות שבהן המנהיג התורן מתרץ את  ההפעלה הקאפריזית של הכוח שבידיו.

 

רק הנפש המעוגנת היטב בערב, אינה נטרפת בסערות הלילה.

 

הבירוקרטיה אינה אחד מהאמצעים של משטר דמוקרטי - היא הופכת במהרה למטרה בפני עצמה.

 

להיות ריאקציונר אין פירושו להאמין בפתרונות מסוימים. פירושו רק שיש לך תחושה עמוקה של הסיבוכיות של הבעיות.

 

השטן לא יצליח להשתלט על הנפש שיודעת לחייך.

 

התופעה המאפיינת את המאה הזו (ה 20) היא ההתפוצצות הדמוגרפית של רעיונות מטומטמים.

 

וכך הלאה... המשך יבוא...

 

יעקב

נכתב על ידי , 9/2/2013 22:00   בקטגוריות דמוקרטיה, נוסטלגיה, שקיעת המערב  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שפירא מנסה להציל את המולדת


מבקר המדינה החדש, השופט יוסף שפירא מתגייס להציל את המולדת ומנסה לנהל את המדינה (במקום הממשלה) על פי השקפתו האידאולוגית. הוא הפנים היטב את משנתו של האדמו"ר השופט העליון בדימוס, אהרון ברק, שהטיף לכך שבית המשפט העליון צריך להתערב בכול דבר ולנהל את המדינה על פי האידאולוגיה שלו - של ברק. ("הכול שפיט").

השופט שפירא חושב ש"הכול בקיר" (נתון לבקרה).

 

מה שלא מוצא חן בעיני שפירא הוא שחלק ממחירי מוצרי החלב הוצאו מהפיקוח. שפירא גורס שיש להחזירם לפיקוח.

 

המבקר הדגיש, כי חלק ממחויבות המדינה לאזרחיה הוא חובתה לספק לכל אזרח ביטחון תזונתי וחיים בכבוד, תוך הבטחת צריכת מוצרי מזון בסיסיים. ההתיhקרות הקרובה במחיר מוצרי החלב, בשיעור של כ-5%, נובעת מנוסחה שהממשלה מחוייבת לה, הקשורה לעליית תשומות הייצור.

 

ובכן - השופט שפירא: קביעת מדיניות הפיקוח (או אי הפיקוח) היא מסמכותה הבלעדית של הממשלה. על כתפי הממשלה מוטלת האחריות לקבוע מהי הדרך הטובה ביותר "לספק לכל אזרח ביטחון תזונתי וחיים בכבוד". הסמכות לקבוע זאת לא ניתנה מבקר המדינה (הבלתי נבחר). קביעת המחיר של מוצרי החלב בוודאי שאינה בסמכות מבקר המדינה. (גם הממשלה לא צריכה לקבוע מחירים).

 

תפקיד המבקר הוא לתפוס גנבים מבין עובדי הציבור (לא חסר כאלה...), להתריע על שחיתויות (יש בשפע), להתריע על חריגה מנהלים, על ניהול כושל, על ביזבוזים.

 

אין זה תפקידו של המבקר לנסות לכפות על הממשלה מדיניות על פי השקפתו האידאולוגית.

 

אפשר לאמור שמבקרי המדינה, לדורותיהם, נכשלו כשלון חרוץ במילוי תפקידם, לא הצליחו להקטין את השחיתות והביזבוז הממשלתי, ולא הצליחו להביא להענשת אחראים. כול שנה הם כותבים דו"ח עבה כרס, שמגיע מיד לפח האשפה, מבלי שהוא גורם לשום שינוי בהתנהלות המבוקרים. מעולם לא פוטר או התפטר מישהו מבעלי התפקידים שכשלו, בעקבות דו"ח מבקר המדינה.

אז במקום לבצע את התפקיד שמוטל עליו - מנסה השופט שפירא להציל את המולדת, ולנהל אותה על פי השקפתו.

יעקב

נכתב על ידי , 9/10/2012 18:54   בקטגוריות דמוקרטיה, הבג"ץ, טירוף מערכות, כלכלה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



גופים ממשלתיים - חממה לשחיתות


"הארץ" פרסם כתבה ענקית (ודלילה בתוכן) על השופט בדמוס דן כהן, שנחשד בשחיתות, וברח לפרו.

הנה הסיפור בקיצור נמרץ:

דן כהן, יליד הארץ, 1942, היה תולעת ספרים ובעל יכולת אינטלקטואלית יוצאת דופן, בצעירותו. הוא למד משפטים, הירשים את מוריו, שאחד מהם, ד"ר זוסמן לקח אותו כמתמחה כאשר [זוסמן] התמנה לשופט בעליון. אח"כ פתח דן כהן משרד פרטי ונתן שירותים לאנשי עסקים עשירים כמו למשל האחים עופר, וגם עשה כסף טוב. בהמשך התמנה לשופט מחוזי, על ידי אותו זוסמן, והיה לשופט המחוזי הצעיר ביותר בגיל 35. כולם ניבאו לו גדולות (שופט בעליון). אולם, כאופייני לצברים, הוא היה "דוגרי", כלומר קצת גס רוח (אירופאי היה אומר: בלתי מחונך) , והסתבך בהתבטאויותיו הבוטות (כלומר הגסות). כאשר פגע בקודש הקודשים, בשופטים העליונים, נערך לו דין משמעתי (על ידי העליונים) והוא ננזף. משהציעו לו לעבור להיות שופט מחוזי בנצרת הוא העדיף להתפטר מכס המשפט.

 

מלבד כושרו האינטלקטואלי יוצא הדופן היה לו גם כושר חברתי יוצא דופן. כול מי ומי בישראל, במשפט, בעסקים או בפוליטיקה היו חברים שלו, שרים, שופטים עליונים וצמרת עולם העסקים היו מוזמנים דרך קבע לארוחות ערב בביתו בסביון. בתו נישאה לבנו של השופט הדגול אהרון ברק

קשרים חברתיים זה דבר נפלא, וגם מועיל מאד. בזכות הקשרים האלה, התמנה דן כהן לדירקטור בחברת החשמל, משרה מאד מבוקשת, שכדבריו של כהן, "כול השרים מתים למנות אליה את מקורביהם". אתם שמים לב כיצד מתמנים דירקטורים בחברות ממשלתיות: לא על פי יכולתם לפקח על ניהול החברות, אלא רק על פי קירבתם לשרים.

 

כהן כיהן בדירקטוריון 10 שנים, כשמינויו הוארך 3 פעמים על ידי שרים שונים, דבר המעיד על יכולת חברתית-פוליטית מרשימה. אבל הייתה לו גם יכולת מסוג אחר - יכולת כלכלית. בהיותו דירקטור הוא היה מאד פעלתן ומשפיע. הוא נחשד בשתי פרשיות שחיתות ענקיות, מהגדולות בתולדות המדינה. הוא סייע להעביר החלטה על רכישת טורבינות מחברת סימנס בשווי 340 מיליון דולר, וקיבל על כך שוחד של כמה מיליוני דולרים. הוא העביר החלטה אחרת על רכישת מגרש על ידי חברת החשמל וגם על כך קיבל שוחד. (יש ראיות מוצקות, כולל עדות של משלם השוחד, שהפך עד מדינה).

כשאר החלו לחקור אותו, בשנת 2005, שמר דן כהן על זכות השתיקה, וארבעה ימים אחרי החקירה הראשונה, ברח לפרו ולא חזר יותר לארץ. הוא ניצל את העובדה שבפרקליטות "שכחו" להוציא נגדו צוו עיכוב יצאה (הקשרים החברתיים...). מאז הוא חי בעושר בפרו. הקשרים החברתיים והכסף, עזרו לכהן גם בפרו - כאשר נשיא פרו סרב לחתום על צוו הסגרה לישראל. כעת, זקן וחולה, וקצת פחות עשיר (הפרקליטות הצליחה להקפיא חלק מחשבונותיו בעולם), הוא מחפש דרך לחזור לארץ.

 

דן כהן הוא רק קצה הקרחון של השחיתות בישראל, בייחוד בחברות וגופים ממשלתיים ועירוניים. הוא האחד שנתפס, יש לשער שיש עוד אלפים רבים כמותו, שאצלם משלם השוחד אינו נתקף יסורי מצפון ואינו הופך עד מדינה. כלומר יש אינסוף מעשי שחיתות שלא מתגלים ולא מגיעים לידיעת הציבור. אני אישית, עם קשרי החברתיים הדלים מאד, יודע על כמה וכמה פרשיות שחיתות כאלה שאין אפשרות להוכיח אותן, ולכן הן נחשבות רק כ"שמועות" - למרות שאני משוכנע שהן אמת. 

 

רבים מאמינים שהממשלה היא גוף טוב, המשרת את האזרח ושבניגוד לאנשי עסקים, הרודפים אחרי רווח אישי, אנשי הממשלה פועלים רק לטובת הציבור. אלו אמונות טפלות. אנשי הממשלה (בין אם פוליטיקאים או פקידים) פועלים, כמו כול האנשים ללא יוצא מן הכלל, למען טובתם האישית. ככול שיש יותר פעילות ממשלתית, ויותר חברות ממשלתיות, יש יותר מקום והזדמנות לשחיתות. השחיתות היא המאפיין היסודי של הפעילות הממשלתית, בחברת החשמל, ובכול גוף ממשלתי אחר, בארץ ובעולם. שחיתות זה לא משהו שניתן לבער, לעקור. היא חלק ממהות הפעילות הממשלתית.

לכן - אל לנו לשאוף ליותר פעילות ממשלתית, ליותר פיקוח ממשלתי - מתוך אמונה מוטעית שהממשלה פועלת כפי שהיינו רוצים - למען האזרח.  

 

יעקב

 

נכתב על ידי , 15/9/2012 09:31   בקטגוריות דמוקרטיה, כלכלה, מדינה שטוב לחיות בה - איך?, ממשלה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ברכות לעופר עיני


איני מכיר את עופר עיני, ולא חשבתי שאפשרי שאי פעם אומר מילה טובה עליו, אבל אני נאלץ היום לברך אותו.

 

עופר עיני וההסתדרות פיטרו את וועד עובדי הרכבת ואת ראש הוועד גילה אדרעי. סוף, סוף אפשר לאמור שההסתדרות עשתה משהו למען מדינה. אף אחד במדינה אינו מעיז לפצות פה ולצפצף ולהתלונן על השתוללות וועדי העובדים, שפועלים בכוחניות, משתלטים על מגזרים חשובים במדינה ואינם מאפשרים את ניהולה התקין.

ככה קורה עם וועד עובדי חברת החשמל, שלוקחים לעצמם הטבות כמה שמתחשק להם, מצפצפים על הממשלה והכנסת ועל כול החוקים שמנסים לעשות רפורמה בחברת החשמל, וגם מצפצפים על בתי המשפט שפסקו שהם צריכים להחזיר למדינה סכומים שהועברו לקרנות פנסיה שלא כחוק.

וועד הנמלים, גם הם עושים בנמלים ככול בעולה על רוחם.

 

לאחרונה כתב מבקר המדינה דו"ח של מעל 500 עמודים על שרותי הכבאות, אבל פחד להזכיר את הסיבה האמיתית לבעיה: סירובו של וועד העובדים לאפשר רפורמות במטרה לנהל את שרותי הכבאות ביעילות.

 

כולם מפחדים מוועדי העובדים, מפחדים כול כך חזק שאפילו לא מעיזים לפתוח פה ולמתוח עליהם ביקורת. גם מבקר המדינה וגם בתי המשפט מפחדים.

 

אינני יודע מה גילה עשתה לעיני שהוא החליט הפעם לא לשתוק.

אינני יודע איזה סמכויות יש להסתדרות ומה פתאום היא מתערבת. לדעתי - העובדים עצמם צריכים לבחור וועד, הוועד הוא נציג של העובדים ולא פקידים של עיני. לכן אני לא חושב שיש לעיני סמכות חוקית לפטר וועד, ואם יש לו - הרי זה חוק דיקטטורי ולא תקין, הפוגע בזכויות האדם של העובדים. במדינה סוציאליסטית סמכותית ממלאת הסתדרות העובדים תפקיד חשוב - היא זרוע של השלטון, לדיכוי העובדים. אצלנו הקימו את ההסתדרות הכללית לפי המתקונת הרוסית הקלאסית, אבל ההסתדרות מזמן לא משרתת אף אחד, לא את העובדים ולא את המדינה - הם משרתים רק את עצמם - יוצרים משרות ועמדות כוח עבור קבוצה של עסקנים פוליטיים.

 

ההסתדרות הכריזה על הקדמת הבחירות לוועד עובדי הרכבת, בתקווה שייבחר וועד חדש. אבל, מה תעשה ההסתדרות אם גילה אדרעי תיבחר מחדש, כפי שקרוב לוודאי יקרה ? שאלה מעניינת. אם גילה אדרעי נהגה שלא כחוק, והפרה צווים של בית המשפט נגד שביתות לא חוקיות, היה על בית המשפט (בית הדין לענייני עבודה) לטפל בבעיה, להעמידה  לדין ולהעניש אותה. אבל בית המשפט מפחד. המדינה מפחדת, כולם מפחדים. באווירה זו - טוב שיש מישהו שאינו מפחד, וקרא לגב' אדרעי לסדר. לכן אני מברך את עיני.

 

ועכשיו, נוכח האומץ והאחריות הממלכתית שעיני גילה, אני רוצה לראות אותו מטפל בוועד עובדי חברת החשמל... אם יעשה זאת יזכה לתהילת נצח.

 

יעקב

נכתב על ידי , 28/6/2012 14:20   בקטגוריות דמוקרטיה, זכויות האדם, חוק, סוציאליזם, עבודה עברית  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הבנקאות מולאמת.


הסיפור בפוסט הקודם על בנקים המנפיקים כביכול פתקי-חוב IOU - היה נכון פעם. מאז תחילת המאה ה 20 הוקמו הבנקים המרכזיים, והם קיבלו מכוח החוק, מונופול על הנפקת שטרות כסף - כלומר - מונופול על פתקי-חוב "רשמיים" (להבדיל מפתקי החוב שאני לפעמים נותן לחבר כאשר אני מפסיד בפוקר ואין לי מספיק מזומן בכיס).

היום - הבנקים אינם רשאים להנפיק שטרי כסף, או ליצור את אותו "כסף-חוב" שעליו כתב מוטי. היום הבנקים הם מתווכים נטו, מתווכים בלבד. הם רשאים להעניק אשראי מכסף פקדונות שיש להם, ואם אין להם מספיק - להעניק אשראי מ"כספי בנק ישראל" - כלומר להעניק פתקי-חוב של בנק ישראל (או הבנק המרכזי המקביל בכול מדינה). אין להם סמכות חוקית ליצור כסף בשום צורה, לא ישירות ולא על ידי "רזרבה שברית". 

 

כול הסיפור על בנקאות של רזרבה חלקית - fractional reserve banking - (והוויכוח על הלגיטימיות) כבר לא רלוונטי היום.

 

היום הבנקים הם בפועל סתם פקידים של השלטון, השולט בבנקים באמצעות הרגולציה הפרטנית של הבנק המרכזי. חופש הפעולה שלהם מאד, מאד מצומצם, בייחוד אצלנו. הבנקאות היא למעשה מולאמת, מנוהלת על ידי הרגולטור (הבנק המרכזי) הקובע את הכללים וגם מעמיד את הכסף לרשות הבנקים. מובן שבתנאים אלה הוא גם אחראי על הפקדונות, כלומר - מבטיח ששום בנק לא יפשוט את הרגל ושום מפקיד לא יפסיד, חלילה, אגורה אחת מהפקדותיו.

 

מנהל אחד הבנקים בארץ אמר פעם, בהרצאה סגורה, שהתחרות היחידה הקיימת בין הבנקים בארץ היא על גודל החיוך שבו מקבלים אותך הפקידים/פקידות בסניף. (הוא אמר בעצם "טיב השרות" - אבל גם בזה אין תחרות).

 

כן הלימות הון - לא הלימות הון, כן רזרבות - לא רזרבות - כול התקנות האלה לא כול כך רלוונטיות, הן שריד מתקופה קדומה. היום הבנקים נותנים הלוואות ככול שיש ביקוש, לפי "הריבית במשק" - הריבית שמכתיב בנק ישראל, בצורה שרירותית. אם יש ביקוש להלוואות בריבית זו - בנק ישראל מעמיד את כול הכסף שיש לו ביקוש, אין שום מגבלות "הלימות הון" לבנקים. הכול מראית עין. הבנקים משמשים צינור להעברת כסף (כמעט בלתי מוגבל) מבנק ישראל לציבור. הבנקים הם גוף אדמיניסטרטיבי, המנהל את הרישום של מתן הלוואות, רישום ביטחונות וגביית ההחזרים. הבנקים למעשה נותנים שרותים אדמיניסטרטיביים לבנק ישראל. הם קבלני פקידות ומיחשוב.

 

ההבדל בין הבולשביזם הרוסי, בו כול הבנקים היו ממשלתיים (מולאמים) והבולשביזם הגליצאי שיש לנו בישראל הוא שאצלנו מנסים להסוות את ההלאמה, באמצעות בנקים שהם "כאילו" פרטיים. למעשה יש לנו קבלני פקידות שמתחפשים לבנקים, או נקראים "בנקים" בשביל להטעות את הציבור. הבנקאות מתנהלת בדיוק כמו שהתנהלה בזמנו ברוסיה, בכול הנושאים המהותיים. כול השאר זה מראית עין בלבד.

 

יעקב

 

 

נכתב על ידי , 19/6/2012 19:05   בקטגוריות בנקים, דמוקרטיה  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של isucaakcak ב-17/2/2013 10:16
 



מהפכה חברתית בביטוח לאומי?


דה מרקר יצא במאמר תחת הכותרת המפוצצת: "המהפכה החברתית הגדולה בישראל". [דוגמה טובה ל"צניעות" ולחוש הפרופורציה של עיתונאים].

במה הדברים אמורים?

"אחד המהלכים הכלכליים הגדולים ביותר שיזמה מדינת ישראל זה עשורים, ובוודאי אחד המהלכים הבולטים במחשבה לטווח הרחוק, יובא בקרוב לאישור הממשלה: הבטחת תשלום קצבאות הביטוח הלאומי לדורות הבאים." [עוד כותרת "צנועה" של אותה כתבת].

 

עיקר ההצעות שהובאו לדיון בממשלה הוא: לחייב את הממשלה והכנסת לדאוג שלביטוח הלאומי יהיה הכסף לשלם את הקיבצאות המובטחות - או במילים אחרות - אם מקטינים את דמי הביטוח הלאומי (כפי שהממשלה עשתה בעבר) או מגדילים את הקיצבאות (כפי שדורשים החברתיים) יוקצו למוסד הביטוח הלאומי כספים בהתאם. אם לא תהיה הקצבה, יינקט תהליך אוטומטי של הקטנת קיצבאות והגדלת מיסים עד להשגת איזון.

 

המטרה של ההצעה היא, כמו שנאמר:  "הבטחת תשלום קצבאות הביטוח הלאומי לדורות הבאים" מטרה ראויה, אבל לא ניתנת להשגה.

האם ההצעות האלה מהוות "מהפכה"? האם הן ישנו בכלל משהו מהמצב הקיים, גם אם נניח שתתקבלנה? לא.

 

מאז הקמתו של המוסד לביטוח לאומי בארץ, בשנת 1952, (ובארה"ב ב 1933 ) - מסבירים לנו את ההיגיון, את המהות, שלו, בהסבר מטעה ולא נכון (בכוונה). אומרים שהוא "עוזר" לנו לחסוך לפנסיה ומבטיח לנו בעצם פנסיה. שהוא עוזר לנו יותר טוב מאשר אנו מסוגלים לעזור לעצמנו. הם אומרים: הכספים שאנו (המוסד לביטוח לאומי) גובים - אנו חוסכים בשבילך - כאשר תגיע לגיל פנסיה תקבל מאיתנו פנסיה מובטחת. המוסד לביטוח לאומי הוא מוסד "עצמאי" לחסכון פנסיוני - מנותק משאר הפעילות הממשלתית, הוא עוסק רק בפנסיות (ושאר קיצבאות), הכסף שהוא גובה מיועד רק לזה. הממשלה לא לוקחת כספים אלה למטרות אחרות.

 

זהו מקסם שווא. המוסד לביטוח לאומי הוא מוסד ממשלתי, הוא הממשלה. אין כזה דבר "מוסד ממשלתי" שאינו מוסד ממשלתי.

 

במישור המעשי המוסד לביטוח לאומי גובה כסף מכול האנשים שעובדים עכשיו, ומשלם כסף זה לכול הזקנים, זכאי הקיבצה, עכשיו. הכסף שלך ניגבה, והוצא עכשיו. אין שום "חסכון פנסיוני" שממנו יתנו לך פנסיה בעתיד. מה שיש לך, לכיסוי הפנסיה העתידית, הוא הבטחה (חוק) שהממשלה תעשה אותו דבר גם בעתיד, כאשר תגיעה לגיל פנסיה - שתיקח כסף מאחרים ותעביר לך.

 

כלומר: לוקחים ממך (בכוח) כסף של ממש, היום ונותנים לך תמורתו הבטחת ממשלה. את ההבטחה הממשלה תקיים (אולי) בעתיד, כפוף לכול הנעלמים שהעתיד טומן בחובו - אם הממשלה תהיה קיימת בעתיד, תרצה לקיים את ההבטחה הזאת, אם יהיה כסף בעתיד, אם לא ישונה החוק בעתיד, , אם תהיה לה אפשרות לשלם בעתיד (כלומר אם יהיו מספיק אנשים שמוכנים לממן את הממשלה בשיעור הנדרש). קשה להעריך מה ערכה של הבטחת ממשלה (או חוק). זה לא שהיא חסרת ערך, אבל האמת היא זאת: הכסף שלך נעלם ואיננו (הועבר לאחרים), מה שיש בידך זאת הבטחה, שאולי, הממשלות בעתיד תקיימנה, ואולי לא, או אולי תקיימנה אבל בתנאים (סכומים) אחרים. 

 

בנוסף ישנה ההונאה השנייה, המשנית: המוסד לביטוח לאומי גובה מהעובדים יותר כסף מאשר הוא מוציא לתשלום הפנסיות. העודף הזה הולך ישירות למימון הפעולות השוטפות של הממשלה. חלק מהכספים שנגבים משמשים לתשלומי העברה (הממשלה לוקחת כסף מ א' ומעבירה ל ב'), וחלק נבלע בתקציב המדינה. כדי לקיים את הפיקציה שהמוסד לביטוח לאומי הוא מוסד עצמאי שרק דואג לפנסיות מקיימים אצלני התחשבנות של כמה כסף המוסד העביר לממשלה, וכמה כסף הממשלה חייבת למוסד - כאילו שמדובר בשני גופים שונים, כלומר מה שהממשלה חייבת לביטוח לאומי היא בעצם חייבת לעצמה, כול החשבון הוא פיקציה. אח"כ מוסיפים נדבך נוסף לפיקציה (פיקציה בריבוע) ומחשבים את "הגרעון האקטוארי" - כלומר הגרעון העתידי שיווצר כתוצאה מתשלום קיצבאות לפי החוק. זהו משחק בנדמה לי.

 

האמת הפשוטה היא זאת: הממשלה גובה היום כמה שהיא גובה (כ 15% מהשכר, עד תקרה מסויימת), ומשלמת קיצבאות כמה שהיא משלמת ( כ1300 ש"ח לחודש - קיצבת זיקנה בסיסית). את העודף היא מכניסה לכיס.

מה יהיה בעתיד? רק אלוהים יודע.

אפשר היום לחוקק חוקים כאלה או אחרים ("מהפיכה חברתית"), שינסו לקבוע היום מה ייעשה בעתיד. לחוקק אפשר, לקבוע את העתיד לא. בעתיד, או שהממשלה תכבד את החוק של היום או תשנה אותו.

 

למה לא אומרים לציבור את האמת: הממשלה (באמצעות המוסד לביטוח לאומי) מעבירה כספים מ א' ל ב', היום.  אם אתם מסכימים - טוב ויפה, אם לא - נעשה משהו אחר (שבדמוקרטיה זקוק להסכמת הבוחרים). הממשלה של היום לא יכולה להתחייב בשם ממשלה עתידית. שום חוק לא יעזור. למה מנסים למכור לנו לוקשים כאילו הביטוח הלאומי מבטיח פנסיות לעתיד? הביטוח הלאומי משלם פנסיות עכשיו, ההבטחה לעתיד היא מילים ריקות.

 

"המהפכה החברתית הגדולה" היא בסך הכול עוד הצעת חוק. יכול להיות שזהו חוק טוב, יכול להיות שהוא רע, יכול להיות שיכבדו אותו בעתיד ויכול להיות שלא יכבדו אותו. אנו לא שולטים על העתיד. המהות הבסיסית של המוסד לביטוח לאומי לא השתנתה: לוקחים בכוח כסף מא' ומעבירים ל ב'.

בינתיים התברר שהמהפכה החברתית הגדולה" לא תתרחש (בגלל פיזור הכנסת), ושהעמידה בהבטחות בעתיד לא תהיה אפשרית, בגלל התפתחויות דמוגרפיות (פרישת הבייבי-בומרס לגימלאות).

יעקב

נכתב על ידי , 3/5/2012 15:00   בקטגוריות דמוקרטיה, זכויות האדם, סוציאליזם, עבודה בעיניים, עיתונות ותקשורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אי הרציונאליות של פרפ' דן אריאלי


פרופסור דן אריאלי כותב מאמר בדה-מרקר שכותרת המשנה שלו היא:" אי־רציונליות היא היד הנעלמה האמיתית המניעה את קבלת ההחלטות האנושית".

פרופ' אריאלי הוא חוקר מוכבד בתחום הכלכלה ההתנהגותית, אותו פיתחו לראשונה הפסיכולוגים עמוס טברסקי ודניאל כהנמן, ועליו קיבל האחרון פרס נובל לכלכלה. הם גילו, באמצעות ניסויים אמפיריים, שהאנשים לא מתנהגים תמיד בצורה רציונאלית, והם מנסים לחקור, גם בצורה אמפירית, כיצד אנשים מנהגים במציאות. מחקריהם מעניינים ומחכימים מאד, אני ממליץ מאד על ספרו של דניאל כהנמן "לחשוב, מהר ולאט."

 

יש לברך את הפרופסורים כהנמן ואריאלי על שגילו את הגילוי המרעיש שבני האדם אינם מתנהגים באופן רציונאלי. לא חשוב שכול הפילוסופים לפניהם כבר אמרו את זה, למשל דוד היום כתב, בסביבות השנה 1750, כי מה שמניע בני אדם הוא יותר הרגש והמאויים - passions - מאשר ההגיון. הפילוסופית איין ראנד, שרציונאליזם הוא נר לרגליה - לפי הצהרותיה - כתבה שבני אדם יכולים להיות רציונאליים - אבל זה לא אוטומטי - בני אדם צריכים להתאמץ כדי להיות רציונאליים (וגם אז לא בטוח שזה מצליח). היות ורוב הזמן אנשים עצלנים מכדי להתאמץ, הם מתנהגים בצורה לא רציונאלית. (זה בערך מה שטוען גם כהנמן).

 

מה לזה וליד הנעלמה? (מושג שטבע אדם סמיט)? ובכן - חוסר הבנה. חוסר הבנה של אריאלי וכהנמן את המושג יד נעלמה. כותב אריאלי:

 

"בשנת 2008 התוודה יו"ר הבנק הפדרלי לשעבר אלן גרינספאן כי עשה טעות בכך שהניח כי האינטרס האישי של ארגונים, בעיקר בנקים ואחרים, הוא המנחה אותם להגן בצורה הטובה ביותר על בעלי המניות שלהם. כיום אנו משלמים מחיר נוראי על אמונתנו העיוורת בכוחה של היד הנעלמה. התעוררנו התעוררות מכאיבה לראות את שקריותה של תיאוריית הכלכלה הסטנדרטית - שלפיה בני האדם מסוגלים לקבל החלטות רציונליות תמיד וכי שווקים ומוסדות פועלים תחת רגולציה עצמית בריאה. סוף־סוף אנו מתחילים להבין כי אי־רציונליות היא היד הנעלמה האמיתית המניעה את קבלת ההחלטות האנושית. "

 

מי קבע שהתיאוריה הכלכלית הסטנדרטית מניחה שבני אדם רציונאליים? התיאוריה הכלכלית הסטנדרטית לא מניחה כזה דבר. דן אריאלי פשוט לא יודע. התיאוריה של הכלכלה החופשית דוגלת בלתת חופש לאנשים להשיג את מטרותיהם בדרך הכי טובה שהם יכולים. לא חשוב מה המטרות (אם הן רציונאליות או לא, לדעת אריאלי - וכי מי קובע מהי מטרה רציונאלית?). הכלכלה החופשית גם לא מניחה שבני אדם יתנהגו כך או אחרת - היא דוגלת בלתת להם חופש לנהוג לפי מיטב הבנתם (רציונאלית או לא), כול עוד אין הם פוגעים באחרים. השיטה לא מותנית בכך שבני אדם רציונאליים, אלא ההיפך - היא בנויה כך שתפעל הכי טוב בלי קשר לצורת התנהגותו של פרט זה או אחר.


אריאלי (וכהנמן) קופצים למסקנה שמאחר ובני אדם לא רצינאליים, הם זקוקים לרגולטור רציונאלי שינחה אותם (גם בכוח) בדרך הנכונה. אבל מי אותו רגולטור, שבניגוד לבני אדם בני תמותה, הוא רציונאלי בהכרח, ולכן, חזקה עליו שיוביל את העדר בדרך הנכונה? איפה לוקחים רגולטור עליון שהינו כול יודע, וחוכמתו אינסופית והרציונאליות שלו אינה מוטלת בספק? (אולי אריאלי חושב על עצמו...).


אם הרגולטור בן אדם, כמו כולנו, חזקה עליו שגם הוא כפוף למגבלה ש"אי הרציונאליות היא הניד הנעלמה האמיתית שמניעה את קבלת החלטות האנושית".

אלן רגינספן - אבא של כול הרגולטורים, שגה, לדעת דן אריאלי (אני מסכים שהוא שגה אך לא לגבי מהות השגיאה). בסדר. איך בוחרים רגולטור בעתיד שיהיה חף משגיאות? איך מבטיחים זאת? תורת הכלכלה החופשית מלמדת לא לתת סמכויות רחבות מדי בידי רגולטורים, שחזקה עליהם שישגו. אם לא מרכזים כוח רב מדי בידי בני אדם בודדים, יש סיכוי שהנזקים שיגרמו לא יהיו בממדי אסון (כמו אלה שגרם גרינספן).


הסלידה של אריאלי ל"יד הנעלמה" לא נובעת מגישה רציונאלית שפיתח במהלך לימודיו ומחקריו המלומדים והמענינים, אלא מהאידיולוגיה (passions )שספג בנערותו בתנועת הנוער העובד והלומד. דן אריאלי הוא דוגמה מצויינת לתיזה של עצמו בדבר חוסר הרציונאליות של האנשים.

יעקב

נכתב על ידי , 18/4/2012 16:02   בקטגוריות דמוקרטיה, השכלה, זכויות האדם, כלכלה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בית המשפט העליון -הכול פוליטיקה


הרבה אנשים סוברים שבית המשפט העליון מרכז בידיו כוח רב מידי ומתערב בעניינים רבים מדי, כלומר האקטיביסם שלו אינו "מידתי". מובן מאליו שהמתלוננים שייכים למחנה האידיולוגי ההפוך מזה של בית המשפט, למחנה שנפגע הכי הרבה מהחלטותיו. אנשי השמאל, שבית המשפט משתייך ברובו למחנה שלהם, סוברים שבית המשפט העליון הוא האלוהים, שהוא קדוש, ואסור לפגוע בו.  ככה למשל צועקים כול השמאל "געוואלד"  כי משרד המשפטים העלה בכנסת הצעת חוק שתאפשר לכנסת לחזור ולאשר, ברוב מיוחס של 65 ח"כים, חוק שנפסל על ידי הבג"ץ. "זו פגיעה בדמוקרטיה, פגיעה בשלטון החוק, זה בציפור נפשנו".

 

רצה המקרה שבדיוק כעת יוצא השמאל של ארה"ב, במאמר מערכת בניו יורק טיימס, נגד בית המשפט העליון שלהם. הם טוענים שהסמכות הסופים והבלתי ניתנת לעירעור לפסול חוקים, סמכות שניתנה לבית המשפט העליון, היא סמכות רחבה מדי. הם טוענים שצריך לצמצם בצורה כולשהי את כוחו האבסולוטי של בית המשפט העליון. הם למשל מציעים לקצוב את תקופת כהונתו של שופט - היום שופט מתמנה שם לכול החיים. (אצלנו חייבים השופטים לפרוש בגיל 70, אצלהם הממוצע, לאחרונה הוא 78). מה גורם לזעקה הזו של השמאל האמריקאי? החשש שבית המשפט יפסול את חוק הבריאות היקר לליבם, חוק שהשמרנים מתנגדים לו בחריפות ושהתקבל על חודו של מיצובישי בבתי הנבחרים שלהם.

שהויכוח על בית המשפט העליון הוא פוליטי-אידאולוגי - זה טבעי - לא יכול להיות אחרת.

אבל אלה שמדברים גבוהה גבוהה על צדק, שלטון החוק, דמוקרטיה - האנשים האלה הם או טיפשים או שארלטנים, או שניהם.

יעקב

 

תוספת: כדאי לקרוא את המאמר של יובל אלבשן שהתפרסם דווקא בארץ:

מחנה המתקרא שמאל בישראל די היה בתשע דקות מרגע פרסום תזכיר חוק יסוד: החקיקה כדי לקרוא אותו, לנתח את כל סעיפיו, לחשוב על משמעויותיהם ולצאת בגינוי גורף נגדו, מלווה בזעקות שבר קורעות לב על קץ הדמוקרטיה. תשע דקות של חסד ניתנו לתזכיר החוק הכל כך חשוב הזה, עד שגם הוא הוכפף לשיח הרדוד של מלחמת בני אור בבני חושך. שיח ששולטת בו בעיקר הבורות, שאין טובה ממנה להשתיק דיונים ציבוריים חשובים ולהותיר אותנו רק עם ססמאות מתלהמות ומשחקי מלים מתחכמים סביב בנימין נתניהו וולדימיר פוטין.

נכתב על ידי , 10/4/2012 20:11   בקטגוריות דמוקרטיה, הבג"ץ, מדיניות ארה"ב  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



האפליה המתקנת - רק מקלקלת


לפני כ 40 שנה החלו בארה"ב במדיניות ה,אפליה המתקנת" - affirmative action. הרעיון היה לעזור לכושים להתקדם בחיים, להשיג השכלה גבוהה באוניברסיטאות יוקרתיות ולהתקדם לעמדות בכירות בחברה, עמדות שבהן היו מעט מאד שחורים. המטרה היתה לקדם את שיוויון הגזעים בארה"ב. אלא שנסיון להשיג מטרה נעלה בכוח, לא תמיד מביא את התוצאות המקוות.

 

בשפה פוליטיקלי-קורקט (תקינה-פוליטית) לא יפה להגיד כושים אז המונח המקובל הוא (כמו אצלנו) "בני מיעוטים" (כלומר שחורים והיספניים), והגזעים האחרים - לא יפה לקרוא להם "לבנים" אז אומרים: לבנים ואסיתיים. (הסינים והקוריאנים, כמו היהודים, מצליחים מאד בארה"ב). הליברלים האלה מאד אוהבים שלא לקרוא לילד בשמו, ולהסתיר את מה שרוצים להגיד מאחורי מילים כאילו יפות .

 

מעבר לסמנטיקה - הרעיון של התכנית היה להקל על הכושים בתנאי הקבלה לאוניברסיטאות היוקרה, לוותר על הדרישות האקדמיות, לתת להם נקודות בונוס בזכות צבע עורם. זו אפליה גזעית במלוא מובן המילה - אפליה בין בני אדם על בסיס צבע עורם. אבל - אמרו הליברלים - זה למען מטרה נעלה, לכן זה מותר, וקראו לזה במילים היפות "אפליה מתקנת". הם אף השתמשו בטכניקה ידועה לשמצה מאירופה האנטישמית - "נומרוס קלאוסוס": כדי שלא יהיו יותר מדי יהודים באוניברסיטאות באירופה קבעו השלטונות מכסה של המספר המקסימלי של יהודים שיכולים להתקבל בכול שנה. את הטכניקה הגזענית הזאת אימצו גם בארה"ב - בכיוון הפוך. הם קבעו מכסות. האוניבסיטאות נדרשו להראות שמספר הסטודנטים הכושים שהתקבלו ללימודים אינו נופל (בפרופורציה לאוכלוסייה) ממספר הלבנים. כול אוניברסיטה קבעה לעצמה מספר מינימלי (quota) של סטודנטים שחורים שחייבים להתקבל כול שנה, והיו רגולטורים מטעם זרועות השלטון, שבדקו את הרכב הגזעים בין הסטודנטים הרשומים (diversity - עוד מילת קוד יפה). אם המספר היה נמוך קיבלו האוניברסיטאות נזיפות וקנסות.

האפליה הגזעית המפורשת הזו שמנוגדת בפירוש לחוקת ארה"ב האוסרת אפלייה גזעית ומבטיחה שיוויון לכול - הגיעה מספר פעמים לבית המשפט העליון בארה"ב, ובכול מקרה פסק בית המשפט לטובת האפליה ונגד החוקה. בית המשפט העליון אומנם קבע שמכסות זה אסור - אבל אפלייה "מתקנת" מותרת. אז האוניברסיטאות השתמשו במכסות בלי להשתמש במילה "מכסה". 

עכשיו מתברר, שכמו כול הסכימות של הנדסה חברתית, נסיונות לתקן את החברה בכוח,  (רק למען מטרות נעלות כמובן), גם הסכימה הזו נכשלה. הנדסה חברתית בלתי אפשרית.

 

הסטודנטים השחורים שהתקבלו בזכות צבע עורם ולא בזכות הישגיהם האקדמיים, התקשו לעמוד בקצב הלימודים. אחוזי הנשירה היו גבוהים, אחוזי ההצלחה נמוכים. המטרה של הגדלת האוכלוסיה של שחורים מצליחים במקצועות אקדמיים נכשלה. כמות השחורים שסיימו בהצלחה את האוניברסיטאות והמשיכו ללמוד לתארים גבוהים יותר כנראה לא יותר גדולה מהכמות שהייתה מצליחה גם ללא האפליה המתקנת. האפליה המתקנת לא השיגה כלום בתחום העזרה לשחורים, אבל "השיגה" - מניעת לימודים מלבנים (שאותם דחקו הכושים מהמקומות הפנויים), וביזבוז משאבי האוניברסיטה וזמן וכסף של הסטודנטים עצמם שהיו במקום לא מתאים להם.

מחקרים מראים שהסיכוי (או ההסתברות) שהשחורים יצליחו לסיים תואר במדעים או הנדסה הוא רק 36% מאותו סיכוי של הלבנים. ביחס להשגת תואר ד"ר - הסיכוי של השחורים הוא רק 15% מהסיכוי של הלבנים. גם בלימודי המשפט - כמות הסטונדים השחורים שנכשל הוא פי שניים ביחס ללבנים, ורק מחצית מהבוגרים השחורים עומדים במבחני לשכות עורכי הדין.

במקום שכול סטודנט יילך למוסד אקדמי שמתאים לו מבחינת רמת הלימודים והישגיו בבחינות, שלחו מספר גדול של שחורים למקומות שלא היה להם סיכוי להצליח (כדי להיטיב אימם, הכוונות תמיד טובות!). הנסיון להעדיף את מראית העין (מספר השחורים שמתקבלים) על פני התוכן (הכמות שמצליחים) נועד לכשלון ברור מראש, ואת זאת זועקים מאז ומתמיד מתנגדי האפליה המתקנת. עכשיו יש סטטיסטיקות שמוכיחות את זה. בכול זאת, מי שמתנגד לאפליה גזעית (מתקנת או לא) קוראים לו בשמות גנאי (גזען). מדיניות האפלייה הגזעית (המתקנת) נמשכת.

האפליה הגזעית (התייחסות לאדם על פי צבע העור) היא פסולה לחלוטין מבחינה מוסרית, ולא חשוב באיזה כיוון האפלייה ומה מטרה (הצדקנית) המוצהרת של המעשה המפלה.

יעקב

נכתב על ידי , 26/12/2011 15:00   בקטגוריות דמוקרטיה, זכויות האדם  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של יעקב ב-29/12/2011 00:39
 



רשות הג'ובים הלאומית


מבקר המדינה כותב בדו"ח שלו על הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים:

"הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים הוקמה ב-2007, כדי לשנות את המדיניות להפחתת תאונות הדרכים בישראל ולרכז את הפעולות של הגופים השונים- משטרה, משרד התחבורה, בתי המשפט, העיריות וכוחות ההצלה. זאת, באמצעות פיקוח, ביקורת, ואחריות על התקציב לו הן זוכות ומועבר דרכה. "

 

הגברת הבטיחות בדרכים היא מטרה ראויה, אבל אין זה אומר שלכול מטרה ראויה צריכים לרוץ להקים "רשות לאומית" עם מנגנונים, וכוח אדם, ותקציב, ורכבים צמודים, ונסיעות לכנסים בחו"ל. הרשות, כמו מרבית הרשויות במדינה (רשות השידור, רשות החשמל) אינה אלא מקור לג'ובים ותנאים טובים של מקורבים פוליטיים. זה אופייה של המערכת הפוליטית שלנו - שהרוצים להבחר לתפקידי מפתח במדינה צריכים לבנות לעצמם צבא של תומכים פוליטיים באמצעות חלוקת ג'ובים על חשבון הציבור.

 

תאונות דרכים תמיד תהיינה, שום דבר לא יעזור. תאונות הדרכים לא תיעלמנה פתאום בצפרירי הבוקר.

ניתן אולי להפחית מעט את מספר התאונות. כדי להפחית מספיק שמשרד התשתיות, הממונה על בניית כבישים, יקבל מהמחשב של המשטרה את הסטטיסטיקות על התאונות, יזהה  המקומות שבהם היו הרבה תאונות, ויכוון תקציב לשיפור הבטיחות באותם כבישים - כמו לבנות כבישים כפולים עם אי הפרדה באמצע. בשביל לעשות העבודה החשובה הזאת, צריך מהנדס אחד בלבד, במשרה חלקית (תוך העשרות המועסקים במילא במשרד התשתיות).

 

אנו לא צריכים "רשות לאומית לבטיחות בדרכים" שהיא רשות לאומית לחלוקת ג'ובים. (זוכרים את צחי הנגבי?).

המבקר, כרגיל, ממליץ תמיד ל"תקן" את אשר אינו ניתן לתיקון, ולעולם לא ימליץ לשנות משהו ממשי. בס"ה גם לו יש ג'וב טוב, וגם את זה חשוב לשמור.

יעקב

 

נכתב על ידי , 12/12/2011 17:11   בקטגוריות אדריכלות, תחבורה, דמוקרטיה, עבודה בעיניים, קירקס  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ד ב-13/12/2011 04:31
 



המועמד הקוקו


המועמד הכי ליברטאני (או ליברטארי) לנשיאות ארה"ב הוא ללא ספק רון פול. זה לא פרצוף חדש, הוא היה מועמד לנשיאות של המפלגה הזעירה הליברטאנית בשנות ה 1980, ומועמד נצחי של הרפובליקנים בכול מערכות הבחירות של המאה ה 21 .

עמדותיו בנושאי כלכלה הן הכי קרובות לשיטת השוק החופשי. כך הוא, למשל, דורש את ביטול הבנק המרכזי, הפד. End the Fed היא סיסמתו. עמדותיו עקביות בעד הורדת מיסים וסגירת משרדי ממשלה מיותרים (כמו משרד החינוך). הוא חסיד עיקבי של אינטרפרטציה ישירה ומילולית של חוקת ארה"ב, והקפדה על ציות לה. הוא מתנגד בחריפות לכול מעורבות צבאית אמריקאית בעולם, קורה להחזרת כול החיילים הביתה, וביטול סיוע החוץ, כולל של ישראל. "ישראל מספיק גדולה וחזקה כדי לדאוג לעצמה, התלות באמריקה פוגע בה" הוא טוען.

 

עד כאן העמדות היותר סבירות שלו.

 

בנושאים אחדים (בעיקר מדיניות חוץ) יש לו ממש דעות מוזרות, אני הייתי אומר - נגועות בבורות מחלטת וחוסר הבנה. דעות שהופכות אותו, בעיני לקוקו.

הנה למשל:

"המועמד הרפובליקני לנשיאות, רון פול מציע לארה"ב לשנות את מדיניותה כלפי איראן וטוען כי "ידידות", ולא סנקציות, ישפרו את היחסים ויובילו לשלום. ציר בית הנבחרים מטקסס, שנחשב ל"עוף מוזר" בקרב המועמדים הרפובליקנים לנשיאות, אמר היום (יום א') כי הפחד מתוכנית הגרעין האיראנית "נופח מעבר לכל פרופורציה"."

הבן אדם מנותק מהמציאות, לא מבין איפה הוא חי, לפחות לא בנושאי חוץ. דווקא בנקודה זו הוא יותר דומה לאובמה, ולהרבה אמריקאים אחרים שלא מתעניינים ולא יודעים מה קורה מחוץ לארה"ב.

יעקב


נכתב על ידי , 6/11/2011 23:11   בקטגוריות ביטחון, דמוקרטיה, מדיניות ארה"ב  
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של גיא ב-12/11/2011 20:10
 



ברנר-הנרי לוי וסופו של קדאפי.


הפלת משטרו של קדאפי בלוב נעשתה בעזרת נאט"ו - זה ידוע.

יוזם הרעיון היה ברנר-הנרי לוי, הפילוסוף הצרפתי (יהודי) ששיכנע את סרקוזי לסלק את קדאפי ולנצל את ההזדמנות של המרידה בבנגאזי. סרקוזי, שביקר כמה חודשים לפני כן, ברוב הדר אצל קדאפי, כנראה הושפל שם, או השתכנע אישית שקדאפי משוגע, וקנה את הרעיון של לוי בשתי ידיים. הוא שיכנע את הילרי קלינטון, והיא את אובמה, והכול הסטוריה. הפלא ופלא, המערב האימפוטנטי עשה מעשה טוב.

 

כדי להבין את עומק המעורבות של נאטו הנה כמה מספרים. היו 26,000 גיחות (עשרים ושש אלף) - כמאה ועשרים גיחות כול יום, מאז החל המבצע. 9600 מהגיחות היו גיחות תקיפה שבהן הוטל חימוש - האחרות כנראה גיחות מודיעין ושליטה ובקרה. 5900 מטרות הושמדו, כולל חיל האוויר, הנ"מ, השריון ומרכזי הפיקוד והלוגיסטיקה של צבא לוב (של קדאפי).

 

ברנר-הנרי לוי עצמו לא אהב את הלינץ' שעשו בקדאפי. הוא מביע תקווה שהלינץ' הזה הוא סוף של הפרק הקודם בהיסטוריה הלובית, ולא סימן לבאות ושמחר יבוא האביב הערבי ללוב. אולי הוא לא שמע שמועצת המהפכה הלובית הכריזה שהשרעיה (החוק הדתי המוסלמי) יהווה בסיס לחוקיה של לוב מעתה והלאה. אני לא בטוח שזה האביב שברנר-הנרי פילל לו.

בכול מקרה, לא חושב מה יקרה בעתיד, הפלת קדאפי הוא מעשה ראוי ומוסרי ממדרגה ראשונה. אני מצדיע לברנר-הנרי, הוא היה היוזם להפלת קדאפי, כול הכבוד.

יעקב

נכתב על ידי , 24/10/2011 23:56   בקטגוריות ביטחון, דמוקרטיה, זכויות האדם, משטר  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
כינוי: 

בן: 62

תמונה




68,135
הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , כלכלה וצרכנות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למוטי היינריך אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מוטי היינריך ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ