לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

קו ישר


איך נהיה למדינה העשירה בעולם? המכשול: אופי המשטר הכלכלי-פוליטי ותפיסת העולם הסוציאליסטית, סקטור ציבורי ופוליטי ענק, פעילויות מיותרות ומימון מאות אלפי "אוכלי חינם". הבלוג ידון במבנה חלופי למדינת ישראל: כלכלה חופשית ופרטית. הדרך היחידה לשגשוג.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ£ֳ®ֳ¥ֳ·ֳ¸ֳ¨ֳ©ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

"זכות השביתה" פרה קדושה שצריך להבין ולהרוג.


האידאולוגיה השלטת בימינו מיחסת קדושה מיוחדת ל"זכות השביתה", כזכות בסיסית של האדם (העובד). זאת טעות חמורה. "זכות" השביתה אינה זכות בסיסית אלא מוצר של האידאולוגיה המרקסיסטית המרושעת, שכוחה עדיין אדיר, למרות שאפסותה והנזקיה הוכחו מעל ומעבר.

 

עניין "זכות" השביתה מבוסס על תיאוריית הערך של העבודה, תיאוריה שהוצעה על ידי אדם סמית' במאה ה 18 ופותחה על ידי דיוויד ריקארדו במאה ה 19 ואומצה כחלק יסודי של התיאוריות של קארל מרקס. התיאוריה הזו טוענת שערכו של חפץ או מוצר נובע מכמות העבודה שהושקעה בייצורו. לא אכנס לדיון מעמיק על חולשות תיאוריית הערך, אבל היום כולם מסכימים שהיא שגויה לחלוטין. במחשבה קלה אפשר לראות עד כמה התיאוריה לחלוטין לא נכונה. הנה שתי דוגמאות פשוטות: שמלה אופנתית מסויימת נמכרת, נגיד, ב 500 ש"ח בתחילת העונה, אבל בסוף העונה מוכרים את אותה שמלה בהנחה של 50%, כלומר ב 250 ש"ח. כמות העבודה שהושקעה בייצור השמלה (אותה שמלה!) בוודאי לא פחתה בזמן הזה, בכול זאת הערך שלה נחתך לחצי. או ניקח שני סופרים הכותבים כל אחד ספר בגודל זהה. הספר הראשון מעניין ומוצלח ונמכר במיליון עותקים ומכניס לסופר מיליונים, השני נמכר בקושי במאות עותקים ומכניס לסופר  גרושים - הערך של הספרים לגמרה שונה למרות שכמות העבודה שהושקעה בהם זהה. אין שום קשר בין ערך של מוצר לכמות העבודה שהושקעה בייצורו, או, לפחות, הקשר הוא מאד חלש ורחוק.

 

קארל מרקס טען שהערך של כול מוצר נובע רק מהעבודה שהושקעה בייצורו (תיאוריית הערך של העבודה), ולכן, ערכם של מוצרי התעשייה (לדוגמה) נובע מערך חומרי הגלם (העבודה שהושקעה בחומרי הגלם) פלוס הערך של העבודה של העובדים במפעל הייצור. אבל, בעל המפעל, הקפיטליסט (בעל ההון) לא משלם לעובדיו שכר שמשקף את מלוא ערך המוצר שעבודתם יוצרת אלא הרבה פחות. ההפרש בין ערך העבודה וגובה השכר הוא הערך העודף שממנו מרוויח ומתעשר בעל המפעל (הקפיטליסט). לפיכך (לפי התיאוריה של מרקס) בעל המפעל (הקפיטליסט) הוא, לפי הגדרה, נצלן, רמאי ופושע, כי הוא שודד מעובדיו את מה שמגיע להם, ומתעשר על גבם. העובד השכיר הוא, לפי הגדרה, מנוצל, דפוק וקרבן רמאות, כי אין משלמים לו את מלוא הערך של עבודתו. זהו המקור התיאורטי של חוקי העבודה. העובד השכיר הוא בהכרח (לפי התיאוריה המרקסיסטית) מקופח, הוא מסכים לעבוד בתנאי ניצול ועושק כי הוא רעב ללחם ואין לו ברירה, הוא חלש ומסכן והמדינה חייבת להירתם ולעזור לו על חשבון הקפיטליסט ה"חזירי" והרשע. זו הסיבה שהקיבוצים סירבו (פעם, מזמן) להעסיק עובדים שכירים במפעליהם  - הם לא רצו להיות "מנצלים" (לפי התאוריה המרקסיסטית שהייתה התנ"ך שלהם). זו הסיבה שהרבה דוגלים ב"קואופרטיבים" - סוג של מפעל שבו העובדים הם גם הבעלים שלו. 

 

נחזור ל"חוקי העבודה": ברוח המרקסיסטית נחקקו חוקי השביתה וקראו להם, לפי שיטת התעמולה המרקסיסטית השקרית ההיפך מטבעם האמיתי: "חוקי העבודה" בעוד שבפועל הם חוקי השביתה או חוקי אי-העבודה. חוקי השביתה קובעים שה"פועלים" - כלומר השכירים, במפעל, יכולים להתארגן ולהפסיק לעבוד (להפסיק לייצר) - כאמצעי לחץ על בעל המפעל, כדי לגרום לו הפסדים וכך ללחוץ עליו לשלם להם שכר יותר גבוה שמגיע להם. כזכור, לפי האידאולוגיה המרקסיסטית, הפועל הוא תמיד דפוק, ותמיד מגיע לו יותר, לא חשוב כמה הוא מקבל. בעל המפעל, לעומת זאת (לפי החוקים האלה) אינו רשאי להמשיך ולהפעיל את המפעל על ידי העסקת עובדים אחרים שמוכנים לעבוד. חוקי השביתה, למעשה, מאפשרים את הפקעת המפעל מידי בעליו, ומסירתו לידי העובדים (לפחות זמנית). העובדים משתלטים על המפעל בכוח, והמדינה אינה מגינה על זכויות הקניין של הבעלים. חוקי השביתה מקדשים את הפקעת זכויות הקניין, הם מהווים החרמת רכוש (החרמת המפעל), הם מעודדים את ההשתלטות האלימה של הפועלים על המפעל. יש בשביתה בנוסף לאלימות נגד "הקפיטליסט הרשע", אלימות נוספת: אלימות של הוועדים (חלק מהפועלים) נגד שאר הפועלים, שחלקם, אולי, רוצה להמשיך לעבוד ולהתפרנס. בעבר מנעו פועלים שובתים, בכוח, (pickets) מפועלים אחרים לעבוד, והיכו או רצחו את אלה שרצו לעבוד ("מפירי שביתה") ובכך גם פגעו חמורות בגופם וזכויותיהם של העובדים האלה (בנוסף לפגיעה בזכויות הקניין של בעלי המפעל).

 

שיהיה ברור: הפועלים אינם עבדים, ואיש לא יכול ולא רוצה להכריח אותם לעבוד בניגוד לרצונם. כיבוד זכויות האדם (שהוא העקרון העליון במשנתנו) מחייב כיבוד הזכות לחופש, שכולל גם הזכות לא לעבוד בניגוד לרצוך. עובדים, ופועלים, רשאים, כמובן, כמו כול אדם, להתארגן בארגונים וולונטריים (למשל איגוד מקצועי או ארגון עובדים), והם רשאים בכול רגע להעמיד דרישות שכר בפני המעבידים, ורשאים גם לפרוש מהעבודה אם דרישותיהם לא יתמלאו (להכריז שביתה). הם רשאים ל"שבות" באופן פרטי ואינדיבידואלי וגם באופן מאורגן (על ידי איגוד מקצועי). כול זה תקין במסגרת זכויות האדם. מעביד עלול, כמובן, להינזק מפרישה המונית של כול עובדיו. מציאה והכשרה של עובדים חליפיים כרוכה בעלויות גדולות. עליו לקחת זאת בחשבון במו"מ השכר עם עובדיו. כול אלה דברים מובנים מאליהם, מעוגנים בחוקי המדינה ואינם זקוקים לתחיקה מיוחדת (תחיקת העבודה או השביתה). איני מציע לשלוח שובתים לכלא חו"ח. יש רק צורך לכבד גם את הזכויות של המעביד להתייחס לשביתה כעילה לפיטורין, כמו שכול סירוב של עובד להישמע להוראות המעביד בענייני עבודה נחשב לעילה לפיטורין.

 

מה שייחודי לחוקי השביתה הוא שהם נחוצים כי הם חורגים מעבר לחוקים הרגילים להגנת זכויות האדם, והם סותרים את זכויות האדם. חוקי השביתה מעניקים ל"עובדים" זכויות יתר שסותרות את זכויות האדם: הזכות להשתלט על מפעלים, למנוע את זכויות הקניים של בעלי המפעל, ולפגוע בזכויות האדם של עובדים אחרים (אלה שלא מעונינים לשבות). כך למשל השתלטו (בחסות חוקי השביתה) עובדי חברת החשמל על נכסי חברת החשמל, השייכים למדינה (לכול האזרחים), והם מנצלים את שליטתם על השאלטר כדי לסחוט בלי סוף משאר האזרחים (לא מקפיטליסטים רשעים אלא מכול שאר האזרחים, משלמי חשבון החשמל). הם העובדים הכי כוחניים וחזיריים במשק, שמרוויחים לפחות פי 2 עד פי 4 מעובדים אחרים בתפקידים דומים במגזר הפרטי, וכול זה בגלל מחדלי המדינה  שמעניקה להם יותר מדי כוח בחוקים רעים. החוקים נקראים "חוקי העבודה" במקום להיקרא "חוקי השביתה" ו"חוקי שוד הציבור".

 

התיאוריה המרקסיסטית שוללת מכול וכול את זכויות הקניין. הזכות הזאת לא קיימת אצל חסידי מארקס. כול הרכוש (שקוראים לו "אמצעי הייצור") הוא, לפי מרקס, צריך להיות שייך ל"כולם". חוקי השביתה הם, לכן, חוקים מרקסיסטיים, המבטאים את שלילת זכויות הקניין ברוח תורת מארקס. אנו, בחברתנו, דוחים את עקרונות המארקסיזם, וכן מכירים ומגינים על זכות הקניין המעוגנות גם בחוק ייסוד בישראל. ובכול זאת - כן אימצו את חוקי השביתות המבוססים על מארקס ושלילת זכות הקניין. אנו חיים תחת מערכת חוקים שיש בה סתירות פנימיות.

 

ליתר דיוק: "זכות השביתה" נחוצה, ומשמשת את העובדים המסכנים (לפי מארקס) רק בחברה קפיטליסטית, בה אמצעי הייצור הינם בבעלות פרטית, והקפיטליסט הרשע מנצל את העובדים. זכות השביתה לא נחוצה ולא קיימת (לפי מארקס) בחברה קומוניסטית, בה אמצעי הייצור הם בבעלות ציבורית (בעלות המדינה). המדינה (הקומוניסטית) בעלת טוב לב וחוכמה עילאיים, אינה מנצלת את העובדים אלא מעניקה להם את המלוא השכר המגיע להם. אכן, במדינות הקומוניסטיות לא קיימת זכות שביתה, ומי שהעז אפילו לחשוב על שביתה נחשב לאוייב העם ומצא עצמו בסיביר (במקרה הטוב) או 6 אמות באדמה, במקרה השכיח יותר. לא היו שביתות בגוש הקומוניסטי ולא "זכויות" שביתה.

 

וראו את האבסורד: אצלנו יש שביתות רבות, אבל הן כולן במגזר הציבורי. בחברת החשמל, רשות הנמלים, בתי חולים ובתי ספר, בגופים המנוהלים על ידי המדינה. אצלנו - העובדים הנועזים וה"מיואשים" נלחמים בחרוף נפש - לא נגד הקפיטליסט האכזר והרשע, אלא נגד המדינה, כלומר נגד "כולנו" - הם נלחמים כדי להתעשר בצורה מוגזמת ומלוכלכת, על חשבון שאר הציבור. השובתים (למשל בחברת החשמל) משתלטים לא על בית חרושת פרטי של קפיטליסט פרטי, אלא על נכסי המדינה, נכסי כולנו. והנפגע מהשביתה איננו הקפיטליסט (שזקוק ל"תמריץ" כדי לשלם שכר הוגן) אלא הציבור - שאין בידו להשפיע כהו זה על השכר. הפקידים שמנהלים מו"מ על שכר לא משלמים תוספות שכר מכיסם (כמו הקפיטליסט). לכן - שביתה במגזר הציבורי נוגדת לחלוטין את ההגיון ואת התיאוריה המרקסיסטית שהמציאה את "זכות השביתה". המדינה נותנת כוח בידי העובדים (בחוק) - בעיקר נגד עצמה ונגד שאר הציבור. ראינו את זה היטב כאשר המדינה המסכנה פנתה לבג"ץ כדי למנוע שביתה בחברת החשמל.

 

לכן - כצעד ראשון, חייבים לבטל את האבסורד הזה הנקרא "זכות השביתה" במגזר הציבורי. הדבר מתחייב מכול האידאולוגיות האפשריות - גם מהאידאולוגיה המרקסיסטית וגם מהקפיטליסטית. הבסיס האינטלקטואלי והרעיוני היחידי ל"זכות השביתה" במגזר הציבורי הוא הטעות והטפשות. חייבים למצוא מנגנון לקביעת שכר הוגן במגזר הציבורי ללא שביתות ואלימות. (בוררות חובה, בתי משפט או הליכה לרב). אין לסבול מאבק אלים (שביתות) של קבוצות "עובדים" נגד המדינה והציבור. צריך לשים קץ למצב שהציבור סובל לעיתים קרובות משביתות ללא צורך, וממצב שקבוצות חזקות של עובדים (חברת החשמל) לוקחים לעצמם כמה שבא להם על חשבון כלל הציבור. מי שירצה לעבוד במגזר הציבורי וליהנות מקביעות (בטחון בעבודה), שכר נאה, פנסיה והטבות, יתחייב בחוזה העבודה שלא לשבות. כול שביתה תיחשב להפרת חוזה ולהתפטרות (שהיא בהחלט מותרת).

 

צריך, אם כן, לשנות באופן דחוף את החקיקה הקיימת, ולאסור שביתות במגזר הציבורי (במגזר הפרטי במילא כמעט ואין שביתות). איסור כזה קיים (למשל) בארה"ב - בה אסור לעובדי הממשלה הפדראלית לשבות. (שביתות קיימות בארה"ב במגזרים אחרים). צריך להבין את הבסיס הרעיוני של חוקי השביתה (או את העדר הבסיס) ולבטל אותם. ""זכות השביתה" (שפירושו ה"זכות" להשתלט על נכסי המעביד) הוא מונח שקרי ומלאכותי - לא קיימת זכות כזו.

יעקב

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נכתב על ידי , 3/8/2017 18:03   בקטגוריות דמוקרטיה, זכויות האדם, חוק, סוציאליזם, עבודה בעיניים, קפיטליזם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



טראמפ הציע תקציב מהפכני


הנשיא טראמפ הגיש הצעת תקציב לשנת 2018 שהנה מהפכנית מאד. הוא מציע לבטל 66 תכניות ממשלתיות, פדרליות, ולסגור את הגופים ממשלתיים הפקידותיים המנהלים אותן. הדבר עשוי להביא לחסכון של 26.7 מיליארד דולר. הנה רשימה חלקית של התכניות המוצעות לביטול:

 

משרד החקלאות - קיצוץ של 855 מיליון:

- תכנית מקגוורן-דול (שני סנטורים רפובליקאים) לסיוע במזון לחינוך בינלאומי.

- שרות קואופרטיבים עסקיים כפריים.

- שירות סילוק שפכים כפריים.

- סיוע בהלוואות דיור לבתים חד משפחתיים.

 

משרד המסחר - קיצוץ של 633 מיליון.

- הרשות לפיתוח כלכלי

- השותפות להגברת הייצור.

- הרשות לפיתוח עסקים של מיעוטים.

- מענקים וחינוך של רשות האוקיינוסים והאטמוספרה.

 

משרד החינוך - קיצוץ של 4.9 מיליארד דולר.

- מרכזי חינוך קהילתיים למאה ה 21.

- מענקים מקיפים לביעור הבורות.

- מענקים פדרליים לחינוך משלים.

 

משרד האנרגיה - קיצוץ של 398 מיליון

- מחקרי אנרגיה "מתקדמים".

- מענקי מחקר והלוואות לפיתוח "מכונית העתיד המתקדמת".

- מתקן ליצור דלק של תחמוצת מעורבת.

 

וכך הלאה והלאה...

משרד השיכון: קיצוץ של 4.123 מיליארד, משרד הבריאות (כולל מחקר רפואי) קיצוץ של 4.834 מיליארד, משרד החוץ ותכניות סיוע חוץ - 4.256 מיליארד, סוכנויות ממשלתיות עצמאיות אחרות - קיצוץ של 2.683 מיליארד. הנה כמה "סוכנויות עצמאיות" שיקוצצו:

- החברה הלאומית לשרותי קהילה.

- החברה לשידור ציבורי CBP.

- המכון למוזיאונים וספריות.

- קרנות לפיתוח בינלאומי (הקרן לפיתוח אפריקה, הקרן לפיתוח דרום אמריקה וכו').

- הקרן הלאומית לאומנות.

- הקרן הלאומית ללימוד מקצועות הומניים.

- קרן הסיוע הבינלאומי ל"מלחמה באקלים".

 

וכך הלאה והלאה...

 

הגישה של הנשיא טראמפ (או של העוזרים שלו שהכינו את הצעת התקציב) היא בבירור הגישה הלברטאנית - הגישה שלנו. הממשלה לא צריכה לעסוק בכול דבר ולא צריכה לבזבז כספי ציבור (כסף של אנשים) בלי סוף בתחומים לא חיוניים ולא נחוצים. אם מישהו חושב שחשוב לעסוק בפיתוח האומנות או השידור הציבורי או הסיוע לאפריקה או המחקר הרפואי - שיועיל לתחוב את היד לכיסו מרצון ולממן את הפעילות הזאת. לא לתחוב ידו לכיסם של אחרים ולהכריח אותם ל"תרום" (כלומר לשדוד אותם). הפעילות הממשלתית (המתבצעת בכפייה, בכספי מיסים) צריכה להצטמצם ככול האפשר, רק לתחומים ממש הכרחיים.

הגישה הזאת מנוגדת באופן קיצוני לגישה הרווחת של החוגים הסוציאליסטיים והניאו סוציאליסטיים (והרבה רפובליקאים "מוסדיים" - דהיינו - ליכודניקים אצלנו) שחושבים שהממשלה היא האבא הטוב והמטיב, וכול מה שהיא עושה זה קדוש וזה לטובה, וכמה שיותר הרי זה משובח (ויותר פרנסה ל"חברינו"). אני לא חושב שהיה נשיא אמריקאי שנקט עמדה כול כך ברורה ומרחיקת לכת בנושאים אלה מאז קלווין קולידג' (נשיא בשנים 1923-29).

 

מובן מאליו שאין לתכנית מהפכנית זאת סיכוי לעבור בקונגרס (החייב לאשר את התקציב). בקונגרס יתרחש סחר-מכר מושחת כרגיל (בארה"ב קוראים לזה סחר סוסים). סנטור א' יתמוך בבייבי של המקורבים לסנטור ב', תמורת התמיכה של ב' בשחיתויות של מקורבי א'. טובת הפוליטיקאים גוברת על טובת הציבור, והציבור חסר אונים. מוטי קורא לזה "באג דמוקרטי". בארה"ב, לפחות, היה לציבור הכוח להלחם בתופעה ולבחור בטראמפ כנשיא, בחירה שהייתה בהחלט מרד נגד הממסד הפוליטי. אבל, הנשיא, גם בארה"ב, אינו כול-יכול, ונסיון ההפיכה של טראמפ נידון לכישלון. אם יצליח, באורח נס, להעביר רק 10% מהקיצוצים המוצעים - דיינו. זה יותר טוב מכלום. ואם לא יצליח להעביר קיצוצים, ורק ימנע הקמת תכניות וגופים ממשלתיים בזבזניים חדשים, חדשות לבקרים, שוב דיינו.

 

יעקב

 

 

 

נכתב על ידי , 25/5/2017 08:32   בקטגוריות דמוקרטיה, מדיניות ארה"ב, ממשל ארה"ב  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מחקר רפואי ממשלתי - האם הוא נחוץ?


 האם הממשלה צריכה לממן מחקרים בתחום הרפואה? שאלה קשה זו מתעוררת נוכח הצעת התקציב של הנשיא טראמפ המציעה, בין השאר, קיצוץ של כ 20% בתקציב ה NIH. ה  - National Institute of Health - הוא גוף ממשלתי בארה"ב העוסק מחקרים בתחום הרפואי. תקציבו הוא כ 32 מיליארד דולר לשנה, וההצעה של טראמפ היא לקצץ כ 5.8 מיליארד מתוך תקציב זה. ה NIH הוא פיל גדול, יש בו 27 מכוני מחקר, 9 מרכזי מחקר ואפילו בית חולים. הוא מעסיק ישירות 1200 מדענים וכ 4000 פוסט-דוקטורנטים חוקרים ולך תדע כמה אלפים של פקידים ואנשי אדמיניסטרציה ולוגיסטיקה. כולם עם תנאים סוציאליים ופנסיות וועדי עובדים וקביעות וכול הצ'ופרים של משרה ממשלתית. 80% מהתקציב מוצא על 50,000 מענקי מחקר התומכים בכ 300,000 מדענים ב 2500 אוניברסיטאות, הכול לפי קריטריונים אוביקטיביים לגמרה ומדעיים וטהורים מרבב, חי נפשי. (30% ממענקי המחקר שמועברים לאוניברסיטאות מיועדים לבניית בנינים ומתקנים ורכישת ציוד למחקר).  מיותר לציין שכול האנשים ה"טובים" צועקים געוואלד! טראמפ, הבור והרשע, רוצח את המחקר! "התוצאה של קיצוץ עמוק כזה תהיה קטלנית".

 

מדוע צריך מכון ממשלתי מיוחד, ממומן מיסים, לביצוע מחקר רפואי? הטענה היא שביצוע מחקר בסיסי, טהור, להבדיל ממחקר יישומי, אינו מניב מוצרים או תרופות חדשות, ולכן אינו מניב רווח, ולכן אין אפשרות לבצע אותו על ידי גופים פרטיים, רודפי בצע. החיפוש אחרי תרופות חדשות ואחרי מיכשור חדש מתבצע, לרוב, על ידי יזמים וחברות תרופות מסחריות שמצפות לגרוף רווחים מהמצאותיהן. המחקר הבסיסי, לעומת זאת (טוענים החסידים), הוא הבסיס לכול התרופות והטיפולים החדשים, אבל, הוא עצמו רק מקדם את הידע הרפואי הבסיסי ולא טיפולים או תרופות ספציפיות ואינו יוצר הכנסות, ולכן רק הממשלה יכולה לממן אותו.

 

כיצד מתנהל גוף ממשלתי גדול כזה, החי כולו מכסף של אחרים (כספי המיסים), כלומר כסף של אף אחד? כיצד מודדים את התועלת שהוא מביא מול העלות? כמה מהמחקרים שנעשים יש בהם ממש וחידוש וקידום הרפואה וכמה הינם סתם תירוצים כדי לחיות ברווחה על חשבון הציבור? איש אינו יכול לדעת או למדוד, ולכן החשש מפני חגיגת ניצול הכסף הציבורי (בתירוץ מעולה! "מחקר רפואי") היא עצומה. איש אינו מסוגל למדוד בצורה ברורה מה התועלת (אם בכלל) מכול הפעילות הענקית וההוצאה הגדולה הזאת. אנחנו יודעים כיצד עסק ממשלתי (בהכרח פוליטי) מתנהל. כאשר זקוקים לקולו של סנטור מאייובה כדי לאשר פרויקט כבישים באיידהו, מבטיחים לו בתמורה מכון למחקר רפואי באייובה, שיביא כסף, ג'ובים ותמיכה פוליטית למחוז הבחירה שלו. חצי מהעובדים, חוקרים ומנהלים, יושבים בוודאי על כס הקביעות, עושים מעט מאד, ומושכים משכורות גבוהות ותנאים מפליגים, כמו בכול גוף ממשלתי.

 

באשר למחקרים עצמם - קשה מאד לשפוט ולדעת כמה מהם באמת מועילים ומקדמים את הידע הרפואי וכמה מהם הם ריפוי בעיסוק ל"מדענים", עיסוק בנושאי סרק וסתם תירוצים להוצאת כסף על דברים שאין בהם ממש. ככה,למשל, ה NIH מימן מחקרים שנתנו קוקאין לעכברים ולחוגלות, או חקרו את חיי המין של דגי נוי. והמדע בכללו נמצא בבעיה: חלק גדול של המחקרים, בייחוד בתחום הרפואה לא ניתנים לשיחזור - כלומר אלה מחקרי סרק שאין בהם ממש (שלא לדבר על זיופים). דוגמה אחרת: הנחיות התזונה הממשלתיות התבררו כבלתי נכונות ומזיקות. "מחקר רפאוי" הוא שם גדול ומכובד מאד, אבל אם בודקים בפרטים ניתן לגלות שמאחורי סיסמא זו מסתתר הרבה זבל. בזבוז כספים של אחרים הוא עיסוק מפתה, ותמיד נוטים להסתירו מאחורי סיסמאות נשגבות.

 

האם באמת אין ברירה, וחייבים מכוני מחקר רפואי ממשלתיים, שמא, בהיעדרם לא ייעשה מחקר רפואי, ואנשים ימשיכו למות בהמוניהם? השאלה היא לא אם מחקר רפואי נחוץ, או רצוי, אין וויכוח על כך. השאלה היא האם הוא חייב להיות ממשלתי, ממומן מכספי מיסים שנלקחו בכפייה? ההנחה של חסידי הממשלות היא שאנשים הם, ברובם, נבערים, בורים וטיפשים, ולכן אינם יודעים מה טוב, ואינם מבינים ברפואה ואינם תופסים את חשיבות המחקר, לכן לא יתרמו את כספם למחקר רפואי מרצונם החופשי. אבל, אם מתארגנים "נכון" ומקימים ממשלה טובה וחכמה (וגם בעלת כוח), היא תיקח בכוח מהאנשים את הסכומים הדרושים (בדיוק), ותקדם את המחקר הרפואי לטובת כולם.

מסתבר שלא חייבים מימון ממשלתי. כ 65% מהמחקר הרפואי בארה"ב נעשה כבר כיום במימון "פרטי" (כלומר לא מימון ממשלתי - מימון מקרנות פרטיות). והקיצוץ המוצע של 20% מהתקציב הממשלתי אינו מהווה פגיעה כול כך גדולה במחקר. הוא בסך הכול מחזיר את המימון הממשלתי לרמה שלפני 15 שנה כי בשנים האחרונות היה גידול גדול בתקציב ה NIH. חסידי הממשלות הטובות (והפעולה באמצעות הכפייה) מצרים על כך שחלקה של הממשלה במימון המחקר הרפואי יקטן וחלקו של המימון ה"פרטי" יגדל. הם מאמינים, אידאולוגית, שכול דבר טוב יכול להיעשות רק על ידי הממשלה, שהמחקר הממשלתי הוא "טהור" ומחקר "פרטי" הוא פגום...

 

שאלה אחרת היא כמה מחקר רפואי צריך? כמה כסף צריך להשקיע במחקר רפואי? האנשים ה"טובים" יגידו: כמה שיותר! תשובה פשטנית... בעולם המציאות אנו בכול זאת מוגבלים באמצעים וצריך להכריע בין השקעה ב א' מול השקעה ב ב'. בעולם הפנטזיות השמאלניות יש לממשלה כסף בלי סוף, אבל במציאות - זהו כסף של אנשים והוא מוגבל. במישור העקרוני - אני חושב שמחקר רפואי, ככול שהוא מטרה נעלה וטובה, לא צריך להיעשות באמצעי כפייה, כלומר - במימון ממשלתי מהמיסים. שאנשים יממנו מרצונם (על ידי תרומות) את כול כמות המחקר שהם רוצים. לא צריך לקחת מהאנשים כסף בכוח בתירוץ של "מחקר רפואי". מסתבר שיש מספיק כסף "פרטי" (שלא ממיסים) למחקר רפואי, ובכול מקרה - היקף המחקר הרפואי שיעשה צריך להקבע על ידי רצונם של אנשים לממן ולא על ידי כפייה ממשלתית. שמירה על זכויות הפרט, ועל כספם של אנשים הוא ערך חשוב לא פחות ממחקר רפואי, ולא צריך לאלץ אנשים בכוח למממן מחקר רפואי.

 

לבסוף - אפשר להרגיע את האנשים ה"טובים" (חסידי הפעילות הקולקטיבית באמצעות כפייה ממשלתית) - לא יהיה קיצוץ בתקציב ה NIH. הפוליטיקאים כולם, דמוקרטים ורפובליקאים כאחד, נורא אוהבים להוציא כסף של אחרים, לשלוח יד לכיסם של האזרחים, ולצבור כוח אישי. דמוקרטיה שממוקרטיה... דמוקרטיה היא שילטון הפוליטיקאים, ולפוליטיקאים יש אינטרסים שונים מהאינטרסים של הציבור. מרבית הבנינים בקריית המחקר של ה NIH, ליד וואשינגטון (ששטחה 1240 דונם) נקראים על שם חברי קונגרס משתי המפלגות שהעבירו תקציבים למימון המחקר. הפוליטיקאים יכשילו בקונגרס את הצעת טראמפ לקיצוץ 20% בתקציב ה NIH. הסיסמה "מחקר רפואי" כוחה אדיר!

יעקב

 

נכתב על ידי , 30/3/2017 12:51   בקטגוריות דמוקרטיה, זכויות האדם, חוק הבריאות, מדע וטכנולוגיה, ממשל ארה"ב, סוציאליזם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



קלינטון והפמיניזם


הניו יורק טיימס (ושאר עיתוני אמריקה) מלאים בקינות איכה נפלה האישה הראשונה שהייתה מועמדת לנשיאת ארה"ב. למה מצליחות נשים ב 70 מדינות להיות ראש מדינה (מרקל, טאצ'ר, גולדה מאיר, אינדירה גנדי) ורק בארה"ב לא מצליחה אישה להגיע לנשיאות? מאמר אחר מדבר על "תקרת הזכוכית" שנשים לא מצליחות לשבור, ועל הייאוש והגורל המר של הנשים נוכח ההגמוניה של הגברים.

 

אז - א. מדוע צריכים הבוחרים להסתכל בכלל על המין כגורם בבחירת נשיא? מה משנה בכלל המין של המועמד? מדוע "מגיע" לנשים להיות נשיא? האם איבר המין שלהם תורם לניהול טוב של המדינה? מדוע בכלל עלה לדיון הסוגיה הזו (אישה או לא אישה)? עושה רושם שהפימיניסטיות טוענות "יש לנו פות, מגיע לנו". 

 

וב. אם נשים רוצות נשיאה שיביאו מועמדת נורמלית. במקום זה הביאו זקנה, שקרנית, מושחתת, רובוטית, מזויפת וטיפשה. אם זו המועמדת הטובה ביותר שהנשים הצליחו להעמיד - שישבו בשקט ויתחבאו מתחת לשולחן.

 

כולם מנתחים לעומק את הסיבות החברתיות-דמוגרפיות-כלכליות-תרבותיות שהביא לבחירת טראמפ. הם מחפשים את ההסבר מתחת לפנס... התשובה הרבה, אבל הרבה, יותר פשוטה: טראמפ נבחר מפני שהיה המועמד הטוב יותר מבין שני המועמדים הגרועים שהתמודדו. הילרי קלינטון היא בלתי נסבלת לחלוטין. 

 

לא שיש לי משהו נגד נשים... כמה מהחברים הכי טובים שלי הן נשים... אבל המכשפה הזאת? ברוך שפטרנו.

 

יעקב

נכתב על ידי , 11/11/2016 13:27   בקטגוריות דמוקרטיה, מחאה, ממשל ארה"ב, פמינזם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סקרים, סקרים ושקרים


טראמפ עומד להיבחר לנשיאות בארה"ב.

כרגיל, כול סקרי דעת הקהל טעו בחיזוי הבחירות בארה"ב. הם תמיד טועים. ותמיד לכיוון אחד - תמיד לכיוון ה"תקינות הפוליטית" או "החברתיות" או שאר שמות התואר שתרצו לקרוא לדעה הסוציאליסטית במקורה השלטת בחוגי האליתות והתקשורת.

 

הסקרים הם 50% תעמולה למען המועמד שהתקשורת תומכת בו, ו 50% ניחוש מבוסס על רגשות בטן, שמבוססים על ההשקפה האידאולוגית של הסוקר. אין שום גרם של אובייקטיביות או שמץ של יסוד מדעי מדויק בסקרי דעת קהל. 

 

הניו יורק טיימס, למשל, כתב בעיקביות, כול הזמן, שהסיכוי של קלינטון לנצח הוא 90-95% ושל טראמפ 5-10%. הדבר היה מבוסס על שיקלול כול הסקרים שהתפרסמו.

 

יעקב

נכתב על ידי , 9/11/2016 07:50   בקטגוריות דמוקרטיה, ממשל ארה"ב, ניוון  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



האם ברה"מ התפרקה?


מאשה גסן היא סופרת ועיתונאית נהדרת, יהודיה, ילידת 1967, מוסקבה, שהיגרה עם הוריה לארה"ב ואח"כ חזרה לרוסיה. היא מחזיקה באזרחות כפולה רוסית-אמריקאית, וכותבת באנגלית ורוסית. בעיקר היא כותכת, כמובן, על רוסיה. בכתבה בניו יורק טיימס היא שואלת בכותרת: "האם ברה"מ התפרקה במאת?". הנה קטעים - (תרגום מאנגלית ותמצות שלי).

 

ב 22 באוגוסט מציינים ברוסיה את יום נפילתה או התפרקותה של ברה"מ. ביום זה, לפני 25 שנה, בשנת 1991, נכשל נסיון ההפיכה של הגנרלים הקומוניסטים השמרנים במוסקבה נגד נשיא ברה"מ גורבצ'וב. בוריס יילצין, שנבחר קודם לכן לנשיא הפדרציה הרוסית (בתוך ברה"מ), מילא תפקיד מפתח בחיסול ניסיון ההפיכה, בעזרת התקוממות עממית במוסקבה. יילצין תפס את עמדת הכוח העליונה, על חשבון גורבצ'וב, והביא, כמה חודשים לאחר מכן, לביטל ברה"מ, ועימה המשטר הקומוניסטי. כול הרפובליקות של ברה"מ לשעבר, ובייחוד הגדולות - אוקריינה ובלרוס - הפכו מדינות עצמאיות. גורבצ'וב איבד את משרתו ויצא לפנסיה. הקומוניזם בוטל כשיטה וכדת של המדינה ברוסיה. מאז, רוסיה היא, לכאורה, דמוקרטית. אולי.

 

 

הקומוניסם נפל במזרח אירופה כשנתיים קודם, ב 1989, בעיקבות סדרה של הפיכות יחסית שקטות (בצ'כיה כינו זאת הפיכת הקטיפה the velvet revolution) . ברומניה היו כמה עשרות הרוגים. בנסיון הפיכת הנגד של הגנרלים הקומוניסטים הרוסים, במוסקבה, 1991, היו "רק" 3 הרוגים. המעבר העצום ממשטר דיכוי קומוניסטי למשטר יותר חופשי, שהיה שינוי היסטורי מהפכני ביותר, עבר יחסית ב"שלום" ללא שפיכות דמים נוראית, כנהוג במהפכות גדולות.

 

הדבר שתרם לשינוי ה"שקט" של המשטר (ללא שפיכות דמים) הייתה המדיניות שנקט יילצין: הוא שמר על מוסדות השלטון הקיימים (הקומוניסטיים), כמו צבא, משטרה, המשטרה החשאית, משרדי הממשלה וראשי הערים והמחוזות. בעלי התפקידים מימי המשטר הקומוניסטי והנהלים שהיו נהוגים נשארו. יילצין עצמו היה, כמובן, עסקן קומוניסטי שעלה לגדולה במוסדות השלטון הקומוניסטי. יילצין קיווה שיוכל לבצע מעבר הדרגתי מהשיטה הקומוניסטית לשיטה הליברלית, ולהחליף את האנשים ואת שיטות העבודה בהדרגה. אך למוסדות ולשיטה (הקומוניסטית) כוח אינרציה משלהם, הם החזיקו מעמד ללא שינוי יסודי, ב 10 שנות שלטונו של יילצין, ואחרי זה, תחת יורשו של יילצין - ולדימיר פוטין - חזרו למעשה לשיטה ואופי השלטון הקומוניסטי.

 

כיום - מה שמאפיין את החיים ברוסיה הוא שהכול פוליטי, הכול מתרכז סביב האישיות של המנהיג (פוטין) והאומה - רוסיה. הצנזורה והשלטון המרוכז של מפלגה אחת חזרו. החיים ברוסיה יותר דומים עכשיו למה שהיה תחת המשטר הקומוניסטי.

המצבה לשלושת האנשים שנהרגו בעת ההפיכה השקטה של 1991 (גיבורי ההפיכה השקטה) היא לוח זכרון קטן שאיש אינו זוכר את קיומו. הדיבורים על הקמת מצבה ראויה נשכחו. לעומת זאת הפסל של דז'רז'ינסקי, המייסד של ה KGB - (השב"כ של הרוסים) שאסר ורצח מיליונים של מתנגדי המשטר - הפסל הזה שוקם באהבה ומסירות ושוכן בכבוד בפרק ליד הקרמלין. הפסל הזה הוקם כמובן בזמן השלטון הקומוניסטי והוא היה הראשון שנותץ והופל, כמעשה סמלי, בעת ההפיכה השקטה של 1991. כעת הוא שוקם.

 

הערה: עד כה הטקסט של משה גסן. 

הערה שלי: ככול שהמשטר של פוטין הוא רודני, לאומני ומדכא ודומה מבחינות רבות למשטר הקומוניסטי - הוא בכול זאת שונה. יש הרבה יותר חופש ברוסיה עכשיו מאשר בימי המשטר הקומוניסטי - חופש דיבור (רחוק ממוחלט), חופש תנועה (אפשר לנסוע למערב), חופש עיסוק (יש עסקים פרטיים) והעיקר: הרבה פחות אסירים פוליטיים שנשלחים לסיביר והרבה פחות רציחות פוליטיות, הרבה פחות התעללות באנשים. 

 

יעקב

 

 

נכתב על ידי , 18/8/2016 14:57   בקטגוריות דמוקרטיה, היסטוריה, זכויות האדם, משטר, נוסטלגיה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



3.9 מיליון חתמו על עצומה למשחק חוזר


אחרי משאל העם שבן ניצחו אלה הדורשים שבריטניה תעזוב את האיחוד האירופי, פירסם ה BBC שהתוצאה לא הגיונית ולא קבילה, ו 4 מיליון איש חתמו על עצומה לעריכת משאל חוזר. (אח"כ מסתבר שלא היה ולא נבא, כלומר הטענה על 4 מיליון חתימות הוא מזויפת, אך ה BBC לא תיקנה את הידיעה).

 

בעיקבות זאת חתמו 3.9 מיליון אוהדי כדורגל על עצומה לעריכת משחק חוזר בין אנגליה לאיסלנד. כזכור - אנגליה הפסידה 1:2 לאיסלנד הקטנה, ועפה מאליפות אירופה. 

האוהדים טוענים שהמשחק היה לא הוגן, השחקנים האנגלים לא היו מודעים לבעיה, אף אחד לא הסביר להם את חשיבות הניצחון. חוץ מזה, מי האידיוט שהרכיב את רוני במרכז השדה, ואת ורדי על הספסל? בנוסף, הם דורשים שמעתה יחשב ניצחון רק ניצחון ברור בהפרש של יותר משער אחד.

 

יעקב

נכתב על ידי , 29/6/2016 15:39   בקטגוריות אירו, דמוקרטיה, אקטואליה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ברקזיט: מרד נגד רגולציית יתר


תוצאות משאל העם בבריטניה, בו ניצחו המבקשים לפרוש מהאיחוד האירופי (ברקזיט), הפתיעו את האליטות והתקשורת בבריטניה ובעולם. הן הפתיעו מפני שהאילטות והתשורת מנותקת מהעם ולא ערה לרחשי ליבו. עובדה. כעת, לאחר מעשה, מתחילה מערכת הפרשנויות. כול אחד מפרשן את התוצאות לפי האידאולוגיה שהוא מאמין בה, לפי הלך מחשבתו. 

 

האליטות מאשימות את העם, את ה"רחוב", את הצ'חצ'חים. האליטות הם האקדמיה, התקשורת, האינטלקטואלים (כביכול) והפוליטיקאים ה"תקינים פוליטית" - כלומר כול הדבקים בסיסמאות אופנתיות וריקניות (כמו "החברתיים"). העם החליט לא נכון. העם אשם. צריך להחליף את העם. "אנחנו" הרי יודעים יותר טוב מהם, יודעים יותר טוב מה טוב בשבילם. הם מאשימים שהתוצאה (ברקזיט) הושגה בגלל הזקנים מטומטמים (בלתי משכילים) וגזעניים. כול מי שלא מתלהב מספיק מהרעיונות האופנתיים של האליטות (השמאליות) ומצביע נגדם הוא בהכרח בור, מטומטם, גזעני או סתם בלתי שפוי. 

 

האמת היא כמובן אחרת. הברקזיט היה במידה רבה מרד נגד רגולציה כבדה, מחניקה, חסרת מעצורים של הבירוקרטיה האירופית, הבלתי נבחרת, בבריסל. יושבים בבריסל עדר גדול של פקידים פרזיטים, המרוויחים משכורות ופנסיות ענקיות על חשבון הציבור ושוברים את הראש איך לנהל את חיי האנשים, ולהכתיב להם חוקים ותקנות בכול פרט, עד הקטן והאווילי ביותר. "אותנו משח האל לנהל את חיי ההדיוטות" הם משוכנעים. אנשים אמרו: די! תניחו לנו. תנו לנו לחיות.

 

דוגמה: פקידי הוועדה האירופית בבריסל הכינו תקנות המכתיבות מה העוצמה המירבית של מכשירי חשמל ביתיים, כמו קומקום חשמלי או מצנם (טוסטר). "זה יביא לחסכות משמעותי  בחשמל וזה טוב למלחמה באקלים" הם אומרים. אפילו חכמי אירופה הרגישו שתקנות אלו קצת מוגזמות ועלולות להרגיז את הבריטים, לכן הם דחו את הדיון המסכם בהחלת תקנות אלה עד לאחר משאל העם. עכשיו, משהוסר המכשול של הבריטים המעצבנים, הם ניגשו בהחלטיות לאישור התקנות מצילות העולם. הם הרי יודעים יותר טוב מאיתנו מה הקומקום החשמלי המתאים לנו ביותר...

 

דוגמה אבסורדית אחרת: הם פרסמו תקנות מדויקות בדבר הצורה והמשקל של הירקות שמותר לשווק באיחוד האירופי. למשל: מה זווית הכיפוף המירבית המותרת לבננות. פקידי בריסל אצו להגן על ההדיוטות מפני אכילת בננות מכופפות מדי. הרי משהו צריכים הפקידים לעשות. הם צריכים להפיק תוצרת (תקנות) אחרת עלול מישהו לחשוב שהכסף העתק שמוציאים על משכורותיהם והפנסיות שלהם מבוזבז לריק.

 

דוגמה אחרת, פחות קיקיונית, היא עניין המידות והמשקלות. כידוע אוהבים הבריטים את המיילים, האינצ'ים, הפאונדים (ליטראות) ואת האונקיות. לעומת זאת אוהבים הצרפתים דווקא את קילומטרים, סנטימטרים וקילוגרמים. בשנת 2000 העביר האיחוד האירופי חוק שכול המידות והמשקולות חייבים להיות מוצגים בשיטה המטרית, בכול הארצות, כולל בריטניה. (כמובן שתקנה זאת יועדה אך ורק לבריטניה). כול החנויות חויבו בחוק להשתמש בשיטה המטרית. חכמי בריסל החליטו שטוב שכולם ישתמשו במידות אחידות. אין מחלוקת שזה טוב, ואף רצוי, שכול המידות והמשקולות יהיו אחידים. השאלה היא האם כול מה שרצוי (בעיני מישהו) צריך לכפות אותו בכוח על כול אנשים. אם האנשים בבריטניה רגילים לשיטה הבריטית שישתמשו במה שהם רגילים ומה שנוח להם. מדוע לכפות עליהם משהו אחר? כעת, אחרי הצבעת הברקזיט, החליטה רשת של קצבים לחזור ולציין מחירים בפאונדים ואונקיות. "זה מה שלקוחותינו מבקשים" הם אומרים. הלקוח תמיד צודק, חוץ מאשר בעיני הפקידות הממשלתית - להם יש סיסמה אחרת "אנחנו תמיד צודקים".

 

אז, ההצבעה בעד הברקזיט הייתה הצבעה נגד דיכוי רגולטורי חסר מעצורים של פקידות בלתי נבחרת ופרזיטית. 

 

האיחוד האירופי, בגדול, הוא רעיון טוב. תנועה חופשית של אנשים וסחורות בכול הארצות זה דבר רצוי. אולם כדי שהאיחוד יעבוד חייבים לשמור על מסגרת כללית חופשית, ולהמנע מהדיכוי המחניק של רגולציית יתר, והנטיה להתעלם מהזכויות והרצונות של האנשים כפרט, ולכפות עליהם רגולציה פקידותית מדכאת בכול פרט ופרט, עד הקטן ביותר בחייהם.

 

יעקב

 

תוספת: עוד פרטים על רגולציית יתר באיחוד האירופי - כאן.

 

 

נכתב על ידי , 27/6/2016 16:43   בקטגוריות אירו, דמוקרטיה, זכויות האדם, רגולציה מיותרת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שוב: תחזיות אידאולוגיות


התחזיות שוב נכשלו בחיזוי תוצאות משאל העם בבריטנה.

בימים שלפני ההצבעה חזו מרבית התחזיות יתרון קל ל"נשארים".

אתמול בלילה, בשעה 1.00 אחר חצות, אחרי סגירת הקלפיות, כאשר כבר היו מדגמים עדיין אמרו: "4% יתרון לנשארים".

 

אל תאמינו לתחזיות פוליטיות, משאלי דעת קהל ומדגמים. העושים את התחזיות מושפעים ממה שהם רוצים לראות, מהתוצאה הרצויה להם, מבחינה אידאולוגית. אין כזה דבר "תחזית אובייקטיבית". וכול החזאים למיניהם נמצאים בצד אחד בלבד של המחלוקת האידאולוגית. אחידות הדעין האידאולוגית של התקשורת, האקדמיה והאליטות (המנותקים מהעם) היא תופעה מוזרה ומדהימה.

 

כול משאלי דעת הקהל והתחזיות הן חרטא-ברטא, כלומר - ניחוש מבוסס על נטיות אידאולוגיות. (ראו גם כאן)

 

יעקב

נכתב על ידי , 24/6/2016 14:35   בקטגוריות דמוקרטיה, עבודה בעיניים, עיתונות ותקשורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ברני והדונלד אחים.


ברני סנדרס הוא הסוציאליסט היהודי הזקן (74, אפילו זקן ממני) שעדיין מתמודד מול הילרי קלינטון במוקדמות הדמוקרטיות לנשיאות בארה"ב. הוא הפתיע את כולם בהישגיו בקלפי עד כה, אבל זה לא כול כך מפתיע אם חושבים על המועמדת הבלתי נסבלת שנגדה הוא מתמודד. 

 

לברני ולליצן העשיר והערמומי מניו יורק (טראמפ) יש לפחות נקודת הסכמה משותפת אחת: שניהם מדברים בגנות ה"גלובליזציה" (כלומר הסחר החופשי), ומאשימים את סין בצרות של ארה"ב. הם טוענים שהייבוא הזול ממנה הורס את מפעלי התעשייה בארה"ב, גורם לאבטלה, ופוגע ב"מעמד הפועלים". זה, כמובן לא נכון, אבל הרבה אמריקאים, בייחוד העניים, שמחים להאשים מישהו אחר בצרותיהם (הסינים או המקסיקנים), ושמחים לתת את קולם לאבא הגדול והמיטיב שמבטיח ש"שיעשה את ארה"ב שוב לגדולה" (שיהפוך אותה שוב לגן עדן).  זו סיסמת הבחירות של טראמפ.

 

זה פשוט לא נכון, מסביר קווין וויליאמסון. 

Trump campaign sign in rural South Carolina. (Sean Rayford/Getty)

 

התעשייה האמריקאית פורחת ומשגשגת. זו עובדה כלכלית ברורה ובלתי ניתנת לערעור, אך היא, משום מה, לא ידועה בציבור הרחב. כולם חושבים שהתעשייה מתדרדרת והמפעלים נסגרים וזה לא נכון.

 

האמונה השגויה נובעת מכמה סיבות: אחת: התעשייה העכשווית אכן מעסיקה פחות עובדים, אבל זה בזכות האוטומציה, ובזכות העלייה בפריון העבודה, ולא בגלל ירידה בהיקפי הייצור. שנית: התעשייה לא מייצרת מוצרי צריכה, את רוב המוצרים האלה, אותם רואים בעין על מדפי החנויות, מייבאים מסין. התעשייה האמריקאית מייצרת מוצרי הון: מכונות מתוחכמות, מוצרים גדולים בעלי ערך מוסף גבוה (למשל מטוסי נוסעים, רובוטים תעשייתיים וכדומה). באשר לסין - אכן יש לארה"ב גרעון גדול במסחר עם סין (היא קונה הרבה יותר מאשר היא מוכרת). הסיבה לכך היא העוני של הסיני הממוצע, המרוויח רק כ 9000 דולר לשנה (לעומת כ 50,000 בארה"ב). לסינים פשוט אין כסף כדי לקנות הרבה מוצרים בארה"ב. (הם כן קונים הרבה תוצרת חקלאית, כמו פולי סויה). 

תוסיפו לכך את הרומנטיקה מוטעית על אותם "ימי זוהר" של העבר (כאשר אמריקה הייתה גדולה). אם אתם רוצים את אותם משכורות שהתעשייה שילמה לעובדיה בימי הזוהר של שנות החמישים - אתם תחזרו לרמת החיים של שנות החמישים... בטח לא "עתיד מזהיר". זה בערך המקום אליו מובילה הנוסטלגיה של ברני והדמאגוגיה של הדונלד.

 

הגלובליזציה והסחר החופשי הביא לעלייה גדולה ברמת החיים בעשורים האחרונים. המוצרים הזולים, מסין, הגבירו את כוח הקנייה של האמריקאי, והעלו את רמת חייו. פגיעה בסחר החופשי רק תגביר את העוני. יש אנשים שנפגעים מהשינויים הדינמיים והתמידיים של הנוף הכלכלי, אבל אלה שנהנים מכך רבים הרבה יותר. 

 

קל למכור אנשים לוקשים. קל למכור את האשלייה שהאבא הטוב והמיטיב (ברני או דונלד) "יעשה סדר בברדק" ויבוא ויפתור להם את כול הבעיות. קל להאשים את ה"אחרים" (הסינים ו/או המקסיקנים). הכוח האדיר של הדמגוגיה הוא מאפיין יסודי של "הבאג הדמוקרטי".

 

יעקב

 

 

נכתב על ידי , 6/5/2016 17:47   בקטגוריות דמוקרטיה, כלכלה, סוציאליזם, פוליטיקה בארה"ב  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



טראמפ והבאג הדמוקרטי


דונלד טראמפ הוא המועמד הרפובליקני לנשיאות בארה"ב. 

 

היה כשלון גדול בעיתונות ובתקשורת בדיווח על התופעה.

מובן מאליו שכול הפרשנים בתקשורת מזועזעים, פה אחד, כי כולם עשויים מאותו חומר אידאולוגי "ליברלי" (שם יותר עדין ל"שמאלני"). ה"מגוונות" (diversity) האופנתית כול כך (בתחום צבע העור) נעדרת לחלוטין (בתחום הרעיונות) במקצועות התקשורת (ובהרבה תחומים אחרים - כמו האקדמיה). כבר אזלו מילות הגנאי באמתחתם של העיתונאים, בכול כבר השתמשו (כלפי טראמפ): גזען, פאשיסט, דמאגוג, קיצוני, ימני ומה לא. איש מהפרשנים גם לא האמין ולא חזה שטראמפ ייבחר למועמד. הוא יותר מדי בלתי-תקין פוליטית.

 

בבועה של התקינות-הפוליטית השמאלנית שבה הם חיים, איש כמו טראמפ היה צריך להיות מועמד להוצאה להורג, לא לנשיאות. הם מזועזעים עד עומק נשמתם מהתופעה הזו, מהכפירה בתקינות- הפוליטית-השמאלית שטראמפ מרשה לעצמו להביע בפומבי ובקולי קולות. הם גם לגמרה מופתעים. איש מהעיתונאים והפרשנים הפוליטיים לא חזה את עלייתו של טראמפ. כולם חשבו שהוא בדיחה וכתבו שהדיווח עליו מקומו במדורי הבידור, שהוא ייכשל בלשונו, יישגה, יהרוס את עצמו ויעלם. כולם ניבאו נבואות מהבטן, על פי נטייתם האידאולוגית (כרגיל), ונכשלו לחלוטין בהבחנה של המציאות סביבם. הם נכשלו גם בתפקיד הבסיסי שהם אמורים למלא בחברה: להביא מידע נכון לציבור.

 

העיתונאי ג'ים רוטנברג בניו יורק טיימס (האבא של התקינות הפוליטית), מפרט את כשלי התקשורת עד כה בכיסוי המירוץ הזה, אבל עיוור לסיבה האמיתית לכשלון: ההטיה האידאולוגית של אנשי התקשורת. כולם עשויים מקשה אחת, כולם חושבים אותו דבר. כולם עיוורים מפני שהאידאולוגיה שלהם מסננת את המציאות. כולם מדווחים דיווח של עדר - את הדעה הרווחת בקרב עמיתיהם - כאילו זו המציאות, איש מהם לא מעלה בדעתו להסתכל בעיניו שלו ולראות בעצמו מה קורה.

 

התקשורת נכשלה בהבנת טיבו האמיתי של טראמפ. טראמפ הוא חריף שכל יותר מכול העיתונאים ביחד, בזה הם לא הבחינו. טראמפ קלט את רחשי הלב של הציבור (שהם שונים מאלו של העיתונאים) - והם לא הבחינו בכך. מעל לכול: טראמפ הוא ליצן, ליצן גדול. גם בזה הם לא הבחינו. הבחירות אינן משחק אינטלקטואלי ברעיונות, בו נבחר האיש החכם והמעמיק ביותר, בעל הרעיונות הנשגבים. הבחירות הן קירקס, ובקרקס, הליצן הוא המלך.  הבחירות הן משחק, והשחקן הכי טוב זוכה. 

נתון נוסף: דונלד טראמפ מימן את כול מערכת הבחירות שלו, עד כה, מכיסו הפרטי, והוציא הרבה פחות מכול מתחריו בשתי המפלגות. 

 

בטוח שהבחירות של השנה, בארה"ב עוד יספקו לנו הרבה הזדמנויות לכתוב על טראמפ. אומר כעת רק זאת: טאראמפ איננו שמרן, וגם לא ליברטאני וכנראה גם לא אדם ישר. אינני יכול להתלהב ממנו (בלשון המעטה). אבל על יריבתו הצפויה בבחירות הכלליות - הילרי קלינטון - איני יכול אלא לאמור מילה אחת: היא בלתי נסבלת. יהיה מעניין.

 

יעקב

 

 

נכתב על ידי , 5/5/2016 15:53   בקטגוריות דמוקרטיה, טירוף מערכות, עיתונות ותקשורת, פוליטיקה בארה"ב, קירקס  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אובמה נגד אייפל ונגד זכויות האדם.


סוגייה מאד מעניינת התעוררה לאחרונה הקשורה בזכויות האדם - בייחוד הזכות לפרטיות - מול סמכויות הממשלה. היא באה לידי ביטוי במאבק המשפטי והחוקי של ה FBI נגד חברת אייפל. והנשיא אובמה קפץ לתוך הוויכוח והתבטא, כמובן, בעד הממשלה, ה FBI ונגד זכויות הפרט. הוא שייך למחנה האידאולוגי שחושב שהמדינה היא מעל לכול, היא האלוהים.


הסיפור הוא פשוט: בדצמבר 2015 הייתה מתקפת טרור איסלמי בסן ברננדינו בקליפורניה, בה נהרגו 14 איש. הטרוריסטים, סעיד פארוק ואישתו נהרגו לאחר מכן בקרב עם המשטרה. האייפון של פארוק נמצא על ידי השוטרים, אבל הם לא ידעו להפעיל אותו והוא ננעל - כלומר נמנעה מהם גישה לתוכנו. ה FBI והמשטרה הוציאו צו חיפוש נגד אייפל (יצרנית המכשיר) המחייב את אייפל למסור למשטרה את כול המידע ששייך לפארוק. אייפל נענתה לצו החוקי ומסרה את המידע של פארוק שהיה שמור בענן (בשרתים של אייפל), אבל טענה שהמידע במכשיר האייפון עצמו מוצפן, ואין לאייפל "מפתח רזרבי" או אפשרות לגשת למידע זה. ה FBI הגיש תביעה בבית המשפט כדי לאלץ את אייפל להושיב צוות מומחים כדי לפענח את הצופן ולהשיג את המידע עבור הממשלה. כמו כן דרשה הממשלה (על ידי ה FBI) שאייפל תשנה את המוצר שלה (האייפון) כך שיהיה קיים "מפתח רזרבי" שבעזרתו ניתן יהיה בעתיד להיכנס לכול המידע המוצפן בכול המכשירים.


בעיה דומה מתעוררת עם אפליקציית המסרים "וואטסאפ". שופטים הוציאו צוו ציתות, המאפשר למשטרה לצותת למסרים של חשודים, אבל מסתבר שהמסרים מוצפנים. האם יכולה המדינה (המשטרה) לחייב את "וואטסאפ" (השייכת לחברת פייסבוק) לפענח עבורה את המסרים המוצפנים? האם מסוגלת וואטסאפ לפענח מסרים מוצפנים? האם ניתן לחייב את וואטסאפ למנוע הצפנת המסרים?


יש פה סוגייה מעניינת (אך משנית): האם יש זכות לממשלה לאלץ את אייפל לעבוד בשבילה - להשקיע עבודה של צוות מומחים, בהיקף לא מבוטל, כדי לפרוץ את ההצפנה.


אבל הסוגייה העיקרית היא: האם יש לאדם, כפרט, זכות לשמור על פרטיותו על ידי הצפנת המידע שלו? האם הממשלה יכולה לחייב את אייפל לשנות את המוצר, כך שלכול המכשירים יהיה קיים "מפתח רזרבי" שמאפשר גישה למידע מוצפן? האם הממשלה יכולה, או צריכה, לחוקק חוק הקובע שכול מכשיר ללא "מפתח רזרבי" הוא בלתי חוקי? האם כול יצרני המחשבים והטלפונים הניידים חייבים להפקיד בידי הממשלה "מפתח רזרבי" לכול הצופנים שבמכשירים שהם מוכרים לציבור? האם קיימת בכלל זכות לפרטיות? כי הרי - אם קיים מפתח רזרבי שנמצא בידי אחרים - אז חסל סדר פרטיות. 


אין וויכוח על כך שלממשלה ולמשטרה עניין, ואף זכות וחובה, לגשת למידע של טרוריסט רוצח, ובייחוד שהוא מת. המידע עשוי לעזור למנוע פשעים בעתיד ולהציל חיים. אבל הממשלה רוצה להטיל איסור מוחלט על החזקת מידע מוצפן, כלומר על הפרטיות, של כול האנשים כולם שאינם פושעים - בגלל המקרה הזה של הרוצח אחד. הממשלה אומרת: לא - אנו לא כופרים בזכות הפרטיות וההצפנה. מותר לכם להצפין את המידע, אבל אתם חייבים ליצור מפתח רזרבי שיהיה נגיש לממשלה באמצעות צו חיפוש של שופט. אבל, מרגע שקיים מפתח רזרבי - אין איש יכול להבטיח שאכן הוא יישמר בכספת ויהיה נגיש "רק לממשלה הטובה, ורק לפי צו של שופט". ברגע שקיים מפתח רזרבי אין לאיש שליטה מי יכול לגנוב מפתח זה ומי לא, והמידע הפרטי שלך הרבה פחות מוגן. הממשלה רוצה שלאזרחים לא יהיו סודות המוסתרים ממנה. 


הבעיה של זכויות האדם היא בעיה קשה במיוחד מול הממשלה. הממשלה היא הגוף החזק, הכוחני, הגדול, המפלצתי, שמפניו יש לאדם הצורך הגדול ביותר להתגונן. זכויותיו של אדם יכולות להירמס או להיפגע על ידי אנשים אחרים (פושעים) - ובקטע זה הוא זקוק לעזרה והגנה מצד הממשלה (המשטרה). אבל, באותה מידה, ואולי יותר, יכולות זכויותיו של אדם להיפגע ולהירמס על ידי הממשלה עצמה, אם הממשלה אינה מקפידה על סייגים וכיבוד זכויות האדם.


בעלי השקפות טוטאליטריות - כמו הנשיא אובמה - חושבים שהמדינה (או הממשלה) הוא גורם טהור וטוב, שפועל אך ורק לטובת האזרחים, ולכן - סמכויותיה של הממשלה צריכות להיות בלתי מוגבלות (המדינה היא האלוהים) - כי הוא עושה רק טוב. כלל לא חודר לתודעתם הרעיון שהמדינה יכולה להיות גוף מדכא (כפי שכול המדינות תמיד היו לאורך כול ההיסטוריה), ובמדינה "טובה" חייבים להבטיח את זכויות האדם, כפרט (זכויות הפרט) גם כנגד סמכות מוגזמת של המדינה. המדינה צריכה למצוא דרך למלא את תפקידיה המוצדקים (מלחמה בפשע), מבלי לפגוע בזכויות כלל האזרחים (שרובם ככולם אינם פושעים).


יעקב

נכתב על ידי , 13/3/2016 07:55   בקטגוריות דמוקרטיה, הגנה עצמית, זכויות האדם, מדיניות ארה"ב, משטר  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חוק הנאמנות הוא חוק מיותר, ומשרד התרבות עוד יותר.


השרה מירי רגב מציעה "חוק הנאמנות". 


תיקון החוק שמבקשת רגב להעביר, ישלול תקצוב ממי שיפגע או יבזה את דגל המדינה או סמלי המדינה, יסית לגזענות, לאלימות או טרור, יציין את יום העצמאות כיום אבל או ישלול את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.


אין שום דבר רע בחוק הזה (ביחס לחוקים רבים אחרים שקיימים במדינה). אין שום סיבה בעולם להכריח אזרחים לממן ממיסיהם (באמצעות המדינה) ביטויים שפוגעים ברגשותיהם - כמו ביזוי סמלי המדינה. האומנים המכובדים מתבקשים לבזות את המדינה (או להביע כול דעה אחרת) על חשבונם ולא על חשבון משלמי המיסים.


כול האומנים יצאו בזעקות שבר סטנדרטיות: "סתימת פיות", "פוגעים בחופש הביטוי", "פאשיזם", "משטרים אפלים". כבר התרגלנו לזה, כול יום שני וחמישי הם זועקים אותו דבר, אותן מילים, מכירים את זה בעל פה. לאומנים אלה אפשר לאמור: אתם דמאגוגים, כלומר, בעברית: שקרנים. לא פוגעים בחופש הביטוי שלכם בכלל. פוגעים (הלוואי) במימון הממשלתי שלכם. זה לא אותו דבר. לא על חופש הביטוי נלחמים האמנים אלא על הכסף הממשלתי. איש לא נולד עם זכות בסיסית שהמדינה תממן לו, על חשבון שאר האזרחים, את אומנותו, פרנסתו ואורח חייו. האומנים הם לא אנשים מיוחסים שמגיע להם כסף מאנשים אחרים (מימון ממשלתי) בגלל שהם יפים או חכמים במיוחד. שיחיו כמו כולם (איפה השוויוניות?) שיעשו מה שהם רוצים, שיתבטאו כמה שהם רוצים ואיך שהם רוצים - אבל לא במימון של הממשלה על חשבון שאר האנשים.


כעת המדינה שלנו אוכלת את פרי הבאושים של האידאולוגיה הבולשביקים ששלטה בעת הקמתה. לפי אידאולוגיה טוטאליטרית זו, המדינה צריכה לחנך ולתרבת את העם. העם הם אוסף של נבערים מטומטים, והממשלה הנעלה (שהיא האלוהים) צריכה לתרבת אותם. המדינה צריכה לדאוג "שתהיה תרבות" (קולטורה בלעז). חלילה - אם המדינה לא תעזור - לא יהיה תיאטראות איכותיים, לא תהיה מוזיקה סימפונית, לא ספרות יפה, ויהיה פה סדום ועמורה והאזרחים יהיו בורים ועמי ארצות. על בסיס אדיאולוגיה זו הוקם משרד התרבות - המביא (כביכול) תרבות להמונים הנבערים.

 

אנו לא צריכים משרד תרבות ולא שרי תרבות. אנו לא צריכים את מירי רגב. אנו לא צריכים תרבות ממשלתית בכלל.

 

יבוטל משרד התרבות, וכול ההתערבות הממשלתית בענייני תרבות (בייחוד המימון הכספי). תבוטל מירי רגב.

 

האומנים יעשו תרבות ככול שירצו ויוכלו, האנשים יקנו מכספם כמה תרבות שהם רוצים (ספרים, מחזות, קונצרטים). האמנים יחיו מההכנסות שמופעי התרבות שלהם מכניסים מהאנשים שאוהבים מופעים אלה, וקונים מרצונם כרטיסי כניסה. תהיה תרבות מסרחית. "מסחרי" זו לא מילת גנאי - "מסחרי" מציין התקשרות מרצון בין נותן שירות למקבל השירות - מציין את היחס הנכון בין אנשים חופשיים. אנו לא צריכים "תרבות מלמעלה" - תרבות בכפייה, כלומר - תרבות ממשלתית. 

 

יעקב


 


 


 


 


 



נכתב על ידי , 26/1/2016 15:17   בקטגוריות אמנות, דמוקרטיה, תרבות ובידור  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של יעקב ב-26/1/2016 22:20
 



זכויות האדם? לא מול המדינה


מסתבר שיש במדינת ישראל חוק הנקרא "חוק הסטטיסטיקה" הנותן ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה סמכות וחובה לאסוף הנתונים, לערוך ולפרסם נתונים סטטיסטיים על ישראל.


 


ברוח הבולשביסטית השוררת במדינתנו, מטיל חוק זה חובה על האזרחים לשתף פעולה ולמסור נתונים ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה. אם בא סורק אדיב ונחמד של הלשכה לביתך ושואל אותך בנימוס רב: "תספר לי על מקורות ההכנסה שלך ועל הקניות שעשית בשבוע האחרון" אתה לא יכול לענות: "זה לא עיסקך, אנא תעזוב את ביתי, בבקשה". אם תענה כך אתה צפוי לשלושה חודשי מאסר. חוק הוא חוק. אם הממשלה שואלת אתה חייב לענות. אצלנו - לאזרח יש אולי זכויות מול אזרחים אחרים אבל לא מול הממשלה. הממשלה מעל לכול. הממשלה היא האלוהים.


 


במקרה של חשד לעבירה פלילית רגילה (נגיד גניבה), אם המשטרה חוקרת אותך - עומדת לך "זכות השתיקה" - אתה לא חייב לענות. לא כן במקרה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. אם היא שואלת - אוי לך ואבוי לך אם לא תענה (שלושה חודשי מאסר).  הלשכה מבטיחה לך שהמידע שתמסור יהיה אנונימי ולא ישמש לפגיעה בך. זה יפה מאד. אז הממשלה מבטיחה - מה אתה לא מאמין לממשלה? איך אתה מעז?? שלושה חודשים בפנים על ת'חצפות. הכי טוב לאמץ את השיטה של הדתיים - להמנע מעימות חזיתי עם השלטונות ולהסתפק בתשובות מפוברקות.


 


למזלנו, יש מי שדואג לזכויות הפרט. ח"כ ישראל אייכלר הגיש הצעה לתיקון חוק הסטטיסטיקה. לדעתו עונש של שלושה חודשים בפנים מוגזם (לא מידתי), מספיק עונש של 200 ש"ח קנס. גם ח"כ אייכלר לא מודע לעקרון זכויות האדם, ואינו מאמין בו. פגיעה בזכויות האדם היא בסדר, כול עוד היא "מידתית".


 


לפי התיקון הזה עלול להתרחש התסריט הבא: סוקר אדיב בא לביתי ושואל בנימוס:


"כמה כסף הרווחת בשנה האחרונה?". אני: "אה... בה... אני לא בדיוק זוכר, נשבע שלא יותר מדי". סוקר: "זאת התחמקות. 200 שקל קנס!" שאלה שנייה: "כמה שעונים קנית מתנה לבני משפחתך?" אני: "לא זוכר, אולי שניים, אולי שלושה, אבל אני נשבע, הם היו שעונים פושטים, ב 50 ש"ח". סוקר: "כמה בדיוק? לא זוכר? אתה צוחק ממני? עוד 200 ש"ח קנס!"


 


הנה התיקון שאני מציע לחוק הסטטיסטיקה: לסוקר מטעם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יהיו בדיוק אותן זכויות כמו לסוקר מכול גוף (פרטי) או אדם פרטי אחר - למשל: מכונים לסקרי דעת קהל. לכול אזרח תהיה הזכות האלמנטרית להגיד: "לא מעוניין לענות" ובזה נגמר העניין. (יש כמובן גם זכות להגיד "עוף לי מהעניים" אבל אי אפשר לחייב אדם להשתמש בנוסח זה).


 


יעקב


 


 


 

נכתב על ידי , 24/12/2015 17:52   בקטגוריות דמוקרטיה, זכויות האדם, חוק, משטר  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פוטין ה"חברתי"


בעלי האידאולוגיה ה"חברתית" בארץ (בתה של האידאולוגיה המרקסיסטית) לא סובלים את ה"טייקונים". מי שמתעשר, לפי האידאולוגיה הזו, הוא בהכרח רשע ופושע. הוא התעשר או מניצול ה"פועלים" (הפרולטריון) - כמו שטוען המרקסיזם, או מגניבה, או מ"הון שילטון" - דהיינו משוד האנשים הפשוטים בעזרת מנגנון המדינה המושחת. מי שעשיר פושע לפי הגדרה - לא יכול להיות אחרת, לפי האידאולוגיה הזו. בנוסף לכול פשעיו הוא גם "לא שיוויוני" .


 


לא קיים, בהשקפת עולם זו, עשיר שהתעשר בזכות, יזם שפיתח מפעילים כלכליים, יצר עסקים חדשים, פיתח רעיונות חדשים - כול זה לא קיים אצל ה"חברתיים". יצחק תשובה - מה חטאו? הוא העז להשקיע ולגלות את הגז "של מדינת ישראל" - שאיש לא ידע שהוא קיים, וגם לפתח את השדות, להקים אסדות הפקה ולהניח צנרת לחוף. צריך לקחת מהרשע הזה את הכול כי הוא מעיז להיות עשיר, ועשיר הוא כידוע רשע.


 


עוד אחד "חברתי", שלא אוהב אוליגרכים עשירים (חוץ מהחברים שלו), הוא וולדימיר פוטין. גם הוא לא יכול היה לסבול שיזמים פרטיים יפתחו את שדות הנפט והגז של רוסיה. אז הוא השתלט חזרה על שדות הנפט והגז והחזיר אותם לבעלות ממשלתית, אחרי שקודם הופרטו והיו בבעלות פרטית. את ה"אוליגרכים" שהעזו לדרוש דמוקרטיה, ואף לעסוק בפעילות פוליטית שלח לכלא (חודורקובסקי). אף אחד לא יעז לקרוא תגר על שילטונו המוחלט של פוטין. אוליגרכים אחרים הוגלו או נרצחו, או הוגלו ונרצחו בגלות (ברזובסקי). סדר צריך להיות - המדינה, אמא רוסיה, היא מעל לכול. ואמא רוסיה "זה אני" לפי השקפת פוטין. עכשיו כול חברות הנפט והבנקים הגדולים הם בידי הממשלה, כלומר בידי חבריו של פוטין, שתומכים בו ומחזקים את שלטונו, והוא גומל להם במשרות שמנות ונוחות.


 


לפי ספרי האזרחות, והאמונות האוטופיות של ה"חברתיים" - המדינה דואגת לעם, ומשקיעה בבריאות, חינוך ורווחה. במציאות (גם שלנו וגם של פוטין) המדינה משרתת בעיקר את השולטים בה - את הפוליטיקאים. מה עשה פוטין ומדינתו עם כול הכסף שזרם לקופת המדינה מהנפט והגז? הגדיל את המשרות הציבוריות, שאותם חילק למקורביו.


 


 



הוא הגדיל את מספר עובדי המדינה. אלה שחיים על כספי הציבור.


וכעת, כשמחירי הנפט והגז ירדו, והכנסותיה של רוסיה קטנו - מה עושים? אי אפשר לפטר, בין לילה, את מנגנון הפקידות המנופח שנוצר בעת השפע. אז נכנסים לגרעונות, ולאינפלציה.


 


רבים במדינה שלנו חושבים כמו פוטין. טייקונים ואוליגרכים זה רע, אבל מדינה בעלת כוח גדול (נוסח רוסיה של פוטין) זה טוב, כי "המדינה היא של כולנו". לא חשוב כמה שהיא מושחתת וכמה שהיא מחלקת כספים למקורבים ולקבוצות לחץ פוליטיות. מדינה זה "טוב" - טייקון זה רע, ודי!


 


יעקב


 


 

נכתב על ידי , 4/12/2015 15:09   בקטגוריות דמוקרטיה, כלכלה, סוציאליזם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סין כופרת בזכות הלידה


כותרות גדולות מכריזות "היסטוריה - סין מבטלת את מדיניות הילד האחד". מאז 1979 התירה ממשלת סין לכול זוג להוליד רק ילד אחד, כעת הם היודיעו על שינוי המדיניות - המדינה תתיר כעת הולדת שני ילדים.


זהו שינוי מספרי, ושינוי קוסמטי - לא שינוי מהותי, רעיוני, מחשבתי. סין הייתה ונשארה מדינה קומוניסטית - המבוססת על האידאולוגיה הקומוניסטית-מרקסיסתית. האידאולוגיה הזו כופרת בהיות האדם (כפרט) יישות עצמאית, בעלת ייחוד וזכויות. רק הקולקטיב קיים, והקולקטיב - המיוצג על ידי המדינה. המדינה היא הריבון, היא האלוהים. הפרט הוא גרגיר אבק, חסר חשיבות וזכויות, הוא לא-יישות, הוא כלום, לא קיים.


סין אומנם סטתה סטייה מהותית מהאידאולוגיה המרקסיסטית, בזאת שהתירה בעלות פרטית על אמצעי הייצור, בעצם בעלות פרטית על כול דבר חומרי. בכך היא יצרה כלכלה מאד קפיטליסטית ומאד פורייה ומצליחה. אבל סין רחוקה מלהיות מדינה של כלכלה חופשית - מרבית החברות הגדולות והבנקים הם ממשלתיים, והממשלה עדיין מנהלת את הכלכלה מלמעלה, עם תכניות חומש. היא לא שינתה את האמונה הבסיסית והעיקרית של המרקסיסם - שהמידנה היא מעל לכול, והאדם, כפרט חסר חשיבות, חסר זכויות, חסר ערך.


הדבקות האידאולוגית באפסות האדם מתבטא גם בהחלטה החדשה להתיר לזוגות להביא שני ילדים - לעומת ילד אחד בעבר. במדינה חופשית, המאמינה בעליונותו של הפרט, ובזכויותיו - עניין המשפחה, היחסים בני בני הזוג והילודה הוא כולו בתחום ההכרעה הבלעדית של הפרט. זכותו של הפרט לחיות מבלי שמישהו - בייחוד לא המדינה - יכתיב לו את התנהגותו בעניינים פרטיים אלה. זכותו של הפרט לחתור לאושרו בדרכו שלו, ללא הפרעה וכפייה מצד אחרים. עיקרון זה, הסותר את הגישה הקולקטיביסטית-קומוניסטית לא מקובל על מנהיגי סין.


את החוק הראשון, הדרקוני, בדבר ילד אחד - הנהיג רודן סין, דנג שאופינג, ב 1979 מתוך רצון להקל על העוני הנוראי של הסינים. הוא חשב שהעוני נגרם על ידי ריבוי האוכלוסייה (באותו זמן - ממצוע הילידים למשפחה היה 3), ובעיית העוני תיפתר אם יהיה פחות ילדים (ופחות אנשים). האנשים היו לדעתו הבעיה - והפתרון - להקטין את כמות האנשים, בכוח. כמו הקומוניסטיים בכול הארצות (בייחוד ברה"מ) עסקו גם הסינים ב"פתרון" בעיית "האנשים" (העוני) על ידי רצח של עשרות מיליוני בני אדם, וכאשר זה לא הספיק ולא שיפר את העוני - החליטו על אכיפת חוק הילד האחד. זו שיטה אכזרית של פלישה לבטן האישה, ביצוע הפלות בכפייה, ורצח האנשים בטרם נולדו. הכול בשם "טובת הכלל" ועל סמך החוכמה האינסופית והסמכות האינסופית של "המדינה" - כלומר של הרודן התורן, שהוא, בשם המדינה, האלוהים.


בברה"מ נלחמו בבעיית העוני, והמחסור בדיור, באותה שיטה - שליחה של עשרות מיליוני בני אדם למחנות של עבודות כפייה בסיביר (לגולאג), ולמוות. הרצח שימש כמכשיר להקלה של מצוקות כלכליות, מתוך אמונה אידאולוגית שבני האדם (רבים מהם) מיותרים, והעושר והאושר יגיעו כאשר ידללו את האנשים, ויהיו פחות אנשים.


הם לא הבינו שהעוני נובע בדיוק מהשיטה הקומוניסטית - שיטה שמרכזת את כול הסמכויות בידי רודן אחד, ולא מאפשרת לבני אדם לפעול בצורה חופשית למען התפתחותם ורווחתם. הם לא הבינו שהעוני הוא תוצאה ישירה של השיטה  שלא מאפשרת לבני האדם לפעול ולהתקיים בכוחות עצמם. דנג שיאופינג הבין זאת במקצת, והנהיג את הרפורמות הקפיטליסטיות בסין, שהתירו לאנשים פעילות כלכלית יותר חופשית (ובעלות על קניין), יחד עם זאת הוא הנהיג את מדיניות הילד האחד, כי חשב שגם זה יעזור. מיותר לציין שכול האנשים ה"מתקדמים" במערב (השמאל) מחאו כפיים והריעו תרועות גדולות של תמיכה במדיניות ה"חכמה" וה"מתקדמת" (והאכזרית בצורה קיצונית) של ילד אחד.  


לחוק הילד האחד היו גם תוצאות "לא צפויות", "לא מכוונות" - unintended consequences - כמו שיש לכול שיגעון. התוצאה היא שבסין, היום, יש אוכלוסייה מזדקנת, ואין מי שיתמוך בזקנים - אין מי שיעבוד ויחזיק את מערכת הכלכלה והייצור. מעריכים שעד שנת 2050 יהיו יותר זקנים בסין מאשר צעירים. יש גם חוסר איזון בין נשים לגברים. יש בסין 25 מיליון יותר גברים מאשר נשים - זה נובע מכך שהמשפחות העדיפו שהילד האחד שלהם יהיה בן ולא בת. כול הגברים האלה נידונו לחיי בדידות ללא יכולת להקים משפחה. [הם ייאלצו לאמץ את האופנה המערבית של נישואים חד מיניים].


גם כאשר הבינו את הבעיות המעשיות (מעבר לבעיית האכזריות מהותית) של חוק הילד האחד, לא נסוגו הסינים מהעמדה המרכזית - האידאולוגיה הקולקטיביסטית, והותירו על כנו את העקרון שהמדינה מעל לכול, והמדינה תתערב בנעשה ברחמה של האישה, והמדינה תקבע הכול. הם רק מתירים עכשיו, ברוב טובם ורוחב ליבם - הם מתירים ללדת שני ילדים. אחרי הילד השני - חזרה להפלות, בכוח.


כול הפרשנים המלומדים והחכמים במערב - המסבירים את הסיבות לשינוי החוק מילד אחד לשני ילדים (הזדקנות האוכלוסייה). איש מהם לא כותב על האכזיות הקיצונית של התערבות המדינה בענייני המשפחה, על הכפייה הכוחנית הזוועתית נגד האדם, על האופי הרצחני של הקולקטיביסם הקומוניסטי. איש מהם לא מבין בכלל את הבעיה המהותית ולא מגנה את האידאולוגיה הקולקטיביסטית העושה מהמדינה אלוהים ומהאדם אפס. איש מהם לא מבין שזו בעיה של זכויות אדם, וזכויות הפרט - ולא בעיה של "מה טוב למדינה".


יעקב

נכתב על ידי , 30/10/2015 13:02   בקטגוריות דמוקרטיה, זכויות האדם, סין  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הפסקות החשמל - בזיון אידאולוגי


"בזיון לאומי" מכריזה כותרת בוואינט על הפסקות החשמל. זה בזיון אידאולוגי - תוצאה של האידאולוגיה השלטת במדינה - האידאולוגיה הסוציאליסטית.


עשרות אלפים מתושבי ישראל סבלו ועדיין סובלים, השבוע, מהפסקות חשמל שערוריתיות, שנמשכות לעיתים 3 יממות. הנזקים עצומים. מפעלים ומשרדים לא עובדים, אוכל התקלקל במקררים, נכים לא יכולים להגיע הביתה או לצאת ממנו בגלל עצירת המעליות, רמזורים לא עובדים, אנדרלמוסיה גמורה.

 

זה מהשמיים, אומרים בחברת החשמל - פגע טבע, כוח עליון. לא נכון אומר מנכ"ל חברת החשמל: "ארגון העובדים הפעיל עיצומים". וועדת הכנסת קיימה ישיבת חרום, ראשי הערים שיגרו מכתבים לראש הממשלה, מבקר המדינה חוקר.


אין פה הרבה מה לחקור, העניין ברור לגמרה וכול אדם בישראל יודע בדיוק את הסיבה לשערורייה: ההשתוללות חסרת הרסן של עובדי חברת החשמל. אומנם החוטים נקרעו בעיקבות הסופה (פגע טבע), אבל האיטיות בה מתבצעים התיקונים היא פגע של עובדי חברת החשמל לא של הטבע. 

 

אנו, במדינת ישראל, שבויים בידי אידיאולוגיה סוציאליסטית מיושנת ומשחיתה, שרואה ב"עובדים" דבר קדוש, לא חשוב כמה עשירים, חזיריים, פוגעניים ומושחתים הם. האידיולוגיה רואה ב"שביתה" דבר קדוש (שבוייה בידי מושגים מהמאה ה 19) בעוד השביתה אינה אלא כלי בידי השכבה הכי עשירה וחזירית במדינה (וועדי העובדים הגדולים) כדי להתעלל בכלל הציבור. המידנה - שאמורה להגן על הזכויות של כול תושבי המדינה ניצבת חסרת אונים מול חבורת הבריונים המשתוללת.


אנו צריכים לעשות סוויצ' אידאולוגי חד, ולשנות, בעיקבות זאת את חוקי המדינה והתנהלות הממשלות.


במדינות הקומוניסטיות, בברה"מ לשעבר, מדינות מזרח אירופה וקובה (עדיין היום) לא הייתה קיימת זכות השביתה. איש לא יכל לשבות, מי  ששבת נשלח לסיביר או הוצא להורג. ההגיון היה פשוט (וגם נכון): כול המפעלים (אמצעי הייצור) היו של העם (של הממשלה). לא ייתכן לשבות נגד העם. אנו חייבים לאמץ עקרון נכון זה במדינתנו: חברת החשמל איננה חברה פרטית השייכת לקפיטליסט חזירי ונצלן, שמתעשר מניצול הפועלים המסכנים והעניים של חברת החשמל. חברת החשמל היא ממשלתית. היא שייכת לעם. אסור לשבות נגד העם. אסור לעשות נזקים שערורייתיים לעם. ה"פועלים" של חברת חשמל אינם עניים ומנוצלים, הם השכבה העשירה ביותר בישראל, מרוויחים לפחות פי 10 משכר מינימום, עם משכורות והטבות בשמיים, ושום דבר לא מספיק להם - תמיד הם דורשים יותר ומצפצפים על חוקי הכנסת וצווים של בתי המשפט כדי להגן על "זכויותיהם" הקדושות - קרי הזכות לסחוט מהציבור כמה שבא להם.


צריכים לחוקק חוק האוסר לחלוטין שביתות במגזר הציבורי והממשלתי. אסור לשבות בחברת החשמל, בבתי חולים, בבתי ספר, בביטוח הלאומי או בלשכת העבודה, או בנמלים ושדות התעופה, או בעיריות ובאיסוף הזבל. אסור לשבות נגד העם, ולגרום סבל שרירותי לאנשים חלשים וחסרי אונים (חולים, תלמידים, עניים) אנשים שאין בידם כוח או סמכות לטפל בדרישות העובדים. אסור לשבש בצורה שרירותית וחסרת רסן את חיי כול העם. כדי לחוקק חוק כזה צריך התפקחות אידאולוגית.


זכות השביתה אינה אותה פרה קדושה שהמצאיו במאה ה 19. זכות השביתה הפכה כלי בידי גופים כוחניים ואלימים כדי לסחוט עוד ועוד הטבות חזיריות מציבור אנשים חסר אונים. שימוש בכלי השביתה היא אלימות נגד אנשים חסרי ישע. המדינה אמורה להגן על זכויות האדם, תפקידה להגן על אזרחיה נגד אלימות. המדינה צריכה להפעיל את כוחה וסמכותה להגנת האיש הפשוט (כולנו). אבל כדי שתוכל לעשות זאת דרוש קודם כול  מהפך אידאולוגי - ואח"כ מהפך תחיקתי שיאסור שביתות בגופים ציבוריים. עובדים הרוצים לעבוד בשירות הציבורי יהנו מתנאי תעסוקה משופרים, ביטחון תעסוקתי (קביעות), תנאים סוציאליים (פנסיות, חופושת) טובים, אבל הם יצטרכו לוותר על שימוש באלימות השביתה. תביעות שכר יתבררו בפני "וועדה ציבורית" שתוקם לקביעת השכר במנגנון הציבורי, והחלטתיה יחייבו הן את המעסיק הציבורי והן את העובדים.


חקיקת החוק לאיסור שביתות במגזר הציבורי לא תספיק. חבורות העובדים האלימות מצפצפות על החוק, על כול חוק. חוק צריך לאכוף. השביתות לא תיעלמה לבד, ללא צעדי אכיפה תקיפים. לא ניתן למגר את תופעת האלימות של השביתות ללא שימוש בכוח המדינה. עובד שישבות (כולל שביתה איטלקית או עיצומים או "עבודה לפי הספר") יפוטר מיידית (אחרי אזהרה), על סמך תצהירים שיגישו מנהליו. [אין צורך לשלוח אותו לסיביר]. בתי המשפט ידונו על תביעות בגין פיטורים לא מוצדקים, לכאורה. יש לבטל את בתי הדין לעבודה, שמאויישים על ידי אידאולוגים סוציאליסטים, הפוסקים תמיד לטובת ה"עובד" - לא חשוב כמה עשיר, חזירי או אלים הוא, וכמה נזקים הוא גורם לחסרי ישע.


כול עוד לא יתבצע המהפך האידאולוגי-תחיקתי-ביצועי הזה - אנו נמשיך לשבת בחושך לפי שרירות ליבם של וועדי חברת החשמל.

 

תוספת:

יום (ג') פורסם כי עולה כי ועד חברת החשמל הורה לעובדים במטות החירום שהקימה ההנהלה לסיים את משמרתם ב–17:00 ולעזוב את המקום. כמו כן, אסר הוועד על ניוד עובדי תחזוקה בין מחוזות שונים. הוא לא אפשר לעובדים מאשדוד, למשל, לנסוע לרעננה כדי לסייע לחבריהם שקרסו תחת עומס התקלות בשרון. נוסף על כך, מנע הוועד מעובדי תחזוקה לסייע בחיבור חשמל לבתים, היות שזו לכאורה לא בליבת תפקידם.

 

כאילו שהיה למישהו ספק קל שבקלים שזאת התעללות בציבור מצד הוועדים של חברת החשמל...

עו"ד דן לפידור טוען שניתן לתבוע את הוועד והעובדים על הנזקים שגרמו אגב השביתה הבלתי חוקית. נו טוב... שיתבע... אני רוצה לראות את השופט שפוסק נגד "עובדים"... אני רוצה לראות את המדינה מוציאה לפועל פסק דין שכזה, ומחייבת את אנשי הוועד לשלם פיצויים מכספם הפרטי. אין מצב. אנו שבויים בידי חבורה של בריונים אלימים שמשתוללים ללא רסן, והמדינה חסרת אונים, כי היא שבויה בידי אידיאולוגיה מטורפת.


יעקב

נכתב על ידי , 27/10/2015 14:23   בקטגוריות דמוקרטיה, הגנה עצמית, זכויות האדם, סוציאליזם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הפרטת הדואר, בבריטניה


ממשלת בריטניה החלה בתהליך הפרטת הדואר שלה בשנת 2013, וכעת החליטה להשלים את התהליך ולמכור את שארית מניותיה בחברה. אחרי שהממשלה מכרה כ 70% מאחזקותיה ב 2013, תמורת כ 2 מיליארד שטרלינג, היא מכרה עוד כ 14% ביוני השנה תמורת 3/4 מיליארד שטרלינג.


בהפרטה, שהתרחשה באוקטובר 2013, נקבע שווי החברה (דואר) בכ 3.3 מיליארד סטרלינג, ו 150,000 עובדיה קיבלו בתהליך מניות בחברה.



 


ביקורת הוטחה כלפי הממשלה שהיא פראיירית ולא השיגה מחיר טוב עבור הנכס. הדבר קורה תמיד, אחרי כול הפרטה. תמיד הממשלה פראיירית ולא יודעת לעשות עסקים טובים. עוד יותר היא לא יודעת לנהל עסקים שבבעלותה, ולהפיק רווחים מעסקים, שפתאום, אחרי ההפרטה, מתחילים להרוויח הרבה.


Israel Post.svg


 


 ()


 


על הבעיות בדואר ישראל ניתן לקרוא שלל כתבות כאן. הנה מדגם: "בלגן בדואר יראל, סלולרי נעלם והדרכון עוכב", "תקלה בדואר - לא ניתן לקבל שירות בסניפים",  "ככה נראה סניף דואר - צפיפות בלתי נסבלת", וכו' וכו' וכו'. הבעיות בדואר הן הבעיות הרגילות של כול החברות הממשלתיות: גרעונות עתק, עבודה לא יעילה, שרות לקוי, בעיות עם 7000 העובדים ווועדיהם וכו'.


 


אין שום סיבה שהממשלה תתעסק בהעברת דברי דואר. ממש שום סיבה, גם לא לפי האידאולוגיה הכי סוציאליסטית-חברתית-מתקדמת שאפשר להעלות על הדעת. אם מישהו זקוק לשירות העברת מכתבים וחבילות - זבש"ו. (לא יהיה מוגזם לנחש כי אולי 90% מהשרותים של הדואר ניתנים לחברות מסחריות). שיטפל בבעיה כמיטב יכולתו. אין שום ספק שלא אלמן ישראל, ואין מה לדאוג - הדואר יגיע ליעדיו מהר יותר, בטוח יותר, ואף זול יותר, באמצעות מספר רב של חברות שיתחרו ביניהן על מתן השירות תמורת כסף.


 


בשביל מה הממשלה והציבור צריכים את הצרה הזו? חסר צרות במדינת ישראל? זו צרה אחת שניתן לפתור אותה די בקלות, כפי שהראתה ממשלת בריטניה. צריך כמובן לבטל חוקים מיושנים ואבסורדיים (ושאינם ניתנים לאכיפה) המעניקים לדואר מונופול בתחום זה או אחר. אלא, שכמו בכל התחומים, שוב מוכח חוסר יכולתה של הממשלה (כול ממשלה) לתפקד. נסיונות ההפרטה החלו עוד מימי השר מודעי ז"ל בשנת 1979-80, אבל עד היום לא צלחו בגלל מאבקים פוליטיים, אידאולוגיים ומשפטיים (כמובן... הבג"צ, אי אפשר בלי מנכ"ל המדינה - הבג"צ).


נקווה שממשלתנו תלך בדרכה של בריטניה ובכול זאת תפריט את הדואר, במהרה בימינו, אמן סלע.

 

תוספת 2.11.2015: הנה עוד כתבה טריה על חבילות שתקועות בדואר ולא מגיעות לאנשים - לדברי הדואר - בגלל איטיות העבודה של אנשי המכס.


יעקב

נכתב על ידי , 13/10/2015 14:30   בקטגוריות דמוקרטיה, טירוף מערכות, כלכלה, ניוון  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מדיניות הפליטים ופטפוטי הסרק


סיסמאות אידאולוגיות ופטפוטי סרק בלתי רציניים ובלתי מציאותיים הם הדרך האופיינית שבה מטפלות ממשלות המערב בכול הבעיות – הדוגמה האחרונה היא הבעיה האקטואלית של הפליטים. (דוגמאות אחרות – בעיית האקלים, או החוב היווני).

ממשלת הונגריה, ה"מפגרת" (בלתי תקינה פוליטית) סירבה לקבל את הפליטים, וטענה שהם עלולים לפגוע בצביונה התרבותי והחברתי של הונגריה (הפליטים הם מוסלמים). ממשלת יוון טענה, בצדק, שאין לה אפשרות כלכלית לקלוט את כול הפליטים. ממשלות גרמניה וצרפת ה"נאורות" הצהירו בשם עקרונות ההומניזם, שכול פליט הוא בן אדם, ויש חובה מוסרית לעזור לפליטים בלי הבדל גזע או דת. יופי של הצהרה! הם גם החליטו לקלוט את 160 אלף הפליטים שכבר נמצאים באירופה – על ידי חלוקתם בין מדינות אירופה לפי מכסות. גרמניה קלטה 20 אלף... הנשיא אובמה שיחרר הצהרת כוונות לפיה גם ארה"ב תקלוט 10 אלפים פליטים סוריים בשנה הקרובה... יפה מאד...

 

בתמונה: עיר טיפוסית בסוריה...

 

אלא, שבעולם יש 59.5  מיליון פליטים כרגע – לפי דו"ח נציב הפליטים של האו"מ. אז הבעיה של 160 אלף נפתרה, נשארה רק בעיה של עוד 59 מיליון ו 340 אלף פליטים.... בסוריה לבד יש כ 11 מיליון פליטים, 7 מיליון בתוך סוריה, שנעקרו מבתיהם ומחייהם, ו 4 מיליון מחוץ לסוריה, במחנות פליטים (ערי אוהלים במדבר, בחסות האו"מ) בירדן, טורקיה ולבנון. מה יהיה איתם? האו"מ מתריע שהתקציב להספקת מזון לפליטים אלה נגמר...

וחכו ותראו מה יקרה בשנה הבאה... אחרי שהידיעה נפוצה שמדינות אירופה קולטות פליטים יזרמו מיליונים, בים, ביבשה ובאוויר, ויפלשו לאירופה. מה תעשה אירופה אז? זו בעיה שאין לה סוף ואין לה פתרון.

 

טוני אבוטט, ראש ממשלת אוסטרליה (לשעבר), השמרני והבלתי תקין פוליטית, מצא שיטה משלו לטפל בפליטים – שום פליט לא יתקבל באוסטרליה, הוא הצהיר. (אוסטרליה היא מדינה ענקית המאוכלסת בדלילות). הוא הגביר את הסיורים הימיים לאורך חופיה הארוכים של אוסטרליה, והורה לצי לחסום כול ספינת פליטים, לעצור אותה מחוץ למים הטריטוריאליים, ולגרור אותה ללב ים. שום פליט לא יורשה לנחות בחופי אוסטרליה. המעטים שכן מצליחים לחדור מוגלים לאיים מרוחקים ומוחזקים במחנות מעצר. (ומה עם בג"ץ?). טוני אבוטט אמר שאם יוודע שאפשר לפלוש לאוסטרליה יגיעו לחופיה מיליונים רבים של פולשים (בעיקר מאינדונזיה הסמוכה), וייצרו בעיה שאוסטרליה לא תוכן ולא תרצה להתמודד אתה. זו גישה אכזרית, בלתי אנושית, אבל – לפחות – מציאותית – המכירה בעובדות החיים ולא מתעלמת מהן באמצעות סיסמאות ריקניות.

 

הפליטים הם בסך הכול בני אדם. אנחנו, היהודים, שרבים מאבותינו היו פליטים שחיפשו באופן נואש חוף מבטחים, לא יכולים להסכים לגישה האכזרית והבלתי אנושית של חסימת הפליטים וסירוב לקבלם או לעזור להם. במסגרת גישה רגשנית (ונכונה, וטובה) זו שיחרר בוז'י שלנו משאלה על קליטת 1000 פליטים מסוריה בישראל. הוא לא אמר מה לעשות ב 59 מיליון 499 אלף הנותרים...

 

בעיית הפליטים אין לה פתרון.... עובדה אכזרית – אבל עובדה... פטפוטי סרק צדקניים אינם הפתרון. מה תעשה גרמניה עם מיליון הפליטים (ערבים וכושים) שימשיך לנחות בחופי אירופה כול שנה, בשנים הבאות? תיק"ו.

צריך גם לזכור שאותם 59 מיליון פליטים רשמיים הם החלק החזק, העשיר, העליון, של העניים בעולם. אלו האנשים שיש להם כוח ויוזמה, וכסף כדי לברוח מארצותיהם, לשכור ספינות מבריחים, ולחפש באופן אקטיבי גורל יותר טוב. אבל, בשכונות העוני בעולם יש מאות מיליונים, אולי מיליארדים של בני אדם שחיים בתנאים עוני חמורים. הם לא פליטים כי אין להם כוח (בגלל תת תזונה) ובטח לא כסף – כדי לנסות לברוח למקום יותר טוב.

 

העולם מקום קשה. פטפוטי סרק צדקניים ומחוות סמליות – זה כול מה שאפשר לעשות. בני האדם הם בני אדם – ובתור כאלה צריך לעזור להם ככול האפשר, אבל האפשרויות מוגבלות... לא לכול בעיה יש פתרון (מרבית הבעיות אין להן פתרון).

יעקב

 

 

 

נכתב על ידי , 15/9/2015 18:56   בקטגוריות במה, דמוקרטיה, הגנה עצמית, זכויות האדם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תקינות פוליטית והאמת


נכתב על ידי , 29/6/2015 10:29   בקטגוריות דמוקרטיה, היסטוריה, השכלה, טירוף מערכות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
כינוי: 

בן: 66

תמונה




77,244
הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , כלכלה וצרכנות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למוטי היינריך אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מוטי היינריך ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ