קו ישר

ממשלות, כלומר - הפוליטיקאים, אוהבים לבזבז כסף. כולנו אוהבים, אבל לפוליטיקאים בממשלה יש את היתרון שהם מבזבזים את הכסף של אחרים, שזה בזבוז הרבה יותר מהנה. אבל הם לא מבזבזים סתם, הם לא אידיוטים. הם מבזבזים לטובת המטרות האישיות שלהם - שהן - הגדלת בסיס התמיכה הפוליטי, הגדלת כוח המפלגה, דבר שמבטיח את בחירתם מחדש. שום הוצאה כספית ממשלתית אינה חופשייה משיקולים אלה.

בשנים 2009-10 יצאה ממשלת ארה"ב בתכנית "תימרוץ" הכלכלה - זו הוצאה אדירה של 800 מיליארד דולר כדי "להציל" את המשק. את הכסף הממשלה הוציאה בהתאם למקובל - למטרות שהיא מאמינה בהן מבחינה אידאולוגית (כמו אנרגיה ירוקה), ולגופים שמקורבים לפוליטיקאים שבשלטון.

אירגון אזרחי בארה"ב בדק את התכניות של משרד האנרגיה בארה"ב שנועדו להעניק ערבות ממשלתית לחברות המפתחות טכנולוגיה ירוקה. היו שלוש תוכניות כאלה, שהעניקו, בס"ה, 34 מיליארד דולר בערבות ממשלתית. מסתבר שיש הסתברות של 95% שחברות אלה ומנהליהן העבירו תרומות נדיבות למפלגות הפוליטיות (של הממשל שנתן להם ערבויות). בין החברות שלא קיבלו ערבויות ממשלתיות - רק 35% תרמו כספים למפלגות.

ככה עובד העסק בכול העולם. הפוליטיקאים מחלקים כסף של אחרים (כסף ממשלתי) למקורביהם. המקורבים דואגים לבחירה מחדש של הפוליטיקאים ה"טובים" (טובים בשבילם). כול מי שאומר (כמו לפיד ובנט) "אנו לא כאלה, אנו לא נעניק כסף למקורבים" - אל תאמינו. אם לא "יעניקו" לא ייבחרו בפעם הבאה...

הדרך היחידה לצמצם את התופעה היא לצמצם את הפעילות הממשלתית, להקטין את התקציב, ולחלק פחות כסף של אחרים.

יעקב

הבאתי בעבר מאימרותיו של היראקציונר הקולומביאני דון קולאצ'ו (ניקולאס גומז דאווילה), כאן וכאן. הנה עוד כמה:

דמוקרטיה היא המשטר הפוליטי בו האזרח מפקיד את ענייני המדינה בידי אנשים שבידיהם לעולם לא היה מפקיד את ענייניו הפרטיים.

לקיים דיאלוג עם אלה שאין לנו איתם בסיס רעיוני משותף היא דרך מטופשת לביזבוז זמן.

"טובת הכלל", "רצון העם", "הכרח היסטורי" - אלה השמות שבהן המנהיג התורן מתרץ את  ההפעלה הקאפריזית של הכוח שבידיו.

רק הנפש המעוגנת היטב בערב, אינה נטרפת בסערות הלילה.

הבירוקרטיה אינה אחד מהאמצעים של משטר דמוקרטי - היא הופכת במהרה למטרה בפני עצמה.

להיות ריאקציונר אין פירושו להאמין בפתרונות מסוימים. פירושו רק שיש לך תחושה עמוקה של הסיבוכיות של הבעיות.

השטן לא יצליח להשתלט על הנפש שיודעת לחייך.

התופעה המאפיינת את המאה הזו (ה 20) היא ההתפוצצות הדמוגרפית של רעיונות מטומטמים.

וכך הלאה... המשך יבוא...

יעקב

מבקר המדינה החדש, השופט יוסף שפירא מתגייס להציל את המולדת ומנסה לנהל את המדינה (במקום הממשלה) על פי השקפתו האידאולוגית. הוא הפנים היטב את משנתו של האדמו"ר השופט העליון בדימוס, אהרון ברק, שהטיף לכך שבית המשפט העליון צריך להתערב בכול דבר ולנהל את המדינה על פי האידאולוגיה שלו - של ברק. ("הכול שפיט").

השופט שפירא חושב ש"הכול בקיר" (נתון לבקרה).

מה שלא מוצא חן בעיני שפירא הוא שחלק ממחירי מוצרי החלב הוצאו מהפיקוח. שפירא גורס שיש להחזירם לפיקוח.

המבקר הדגיש, כי חלק ממחויבות המדינה לאזרחיה הוא חובתה לספק לכל אזרח ביטחון תזונתי וחיים בכבוד, תוך הבטחת צריכת מוצרי מזון בסיסיים. ההתיhקרות הקרובה במחיר מוצרי החלב, בשיעור של כ-5%, נובעת מנוסחה שהממשלה מחוייבת לה, הקשורה לעליית תשומות הייצור.

ובכן - השופט שפירא: קביעת מדיניות הפיקוח (או אי הפיקוח) היא מסמכותה הבלעדית של הממשלה. על כתפי הממשלה מוטלת האחריות לקבוע מהי הדרך הטובה ביותר "לספק לכל אזרח ביטחון תזונתי וחיים בכבוד". הסמכות לקבוע זאת לא ניתנה מבקר המדינה (הבלתי נבחר). קביעת המחיר של מוצרי החלב בוודאי שאינה בסמכות מבקר המדינה. (גם הממשלה לא צריכה לקבוע מחירים).

תפקיד המבקר הוא לתפוס גנבים מבין עובדי הציבור (לא חסר כאלה...), להתריע על שחיתויות (יש בשפע), להתריע על חריגה מנהלים, על ניהול כושל, על ביזבוזים.

אין זה תפקידו של המבקר לנסות לכפות על הממשלה מדיניות על פי השקפתו האידאולוגית.

אפשר לאמור שמבקרי המדינה, לדורותיהם, נכשלו כשלון חרוץ במילוי תפקידם, לא הצליחו להקטין את השחיתות והביזבוז הממשלתי, ולא הצליחו להביא להענשת אחראים. כול שנה הם כותבים דו"ח עבה כרס, שמגיע מיד לפח האשפה, מבלי שהוא גורם לשום שינוי בהתנהלות המבוקרים. מעולם לא פוטר או התפטר מישהו מבעלי התפקידים שכשלו, בעקבות דו"ח מבקר המדינה.

אז במקום לבצע את התפקיד שמוטל עליו - מנסה השופט שפירא להציל את המולדת, ולנהל אותה על פי השקפתו.

יעקב

"הארץ" פרסם כתבה ענקית (ודלילה בתוכן) על השופט בדמוס דן כהן, שנחשד בשחיתות, וברח לפרו.

הנה הסיפור בקיצור נמרץ:

דן כהן, יליד הארץ, 1942, היה תולעת ספרים ובעל יכולת אינטלקטואלית יוצאת דופן, בצעירותו. הוא למד משפטים, הירשים את מוריו, שאחד מהם, ד"ר זוסמן לקח אותו כמתמחה כאשר [זוסמן] התמנה לשופט בעליון. אח"כ פתח דן כהן משרד פרטי ונתן שירותים לאנשי עסקים עשירים כמו למשל האחים עופר, וגם עשה כסף טוב. בהמשך התמנה לשופט מחוזי, על ידי אותו זוסמן, והיה לשופט המחוזי הצעיר ביותר בגיל 35. כולם ניבאו לו גדולות (שופט בעליון). אולם, כאופייני לצברים, הוא היה "דוגרי", כלומר קצת גס רוח (אירופאי היה אומר: בלתי מחונך) , והסתבך בהתבטאויותיו הבוטות (כלומר הגסות). כאשר פגע בקודש הקודשים, בשופטים העליונים, נערך לו דין משמעתי (על ידי העליונים) והוא ננזף. משהציעו לו לעבור להיות שופט מחוזי בנצרת הוא העדיף להתפטר מכס המשפט.

מלבד כושרו האינטלקטואלי יוצא הדופן היה לו גם כושר חברתי יוצא דופן. כול מי ומי בישראל, במשפט, בעסקים או בפוליטיקה היו חברים שלו, שרים, שופטים עליונים וצמרת עולם העסקים היו מוזמנים דרך קבע לארוחות ערב בביתו בסביון. בתו נישאה לבנו של השופט הדגול אהרון ברק. 

קשרים חברתיים זה דבר נפלא, וגם מועיל מאד. בזכות הקשרים האלה, התמנה דן כהן לדירקטור בחברת החשמל, משרה מאד מבוקשת, שכדבריו של כהן, "כול השרים מתים למנות אליה את מקורביהם". אתם שמים לב כיצד מתמנים דירקטורים בחברות ממשלתיות: לא על פי יכולתם לפקח על ניהול החברות, אלא רק על פי קירבתם לשרים.

כהן כיהן בדירקטוריון 10 שנים, כשמינויו הוארך 3 פעמים על ידי שרים שונים, דבר המעיד על יכולת חברתית-פוליטית מרשימה. אבל הייתה לו גם יכולת מסוג אחר - יכולת כלכלית. בהיותו דירקטור הוא היה מאד פעלתן ומשפיע. הוא נחשד בשתי פרשיות שחיתות ענקיות, מהגדולות בתולדות המדינה. הוא סייע להעביר החלטה על רכישת טורבינות מחברת סימנס בשווי 340 מיליון דולר, וקיבל על כך שוחד של כמה מיליוני דולרים. הוא העביר החלטה אחרת על רכישת מגרש על ידי חברת החשמל וגם על כך קיבל שוחד. (יש ראיות מוצקות, כולל עדות של משלם השוחד, שהפך עד מדינה).

כשאר החלו לחקור אותו, בשנת 2005, שמר דן כהן על זכות השתיקה, וארבעה ימים אחרי החקירה הראשונה, ברח לפרו ולא חזר יותר לארץ. הוא ניצל את העובדה שבפרקליטות "שכחו" להוציא נגדו צוו עיכוב יצאה (הקשרים החברתיים...). מאז הוא חי בעושר בפרו. הקשרים החברתיים והכסף, עזרו לכהן גם בפרו - כאשר נשיא פרו סרב לחתום על צוו הסגרה לישראל. כעת, זקן וחולה, וקצת פחות עשיר (הפרקליטות הצליחה להקפיא חלק מחשבונותיו בעולם), הוא מחפש דרך לחזור לארץ.

דן כהן הוא רק קצה הקרחון של השחיתות בישראל, בייחוד בחברות וגופים ממשלתיים ועירוניים. הוא האחד שנתפס, יש לשער שיש עוד אלפים רבים כמותו, שאצלם משלם השוחד אינו נתקף יסורי מצפון ואינו הופך עד מדינה. כלומר יש אינסוף מעשי שחיתות שלא מתגלים ולא מגיעים לידיעת הציבור. אני אישית, עם קשרי החברתיים הדלים מאד, יודע על כמה וכמה פרשיות שחיתות כאלה שאין אפשרות להוכיח אותן, ולכן הן נחשבות רק כ"שמועות" - למרות שאני משוכנע שהן אמת. 

רבים מאמינים שהממשלה היא גוף טוב, המשרת את האזרח ושבניגוד לאנשי עסקים, הרודפים אחרי רווח אישי, אנשי הממשלה פועלים רק לטובת הציבור. אלו אמונות טפלות. אנשי הממשלה (בין אם פוליטיקאים או פקידים) פועלים, כמו כול האנשים ללא יוצא מן הכלל, למען טובתם האישית. ככול שיש יותר פעילות ממשלתית, ויותר חברות ממשלתיות, יש יותר מקום והזדמנות לשחיתות. השחיתות היא המאפיין היסודי של הפעילות הממשלתית, בחברת החשמל, ובכול גוף ממשלתי אחר, בארץ ובעולם. שחיתות זה לא משהו שניתן לבער, לעקור. היא חלק ממהות הפעילות הממשלתית.

לכן - אל לנו לשאוף ליותר פעילות ממשלתית, ליותר פיקוח ממשלתי - מתוך אמונה מוטעית שהממשלה פועלת כפי שהיינו רוצים - למען האזרח.  

יעקב

איני מכיר את עופר עיני, ולא חשבתי שאפשרי שאי פעם אומר מילה טובה עליו, אבל אני נאלץ היום לברך אותו.

עופר עיני וההסתדרות פיטרו את וועד עובדי הרכבת ואת ראש הוועד גילה אדרעי. סוף, סוף אפשר לאמור שההסתדרות עשתה משהו למען מדינה. אף אחד במדינה אינו מעיז לפצות פה ולצפצף ולהתלונן על השתוללות וועדי העובדים, שפועלים בכוחניות, משתלטים על מגזרים חשובים במדינה ואינם מאפשרים את ניהולה התקין.

ככה קורה עם וועד עובדי חברת החשמל, שלוקחים לעצמם הטבות כמה שמתחשק להם, מצפצפים על הממשלה והכנסת ועל כול החוקים שמנסים לעשות רפורמה בחברת החשמל, וגם מצפצפים על בתי המשפט שפסקו שהם צריכים להחזיר למדינה סכומים שהועברו לקרנות פנסיה שלא כחוק.

וועד הנמלים, גם הם עושים בנמלים ככול בעולה על רוחם.

לאחרונה כתב מבקר המדינה דו"ח של מעל 500 עמודים על שרותי הכבאות, אבל פחד להזכיר את הסיבה האמיתית לבעיה: סירובו של וועד העובדים לאפשר רפורמות במטרה לנהל את שרותי הכבאות ביעילות.

כולם מפחדים מוועדי העובדים, מפחדים כול כך חזק שאפילו לא מעיזים לפתוח פה ולמתוח עליהם ביקורת. גם מבקר המדינה וגם בתי המשפט מפחדים.

אינני יודע מה גילה עשתה לעיני שהוא החליט הפעם לא לשתוק.

אינני יודע איזה סמכויות יש להסתדרות ומה פתאום היא מתערבת. לדעתי - העובדים עצמם צריכים לבחור וועד, הוועד הוא נציג של העובדים ולא פקידים של עיני. לכן אני לא חושב שיש לעיני סמכות חוקית לפטר וועד, ואם יש לו - הרי זה חוק דיקטטורי ולא תקין, הפוגע בזכויות האדם של העובדים. במדינה סוציאליסטית סמכותית ממלאת הסתדרות העובדים תפקיד חשוב - היא זרוע של השלטון, לדיכוי העובדים. אצלנו הקימו את ההסתדרות הכללית לפי המתקונת הרוסית הקלאסית, אבל ההסתדרות מזמן לא משרתת אף אחד, לא את העובדים ולא את המדינה - הם משרתים רק את עצמם - יוצרים משרות ועמדות כוח עבור קבוצה של עסקנים פוליטיים.

ההסתדרות הכריזה על הקדמת הבחירות לוועד עובדי הרכבת, בתקווה שייבחר וועד חדש. אבל, מה תעשה ההסתדרות אם גילה אדרעי תיבחר מחדש, כפי שקרוב לוודאי יקרה ? שאלה מעניינת. אם גילה אדרעי נהגה שלא כחוק, והפרה צווים של בית המשפט נגד שביתות לא חוקיות, היה על בית המשפט (בית הדין לענייני עבודה) לטפל בבעיה, להעמידה  לדין ולהעניש אותה. אבל בית המשפט מפחד. המדינה מפחדת, כולם מפחדים. באווירה זו - טוב שיש מישהו שאינו מפחד, וקרא לגב' אדרעי לסדר. לכן אני מברך את עיני.

ועכשיו, נוכח האומץ והאחריות הממלכתית שעיני גילה, אני רוצה לראות אותו מטפל בוועד עובדי חברת החשמל... אם יעשה זאת יזכה לתהילת נצח.

יעקב

הסיפור בפוסט הקודם על בנקים המנפיקים כביכול פתקי-חוב IOU - היה נכון פעם. מאז תחילת המאה ה 20 הוקמו הבנקים המרכזיים, והם קיבלו מכוח החוק, מונופול על הנפקת שטרות כסף - כלומר - מונופול על פתקי-חוב "רשמיים" (להבדיל מפתקי החוב שאני לפעמים נותן לחבר כאשר אני מפסיד בפוקר ואין לי מספיק מזומן בכיס).

היום - הבנקים אינם רשאים להנפיק שטרי כסף, או ליצור את אותו "כסף-חוב" שעליו כתב מוטי. היום הבנקים הם מתווכים נטו, מתווכים בלבד. הם רשאים להעניק אשראי מכסף פקדונות שיש להם, ואם אין להם מספיק - להעניק אשראי מ"כספי בנק ישראל" - כלומר להעניק פתקי-חוב של בנק ישראל (או הבנק המרכזי המקביל בכול מדינה). אין להם סמכות חוקית ליצור כסף בשום צורה, לא ישירות ולא על ידי "רזרבה שברית". 

כול הסיפור על בנקאות של רזרבה חלקית - fractional reserve banking - (והוויכוח על הלגיטימיות) כבר לא רלוונטי היום.

היום הבנקים הם בפועל סתם פקידים של השלטון, השולט בבנקים באמצעות הרגולציה הפרטנית של הבנק המרכזי. חופש הפעולה שלהם מאד, מאד מצומצם, בייחוד אצלנו. הבנקאות היא למעשה מולאמת, מנוהלת על ידי הרגולטור (הבנק המרכזי) הקובע את הכללים וגם מעמיד את הכסף לרשות הבנקים. מובן שבתנאים אלה הוא גם אחראי על הפקדונות, כלומר - מבטיח ששום בנק לא יפשוט את הרגל ושום מפקיד לא יפסיד, חלילה, אגורה אחת מהפקדותיו.

מנהל אחד הבנקים בארץ אמר פעם, בהרצאה סגורה, שהתחרות היחידה הקיימת בין הבנקים בארץ היא על גודל החיוך שבו מקבלים אותך הפקידים/פקידות בסניף. (הוא אמר בעצם "טיב השרות" - אבל גם בזה אין תחרות).

כן הלימות הון - לא הלימות הון, כן רזרבות - לא רזרבות - כול התקנות האלה לא כול כך רלוונטיות, הן שריד מתקופה קדומה. היום הבנקים נותנים הלוואות ככול שיש ביקוש, לפי "הריבית במשק" - הריבית שמכתיב בנק ישראל, בצורה שרירותית. אם יש ביקוש להלוואות בריבית זו - בנק ישראל מעמיד את כול הכסף שיש לו ביקוש, אין שום מגבלות "הלימות הון" לבנקים. הכול מראית עין. הבנקים משמשים צינור להעברת כסף (כמעט בלתי מוגבל) מבנק ישראל לציבור. הבנקים הם גוף אדמיניסטרטיבי, המנהל את הרישום של מתן הלוואות, רישום ביטחונות וגביית ההחזרים. הבנקים למעשה נותנים שרותים אדמיניסטרטיביים לבנק ישראל. הם קבלני פקידות ומיחשוב.

ההבדל בין הבולשביזם הרוסי, בו כול הבנקים היו ממשלתיים (מולאמים) והבולשביזם הגליצאי שיש לנו בישראל הוא שאצלנו מנסים להסוות את ההלאמה, באמצעות בנקים שהם "כאילו" פרטיים. למעשה יש לנו קבלני פקידות שמתחפשים לבנקים, או נקראים "בנקים" בשביל להטעות את הציבור. הבנקאות מתנהלת בדיוק כמו שהתנהלה בזמנו ברוסיה, בכול הנושאים המהותיים. כול השאר זה מראית עין בלבד.

יעקב

דה מרקר יצא במאמר תחת הכותרת המפוצצת: "המהפכה החברתית הגדולה בישראל". [דוגמה טובה ל"צניעות" ולחוש הפרופורציה של עיתונאים].

במה הדברים אמורים?

"אחד המהלכים הכלכליים הגדולים ביותר שיזמה מדינת ישראל זה עשורים, ובוודאי אחד המהלכים הבולטים במחשבה לטווח הרחוק, יובא בקרוב לאישור הממשלה: הבטחת תשלום קצבאות הביטוח הלאומי לדורות הבאים." [עוד כותרת "צנועה" של אותה כתבת].

עיקר ההצעות שהובאו לדיון בממשלה הוא: לחייב את הממשלה והכנסת לדאוג שלביטוח הלאומי יהיה הכסף לשלם את הקיבצאות המובטחות - או במילים אחרות - אם מקטינים את דמי הביטוח הלאומי (כפי שהממשלה עשתה בעבר) או מגדילים את הקיצבאות (כפי שדורשים החברתיים) יוקצו למוסד הביטוח הלאומי כספים בהתאם. אם לא תהיה הקצבה, יינקט תהליך אוטומטי של הקטנת קיצבאות והגדלת מיסים עד להשגת איזון.

המטרה של ההצעה היא, כמו שנאמר:  "הבטחת תשלום קצבאות הביטוח הלאומי לדורות הבאים" מטרה ראויה, אבל לא ניתנת להשגה.

האם ההצעות האלה מהוות "מהפכה"? האם הן ישנו בכלל משהו מהמצב הקיים, גם אם נניח שתתקבלנה? לא.

מאז הקמתו של המוסד לביטוח לאומי בארץ, בשנת 1952, (ובארה"ב ב 1933 ) - מסבירים לנו את ההיגיון, את המהות, שלו, בהסבר מטעה ולא נכון (בכוונה). אומרים שהוא "עוזר" לנו לחסוך לפנסיה ומבטיח לנו בעצם פנסיה. שהוא עוזר לנו יותר טוב מאשר אנו מסוגלים לעזור לעצמנו. הם אומרים: הכספים שאנו (המוסד לביטוח לאומי) גובים - אנו חוסכים בשבילך - כאשר תגיע לגיל פנסיה תקבל מאיתנו פנסיה מובטחת. המוסד לביטוח לאומי הוא מוסד "עצמאי" לחסכון פנסיוני - מנותק משאר הפעילות הממשלתית, הוא עוסק רק בפנסיות (ושאר קיצבאות), הכסף שהוא גובה מיועד רק לזה. הממשלה לא לוקחת כספים אלה למטרות אחרות.

זהו מקסם שווא. המוסד לביטוח לאומי הוא מוסד ממשלתי, הוא הממשלה. אין כזה דבר "מוסד ממשלתי" שאינו מוסד ממשלתי.

במישור המעשי המוסד לביטוח לאומי גובה כסף מכול האנשים שעובדים עכשיו, ומשלם כסף זה לכול הזקנים, זכאי הקיבצה, עכשיו. הכסף שלך ניגבה, והוצא עכשיו. אין שום "חסכון פנסיוני" שממנו יתנו לך פנסיה בעתיד. מה שיש לך, לכיסוי הפנסיה העתידית, הוא הבטחה (חוק) שהממשלה תעשה אותו דבר גם בעתיד, כאשר תגיעה לגיל פנסיה - שתיקח כסף מאחרים ותעביר לך.

כלומר: לוקחים ממך (בכוח) כסף של ממש, היום ונותנים לך תמורתו הבטחת ממשלה. את ההבטחה הממשלה תקיים (אולי) בעתיד, כפוף לכול הנעלמים שהעתיד טומן בחובו - אם הממשלה תהיה קיימת בעתיד, תרצה לקיים את ההבטחה הזאת, אם יהיה כסף בעתיד, אם לא ישונה החוק בעתיד, , אם תהיה לה אפשרות לשלם בעתיד (כלומר אם יהיו מספיק אנשים שמוכנים לממן את הממשלה בשיעור הנדרש). קשה להעריך מה ערכה של הבטחת ממשלה (או חוק). זה לא שהיא חסרת ערך, אבל האמת היא זאת: הכסף שלך נעלם ואיננו (הועבר לאחרים), מה שיש בידך זאת הבטחה, שאולי, הממשלות בעתיד תקיימנה, ואולי לא, או אולי תקיימנה אבל בתנאים (סכומים) אחרים. 

בנוסף ישנה ההונאה השנייה, המשנית: המוסד לביטוח לאומי גובה מהעובדים יותר כסף מאשר הוא מוציא לתשלום הפנסיות. העודף הזה הולך ישירות למימון הפעולות השוטפות של הממשלה. חלק מהכספים שנגבים משמשים לתשלומי העברה (הממשלה לוקחת כסף מ א' ומעבירה ל ב'), וחלק נבלע בתקציב המדינה. כדי לקיים את הפיקציה שהמוסד לביטוח לאומי הוא מוסד עצמאי שרק דואג לפנסיות מקיימים אצלני התחשבנות של כמה כסף המוסד העביר לממשלה, וכמה כסף הממשלה חייבת למוסד - כאילו שמדובר בשני גופים שונים, כלומר מה שהממשלה חייבת לביטוח לאומי היא בעצם חייבת לעצמה, כול החשבון הוא פיקציה. אח"כ מוסיפים נדבך נוסף לפיקציה (פיקציה בריבוע) ומחשבים את "הגרעון האקטוארי" - כלומר הגרעון העתידי שיווצר כתוצאה מתשלום קיצבאות לפי החוק. זהו משחק בנדמה לי.

האמת הפשוטה היא זאת: הממשלה גובה היום כמה שהיא גובה (כ 15% מהשכר, עד תקרה מסויימת), ומשלמת קיצבאות כמה שהיא משלמת ( כ1300 ש"ח לחודש - קיצבת זיקנה בסיסית). את העודף היא מכניסה לכיס.

מה יהיה בעתיד? רק אלוהים יודע.

אפשר היום לחוקק חוקים כאלה או אחרים ("מהפיכה חברתית"), שינסו לקבוע היום מה ייעשה בעתיד. לחוקק אפשר, לקבוע את העתיד לא. בעתיד, או שהממשלה תכבד את החוק של היום או תשנה אותו.

למה לא אומרים לציבור את האמת: הממשלה (באמצעות המוסד לביטוח לאומי) מעבירה כספים מ א' ל ב', היום.  אם אתם מסכימים - טוב ויפה, אם לא - נעשה משהו אחר (שבדמוקרטיה זקוק להסכמת הבוחרים). הממשלה של היום לא יכולה להתחייב בשם ממשלה עתידית. שום חוק לא יעזור. למה מנסים למכור לנו לוקשים כאילו הביטוח הלאומי מבטיח פנסיות לעתיד? הביטוח הלאומי משלם פנסיות עכשיו, ההבטחה לעתיד היא מילים ריקות.

"המהפכה החברתית הגדולה" היא בסך הכול עוד הצעת חוק. יכול להיות שזהו חוק טוב, יכול להיות שהוא רע, יכול להיות שיכבדו אותו בעתיד ויכול להיות שלא יכבדו אותו. אנו לא שולטים על העתיד. המהות הבסיסית של המוסד לביטוח לאומי לא השתנתה: לוקחים בכוח כסף מא' ומעבירים ל ב'.

בינתיים התברר שהמהפכה החברתית הגדולה" לא תתרחש (בגלל פיזור הכנסת), ושהעמידה בהבטחות בעתיד לא תהיה אפשרית, בגלל התפתחויות דמוגרפיות (פרישת הבייבי-בומרס לגימלאות).

יעקב

פרופסור דן אריאלי כותב מאמר בדה-מרקר שכותרת המשנה שלו היא:" אי־רציונליות היא היד הנעלמה האמיתית המניעה את קבלת ההחלטות האנושית".

פרופ' אריאלי הוא חוקר מוכבד בתחום הכלכלה ההתנהגותית, אותו פיתחו לראשונה הפסיכולוגים עמוס טברסקי ודניאל כהנמן, ועליו קיבל האחרון פרס נובל לכלכלה. הם גילו, באמצעות ניסויים אמפיריים, שהאנשים לא מתנהגים תמיד בצורה רציונאלית, והם מנסים לחקור, גם בצורה אמפירית, כיצד אנשים מנהגים במציאות. מחקריהם מעניינים ומחכימים מאד, אני ממליץ מאד על ספרו של דניאל כהנמן "לחשוב, מהר ולאט."

יש לברך את הפרופסורים כהנמן ואריאלי על שגילו את הגילוי המרעיש שבני האדם אינם מתנהגים באופן רציונאלי. לא חשוב שכול הפילוסופים לפניהם כבר אמרו את זה, למשל דוד היום כתב, בסביבות השנה 1750, כי מה שמניע בני אדם הוא יותר הרגש והמאויים - passions - מאשר ההגיון. הפילוסופית איין ראנד, שרציונאליזם הוא נר לרגליה - לפי הצהרותיה - כתבה שבני אדם יכולים להיות רציונאליים - אבל זה לא אוטומטי - בני אדם צריכים להתאמץ כדי להיות רציונאליים (וגם אז לא בטוח שזה מצליח). היות ורוב הזמן אנשים עצלנים מכדי להתאמץ, הם מתנהגים בצורה לא רציונאלית. (זה בערך מה שטוען גם כהנמן).

מה לזה וליד הנעלמה? (מושג שטבע אדם סמיט)? ובכן - חוסר הבנה. חוסר הבנה של אריאלי וכהנמן את המושג יד נעלמה. כותב אריאלי:

"בשנת 2008 התוודה יו"ר הבנק הפדרלי לשעבר אלן גרינספאן כי עשה טעות בכך שהניח כי האינטרס האישי של ארגונים, בעיקר בנקים ואחרים, הוא המנחה אותם להגן בצורה הטובה ביותר על בעלי המניות שלהם. כיום אנו משלמים מחיר נוראי על אמונתנו העיוורת בכוחה של היד הנעלמה. התעוררנו התעוררות מכאיבה לראות את שקריותה של תיאוריית הכלכלה הסטנדרטית - שלפיה בני האדם מסוגלים לקבל החלטות רציונליות תמיד וכי שווקים ומוסדות פועלים תחת רגולציה עצמית בריאה. סוף־סוף אנו מתחילים להבין כי אי־רציונליות היא היד הנעלמה האמיתית המניעה את קבלת ההחלטות האנושית. "

מי קבע שהתיאוריה הכלכלית הסטנדרטית מניחה שבני אדם רציונאליים? התיאוריה הכלכלית הסטנדרטית לא מניחה כזה דבר. דן אריאלי פשוט לא יודע. התיאוריה של הכלכלה החופשית דוגלת בלתת חופש לאנשים להשיג את מטרותיהם בדרך הכי טובה שהם יכולים. לא חשוב מה המטרות (אם הן רציונאליות או לא, לדעת אריאלי - וכי מי קובע מהי מטרה רציונאלית?). הכלכלה החופשית גם לא מניחה שבני אדם יתנהגו כך או אחרת - היא דוגלת בלתת להם חופש לנהוג לפי מיטב הבנתם (רציונאלית או לא), כול עוד אין הם פוגעים באחרים. השיטה לא מותנית בכך שבני אדם רציונאליים, אלא ההיפך - היא בנויה כך שתפעל הכי טוב בלי קשר לצורת התנהגותו של פרט זה או אחר.

אריאלי (וכהנמן) קופצים למסקנה שמאחר ובני אדם לא רצינאליים, הם זקוקים לרגולטור רציונאלי שינחה אותם (גם בכוח) בדרך הנכונה. אבל מי אותו רגולטור, שבניגוד לבני אדם בני תמותה, הוא רציונאלי בהכרח, ולכן, חזקה עליו שיוביל את העדר בדרך הנכונה? איפה לוקחים רגולטור עליון שהינו כול יודע, וחוכמתו אינסופית והרציונאליות שלו אינה מוטלת בספק? (אולי אריאלי חושב על עצמו...).

אם הרגולטור בן אדם, כמו כולנו, חזקה עליו שגם הוא כפוף למגבלה ש"אי הרציונאליות היא הניד הנעלמה האמיתית שמניעה את קבלת החלטות האנושית".

אלן רגינספן - אבא של כול הרגולטורים, שגה, לדעת דן אריאלי (אני מסכים שהוא שגה אך לא לגבי מהות השגיאה). בסדר. איך בוחרים רגולטור בעתיד שיהיה חף משגיאות? איך מבטיחים זאת? תורת הכלכלה החופשית מלמדת לא לתת סמכויות רחבות מדי בידי רגולטורים, שחזקה עליהם שישגו. אם לא מרכזים כוח רב מדי בידי בני אדם בודדים, יש סיכוי שהנזקים שיגרמו לא יהיו בממדי אסון (כמו אלה שגרם גרינספן).

הסלידה של אריאלי ל"יד הנעלמה" לא נובעת מגישה רציונאלית שפיתח במהלך לימודיו ומחקריו המלומדים והמענינים, אלא מהאידיולוגיה (passions )שספג בנערותו בתנועת הנוער העובד והלומד. דן אריאלי הוא דוגמה מצויינת לתיזה של עצמו בדבר חוסר הרציונאליות של האנשים.

יעקב

הרבה אנשים סוברים שבית המשפט העליון מרכז בידיו כוח רב מידי ומתערב בעניינים רבים מדי, כלומר האקטיביסם שלו אינו "מידתי". מובן מאליו שהמתלוננים שייכים למחנה האידיולוגי ההפוך מזה של בית המשפט, למחנה שנפגע הכי הרבה מהחלטותיו. אנשי השמאל, שבית המשפט משתייך ברובו למחנה שלהם, סוברים שבית המשפט העליון הוא האלוהים, שהוא קדוש, ואסור לפגוע בו.  ככה למשל צועקים כול השמאל "געוואלד"  כי משרד המשפטים העלה בכנסת הצעת חוק שתאפשר לכנסת לחזור ולאשר, ברוב מיוחס של 65 ח"כים, חוק שנפסל על ידי הבג"ץ. "זו פגיעה בדמוקרטיה, פגיעה בשלטון החוק, זה בציפור נפשנו".

רצה המקרה שבדיוק כעת יוצא השמאל של ארה"ב, במאמר מערכת בניו יורק טיימס, נגד בית המשפט העליון שלהם. הם טוענים שהסמכות הסופים והבלתי ניתנת לעירעור לפסול חוקים, סמכות שניתנה לבית המשפט העליון, היא סמכות רחבה מדי. הם טוענים שצריך לצמצם בצורה כולשהי את כוחו האבסולוטי של בית המשפט העליון. הם למשל מציעים לקצוב את תקופת כהונתו של שופט - היום שופט מתמנה שם לכול החיים. (אצלנו חייבים השופטים לפרוש בגיל 70, אצלהם הממוצע, לאחרונה הוא 78). מה גורם לזעקה הזו של השמאל האמריקאי? החשש שבית המשפט יפסול את חוק הבריאות היקר לליבם, חוק שהשמרנים מתנגדים לו בחריפות ושהתקבל על חודו של מיצובישי בבתי הנבחרים שלהם.

שהויכוח על בית המשפט העליון הוא פוליטי-אידאולוגי - זה טבעי - לא יכול להיות אחרת.

אבל אלה שמדברים גבוהה גבוהה על צדק, שלטון החוק, דמוקרטיה - האנשים האלה הם או טיפשים או שארלטנים, או שניהם.

יעקב

תוספת: כדאי לקרוא את המאמר של יובל אלבשן שהתפרסם דווקא בארץ:

מחנה המתקרא שמאל בישראל די היה בתשע דקות מרגע פרסום תזכיר חוק יסוד: החקיקה כדי לקרוא אותו, לנתח את כל סעיפיו, לחשוב על משמעויותיהם ולצאת בגינוי גורף נגדו, מלווה בזעקות שבר קורעות לב על קץ הדמוקרטיה. תשע דקות של חסד ניתנו לתזכיר החוק הכל כך חשוב הזה, עד שגם הוא הוכפף לשיח הרדוד של מלחמת בני אור בבני חושך. שיח ששולטת בו בעיקר הבורות, שאין טובה ממנה להשתיק דיונים ציבוריים חשובים ולהותיר אותנו רק עם ססמאות מתלהמות ומשחקי מלים מתחכמים סביב בנימין נתניהו וולדימיר פוטין.

לפני כ 40 שנה החלו בארה"ב במדיניות ה,אפליה המתקנת" - affirmative action. הרעיון היה לעזור לכושים להתקדם בחיים, להשיג השכלה גבוהה באוניברסיטאות יוקרתיות ולהתקדם לעמדות בכירות בחברה, עמדות שבהן היו מעט מאד שחורים. המטרה היתה לקדם את שיוויון הגזעים בארה"ב. אלא שנסיון להשיג מטרה נעלה בכוח, לא תמיד מביא את התוצאות המקוות.

בשפה פוליטיקלי-קורקט (תקינה-פוליטית) לא יפה להגיד כושים אז המונח המקובל הוא (כמו אצלנו) "בני מיעוטים" (כלומר שחורים והיספניים), והגזעים האחרים - לא יפה לקרוא להם "לבנים" אז אומרים: לבנים ואסיתיים. (הסינים והקוריאנים, כמו היהודים, מצליחים מאד בארה"ב). הליברלים האלה מאד אוהבים שלא לקרוא לילד בשמו, ולהסתיר את מה שרוצים להגיד מאחורי מילים כאילו יפות .

מעבר לסמנטיקה - הרעיון של התכנית היה להקל על הכושים בתנאי הקבלה לאוניברסיטאות היוקרה, לוותר על הדרישות האקדמיות, לתת להם נקודות בונוס בזכות צבע עורם. זו אפליה גזעית במלוא מובן המילה - אפליה בין בני אדם על בסיס צבע עורם. אבל - אמרו הליברלים - זה למען מטרה נעלה, לכן זה מותר, וקראו לזה במילים היפות "אפליה מתקנת". הם אף השתמשו בטכניקה ידועה לשמצה מאירופה האנטישמית - "נומרוס קלאוסוס": כדי שלא יהיו יותר מדי יהודים באוניברסיטאות באירופה קבעו השלטונות מכסה של המספר המקסימלי של יהודים שיכולים להתקבל בכול שנה. את הטכניקה הגזענית הזאת אימצו גם בארה"ב - בכיוון הפוך. הם קבעו מכסות. האוניבסיטאות נדרשו להראות שמספר הסטודנטים הכושים שהתקבלו ללימודים אינו נופל (בפרופורציה לאוכלוסייה) ממספר הלבנים. כול אוניברסיטה קבעה לעצמה מספר מינימלי (quota) של סטודנטים שחורים שחייבים להתקבל כול שנה, והיו רגולטורים מטעם זרועות השלטון, שבדקו את הרכב הגזעים בין הסטודנטים הרשומים (diversity - עוד מילת קוד יפה). אם המספר היה נמוך קיבלו האוניברסיטאות נזיפות וקנסות.

האפליה הגזעית המפורשת הזו שמנוגדת בפירוש לחוקת ארה"ב האוסרת אפלייה גזעית ומבטיחה שיוויון לכול - הגיעה מספר פעמים לבית המשפט העליון בארה"ב, ובכול מקרה פסק בית המשפט לטובת האפליה ונגד החוקה. בית המשפט העליון אומנם קבע שמכסות זה אסור - אבל אפלייה "מתקנת" מותרת. אז האוניברסיטאות השתמשו במכסות בלי להשתמש במילה "מכסה". 

עכשיו מתברר, שכמו כול הסכימות של הנדסה חברתית, נסיונות לתקן את החברה בכוח,  (רק למען מטרות נעלות כמובן), גם הסכימה הזו נכשלה. הנדסה חברתית בלתי אפשרית.

הסטודנטים השחורים שהתקבלו בזכות צבע עורם ולא בזכות הישגיהם האקדמיים, התקשו לעמוד בקצב הלימודים. אחוזי הנשירה היו גבוהים, אחוזי ההצלחה נמוכים. המטרה של הגדלת האוכלוסיה של שחורים מצליחים במקצועות אקדמיים נכשלה. כמות השחורים שסיימו בהצלחה את האוניברסיטאות והמשיכו ללמוד לתארים גבוהים יותר כנראה לא יותר גדולה מהכמות שהייתה מצליחה גם ללא האפליה המתקנת. האפליה המתקנת לא השיגה כלום בתחום העזרה לשחורים, אבל "השיגה" - מניעת לימודים מלבנים (שאותם דחקו הכושים מהמקומות הפנויים), וביזבוז משאבי האוניברסיטה וזמן וכסף של הסטודנטים עצמם שהיו במקום לא מתאים להם.

מחקרים מראים שהסיכוי (או ההסתברות) שהשחורים יצליחו לסיים תואר במדעים או הנדסה הוא רק 36% מאותו סיכוי של הלבנים. ביחס להשגת תואר ד"ר - הסיכוי של השחורים הוא רק 15% מהסיכוי של הלבנים. גם בלימודי המשפט - כמות הסטונדים השחורים שנכשל הוא פי שניים ביחס ללבנים, ורק מחצית מהבוגרים השחורים עומדים במבחני לשכות עורכי הדין.

במקום שכול סטודנט יילך למוסד אקדמי שמתאים לו מבחינת רמת הלימודים והישגיו בבחינות, שלחו מספר גדול של שחורים למקומות שלא היה להם סיכוי להצליח (כדי להיטיב אימם, הכוונות תמיד טובות!). הנסיון להעדיף את מראית העין (מספר השחורים שמתקבלים) על פני התוכן (הכמות שמצליחים) נועד לכשלון ברור מראש, ואת זאת זועקים מאז ומתמיד מתנגדי האפליה המתקנת. עכשיו יש סטטיסטיקות שמוכיחות את זה. בכול זאת, מי שמתנגד לאפליה גזעית (מתקנת או לא) קוראים לו בשמות גנאי (גזען). מדיניות האפלייה הגזעית (המתקנת) נמשכת.

האפליה הגזעית (התייחסות לאדם על פי צבע העור) היא פסולה לחלוטין מבחינה מוסרית, ולא חשוב באיזה כיוון האפלייה ומה מטרה (הצדקנית) המוצהרת של המעשה המפלה.

יעקב

מבקר המדינה כותב בדו"ח שלו על הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים:

"הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים הוקמה ב-2007, כדי לשנות את המדיניות להפחתת תאונות הדרכים בישראל ולרכז את הפעולות של הגופים השונים- משטרה, משרד התחבורה, בתי המשפט, העיריות וכוחות ההצלה. זאת, באמצעות פיקוח, ביקורת, ואחריות על התקציב לו הן זוכות ומועבר דרכה. "

הגברת הבטיחות בדרכים היא מטרה ראויה, אבל אין זה אומר שלכול מטרה ראויה צריכים לרוץ להקים "רשות לאומית" עם מנגנונים, וכוח אדם, ותקציב, ורכבים צמודים, ונסיעות לכנסים בחו"ל. הרשות, כמו מרבית הרשויות במדינה (רשות השידור, רשות החשמל) אינה אלא מקור לג'ובים ותנאים טובים של מקורבים פוליטיים. זה אופייה של המערכת הפוליטית שלנו - שהרוצים להבחר לתפקידי מפתח במדינה צריכים לבנות לעצמם צבא של תומכים פוליטיים באמצעות חלוקת ג'ובים על חשבון הציבור.

תאונות דרכים תמיד תהיינה, שום דבר לא יעזור. תאונות הדרכים לא תיעלמנה פתאום בצפרירי הבוקר.

ניתן אולי להפחית מעט את מספר התאונות. כדי להפחית מספיק שמשרד התשתיות, הממונה על בניית כבישים, יקבל מהמחשב של המשטרה את הסטטיסטיקות על התאונות, יזהה  המקומות שבהם היו הרבה תאונות, ויכוון תקציב לשיפור הבטיחות באותם כבישים - כמו לבנות כבישים כפולים עם אי הפרדה באמצע. בשביל לעשות העבודה החשובה הזאת, צריך מהנדס אחד בלבד, במשרה חלקית (תוך העשרות המועסקים במילא במשרד התשתיות).

אנו לא צריכים "רשות לאומית לבטיחות בדרכים" שהיא רשות לאומית לחלוקת ג'ובים. (זוכרים את צחי הנגבי?).

המבקר, כרגיל, ממליץ תמיד ל"תקן" את אשר אינו ניתן לתיקון, ולעולם לא ימליץ לשנות משהו ממשי. בס"ה גם לו יש ג'וב טוב, וגם את זה חשוב לשמור.

יעקב

המועמד הכי ליברטאני (או ליברטארי) לנשיאות ארה"ב הוא ללא ספק רון פול. זה לא פרצוף חדש, הוא היה מועמד לנשיאות של המפלגה הזעירה הליברטאנית בשנות ה 1980, ומועמד נצחי של הרפובליקנים בכול מערכות הבחירות של המאה ה 21 .

עמדותיו בנושאי כלכלה הן הכי קרובות לשיטת השוק החופשי. כך הוא, למשל, דורש את ביטול הבנק המרכזי, הפד. End the Fed היא סיסמתו. עמדותיו עקביות בעד הורדת מיסים וסגירת משרדי ממשלה מיותרים (כמו משרד החינוך). הוא חסיד עיקבי של אינטרפרטציה ישירה ומילולית של חוקת ארה"ב, והקפדה על ציות לה. הוא מתנגד בחריפות לכול מעורבות צבאית אמריקאית בעולם, קורה להחזרת כול החיילים הביתה, וביטול סיוע החוץ, כולל של ישראל. "ישראל מספיק גדולה וחזקה כדי לדאוג לעצמה, התלות באמריקה פוגע בה" הוא טוען.

עד כאן העמדות היותר סבירות שלו.

בנושאים אחדים (בעיקר מדיניות חוץ) יש לו ממש דעות מוזרות, אני הייתי אומר - נגועות בבורות מחלטת וחוסר הבנה. דעות שהופכות אותו, בעיני לקוקו.

הנה למשל:

"המועמד הרפובליקני לנשיאות, רון פול מציע לארה"ב לשנות את מדיניותה כלפי איראן וטוען כי "ידידות", ולא סנקציות, ישפרו את היחסים ויובילו לשלום. ציר בית הנבחרים מטקסס, שנחשב ל"עוף מוזר" בקרב המועמדים הרפובליקנים לנשיאות, אמר היום (יום א') כי הפחד מתוכנית הגרעין האיראנית "נופח מעבר לכל פרופורציה"."

הבן אדם מנותק מהמציאות, לא מבין איפה הוא חי, לפחות לא בנושאי חוץ. דווקא בנקודה זו הוא יותר דומה לאובמה, ולהרבה אמריקאים אחרים שלא מתעניינים ולא יודעים מה קורה מחוץ לארה"ב.

יעקב