לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

קו ישר


איך נהיה למדינה העשירה בעולם? המכשול: אופי המשטר הכלכלי-פוליטי ותפיסת העולם הסוציאליסטית, סקטור ציבורי ופוליטי ענק, פעילויות מיותרות ומימון מאות אלפי "אוכלי חינם". הבלוג ידון במבנה חלופי למדינת ישראל: כלכלה חופשית ופרטית. הדרך היחידה לשגשוג.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ£ֳ®ֳ¥ֳ·ֳ¸ֳ¨ֳ©ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

ברני והדונלד אחים.


ברני סנדרס הוא הסוציאליסט היהודי הזקן (74, אפילו זקן ממני) שעדיין מתמודד מול הילרי קלינטון במוקדמות הדמוקרטיות לנשיאות בארה"ב. הוא הפתיע את כולם בהישגיו בקלפי עד כה, אבל זה לא כול כך מפתיע אם חושבים על המועמדת הבלתי נסבלת שנגדה הוא מתמודד. 

 

לברני ולליצן העשיר והערמומי מניו יורק (טראמפ) יש לפחות נקודת הסכמה משותפת אחת: שניהם מדברים בגנות ה"גלובליזציה" (כלומר הסחר החופשי), ומאשימים את סין בצרות של ארה"ב. הם טוענים שהייבוא הזול ממנה הורס את מפעלי התעשייה בארה"ב, גורם לאבטלה, ופוגע ב"מעמד הפועלים". זה, כמובן לא נכון, אבל הרבה אמריקאים, בייחוד העניים, שמחים להאשים מישהו אחר בצרותיהם (הסינים או המקסיקנים), ושמחים לתת את קולם לאבא הגדול והמיטיב שמבטיח ש"שיעשה את ארה"ב שוב לגדולה" (שיהפוך אותה שוב לגן עדן).  זו סיסמת הבחירות של טראמפ.

 

זה פשוט לא נכון, מסביר קווין וויליאמסון. 

Trump campaign sign in rural South Carolina. (Sean Rayford/Getty)

 

התעשייה האמריקאית פורחת ומשגשגת. זו עובדה כלכלית ברורה ובלתי ניתנת לערעור, אך היא, משום מה, לא ידועה בציבור הרחב. כולם חושבים שהתעשייה מתדרדרת והמפעלים נסגרים וזה לא נכון.

 

האמונה השגויה נובעת מכמה סיבות: אחת: התעשייה העכשווית אכן מעסיקה פחות עובדים, אבל זה בזכות האוטומציה, ובזכות העלייה בפריון העבודה, ולא בגלל ירידה בהיקפי הייצור. שנית: התעשייה לא מייצרת מוצרי צריכה, את רוב המוצרים האלה, אותם רואים בעין על מדפי החנויות, מייבאים מסין. התעשייה האמריקאית מייצרת מוצרי הון: מכונות מתוחכמות, מוצרים גדולים בעלי ערך מוסף גבוה (למשל מטוסי נוסעים, רובוטים תעשייתיים וכדומה). באשר לסין - אכן יש לארה"ב גרעון גדול במסחר עם סין (היא קונה הרבה יותר מאשר היא מוכרת). הסיבה לכך היא העוני של הסיני הממוצע, המרוויח רק כ 9000 דולר לשנה (לעומת כ 50,000 בארה"ב). לסינים פשוט אין כסף כדי לקנות הרבה מוצרים בארה"ב. (הם כן קונים הרבה תוצרת חקלאית, כמו פולי סויה). 

תוסיפו לכך את הרומנטיקה מוטעית על אותם "ימי זוהר" של העבר (כאשר אמריקה הייתה גדולה). אם אתם רוצים את אותם משכורות שהתעשייה שילמה לעובדיה בימי הזוהר של שנות החמישים - אתם תחזרו לרמת החיים של שנות החמישים... בטח לא "עתיד מזהיר". זה בערך המקום אליו מובילה הנוסטלגיה של ברני והדמאגוגיה של הדונלד.

 

הגלובליזציה והסחר החופשי הביא לעלייה גדולה ברמת החיים בעשורים האחרונים. המוצרים הזולים, מסין, הגבירו את כוח הקנייה של האמריקאי, והעלו את רמת חייו. פגיעה בסחר החופשי רק תגביר את העוני. יש אנשים שנפגעים מהשינויים הדינמיים והתמידיים של הנוף הכלכלי, אבל אלה שנהנים מכך רבים הרבה יותר. 

 

קל למכור אנשים לוקשים. קל למכור את האשלייה שהאבא הטוב והמיטיב (ברני או דונלד) "יעשה סדר בברדק" ויבוא ויפתור להם את כול הבעיות. קל להאשים את ה"אחרים" (הסינים ו/או המקסיקנים). הכוח האדיר של הדמגוגיה הוא מאפיין יסודי של "הבאג הדמוקרטי".

 

יעקב

 

 

נכתב על ידי , 6/5/2016 17:47   בקטגוריות דמוקרטיה, כלכלה, סוציאליזם, פוליטיקה בארה"ב  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



טראמפ והבאג הדמוקרטי


דונלד טראמפ הוא המועמד הרפובליקני לנשיאות בארה"ב. 

 

היה כשלון גדול בעיתונות ובתקשורת בדיווח על התופעה.

מובן מאליו שכול הפרשנים בתקשורת מזועזעים, פה אחד, כי כולם עשויים מאותו חומר אידאולוגי "ליברלי" (שם יותר עדין ל"שמאלני"). ה"מגוונות" (diversity) האופנתית כול כך (בתחום צבע העור) נעדרת לחלוטין (בתחום הרעיונות) במקצועות התקשורת (ובהרבה תחומים אחרים - כמו האקדמיה). כבר אזלו מילות הגנאי באמתחתם של העיתונאים, בכול כבר השתמשו (כלפי טראמפ): גזען, פאשיסט, דמאגוג, קיצוני, ימני ומה לא. איש מהפרשנים גם לא האמין ולא חזה שטראמפ ייבחר למועמד. הוא יותר מדי בלתי-תקין פוליטית.

 

בבועה של התקינות-הפוליטית השמאלנית שבה הם חיים, איש כמו טראמפ היה צריך להיות מועמד להוצאה להורג, לא לנשיאות. הם מזועזעים עד עומק נשמתם מהתופעה הזו, מהכפירה בתקינות- הפוליטית-השמאלית שטראמפ מרשה לעצמו להביע בפומבי ובקולי קולות. הם גם לגמרה מופתעים. איש מהעיתונאים והפרשנים הפוליטיים לא חזה את עלייתו של טראמפ. כולם חשבו שהוא בדיחה וכתבו שהדיווח עליו מקומו במדורי הבידור, שהוא ייכשל בלשונו, יישגה, יהרוס את עצמו ויעלם. כולם ניבאו נבואות מהבטן, על פי נטייתם האידאולוגית (כרגיל), ונכשלו לחלוטין בהבחנה של המציאות סביבם. הם נכשלו גם בתפקיד הבסיסי שהם אמורים למלא בחברה: להביא מידע נכון לציבור.

 

העיתונאי ג'ים רוטנברג בניו יורק טיימס (האבא של התקינות הפוליטית), מפרט את כשלי התקשורת עד כה בכיסוי המירוץ הזה, אבל עיוור לסיבה האמיתית לכשלון: ההטיה האידאולוגית של אנשי התקשורת. כולם עשויים מקשה אחת, כולם חושבים אותו דבר. כולם עיוורים מפני שהאידאולוגיה שלהם מסננת את המציאות. כולם מדווחים דיווח של עדר - את הדעה הרווחת בקרב עמיתיהם - כאילו זו המציאות, איש מהם לא מעלה בדעתו להסתכל בעיניו שלו ולראות בעצמו מה קורה.

 

התקשורת נכשלה בהבנת טיבו האמיתי של טראמפ. טראמפ הוא חריף שכל יותר מכול העיתונאים ביחד, בזה הם לא הבחינו. טראמפ קלט את רחשי הלב של הציבור (שהם שונים מאלו של העיתונאים) - והם לא הבחינו בכך. מעל לכול: טראמפ הוא ליצן, ליצן גדול. גם בזה הם לא הבחינו. הבחירות אינן משחק אינטלקטואלי ברעיונות, בו נבחר האיש החכם והמעמיק ביותר, בעל הרעיונות הנשגבים. הבחירות הן קירקס, ובקרקס, הליצן הוא המלך.  הבחירות הן משחק, והשחקן הכי טוב זוכה. 

נתון נוסף: דונלד טראמפ מימן את כול מערכת הבחירות שלו, עד כה, מכיסו הפרטי, והוציא הרבה פחות מכול מתחריו בשתי המפלגות. 

 

בטוח שהבחירות של השנה, בארה"ב עוד יספקו לנו הרבה הזדמנויות לכתוב על טראמפ. אומר כעת רק זאת: טאראמפ איננו שמרן, וגם לא ליברטאני וכנראה גם לא אדם ישר. אינני יכול להתלהב ממנו (בלשון המעטה). אבל על יריבתו הצפויה בבחירות הכלליות - הילרי קלינטון - איני יכול אלא לאמור מילה אחת: היא בלתי נסבלת. יהיה מעניין.

 

יעקב

 

 

נכתב על ידי , 5/5/2016 15:53   בקטגוריות דמוקרטיה, טירוף מערכות, עיתונות ותקשורת, פוליטיקה בארה"ב, קירקס  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אובמה נגד אייפל ונגד זכויות האדם.


סוגייה מאד מעניינת התעוררה לאחרונה הקשורה בזכויות האדם - בייחוד הזכות לפרטיות - מול סמכויות הממשלה. היא באה לידי ביטוי במאבק המשפטי והחוקי של ה FBI נגד חברת אייפל. והנשיא אובמה קפץ לתוך הוויכוח והתבטא, כמובן, בעד הממשלה, ה FBI ונגד זכויות הפרט. הוא שייך למחנה האידאולוגי שחושב שהמדינה היא מעל לכול, היא האלוהים.


הסיפור הוא פשוט: בדצמבר 2015 הייתה מתקפת טרור איסלמי בסן ברננדינו בקליפורניה, בה נהרגו 14 איש. הטרוריסטים, סעיד פארוק ואישתו נהרגו לאחר מכן בקרב עם המשטרה. האייפון של פארוק נמצא על ידי השוטרים, אבל הם לא ידעו להפעיל אותו והוא ננעל - כלומר נמנעה מהם גישה לתוכנו. ה FBI והמשטרה הוציאו צו חיפוש נגד אייפל (יצרנית המכשיר) המחייב את אייפל למסור למשטרה את כול המידע ששייך לפארוק. אייפל נענתה לצו החוקי ומסרה את המידע של פארוק שהיה שמור בענן (בשרתים של אייפל), אבל טענה שהמידע במכשיר האייפון עצמו מוצפן, ואין לאייפל "מפתח רזרבי" או אפשרות לגשת למידע זה. ה FBI הגיש תביעה בבית המשפט כדי לאלץ את אייפל להושיב צוות מומחים כדי לפענח את הצופן ולהשיג את המידע עבור הממשלה. כמו כן דרשה הממשלה (על ידי ה FBI) שאייפל תשנה את המוצר שלה (האייפון) כך שיהיה קיים "מפתח רזרבי" שבעזרתו ניתן יהיה בעתיד להיכנס לכול המידע המוצפן בכול המכשירים.


בעיה דומה מתעוררת עם אפליקציית המסרים "וואטסאפ". שופטים הוציאו צוו ציתות, המאפשר למשטרה לצותת למסרים של חשודים, אבל מסתבר שהמסרים מוצפנים. האם יכולה המדינה (המשטרה) לחייב את "וואטסאפ" (השייכת לחברת פייסבוק) לפענח עבורה את המסרים המוצפנים? האם מסוגלת וואטסאפ לפענח מסרים מוצפנים? האם ניתן לחייב את וואטסאפ למנוע הצפנת המסרים?


יש פה סוגייה מעניינת (אך משנית): האם יש זכות לממשלה לאלץ את אייפל לעבוד בשבילה - להשקיע עבודה של צוות מומחים, בהיקף לא מבוטל, כדי לפרוץ את ההצפנה.


אבל הסוגייה העיקרית היא: האם יש לאדם, כפרט, זכות לשמור על פרטיותו על ידי הצפנת המידע שלו? האם הממשלה יכולה לחייב את אייפל לשנות את המוצר, כך שלכול המכשירים יהיה קיים "מפתח רזרבי" שמאפשר גישה למידע מוצפן? האם הממשלה יכולה, או צריכה, לחוקק חוק הקובע שכול מכשיר ללא "מפתח רזרבי" הוא בלתי חוקי? האם כול יצרני המחשבים והטלפונים הניידים חייבים להפקיד בידי הממשלה "מפתח רזרבי" לכול הצופנים שבמכשירים שהם מוכרים לציבור? האם קיימת בכלל זכות לפרטיות? כי הרי - אם קיים מפתח רזרבי שנמצא בידי אחרים - אז חסל סדר פרטיות. 


אין וויכוח על כך שלממשלה ולמשטרה עניין, ואף זכות וחובה, לגשת למידע של טרוריסט רוצח, ובייחוד שהוא מת. המידע עשוי לעזור למנוע פשעים בעתיד ולהציל חיים. אבל הממשלה רוצה להטיל איסור מוחלט על החזקת מידע מוצפן, כלומר על הפרטיות, של כול האנשים כולם שאינם פושעים - בגלל המקרה הזה של הרוצח אחד. הממשלה אומרת: לא - אנו לא כופרים בזכות הפרטיות וההצפנה. מותר לכם להצפין את המידע, אבל אתם חייבים ליצור מפתח רזרבי שיהיה נגיש לממשלה באמצעות צו חיפוש של שופט. אבל, מרגע שקיים מפתח רזרבי - אין איש יכול להבטיח שאכן הוא יישמר בכספת ויהיה נגיש "רק לממשלה הטובה, ורק לפי צו של שופט". ברגע שקיים מפתח רזרבי אין לאיש שליטה מי יכול לגנוב מפתח זה ומי לא, והמידע הפרטי שלך הרבה פחות מוגן. הממשלה רוצה שלאזרחים לא יהיו סודות המוסתרים ממנה. 


הבעיה של זכויות האדם היא בעיה קשה במיוחד מול הממשלה. הממשלה היא הגוף החזק, הכוחני, הגדול, המפלצתי, שמפניו יש לאדם הצורך הגדול ביותר להתגונן. זכויותיו של אדם יכולות להירמס או להיפגע על ידי אנשים אחרים (פושעים) - ובקטע זה הוא זקוק לעזרה והגנה מצד הממשלה (המשטרה). אבל, באותה מידה, ואולי יותר, יכולות זכויותיו של אדם להיפגע ולהירמס על ידי הממשלה עצמה, אם הממשלה אינה מקפידה על סייגים וכיבוד זכויות האדם.


בעלי השקפות טוטאליטריות - כמו הנשיא אובמה - חושבים שהמדינה (או הממשלה) הוא גורם טהור וטוב, שפועל אך ורק לטובת האזרחים, ולכן - סמכויותיה של הממשלה צריכות להיות בלתי מוגבלות (המדינה היא האלוהים) - כי הוא עושה רק טוב. כלל לא חודר לתודעתם הרעיון שהמדינה יכולה להיות גוף מדכא (כפי שכול המדינות תמיד היו לאורך כול ההיסטוריה), ובמדינה "טובה" חייבים להבטיח את זכויות האדם, כפרט (זכויות הפרט) גם כנגד סמכות מוגזמת של המדינה. המדינה צריכה למצוא דרך למלא את תפקידיה המוצדקים (מלחמה בפשע), מבלי לפגוע בזכויות כלל האזרחים (שרובם ככולם אינם פושעים).


יעקב

נכתב על ידי , 13/3/2016 07:55   בקטגוריות דמוקרטיה, הגנה עצמית, זכויות האדם, מדיניות ארה"ב, משטר  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חוק הנאמנות הוא חוק מיותר, ומשרד התרבות עוד יותר.


השרה מירי רגב מציעה "חוק הנאמנות". 


תיקון החוק שמבקשת רגב להעביר, ישלול תקצוב ממי שיפגע או יבזה את דגל המדינה או סמלי המדינה, יסית לגזענות, לאלימות או טרור, יציין את יום העצמאות כיום אבל או ישלול את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.


אין שום דבר רע בחוק הזה (ביחס לחוקים רבים אחרים שקיימים במדינה). אין שום סיבה בעולם להכריח אזרחים לממן ממיסיהם (באמצעות המדינה) ביטויים שפוגעים ברגשותיהם - כמו ביזוי סמלי המדינה. האומנים המכובדים מתבקשים לבזות את המדינה (או להביע כול דעה אחרת) על חשבונם ולא על חשבון משלמי המיסים.


כול האומנים יצאו בזעקות שבר סטנדרטיות: "סתימת פיות", "פוגעים בחופש הביטוי", "פאשיזם", "משטרים אפלים". כבר התרגלנו לזה, כול יום שני וחמישי הם זועקים אותו דבר, אותן מילים, מכירים את זה בעל פה. לאומנים אלה אפשר לאמור: אתם דמאגוגים, כלומר, בעברית: שקרנים. לא פוגעים בחופש הביטוי שלכם בכלל. פוגעים (הלוואי) במימון הממשלתי שלכם. זה לא אותו דבר. לא על חופש הביטוי נלחמים האמנים אלא על הכסף הממשלתי. איש לא נולד עם זכות בסיסית שהמדינה תממן לו, על חשבון שאר האזרחים, את אומנותו, פרנסתו ואורח חייו. האומנים הם לא אנשים מיוחסים שמגיע להם כסף מאנשים אחרים (מימון ממשלתי) בגלל שהם יפים או חכמים במיוחד. שיחיו כמו כולם (איפה השוויוניות?) שיעשו מה שהם רוצים, שיתבטאו כמה שהם רוצים ואיך שהם רוצים - אבל לא במימון של הממשלה על חשבון שאר האנשים.


כעת המדינה שלנו אוכלת את פרי הבאושים של האידאולוגיה הבולשביקים ששלטה בעת הקמתה. לפי אידאולוגיה טוטאליטרית זו, המדינה צריכה לחנך ולתרבת את העם. העם הם אוסף של נבערים מטומטים, והממשלה הנעלה (שהיא האלוהים) צריכה לתרבת אותם. המדינה צריכה לדאוג "שתהיה תרבות" (קולטורה בלעז). חלילה - אם המדינה לא תעזור - לא יהיה תיאטראות איכותיים, לא תהיה מוזיקה סימפונית, לא ספרות יפה, ויהיה פה סדום ועמורה והאזרחים יהיו בורים ועמי ארצות. על בסיס אדיאולוגיה זו הוקם משרד התרבות - המביא (כביכול) תרבות להמונים הנבערים.

 

אנו לא צריכים משרד תרבות ולא שרי תרבות. אנו לא צריכים את מירי רגב. אנו לא צריכים תרבות ממשלתית בכלל.

 

יבוטל משרד התרבות, וכול ההתערבות הממשלתית בענייני תרבות (בייחוד המימון הכספי). תבוטל מירי רגב.

 

האומנים יעשו תרבות ככול שירצו ויוכלו, האנשים יקנו מכספם כמה תרבות שהם רוצים (ספרים, מחזות, קונצרטים). האמנים יחיו מההכנסות שמופעי התרבות שלהם מכניסים מהאנשים שאוהבים מופעים אלה, וקונים מרצונם כרטיסי כניסה. תהיה תרבות מסרחית. "מסחרי" זו לא מילת גנאי - "מסחרי" מציין התקשרות מרצון בין נותן שירות למקבל השירות - מציין את היחס הנכון בין אנשים חופשיים. אנו לא צריכים "תרבות מלמעלה" - תרבות בכפייה, כלומר - תרבות ממשלתית. 

 

יעקב


 


 


 


 


 



נכתב על ידי , 26/1/2016 15:17   בקטגוריות אמנות, דמוקרטיה, תרבות ובידור  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של יעקב ב-26/1/2016 22:20
 



זכויות האדם? לא מול המדינה


מסתבר שיש במדינת ישראל חוק הנקרא "חוק הסטטיסטיקה" הנותן ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה סמכות וחובה לאסוף הנתונים, לערוך ולפרסם נתונים סטטיסטיים על ישראל.


 


ברוח הבולשביסטית השוררת במדינתנו, מטיל חוק זה חובה על האזרחים לשתף פעולה ולמסור נתונים ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה. אם בא סורק אדיב ונחמד של הלשכה לביתך ושואל אותך בנימוס רב: "תספר לי על מקורות ההכנסה שלך ועל הקניות שעשית בשבוע האחרון" אתה לא יכול לענות: "זה לא עיסקך, אנא תעזוב את ביתי, בבקשה". אם תענה כך אתה צפוי לשלושה חודשי מאסר. חוק הוא חוק. אם הממשלה שואלת אתה חייב לענות. אצלנו - לאזרח יש אולי זכויות מול אזרחים אחרים אבל לא מול הממשלה. הממשלה מעל לכול. הממשלה היא האלוהים.


 


במקרה של חשד לעבירה פלילית רגילה (נגיד גניבה), אם המשטרה חוקרת אותך - עומדת לך "זכות השתיקה" - אתה לא חייב לענות. לא כן במקרה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. אם היא שואלת - אוי לך ואבוי לך אם לא תענה (שלושה חודשי מאסר).  הלשכה מבטיחה לך שהמידע שתמסור יהיה אנונימי ולא ישמש לפגיעה בך. זה יפה מאד. אז הממשלה מבטיחה - מה אתה לא מאמין לממשלה? איך אתה מעז?? שלושה חודשים בפנים על ת'חצפות. הכי טוב לאמץ את השיטה של הדתיים - להמנע מעימות חזיתי עם השלטונות ולהסתפק בתשובות מפוברקות.


 


למזלנו, יש מי שדואג לזכויות הפרט. ח"כ ישראל אייכלר הגיש הצעה לתיקון חוק הסטטיסטיקה. לדעתו עונש של שלושה חודשים בפנים מוגזם (לא מידתי), מספיק עונש של 200 ש"ח קנס. גם ח"כ אייכלר לא מודע לעקרון זכויות האדם, ואינו מאמין בו. פגיעה בזכויות האדם היא בסדר, כול עוד היא "מידתית".


 


לפי התיקון הזה עלול להתרחש התסריט הבא: סוקר אדיב בא לביתי ושואל בנימוס:


"כמה כסף הרווחת בשנה האחרונה?". אני: "אה... בה... אני לא בדיוק זוכר, נשבע שלא יותר מדי". סוקר: "זאת התחמקות. 200 שקל קנס!" שאלה שנייה: "כמה שעונים קנית מתנה לבני משפחתך?" אני: "לא זוכר, אולי שניים, אולי שלושה, אבל אני נשבע, הם היו שעונים פושטים, ב 50 ש"ח". סוקר: "כמה בדיוק? לא זוכר? אתה צוחק ממני? עוד 200 ש"ח קנס!"


 


הנה התיקון שאני מציע לחוק הסטטיסטיקה: לסוקר מטעם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יהיו בדיוק אותן זכויות כמו לסוקר מכול גוף (פרטי) או אדם פרטי אחר - למשל: מכונים לסקרי דעת קהל. לכול אזרח תהיה הזכות האלמנטרית להגיד: "לא מעוניין לענות" ובזה נגמר העניין. (יש כמובן גם זכות להגיד "עוף לי מהעניים" אבל אי אפשר לחייב אדם להשתמש בנוסח זה).


 


יעקב


 


 


 

נכתב על ידי , 24/12/2015 17:52   בקטגוריות דמוקרטיה, זכויות האדם, חוק, משטר  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פוטין ה"חברתי"


בעלי האידאולוגיה ה"חברתית" בארץ (בתה של האידאולוגיה המרקסיסטית) לא סובלים את ה"טייקונים". מי שמתעשר, לפי האידאולוגיה הזו, הוא בהכרח רשע ופושע. הוא התעשר או מניצול ה"פועלים" (הפרולטריון) - כמו שטוען המרקסיזם, או מגניבה, או מ"הון שילטון" - דהיינו משוד האנשים הפשוטים בעזרת מנגנון המדינה המושחת. מי שעשיר פושע לפי הגדרה - לא יכול להיות אחרת, לפי האידאולוגיה הזו. בנוסף לכול פשעיו הוא גם "לא שיוויוני" .


 


לא קיים, בהשקפת עולם זו, עשיר שהתעשר בזכות, יזם שפיתח מפעילים כלכליים, יצר עסקים חדשים, פיתח רעיונות חדשים - כול זה לא קיים אצל ה"חברתיים". יצחק תשובה - מה חטאו? הוא העז להשקיע ולגלות את הגז "של מדינת ישראל" - שאיש לא ידע שהוא קיים, וגם לפתח את השדות, להקים אסדות הפקה ולהניח צנרת לחוף. צריך לקחת מהרשע הזה את הכול כי הוא מעיז להיות עשיר, ועשיר הוא כידוע רשע.


 


עוד אחד "חברתי", שלא אוהב אוליגרכים עשירים (חוץ מהחברים שלו), הוא וולדימיר פוטין. גם הוא לא יכול היה לסבול שיזמים פרטיים יפתחו את שדות הנפט והגז של רוסיה. אז הוא השתלט חזרה על שדות הנפט והגז והחזיר אותם לבעלות ממשלתית, אחרי שקודם הופרטו והיו בבעלות פרטית. את ה"אוליגרכים" שהעזו לדרוש דמוקרטיה, ואף לעסוק בפעילות פוליטית שלח לכלא (חודורקובסקי). אף אחד לא יעז לקרוא תגר על שילטונו המוחלט של פוטין. אוליגרכים אחרים הוגלו או נרצחו, או הוגלו ונרצחו בגלות (ברזובסקי). סדר צריך להיות - המדינה, אמא רוסיה, היא מעל לכול. ואמא רוסיה "זה אני" לפי השקפת פוטין. עכשיו כול חברות הנפט והבנקים הגדולים הם בידי הממשלה, כלומר בידי חבריו של פוטין, שתומכים בו ומחזקים את שלטונו, והוא גומל להם במשרות שמנות ונוחות.


 


לפי ספרי האזרחות, והאמונות האוטופיות של ה"חברתיים" - המדינה דואגת לעם, ומשקיעה בבריאות, חינוך ורווחה. במציאות (גם שלנו וגם של פוטין) המדינה משרתת בעיקר את השולטים בה - את הפוליטיקאים. מה עשה פוטין ומדינתו עם כול הכסף שזרם לקופת המדינה מהנפט והגז? הגדיל את המשרות הציבוריות, שאותם חילק למקורביו.


 


 



הוא הגדיל את מספר עובדי המדינה. אלה שחיים על כספי הציבור.


וכעת, כשמחירי הנפט והגז ירדו, והכנסותיה של רוסיה קטנו - מה עושים? אי אפשר לפטר, בין לילה, את מנגנון הפקידות המנופח שנוצר בעת השפע. אז נכנסים לגרעונות, ולאינפלציה.


 


רבים במדינה שלנו חושבים כמו פוטין. טייקונים ואוליגרכים זה רע, אבל מדינה בעלת כוח גדול (נוסח רוסיה של פוטין) זה טוב, כי "המדינה היא של כולנו". לא חשוב כמה שהיא מושחתת וכמה שהיא מחלקת כספים למקורבים ולקבוצות לחץ פוליטיות. מדינה זה "טוב" - טייקון זה רע, ודי!


 


יעקב


 


 

נכתב על ידי , 4/12/2015 15:09   בקטגוריות דמוקרטיה, כלכלה, סוציאליזם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סין כופרת בזכות הלידה


כותרות גדולות מכריזות "היסטוריה - סין מבטלת את מדיניות הילד האחד". מאז 1979 התירה ממשלת סין לכול זוג להוליד רק ילד אחד, כעת הם היודיעו על שינוי המדיניות - המדינה תתיר כעת הולדת שני ילדים.


זהו שינוי מספרי, ושינוי קוסמטי - לא שינוי מהותי, רעיוני, מחשבתי. סין הייתה ונשארה מדינה קומוניסטית - המבוססת על האידאולוגיה הקומוניסטית-מרקסיסתית. האידאולוגיה הזו כופרת בהיות האדם (כפרט) יישות עצמאית, בעלת ייחוד וזכויות. רק הקולקטיב קיים, והקולקטיב - המיוצג על ידי המדינה. המדינה היא הריבון, היא האלוהים. הפרט הוא גרגיר אבק, חסר חשיבות וזכויות, הוא לא-יישות, הוא כלום, לא קיים.


סין אומנם סטתה סטייה מהותית מהאידאולוגיה המרקסיסטית, בזאת שהתירה בעלות פרטית על אמצעי הייצור, בעצם בעלות פרטית על כול דבר חומרי. בכך היא יצרה כלכלה מאד קפיטליסטית ומאד פורייה ומצליחה. אבל סין רחוקה מלהיות מדינה של כלכלה חופשית - מרבית החברות הגדולות והבנקים הם ממשלתיים, והממשלה עדיין מנהלת את הכלכלה מלמעלה, עם תכניות חומש. היא לא שינתה את האמונה הבסיסית והעיקרית של המרקסיסם - שהמידנה היא מעל לכול, והאדם, כפרט חסר חשיבות, חסר זכויות, חסר ערך.


הדבקות האידאולוגית באפסות האדם מתבטא גם בהחלטה החדשה להתיר לזוגות להביא שני ילדים - לעומת ילד אחד בעבר. במדינה חופשית, המאמינה בעליונותו של הפרט, ובזכויותיו - עניין המשפחה, היחסים בני בני הזוג והילודה הוא כולו בתחום ההכרעה הבלעדית של הפרט. זכותו של הפרט לחיות מבלי שמישהו - בייחוד לא המדינה - יכתיב לו את התנהגותו בעניינים פרטיים אלה. זכותו של הפרט לחתור לאושרו בדרכו שלו, ללא הפרעה וכפייה מצד אחרים. עיקרון זה, הסותר את הגישה הקולקטיביסטית-קומוניסטית לא מקובל על מנהיגי סין.


את החוק הראשון, הדרקוני, בדבר ילד אחד - הנהיג רודן סין, דנג שאופינג, ב 1979 מתוך רצון להקל על העוני הנוראי של הסינים. הוא חשב שהעוני נגרם על ידי ריבוי האוכלוסייה (באותו זמן - ממצוע הילידים למשפחה היה 3), ובעיית העוני תיפתר אם יהיה פחות ילדים (ופחות אנשים). האנשים היו לדעתו הבעיה - והפתרון - להקטין את כמות האנשים, בכוח. כמו הקומוניסטיים בכול הארצות (בייחוד ברה"מ) עסקו גם הסינים ב"פתרון" בעיית "האנשים" (העוני) על ידי רצח של עשרות מיליוני בני אדם, וכאשר זה לא הספיק ולא שיפר את העוני - החליטו על אכיפת חוק הילד האחד. זו שיטה אכזרית של פלישה לבטן האישה, ביצוע הפלות בכפייה, ורצח האנשים בטרם נולדו. הכול בשם "טובת הכלל" ועל סמך החוכמה האינסופית והסמכות האינסופית של "המדינה" - כלומר של הרודן התורן, שהוא, בשם המדינה, האלוהים.


בברה"מ נלחמו בבעיית העוני, והמחסור בדיור, באותה שיטה - שליחה של עשרות מיליוני בני אדם למחנות של עבודות כפייה בסיביר (לגולאג), ולמוות. הרצח שימש כמכשיר להקלה של מצוקות כלכליות, מתוך אמונה אידאולוגית שבני האדם (רבים מהם) מיותרים, והעושר והאושר יגיעו כאשר ידללו את האנשים, ויהיו פחות אנשים.


הם לא הבינו שהעוני נובע בדיוק מהשיטה הקומוניסטית - שיטה שמרכזת את כול הסמכויות בידי רודן אחד, ולא מאפשרת לבני אדם לפעול בצורה חופשית למען התפתחותם ורווחתם. הם לא הבינו שהעוני הוא תוצאה ישירה של השיטה  שלא מאפשרת לבני האדם לפעול ולהתקיים בכוחות עצמם. דנג שיאופינג הבין זאת במקצת, והנהיג את הרפורמות הקפיטליסטיות בסין, שהתירו לאנשים פעילות כלכלית יותר חופשית (ובעלות על קניין), יחד עם זאת הוא הנהיג את מדיניות הילד האחד, כי חשב שגם זה יעזור. מיותר לציין שכול האנשים ה"מתקדמים" במערב (השמאל) מחאו כפיים והריעו תרועות גדולות של תמיכה במדיניות ה"חכמה" וה"מתקדמת" (והאכזרית בצורה קיצונית) של ילד אחד.  


לחוק הילד האחד היו גם תוצאות "לא צפויות", "לא מכוונות" - unintended consequences - כמו שיש לכול שיגעון. התוצאה היא שבסין, היום, יש אוכלוסייה מזדקנת, ואין מי שיתמוך בזקנים - אין מי שיעבוד ויחזיק את מערכת הכלכלה והייצור. מעריכים שעד שנת 2050 יהיו יותר זקנים בסין מאשר צעירים. יש גם חוסר איזון בין נשים לגברים. יש בסין 25 מיליון יותר גברים מאשר נשים - זה נובע מכך שהמשפחות העדיפו שהילד האחד שלהם יהיה בן ולא בת. כול הגברים האלה נידונו לחיי בדידות ללא יכולת להקים משפחה. [הם ייאלצו לאמץ את האופנה המערבית של נישואים חד מיניים].


גם כאשר הבינו את הבעיות המעשיות (מעבר לבעיית האכזריות מהותית) של חוק הילד האחד, לא נסוגו הסינים מהעמדה המרכזית - האידאולוגיה הקולקטיביסטית, והותירו על כנו את העקרון שהמדינה מעל לכול, והמדינה תתערב בנעשה ברחמה של האישה, והמדינה תקבע הכול. הם רק מתירים עכשיו, ברוב טובם ורוחב ליבם - הם מתירים ללדת שני ילדים. אחרי הילד השני - חזרה להפלות, בכוח.


כול הפרשנים המלומדים והחכמים במערב - המסבירים את הסיבות לשינוי החוק מילד אחד לשני ילדים (הזדקנות האוכלוסייה). איש מהם לא כותב על האכזיות הקיצונית של התערבות המדינה בענייני המשפחה, על הכפייה הכוחנית הזוועתית נגד האדם, על האופי הרצחני של הקולקטיביסם הקומוניסטי. איש מהם לא מבין בכלל את הבעיה המהותית ולא מגנה את האידאולוגיה הקולקטיביסטית העושה מהמדינה אלוהים ומהאדם אפס. איש מהם לא מבין שזו בעיה של זכויות אדם, וזכויות הפרט - ולא בעיה של "מה טוב למדינה".


יעקב

נכתב על ידי , 30/10/2015 13:02   בקטגוריות דמוקרטיה, זכויות האדם, סין  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הפסקות החשמל - בזיון אידאולוגי


"בזיון לאומי" מכריזה כותרת בוואינט על הפסקות החשמל. זה בזיון אידאולוגי - תוצאה של האידאולוגיה השלטת במדינה - האידאולוגיה הסוציאליסטית.


עשרות אלפים מתושבי ישראל סבלו ועדיין סובלים, השבוע, מהפסקות חשמל שערוריתיות, שנמשכות לעיתים 3 יממות. הנזקים עצומים. מפעלים ומשרדים לא עובדים, אוכל התקלקל במקררים, נכים לא יכולים להגיע הביתה או לצאת ממנו בגלל עצירת המעליות, רמזורים לא עובדים, אנדרלמוסיה גמורה.

 

זה מהשמיים, אומרים בחברת החשמל - פגע טבע, כוח עליון. לא נכון אומר מנכ"ל חברת החשמל: "ארגון העובדים הפעיל עיצומים". וועדת הכנסת קיימה ישיבת חרום, ראשי הערים שיגרו מכתבים לראש הממשלה, מבקר המדינה חוקר.


אין פה הרבה מה לחקור, העניין ברור לגמרה וכול אדם בישראל יודע בדיוק את הסיבה לשערורייה: ההשתוללות חסרת הרסן של עובדי חברת החשמל. אומנם החוטים נקרעו בעיקבות הסופה (פגע טבע), אבל האיטיות בה מתבצעים התיקונים היא פגע של עובדי חברת החשמל לא של הטבע. 

 

אנו, במדינת ישראל, שבויים בידי אידיאולוגיה סוציאליסטית מיושנת ומשחיתה, שרואה ב"עובדים" דבר קדוש, לא חשוב כמה עשירים, חזיריים, פוגעניים ומושחתים הם. האידיולוגיה רואה ב"שביתה" דבר קדוש (שבוייה בידי מושגים מהמאה ה 19) בעוד השביתה אינה אלא כלי בידי השכבה הכי עשירה וחזירית במדינה (וועדי העובדים הגדולים) כדי להתעלל בכלל הציבור. המידנה - שאמורה להגן על הזכויות של כול תושבי המדינה ניצבת חסרת אונים מול חבורת הבריונים המשתוללת.


אנו צריכים לעשות סוויצ' אידאולוגי חד, ולשנות, בעיקבות זאת את חוקי המדינה והתנהלות הממשלות.


במדינות הקומוניסטיות, בברה"מ לשעבר, מדינות מזרח אירופה וקובה (עדיין היום) לא הייתה קיימת זכות השביתה. איש לא יכל לשבות, מי  ששבת נשלח לסיביר או הוצא להורג. ההגיון היה פשוט (וגם נכון): כול המפעלים (אמצעי הייצור) היו של העם (של הממשלה). לא ייתכן לשבות נגד העם. אנו חייבים לאמץ עקרון נכון זה במדינתנו: חברת החשמל איננה חברה פרטית השייכת לקפיטליסט חזירי ונצלן, שמתעשר מניצול הפועלים המסכנים והעניים של חברת החשמל. חברת החשמל היא ממשלתית. היא שייכת לעם. אסור לשבות נגד העם. אסור לעשות נזקים שערורייתיים לעם. ה"פועלים" של חברת חשמל אינם עניים ומנוצלים, הם השכבה העשירה ביותר בישראל, מרוויחים לפחות פי 10 משכר מינימום, עם משכורות והטבות בשמיים, ושום דבר לא מספיק להם - תמיד הם דורשים יותר ומצפצפים על חוקי הכנסת וצווים של בתי המשפט כדי להגן על "זכויותיהם" הקדושות - קרי הזכות לסחוט מהציבור כמה שבא להם.


צריכים לחוקק חוק האוסר לחלוטין שביתות במגזר הציבורי והממשלתי. אסור לשבות בחברת החשמל, בבתי חולים, בבתי ספר, בביטוח הלאומי או בלשכת העבודה, או בנמלים ושדות התעופה, או בעיריות ובאיסוף הזבל. אסור לשבות נגד העם, ולגרום סבל שרירותי לאנשים חלשים וחסרי אונים (חולים, תלמידים, עניים) אנשים שאין בידם כוח או סמכות לטפל בדרישות העובדים. אסור לשבש בצורה שרירותית וחסרת רסן את חיי כול העם. כדי לחוקק חוק כזה צריך התפקחות אידאולוגית.


זכות השביתה אינה אותה פרה קדושה שהמצאיו במאה ה 19. זכות השביתה הפכה כלי בידי גופים כוחניים ואלימים כדי לסחוט עוד ועוד הטבות חזיריות מציבור אנשים חסר אונים. שימוש בכלי השביתה היא אלימות נגד אנשים חסרי ישע. המדינה אמורה להגן על זכויות האדם, תפקידה להגן על אזרחיה נגד אלימות. המדינה צריכה להפעיל את כוחה וסמכותה להגנת האיש הפשוט (כולנו). אבל כדי שתוכל לעשות זאת דרוש קודם כול  מהפך אידאולוגי - ואח"כ מהפך תחיקתי שיאסור שביתות בגופים ציבוריים. עובדים הרוצים לעבוד בשירות הציבורי יהנו מתנאי תעסוקה משופרים, ביטחון תעסוקתי (קביעות), תנאים סוציאליים (פנסיות, חופושת) טובים, אבל הם יצטרכו לוותר על שימוש באלימות השביתה. תביעות שכר יתבררו בפני "וועדה ציבורית" שתוקם לקביעת השכר במנגנון הציבורי, והחלטתיה יחייבו הן את המעסיק הציבורי והן את העובדים.


חקיקת החוק לאיסור שביתות במגזר הציבורי לא תספיק. חבורות העובדים האלימות מצפצפות על החוק, על כול חוק. חוק צריך לאכוף. השביתות לא תיעלמה לבד, ללא צעדי אכיפה תקיפים. לא ניתן למגר את תופעת האלימות של השביתות ללא שימוש בכוח המדינה. עובד שישבות (כולל שביתה איטלקית או עיצומים או "עבודה לפי הספר") יפוטר מיידית (אחרי אזהרה), על סמך תצהירים שיגישו מנהליו. [אין צורך לשלוח אותו לסיביר]. בתי המשפט ידונו על תביעות בגין פיטורים לא מוצדקים, לכאורה. יש לבטל את בתי הדין לעבודה, שמאויישים על ידי אידאולוגים סוציאליסטים, הפוסקים תמיד לטובת ה"עובד" - לא חשוב כמה עשיר, חזירי או אלים הוא, וכמה נזקים הוא גורם לחסרי ישע.


כול עוד לא יתבצע המהפך האידאולוגי-תחיקתי-ביצועי הזה - אנו נמשיך לשבת בחושך לפי שרירות ליבם של וועדי חברת החשמל.

 

תוספת:

יום (ג') פורסם כי עולה כי ועד חברת החשמל הורה לעובדים במטות החירום שהקימה ההנהלה לסיים את משמרתם ב–17:00 ולעזוב את המקום. כמו כן, אסר הוועד על ניוד עובדי תחזוקה בין מחוזות שונים. הוא לא אפשר לעובדים מאשדוד, למשל, לנסוע לרעננה כדי לסייע לחבריהם שקרסו תחת עומס התקלות בשרון. נוסף על כך, מנע הוועד מעובדי תחזוקה לסייע בחיבור חשמל לבתים, היות שזו לכאורה לא בליבת תפקידם.

 

כאילו שהיה למישהו ספק קל שבקלים שזאת התעללות בציבור מצד הוועדים של חברת החשמל...

עו"ד דן לפידור טוען שניתן לתבוע את הוועד והעובדים על הנזקים שגרמו אגב השביתה הבלתי חוקית. נו טוב... שיתבע... אני רוצה לראות את השופט שפוסק נגד "עובדים"... אני רוצה לראות את המדינה מוציאה לפועל פסק דין שכזה, ומחייבת את אנשי הוועד לשלם פיצויים מכספם הפרטי. אין מצב. אנו שבויים בידי חבורה של בריונים אלימים שמשתוללים ללא רסן, והמדינה חסרת אונים, כי היא שבויה בידי אידיאולוגיה מטורפת.


יעקב

נכתב על ידי , 27/10/2015 14:23   בקטגוריות דמוקרטיה, הגנה עצמית, זכויות האדם, סוציאליזם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הפרטת הדואר, בבריטניה


ממשלת בריטניה החלה בתהליך הפרטת הדואר שלה בשנת 2013, וכעת החליטה להשלים את התהליך ולמכור את שארית מניותיה בחברה. אחרי שהממשלה מכרה כ 70% מאחזקותיה ב 2013, תמורת כ 2 מיליארד שטרלינג, היא מכרה עוד כ 14% ביוני השנה תמורת 3/4 מיליארד שטרלינג.


בהפרטה, שהתרחשה באוקטובר 2013, נקבע שווי החברה (דואר) בכ 3.3 מיליארד סטרלינג, ו 150,000 עובדיה קיבלו בתהליך מניות בחברה.



 


ביקורת הוטחה כלפי הממשלה שהיא פראיירית ולא השיגה מחיר טוב עבור הנכס. הדבר קורה תמיד, אחרי כול הפרטה. תמיד הממשלה פראיירית ולא יודעת לעשות עסקים טובים. עוד יותר היא לא יודעת לנהל עסקים שבבעלותה, ולהפיק רווחים מעסקים, שפתאום, אחרי ההפרטה, מתחילים להרוויח הרבה.


Israel Post.svg


 


 ()


 


על הבעיות בדואר ישראל ניתן לקרוא שלל כתבות כאן. הנה מדגם: "בלגן בדואר יראל, סלולרי נעלם והדרכון עוכב", "תקלה בדואר - לא ניתן לקבל שירות בסניפים",  "ככה נראה סניף דואר - צפיפות בלתי נסבלת", וכו' וכו' וכו'. הבעיות בדואר הן הבעיות הרגילות של כול החברות הממשלתיות: גרעונות עתק, עבודה לא יעילה, שרות לקוי, בעיות עם 7000 העובדים ווועדיהם וכו'.


 


אין שום סיבה שהממשלה תתעסק בהעברת דברי דואר. ממש שום סיבה, גם לא לפי האידאולוגיה הכי סוציאליסטית-חברתית-מתקדמת שאפשר להעלות על הדעת. אם מישהו זקוק לשירות העברת מכתבים וחבילות - זבש"ו. (לא יהיה מוגזם לנחש כי אולי 90% מהשרותים של הדואר ניתנים לחברות מסחריות). שיטפל בבעיה כמיטב יכולתו. אין שום ספק שלא אלמן ישראל, ואין מה לדאוג - הדואר יגיע ליעדיו מהר יותר, בטוח יותר, ואף זול יותר, באמצעות מספר רב של חברות שיתחרו ביניהן על מתן השירות תמורת כסף.


 


בשביל מה הממשלה והציבור צריכים את הצרה הזו? חסר צרות במדינת ישראל? זו צרה אחת שניתן לפתור אותה די בקלות, כפי שהראתה ממשלת בריטניה. צריך כמובן לבטל חוקים מיושנים ואבסורדיים (ושאינם ניתנים לאכיפה) המעניקים לדואר מונופול בתחום זה או אחר. אלא, שכמו בכל התחומים, שוב מוכח חוסר יכולתה של הממשלה (כול ממשלה) לתפקד. נסיונות ההפרטה החלו עוד מימי השר מודעי ז"ל בשנת 1979-80, אבל עד היום לא צלחו בגלל מאבקים פוליטיים, אידאולוגיים ומשפטיים (כמובן... הבג"צ, אי אפשר בלי מנכ"ל המדינה - הבג"צ).


נקווה שממשלתנו תלך בדרכה של בריטניה ובכול זאת תפריט את הדואר, במהרה בימינו, אמן סלע.

 

תוספת 2.11.2015: הנה עוד כתבה טריה על חבילות שתקועות בדואר ולא מגיעות לאנשים - לדברי הדואר - בגלל איטיות העבודה של אנשי המכס.


יעקב

נכתב על ידי , 13/10/2015 14:30   בקטגוריות דמוקרטיה, טירוף מערכות, כלכלה, ניוון  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מדיניות הפליטים ופטפוטי הסרק


סיסמאות אידאולוגיות ופטפוטי סרק בלתי רציניים ובלתי מציאותיים הם הדרך האופיינית שבה מטפלות ממשלות המערב בכול הבעיות – הדוגמה האחרונה היא הבעיה האקטואלית של הפליטים. (דוגמאות אחרות – בעיית האקלים, או החוב היווני).

ממשלת הונגריה, ה"מפגרת" (בלתי תקינה פוליטית) סירבה לקבל את הפליטים, וטענה שהם עלולים לפגוע בצביונה התרבותי והחברתי של הונגריה (הפליטים הם מוסלמים). ממשלת יוון טענה, בצדק, שאין לה אפשרות כלכלית לקלוט את כול הפליטים. ממשלות גרמניה וצרפת ה"נאורות" הצהירו בשם עקרונות ההומניזם, שכול פליט הוא בן אדם, ויש חובה מוסרית לעזור לפליטים בלי הבדל גזע או דת. יופי של הצהרה! הם גם החליטו לקלוט את 160 אלף הפליטים שכבר נמצאים באירופה – על ידי חלוקתם בין מדינות אירופה לפי מכסות. גרמניה קלטה 20 אלף... הנשיא אובמה שיחרר הצהרת כוונות לפיה גם ארה"ב תקלוט 10 אלפים פליטים סוריים בשנה הקרובה... יפה מאד...

 

בתמונה: עיר טיפוסית בסוריה...

 

אלא, שבעולם יש 59.5  מיליון פליטים כרגע – לפי דו"ח נציב הפליטים של האו"מ. אז הבעיה של 160 אלף נפתרה, נשארה רק בעיה של עוד 59 מיליון ו 340 אלף פליטים.... בסוריה לבד יש כ 11 מיליון פליטים, 7 מיליון בתוך סוריה, שנעקרו מבתיהם ומחייהם, ו 4 מיליון מחוץ לסוריה, במחנות פליטים (ערי אוהלים במדבר, בחסות האו"מ) בירדן, טורקיה ולבנון. מה יהיה איתם? האו"מ מתריע שהתקציב להספקת מזון לפליטים אלה נגמר...

וחכו ותראו מה יקרה בשנה הבאה... אחרי שהידיעה נפוצה שמדינות אירופה קולטות פליטים יזרמו מיליונים, בים, ביבשה ובאוויר, ויפלשו לאירופה. מה תעשה אירופה אז? זו בעיה שאין לה סוף ואין לה פתרון.

 

טוני אבוטט, ראש ממשלת אוסטרליה (לשעבר), השמרני והבלתי תקין פוליטית, מצא שיטה משלו לטפל בפליטים – שום פליט לא יתקבל באוסטרליה, הוא הצהיר. (אוסטרליה היא מדינה ענקית המאוכלסת בדלילות). הוא הגביר את הסיורים הימיים לאורך חופיה הארוכים של אוסטרליה, והורה לצי לחסום כול ספינת פליטים, לעצור אותה מחוץ למים הטריטוריאליים, ולגרור אותה ללב ים. שום פליט לא יורשה לנחות בחופי אוסטרליה. המעטים שכן מצליחים לחדור מוגלים לאיים מרוחקים ומוחזקים במחנות מעצר. (ומה עם בג"ץ?). טוני אבוטט אמר שאם יוודע שאפשר לפלוש לאוסטרליה יגיעו לחופיה מיליונים רבים של פולשים (בעיקר מאינדונזיה הסמוכה), וייצרו בעיה שאוסטרליה לא תוכן ולא תרצה להתמודד אתה. זו גישה אכזרית, בלתי אנושית, אבל – לפחות – מציאותית – המכירה בעובדות החיים ולא מתעלמת מהן באמצעות סיסמאות ריקניות.

 

הפליטים הם בסך הכול בני אדם. אנחנו, היהודים, שרבים מאבותינו היו פליטים שחיפשו באופן נואש חוף מבטחים, לא יכולים להסכים לגישה האכזרית והבלתי אנושית של חסימת הפליטים וסירוב לקבלם או לעזור להם. במסגרת גישה רגשנית (ונכונה, וטובה) זו שיחרר בוז'י שלנו משאלה על קליטת 1000 פליטים מסוריה בישראל. הוא לא אמר מה לעשות ב 59 מיליון 499 אלף הנותרים...

 

בעיית הפליטים אין לה פתרון.... עובדה אכזרית – אבל עובדה... פטפוטי סרק צדקניים אינם הפתרון. מה תעשה גרמניה עם מיליון הפליטים (ערבים וכושים) שימשיך לנחות בחופי אירופה כול שנה, בשנים הבאות? תיק"ו.

צריך גם לזכור שאותם 59 מיליון פליטים רשמיים הם החלק החזק, העשיר, העליון, של העניים בעולם. אלו האנשים שיש להם כוח ויוזמה, וכסף כדי לברוח מארצותיהם, לשכור ספינות מבריחים, ולחפש באופן אקטיבי גורל יותר טוב. אבל, בשכונות העוני בעולם יש מאות מיליונים, אולי מיליארדים של בני אדם שחיים בתנאים עוני חמורים. הם לא פליטים כי אין להם כוח (בגלל תת תזונה) ובטח לא כסף – כדי לנסות לברוח למקום יותר טוב.

 

העולם מקום קשה. פטפוטי סרק צדקניים ומחוות סמליות – זה כול מה שאפשר לעשות. בני האדם הם בני אדם – ובתור כאלה צריך לעזור להם ככול האפשר, אבל האפשרויות מוגבלות... לא לכול בעיה יש פתרון (מרבית הבעיות אין להן פתרון).

יעקב

 

 

 

נכתב על ידי , 15/9/2015 18:56   בקטגוריות במה, דמוקרטיה, הגנה עצמית, זכויות האדם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תקינות פוליטית והאמת


נכתב על ידי , 29/6/2015 10:29   בקטגוריות דמוקרטיה, היסטוריה, השכלה, טירוף מערכות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מי צריך שרת תרבות?


בטלוויזיה סיפרו על תגובות של אמנים אחדים על מינויה של מירי רגב לשרת התרבות. לא כדאי לצטט במדויק את התגובות, כי אנו בבלוג זה לא אוהבים לנבל את הפה. התגובות היו מאד לא "תרבותיות". הן צפויות. ה"אומנים" הם כידוע שייכים רובם למחנה הציוני השמאלני השפוי, ורק טבעי שלא יתלהבו ממירי רגב. מירי רגב ה"לאומית" שמכריזה על עצמה כ"מאמינה", משתטחת על קברות צדיקים, מברכת בכותל, רחוקה מ"אמנים" אלה בהשקפותיה כרחוק מזרח ממערב. מירי רגב שרת תרבות??

 

השאלה הבסיסית היא בשביל מה צריך בכלל שר תרבות? בשביל מה מתעסקת המדינה ב"תרבות"? לא אשאל את השאלה הקשה יותר: מה זה "תרבות"? - לאומנים המצויים יש תשובה ברורה לשאלה זו: "התרבות זה אנחנו!".

 

אנשי השמאל, כמובן, אומרים: מה זאת אומרת?  אתם רוצים שהאזרחים יהיו ברברים, נבערים, חסרי תרבות? מי ינחיל להם תרבות אם לא המדינה? המדינה צריכה ל"תרבת" ולחנך את האזרחים ברוח הנכונה - רוחנו השמאלית השפויה - וחלילה לא ברוח אחרת, מפגרת דתית או הלאומנית.

 

למעשה, האומנים רוצים כסף, ופרנסה, כמו כולנו. הם רוצים שהמדינה תפרנס אותם על ידי תמיכה ב"תרבות" - כלומר בהם (התרבות זה אנחנו). הם רוצים להתקיים בנוחיות, על חשבון אחרים, מכספי המיסים של המדינה. שרת התרבות היא שממונה על חלוקת הכספים האלה ועל מינוי הוועדות למיניהם (של מקורבי האמנים) שמחליטות כיצד בדיוק מחלקים את הכסף. 

 

אני מקווה ששרת התרבות החדשה תחלק את כול תקציב התרבות למוסדות שס, לישיבות למיניהן (העוסקות גם הן בתרבות), ולקרן למורשת ז'בוטינסקי (איש תרבות מובהק, סופר והוגה). אני מקווה שה"אמנים" וחוגי השמאל ילמדו שאין לערבב תרבות בפוליטיקה. למשל מדוע זה צודק לממן מכספי המדינה תיאטרונים וקונצרטים שיותר משלושה רבעים מהאוכלוסיה לא אוהב ולא הולך אליהם? מדוע שגב' כהן מחדרה תממן את התזמורת הפילרמונית להנאתו של מר ליבוביץ' מצפון ת"א?

 

המדינה לא צריכה לעסוק בתרבות ולא לממן "תרבות" לא כזו ולא אחרת. זה לא עסק שלה. 

 

אם כן מערבבים תרבות בפוליטיקה, אז פוליטיקאים מוציאים כספי "תרבות" לפי השקפתם ולמקורביהם, והיא לא תמיד תואמת את השקפת ה"אמנים". שילמדו ה"אמנים" ואנשי השמאל ש"המדינה" זה לא תמיד הם, שאת המשחק הפוליטי יכולים לשחק גורמים רבים. 

 

אני קורא למירי רגב לעשות מעשה חרקירי, ולבטל את תקציבי התרבות למיניהם (לתיאטראות, לתזמורות וכ'). שיתקיימו נא יצרני התרבות מהמכירות לצרכני התרבות. מי שנפשו חפצה בתרבות (ואני מקווה שזה כולל את כולם) שילך להצגות ולקונצרטים, ויתמוך באמנים בקניית כרטיסים למופעים, איש איש והמופעים שהוא אוהב לפי טעמו. אפשר גם לתרום. 

 

כמובן הסיכוי שמירי רגב תבטל את תקציבי התרבות הוא אפס מוחלט. מה, היא פראיירית? בשביל מה עמלה קשה להתמנות לשרה, אם לא בשביל לחלק כסף? להרגיש את הכוח שבחלוקת כספים של אחרים?

 

תרבות זה לא עסק למדינה ולפוליטיקאים, מוטב שאנשי השמאל יקלטו את זה, ואם מירי רגב תעזור בכך, היא תבורך.

יעקב 

נכתב על ידי , 17/5/2015 13:46   בקטגוריות אמנות, דמוקרטיה, סוציאליזם, תרבות ובידור  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



גם בבריטניה הסקרים כשלו


גם בבריטניה כשלו הסקרים שנועדו לנבא תוצאות הבחירות. גם שם הם ניבאו תיקו ו "קשה לדעת" - כשלבסוף היה ניצחון שמרני גדול, עם הישג של רוב מוחלט.

גם שם התברר שהסקרים אינם אלא ניחוש על פי תחושת הבטן של הסוקרים, וגם שם, כמו אצלנו, הסוקרים הם אנשי שמאל, שמנבאים על פי האומנות האידיאולוגיות שלהם.

זה שאנשים מושפעים, ומתנהגים, על פי הרגש - על פי הקשר הרגשי שלהם לאידיאולוגיה זו או אחרת - זה ידוע, ומובן מאליו. הסיפור על "אובייקטיביות" הוא רק זה - סיפור אגדה. אין דבר כזה.

 

הטענות של הסוקרים למיניהם שהסקרים הם מדעיים כביכול - זה לוקשים - sales talk - פירסום עצמי למטרות פרנסה. 

יעקב 

נכתב על ידי , 8/5/2015 13:27   בקטגוריות דמוקרטיה, נוסטלגיה, עבודה בעיניים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



גזענות מקיר לקיר


 

הנשיא שלנו, ריבלין, והנשיא אובמה גינו את ביבי על שהאימרה שלו נגד הערבים היא גזענית.

"ריבלין על סערת "הערבים נוהרים לקלפי": אין מקום לאמירות פוצעות שכאלה"

 

ומה עם שלטי תעמולת הבחירות שלמטה? זה לא גזעני? 

אבל, כמובן, כולם יודעים שה"מחנה הציוני" (מפלגת העבודה) לא יכולים להיות גזעניים! רק ביבי יכול, ורק ביבי ראוי לגינוי משני הנשיאים היקרים שלנו, ריבלין ואובמה. ה"מחנה הציוני" הם נשמות טהורות (בעיני עצמם).

 

 

שנאת האחר ושל הפחד

 

נכתב על ידי , 22/3/2015 16:26   בקטגוריות דמוקרטיה, מדיניות ארה"ב, עבודה בעיניים  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של יעקב ב-22/3/2015 18:27
 



סקרים, מדע, תעמולה, הטיה אידאולוגית ושקרים.


הסקרים שהתפרסמו לקראת הבחירות, וגם המדגמים שהתפרסמו לאחר הבחירות נכשלו בגדול, כרגיל.

לפני הבחירות ניבאו הסקרים "מהפך" - 26 להרצוג, 19 לליכוד. מיותר לציין שזו הייתה שגיאה מהותית, נבואה שהפוכה לגמרה למה שהתרחש במציאות. קל להבין את ה"טעות" הזו. הסקרים שהתפרסמו לפני הבחירות (סקרים "מדעיים ואובייקטיביים" - מבטיחים לנו) לא היו אלא תעמולת בחירות. התקשרות ניסתה להשפיע על תוצאות הבחירות באמצעות הסקרים (בין השאר האמצעים). הם לא בחלו בשום אמצעי כדי להשפיע על הבחירות של פי ההשקפה האידאולוגית של העתונאים. העיתונאים רואים לעצמם חובה קדושה להציל את המדינה מידי ביבי, וחובה מוסרית לעשות כול שביכולתם כדי להפילו. זו זכותם, אבל אל נא ינסו למכור לוקשים על תקשורת אובייקטיבית. זאת תקשורת מגויסת.

 

יותר תמוה הכישלון החמור של המדגמים, שפורסמו לאחר סגירת הקלפיות. הם הראו 27-27 או 28-27 (לעומת תוצאה סופים 30-24). זו טעות מהותית - איך הם טעו כול כך? הן ברור שההסבר הראשון (תעמולת בחירות) לא תופס לגבי מדגמים שהתפרסמו אחרי סגירת הקלפיות. אני בטוח לגמרה ששלושת המשרדים שערכו את המדגמים (ושלושת ערוצי הטלוויזיה) עשו כול מה שביכולתם בכנות וברצינות, כדי להביא תוצאה מדויקת ככול האפשר, ולשפר את המוניטין שלהם ואת הרייטינג. בכול זאת נכשלו בגדול - איך מסבירים את זה? הסברים (ותירוצים) יש רבים. "אנשים שיקרו במדגם", "המדגם נסגר שעה וחצי לפני סגירת הקלפיות, והליכודניקים המשוגעים באו כולם להצביע ברגע האחרון, אחרי המדגם"..."התוצאות סבירות במסגרת מרווח השגיאה המקובל"... סיפורים לא חסר... ואם "בתוך מרווח השגיאה" - אז למה תמיד טועים לטובת השמאל, ואף פעם לא טעו לטובת הימין? יש בבירור בסיס ואופי אידאולוגי לטעות.

 

האמת, לדעתי, יש לחפש בתחום אחר, בתחום הטבע האנושי, בתחום הפסיכולוגיה אולי. מקובל לחשוב שהאנשים יצורים רציונליים, המסוגלים להבחין בצורה אובייקטיבית ונכונה בעובדות. זו אידיאליזציה, זה לא נכון. האנשים נשלטים על ידי אמונות, דעות, רגשות ואידיאולוגיה, ולא מסוגלים להבחין בצורה נכונה ובלתי משוחדת בעובדות המציאות. במקרה של סקרים, מדגמים ותחזיות המציאות לא ברורה וחד משמעית, הסימנים חלשים וניתנים לפירוש, הנתונים רבים ומסובכים וקשה להבינם. האדם מפעיל הערכות "שיקול דעת", ניחוש מולמד (או בלתי מלומד). האדם תמיד פועל, וחייב לפעול, בתנאי חוסר וודאות, או אפילו חוסר ידע. בכול המצבים האלה, אמונות הבטן, התחושות, הרגשות, האינסטינקטים פועלים ומשפיעים, אפילו מבלי שנהיה מודעים לחלוטין על מידת השפעתם. וגם פועל אפקט העדר - בן אדם נוטה להיות מושפע מאחרים, וליחס חשיבות למה ש"כולם אומרים" - לדעה המקובלת הרווחת, האופנתית, גם אם הדעה הזו בעצמה אינה אובייקטיבית או מבוססת. 

 

בקיצור: הסקרים והמדגמים מבוססית במקצת על נתונים, עובדות, ידע, ובמקצת על הערכות ותחושות בטן של הסוקר, ו"דעת הרחוב". זה לא מדע, זה לא אובייקטיבי, זה ניחוש. לפעמים זה מצליח ולרוב לא כול כך.

 

תופעה דומה מתרחשת גם בתחומים רבים אחרים, כמו למשל תחום המלצות התזונה, או תחום האקלים (האמונה בהתחממות הגלובאלית). גם בתחומים אלה - הרבה טענות שמוצגות כ"אמת מדעית בלתי מעורערת" אינם אלא (במידה רבה) ביטוי של אמונות ודעות קדומות (אפילו בלתי מודעות) ושל האופנה (אפקט העדר). ראו, הוזהרתם!

 

יעקב 

נכתב על ידי , 19/3/2015 10:46   בקטגוריות במה, דמוקרטיה, עיתונות ותקשורת, שמאל  
הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



השטן במוסקבה והשלומיאלים המושחתים בירושלים


תחת הכותרת "השטן ממוסקבה" (שם של ספר), כותב גיא רולניק (עורך דה-מרקר) כתבת קינה ותוכחה אורכה על השחיתות והאטימות של "כל חלקי החברה הישראלית" כביכול, על הנורמות המקולקלות בישראל שהולידו מבול של חקירות והרשעות על מקרי שחיתות של נבחרי ציבור.

 

בקולמוס קליל ורהוט מגולל רולניק את הסיפורים על הגאידמקים (ארקדי גאידמק), "אולמרטים, דנקנרים, טייקונים, אנשי המעטפות, גיבורי הנדל"ן, וכוכבי ההון-שילטון-עיתון". האנשים האלה (שחלקם צברים, לא כמו גאידמק), "השתלטו על חברות, תרמו מאות מיליונים, קנו עיתונאים, התחברו לפוליטיקאים, וכמה מהם קינחו בפשיטת רגל רעשנית." ממשיך רולניק:

 

וכן, מכיוון שהם היו משלנו, עם חיבורים עמוקים ונאמנויות ותיקות של עשרות שנים בתוך הממסד הישראלי - לפוליטיקה, לעיתונות ולאקדמיה - הם ידעו להשתמש בכסף ציבורי ובכספי פנסיות מקומיות, במונופולים לגיטימיים, בהטבות מהמדינה בהרבה יותר כישרון ואלגנטיות ממנו [מגידמאק]. ולראיה: בעוד שהוא יושב במוסקבה, מושפל ורחוק, הם עדיין מקבלים זמן מסך ואינצ׳ים בעיתונים של החברים הטובים שלהם מהימים העליזים.

 

השטן החדש, הוא, (בנוסף לקודמים, לא במקומם...) אביגדור ליברמן הרוסי, וכול הנחקרים בשחיתות ממפלגתו. אומר רולניק:

 

כמו בסיפור גאידמק, כמו עם הדנקנרים, האולמרטים, ההירשזונים או אנשי פורום החווה של משפחת שרון, אלה אינן תופעות ייחודיות ואין להן שום קשר למפלגה מסוימת או למקורותיה: זאת רק המראה שבה נשקף כל אחד מאתנו מקטן ועד גדול, מהימין ועד השמאל....

"ישראל ביתנו, כמו גאידמק, כמו אותו אוליגרך, לא המציאה כלום ולא הביאה כלום. זאת אינה פרשת ישראל ביתנו: זהו פרצופם של הפוליטיקה הישראלית ושל המגזר הציבורי הישראלי. מה שמפא״י עשתה במשך עשרות שנים, מה שהליכוד עשה בשנים שבהן היה בשלטון - הם עשו, לכאורה, בשנים האחרונות. " (הדגשה שלי) ממשיך רולניק:


ברוב חלקי המגזר הציבורי, המעסיק יותר ממיליון איש, טבועה עמוק תרבות מינויים וקידומי המקורבים. היא כל כך מושרשת עד שהיא נתפשת כמובנית מאליה. בחלק מהגופים, בעיקר בעיריות, במונופולים וברשויות גדולות, מקובל לחלוטין שיש חמולות משפחתיות או מקורבות למפלגה מסוימת, שמנהלות את הגיוסים והקידומים בארגון.

קידום או גיוס בני משפחה או סתם חברים וסידורי עבודה לקרובי משפחה של אנשים עשירים ומשפיעים לא דוקרים את העין כמו מעטפה או צ׳ק. הרבה יותר קשה לזהות אותם, אבל הם אינם שונים ערכית, אתית ומהותית: הפקיד מחליט לפי שיקול אישי ולא ענייני. טובת ההנאה בגיוס ובקידום של מקורבים יכולה לעלות למשלם המסים מיליונים רבים - לא פחות, לעתים הרבה יותר, מ״קיקבק״ שעובר למאכער שמארגן כספים לעמותה מקורבת.


רולניק מספר גם על בנימין בן אליעזר (יו"ר מפלגת העבודה, בעבר), שחוץ מהכספים שקיבל לכיסו שלא כדין לכאורה (יש המלצה להעמידו לדין), סידר ג'ובים  בחברת החשמל למקורביו, שלא על פי "כישורים".

רולניק:

"אין נושא גדול וחשוב יותר מאשר איכות הממשלה והמגזר הציבורי, יושרתם ומקצועיותם. אין מקצועיות בלי יושרה ואין יושרה בלי מקצועיות. המדד החשוב ביותר לאיכות הממשלה הוא הדרך שבה מתבצעים המינויים ומתקבלות ההחלטות: האם הם על בסיס ענייני, לגופו של נושא, על פי הכישרון - או שיש אינטרסים זרים המדריכים את הפוליטיקאי או משרת הציבור? "


ומה המסקנות של רולניק, מה הלקח וההמלצות לתיקון?

 

הנחת העבודה של הימין הכלכלי היא שמגזר ציבורי תמיד ישרת בעיקר את עצמו - את הפוליטיקאים והפקידים.  [ נכון מאד! אפילו רולניק קולט את זה!] 

ממשיך רולניק: זאת הנחה שאי אפשר לקבל  [כלומר – נמשיך להאמין באוטופיות, לא נסכים לראות את המציאות], משום שגם הכלכלנים הימניים ביותר מבינים שהמגזר הציבורי הוא היחיד שיכול לספק מוצרים ושירותים ציבוריים כמו צבא, משטרה וחינוך. 

 

מה שייך "צבא משטרה וחינוך" לכאן? נכון – המדינה צריכה לתת בטחון והגנה לאדם (צבא, משטרה, חוקים ומערכת משפט) – את זה לא יכולים לארגן אחרת. (על החינוך אפשר להתווכח). אבל אין זה אומר שהמדינה צריכה לעשות מיליון דברים נוספים שהיא עושה – נמלים, תחבורה, חשמל, מטוסים (התע"א) חברות ממשלתיות, בריאות, רגולציות בלי סוף של כול תחום פעולה בחברה, ועוד, ועוד.

כולם (כולל רולניק) רואים בדמיונם בממשלה (או במגזר הציבורי) משהו כמו אלוהים. לפי השקפתם הממשלה היא האבא הגדול שלנו, היא כול יכולה – (כול פגם היא תתקן, כול בעיה – תפתור) היא יודעת הכול והיא סופר חכמה, עושה הכול בחוכמה, ביושר, ובטוב לב, למען טובת כולם. זאת טעות. זאת אידיאליזציה, זאת אוטופיה. אין ממשלה כזו. הממשלה אינה האלוהים. הממשלה היא בסך הכול חבורה של פוליטיקאים שלומיאלים ומושחתים, שפועלים, קודם כול למען האינטרסים האישיים של עצמם. אין ממשלה אחרת, לא יכולה להיות ממשלה אחרת. הממשלה והמגזר הציבורי הם הגוף המושחת מהיסוד שהיטיב לתאר רולניק במאמרו. לא יכול להיות אחרת. זאת המציאות, להבדיל מפנטזיות ומאוויים. רולניק עצמו אומר זאת:

 

"לכן הגיע הזמן להבין שהפוליטיקאים, הישנים והחדשים, מהשמאל ומהימין, מהמרכז ומהשוליים הם האחרונים שיסמנו כיוון חדש." ... נכון! אבל אין פוליטיקאים אחרים. לא יכולים להיות אחרים. זה מה יש.


ולבסוף – הוא פונה בתוכחה כללית, ומאשים "אותנו" – דהיינו את כולנו, את "החברה הישראלית". הסיפור הזה של  "כולנו אשמים" – זה מתכון בדוק להתחמק ממסקנות, מאחריות ומשינוי. הטפות מוסר מעורפלות וריקנית נוסח "תסתכלו במראה" לא מובילות לשום מקום.

 

הממשלה מורכבת, בהכרח, ממושחתים ושלומיאלים שרודפים אינטרסים אישיים. לא יכול להיות אחרת. המסקנה יכולה להיות רק אחת: הממשלה אינה מסוגלת לבצע את כול מה שאנו היינו רוצים שתעשה. עלינו להכיר במגבלות, לתת חופש מרבי  לאנשים לפעול ללא תלות או סייגים מצד הממשלה. עלינו להגביל את תחומי הפעילות הממשלתית למינימום ההכרחי – ביטחון, משטרה, בתי משפט, חוקים.

הדבר לא מתיישב עם האידיאולוגיה של רולניק (ומרבית האנשים בישראל), והם ממשיכים לחלום על אוטופיה, על אבא טוב ומיטיב, למעלה, בממשלה, שייקח אותנו ביד, ויכוון את חיינו, יספק את צרכינו, ויפטור אותנו מאחריות, ממאמץ ומסכנות הקיום. הם ממשיכים לחיות בעולם של חלומות לא מציאותיים.

יעקב

נכתב על ידי , 26/1/2015 15:21   בקטגוריות דמוקרטיה, טירוף מערכות, משטר, סוציאליזם  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של יעקב ב-4/2/2015 00:40
 



לטביה וזכויות המויעוטים


לטביה היא רפובליקה קטנה על שפת הים הבאלטי (בירתה ריגה), אחת משלוש ה"רפובליקות הבלטיות" - לטביה, ליטה ואסטוניה. בכול אחת מהרפובליקות האלה חי עם קטן בצל העמים השכנים הגדולים והאימפריאליסטיים - גרמניה ורוסיה. העמים הבלטיים היו עצמאיים עד אמצע המאה ה 18, אולם נכבשו אז על ידי האימפריה הרוסית, שתחת שלטונה חיו עד מלחמת העולם הראשונה. עם פרוץ המהפכה הקומוניסטית והחלשותה של רוסיה זכו הרבופליקות לעצמאות מחודשת ב 1918 (אחרי מלחה"ע הראשונה), אולם, בעיקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין רוסיה הסטאליניסטית וגרמניה הנאצית, נכבשו הרפובליקות מחדש על ידי ברה"מ, ב 1940. אחרי כיבוש גרמני-נאצי בין השנים 1941-43, חזרו הרפובליקות לשלטון ברה"מ עד 1991, עת התפרקה ברה"מ והרפובליקות זכו לעצמאות מחודשת.

 

תחת שלטון רוסי התרחש התהליך הרגיל של "רוסיפיקציה" - תושבים לטבים רבים ברחו לחו"ל, אחרים הוגלו לסיביר, וכמות גדולה של מתישבים רוסים ייושבו בארץ. השפה והתרבות הלטבית דוכאו, והלימודים בבתי הספר נערכו רק ברוסית. מיותר לציין שיש שנאה גדולה של העם הלטבי כלפי רוסיה בשל הדיכוי רב השנים ממנו סבלו. מאז העצמאות התהפך הגלגל, השפה הרשמית היחידה בממשלה ובמוסדות החינוך היא הלטבית.

אבל, המלחמה בין הרוסים (שמהווים עדיין, היום, יותר מ 1/4 מהאוכלוסיה) ללטבים לא מסתיימת במלחמת תרבות ושפה. הלטבים פשוט שללו (או נמנעו מלהעניק) את האזרחות הלבטית למי שאינו דובר את השפה הלטבית. כך מצאו עצמם כ 12% מהאוכלוסיה חסרי אזרחות במדינה בה חיו, ייתכן, כמה דורות. למי שאינו אזרח לטבי אין זכות הצבעה לפרלמנט, ואינו יכול להחזיק משרות רבות בממשלה או מערכת החינוך - כלומר - הוא אזרח סוג ב'.

 

יש לנו, בלטביה, דוגמה למדינה קטנה שחיה בצילו של שכן ענק (רוסיה) ממנו סבלה רבות במשך ההיסטוריה, ובה מיעוט גדול של רוסים, שחיו, חלקם, בלטביה במשך כמה דורות, ובכול זאת משוללים זכויות אזרח פוליטיות. אין פגיעה בחופש האישי או בזכויות הקניין שלהם - רק פגיעה בזכותם הפוליטית להשתתף בבחירות, ואפליה נגדם בכול הקשור למשרות והטבות.

 

לטביה היא, מאז 2004, חברה באיחוד האירופי, ויותר חשוב - חברה בנאטו, כלומר נאטו ערב לבטחונה.

לטביה היא רק דוגמה קטנה. כמעט בכול מקום בעולם קיימות בעיות דומות עם מיעוטים אלה או אחרים. (למשל: בגרמניה - 9% מהתושבים אין להם אזרחות גרמנית).

 

יעקב

נכתב על ידי , 24/8/2014 11:41   בקטגוריות ביטחון, דמוקרטיה, היסטוריה, זכויות האדם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חילוף הנשיאים


השבוע נערך בכנסת טכס להחלפת נשיאי מדינת ישראל, שמעון פרס סיים את כהונתו, ורובי ריבלין הושבע כנשיא. הטכס היה צנוע, בהתאם לחשיבות המשרה והאישים הממלאים אותה.

 

אגב בחינת משרת הנשיא מסתבר שניתן להסיק לקח מעניין. האבות המייסידים ניסו ליצור משרה סימלית, ברמה מעל לחיים הפוליטיים, משרה חופשייה ונקייה ממאבקי כוח, משחיתות, ממחלוקות בעם. משרה שתאחד את כול העם. איך משיגים מוסד עילי אידיאלי כזה ? הפתרון שמצאו: לרוקן אותה מכול תוכן וסמכות ממשיים. משרה שאינה מחלקת תקציבים, אינה מחלקת ג'ובים למקורבים, משרה מרוחקת מכול עשייה מעשית. משרה שחייה כולה בעולם אבסטרקטי של סמלים, משרה שלא מן העולם הזה. זו המשרה הפוליטית היחידה שאינה מושחתת.

 

הפוליטיקאים כולם מבינים היטב את התורה שמנסה להפיץ אתר זה: כוח ותקציבים בידי פוליטיקאים - פירושו שחיתות, תככים, מזימות וליכלוך. אז ניסו ליצור משרה ללא כוח, ללא תקציבים וללא סמכויות - בתקווה שתהיה חופשייה מלכלוך. (למרות זאת הצליח משה קצב ללכלך גם את המשרה הצמחונית הזו).

 

הנשיא פרס היה הנשיא האידיאלי. הוא חסר כול כושר ביצועי, שחבריו הפוליטיקאים נמנעו, לאורך כול הדרך, ובחוכמה, מלבחור אותו למשרות ביצועיות חשובות. מאידך אין לו שאיפות חומריות (תאוות בצע), וגם לא הרבה תאוות כוח. כול מה שיש לו זה תאוות כבוד, ומראית עין. המשרה של הנשיא התאימה לו כמו כפפה לכף היד. הרבה כבוד, הרבה נסיעות לחול לטכסים רמים ונעלים, הרבה נאומי סרק מליציים, הרבה חיכוך בסלבריטאים. רובי ריבלין קורץ מחומר דומה, ולכן צפוי שגם הוא יהיה נשיא טוב. 

 

האם אנו זקוקים בכלל למשרה של נשיא? ללא ספק. כול הפוליטיקאים, בכול העולם, אוהבים נסיעות, פגישות וטכסים. אלינו מגיע זרם בלתי פוסק של נשיאים, שרים, חברי פרלמנט מכול העולם, וגם "חשובים" אחרים - כמו תורמי המגבית. מישהו צריך לארח את כול אלה ולפטפט איתם בארוחות ערב חגיגיות וטכסיות. ראש הממשלה אינו יכול לעשות כול זה וגם למלא את תפקידיו האחרים, אין זמן. הנשיא בהחלט עושה עבודה נחוצה. אולי לא חשובה במיחד, אבל נחוצה. הוא מוריד עומס האירוח מראש הממשלה.

 

יעקב

נכתב על ידי , 26/7/2014 16:16   בקטגוריות דמוקרטיה, ממשל, תרבות ובידור  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



המוסכניק מחיפה שהיה למיליארדר


לפני כמה חודשים, כשאר העבירו בכנסת את חוק הריכוזיות, כתבתי שה"ריכוזיות" היא מושג לקוח מהאידיאולוגיה המרקסיסטית, ושהוא מנותק מהמציאות. אין ריכוזיות, של 20 משפחות כביכול, במשק הישראלי. אין דבר כזה, הטענות האלה פשוט לא נכונות.


מניתי שורה ארוכה של יזמים שהחלו מאפס, ובנו ב 10 אצבעותיהם, ובשכלם, אימפריות כלכליות אדירות, ללא סיוע של משפחות עשירות או קשרים פוליטיים יוצאי דופן.


הנה אחד ששכחתי למנות (וודאי יש עוד רבים): שלמה שמלצר, המוסכניק מחיפה, שבנה לעצמו אימפריה כלכלית שאומדן המכירות שלה היום כ 5 מיליארד שקל, שוויה כ 2.5 מיליארד שקל, והמעסיקה כ 5000 עובדים בארץ.


שלמה שמלצר נפטר באופן פתאומי, היום, בגיל 68, יהי זכרו ברוך. (אני לא מכיר אותו אישית).


אולי באותה הזדמנות כדאי להזכיר את יוסי גביזון, ההיפי בן ה 41  מדימונה (יבל"א), שבנה את האימפריה של קרולניה למקה, ברלין, וחנויות האופנה הודיס, טופ טן. הקבוצה שלו הינה הבעלים של רשת של 174 חנויות, בארץ, ומחזור מכירות המוערך ב 450 מיליון שקל. עוד אחד שהתחיל מאפס, ובנה עצמו במו ידיו.


צעקות השבר על ריכוזיות בישראל, והחוקים הפופוליסטיים והריקניים מחוקקים בכנסת הם קשקוש אחד גדול, הריכוזיות היחידה שיש היא הריכוזיות שהממשלה משליטה בחוקיה, בתחומי החקלאות, התשתיות (חשמל, נמלים, נמלי תעופה), הבנקאות, וכדומה.


תוספת: היום, 9/7, נפטר עוד אחד מהיזמים שהזכרתי במאמר הראשון: דוד עזריאלי, ז"ל. זהו עוד אדם שהתחיל מאפס ובנה את עצמו, בכוחות עצמו, למעמד של בעל אימפריה כלכלית ששוויה מוערך ב 2.5 מיליארד דולר. הוא אחד מאנשי העסקים החשובים בישראל, והוא אינו "משפחה" או מקורב לשלטון, או "ריכוזי". הוא נולד בפולין, ניצל בשואה, בה נספתה משפחתו, עלה לארץ ב 1944 ונלחם כקצין במלחמת העצמאות. אחרי זה היגר לקנדה מפני שלא יכול היה לסבול את המשטר הסוציאליסטי המדכא במדינת ישראל הצעירה. הוא עשה הון בקנדה, וחזר לארץ בסביבות 1980, לאחר שחל שינוי בארץ, והמשטר הפך יותר ליברלי.


חוק הריכוזיות - שבעצם מציק לאנשי עסקים ומערים קשיים שרירותיים בדרך התפתחותם, הוא אחד הדברים שנובעים ממנטליות אנטי-עיסקית שמקורה בהשקפות הסוציאליסטיות. אם ימשיכו להערים קשיים ולהטריד ולהשמיץ אנשי עסקים, יחזרו אנשי העסקים להתפתח ולפתח ארצות אחרות, כמו עזריאלי בקנדה.


יעקב



 

נכתב על ידי , 8/7/2014 22:20   בקטגוריות דמוקרטיה, זכויות האדם, כלכלה, יהודים, עסקים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אנטומיה של ריכוזיות - כרטיסי אשראי


בין המונופולים הרבים, כולם מעשה ידי הממשלה והרגולציה שלה, נמנה מונופול כרטיסי האשראי - שהוא פועל יוצא וקרוב משפחה של מונופול הבנקים. כיצד זה "מונופול" אם יש 3 חברות כרטיסי אשראי ( ויזה כאל, לאומיכרד וישראכרד, בבעלות הבנקים) ? ככה זה אצלנו, מונופול גליצאי (מוסווה כאילו), 3 חברות שמנוהלות כולן על ידי הרגולטור, ומנהלות בדיוק אותו דבר, ללא תחרות, עם מחירים זהים ומתואמים. חברות כרטיסי האשראי מרוויחות כסף גדול, מאות רבות של מיליונם - ממי? מאיתנו, כול האזרחים. הן גובות עמלה מכול מי שמחזיק כרטיס (6-13 ש"ח לחודש), ועמלות של 3-5% מהסוחרים, שאותן אנו משלמים דרך מחירי המוצרים.

כרטיסי האשראי מספקים שרות חשוב, הן לקונה והן לסוחר, והם בהחלט נחוצים. אבל מה שנחוץ, כמו בכול שרות, שתהיה תחרות של ממש בין ספקים רבים. התחרות תבטיח את השרות הטוב ביותר במחיר הוגן, מבלי להעשיר כמה חברות מונופוליסטיות בצורה שרירותית. למה אין תחרות? למה אין 20 או 30 או 8 או 10 חברות שונות של כרטיסי אשראי? כי בנק ישראל לא מאפשר, כי הוא מעמיד תנאי סף גבוהים שאינם מאפשרים, למעשה, כניסת שחקנים חדשים למשחק. בנק ישראל מגן על הבייבי שלו, על הבנקים, מפני מתחרים פוטנציאליים.

 

אחרי זמן רב ודרישות רבות, פרסם בנק ישראל את התנאים להקמת כרטיסי אשראי חדשים. התנאים קשים, דרישות הון עצמי גבוהות ודרישה להלימות הון גבוהה. חוץ מזה, צריך כול מועמד לקבל גושפנקת כשרות אישית (אישור אישי מבנק ישראל). התנאים האלה למעשה אינם מאפשרים כניסת שחקנים חדשים - אינם מאפשרים מבחינת הכדאיות. על זה אמר אחד המומחים: "בתנאים הללו, אי אפשר להיכנס לשוק. התחושה היא שבבנק ישראל רצו לצאת ידי חובה, אך הם לא באמת רוצים לפתוח את שוק הסליקה לתחרות". בנק ישראל לא רוצה שינוי, לא רוצה תחרות, לא רוצה כרטיסי אשראי חדשים.

 

מדוע הוא מעמיד דרישות כול כך גבוהות, שמונעות, למעשה, תחרות? האם זו תוצאה של לחץ הטייקונים? או לחץ הבנקאים (שכזכור אינם אלא פקידי ממשלה)? לא. הגורם לרגולציה הכבדה הוא אידיאולוגי.  האידיאולוגיה הסוציאליסטית, שמקורה במרקסיזם, אומרת שכול יזם ומשקיע הוא "טייקון" דהיינו רשע מלידה, שיוצא לטרוף את השה התמים, הצרכן, האדם הפשוט, ולהתעשר על חשבונו. הרגולטור הטוב (בנק ישראל במקרה זה) צריך להגן על הציבור התמים והנבער מפני הטייקון הטורף, ולחנוק את הטייקון בעיבו, כלומר לא לאפשר הקמת עסקים חדשים. הם יודעים יותר טוב מה טוב בשבילנו וכיצד להגן עלינו (נגד רצוננו).

 

חוץ מזה - צאו וחשבו על המניעים ודפוסי החשיבה והפעולה של הרגולטור (הפקיד הממשלתי). איזה מניע יש לו לאפשר חידושים ושינויים? מה ייצא לו מהחידוש? האם יקודם? ירוויח? יקבל פרס ישראל? הרגולטור - הפקיד הממשלתי -הוא שמרן במהותו, בהכרח. הוא חושב: ככה התנהלו דברים תמיד, אם נשנה זאת מי יודע מה יקרה. מי אני שאשנה את המערכת? למה לי לקחת סיכונים? למה לי לזעזע את המערכת? אם נמשיך במה שהיה עד כה לא יבואו בטענות אלי, הן זה היה ככה תמיד, אני לא עשיתי כלום בעצמי. אני - מה אני רוצה בסך הכול? להמשיך בתפקידי בביטחה עם המשכורת הטובה, עד הפנסיה התקציבית הגבוהה, המובטחת. למה לי לסכן זאת? לא אשנה את המערכת.

 

השאלה היסודית היא בשביל מה אנו צריכים בכלל רגולטור??? בשביל מה צריך את כול הדרישות הגבוהות האלה ? למה בנק ישראל מתערב בכלל ומעמיד דרישות? האם אנו זקוקים בכלל לרגולטור (במקרה זה)?

תחשבו מה יקרה אם יקומו חמישים יזמים, ויציעו לציבור כרטיסי אשראי. למשל: רמי לוי, ושלמה אליהו ותשובה, ומיכאל גולן, ועזריאלי ועוד, ועוד. יקימו כרטיסי אשראי בלי אישור מוקדם, בלי רישיון, בלי טובות ובלי מכשולים מהממשלה ובנק ישראל. איזה אסון יקרה??? קודם כולם יציעו כטיסי אשראי בלי עמלות לצרכן. את העמלות יגבו מהסוחרים. אבל גם על הסוחרים הם ילחצו לתת הנחות למציגים כרטיסי אשראי שלהם. כול חברה תצטרך לפרט את ההון העצמי שלה, ואת התשתית שיש לה והבטחונות שהיא נותנת. הציבור (של הצרכנים והסוחרים) יצטרך לבחור את החברה שנראית לו אמינה ביותר, יציבה ביותר, ובעלת עמלות נמוכות ביותר. החיים של היזמים (בעלי חברות כרטיסי האשראי) לא יהיו קלים - הם יצטרכו למכור את המוצר שלהם, הכרטיס, לציבור. ההצלחה לא מובטחת, לא אוטומטית - היא דורשת עבודה קשה ומאמץ גדול. לא כול החברות שיקומו יצליחו בסביבה התחרותית, וישיגו נתח שוק טוב. בסופו של דבר יהיו כרטיסי אשראי שיכשלו יפשטו את הרגל. פשיטת רגל היא לא אסון, היא הדרך להפריד בין הטובים לרעים. פשיטת רגל כזו תגרום להפסד, קודל כול ליזם עצמו, שיפסיד את ההון שהשקיע בהקמת החברה. אח"כ ינזקו גם הסוחרים שלא הבחינו בזמן בחוסר היציבות של החברה. זה חלק מהחיים, בחיים אין ערבות מוחלטת וביטחון מוחלט מפני כול הפסד.

 

במקום שוק חופשי יש אצלנו רגולטור (בנק ישראל) בעל סמכות אינסופית ובלתי מוגבלת, למנוע כול תחרות, יוזמה או חידוש. הסמכות לגמרה שרירותית. הפקיד (סליחה, כלכלן) בבנק ישראל לא מבין כלום בעסקים, יש לו תואר מאוניברסיטה, אותו קיבל מפרופסורים שגם הם, מעולם לא פעלו בעסקים, אלא רק בתוך החממה של האקדמיה. פקיד זה, ללא ידע ונסיון רלוונטי, מחליט החלטות גדולות רק על פי תחושות הבטן והאידאולוגיה שלו, ומערכת התמריצים הממשלתית האומרת "אל תזעזע את המערכת, אל תחדש, אל תשנה". הגרוע מכול היא הסמכות העצומה, השרירותית, החופשיה מבקרה ומערעור, שנותנים בידי פקידים אלה. דיקטטורים אבסולוטיים. 

 

בסוף אי אפשר שלא להדגיש שוב את הנקודה העקרונית. ביסוד המצב הזה עומדת האידאולוגיה הסוציאליסטית המוטעית. היא האבא של כול ההצדקות וכול המדיניות הרגולטורית החונקת. היא השקפת העולם על הטייקון הרשע הטורף והרגולטור הטוב, שהוא לבד מציל את הציבור מידי הטורפים. האמת היא שמה שמגן על האינטרס של הציבור לקבל שרות יעיל וזול זו התחרות, ורק התחרות. הרגולטור רק פוגע בציבור על ידי הגנה על מונופולים יקרים ורעים. האידיאולוגיה השגויה הזו עולה לנו ביוקר, מאות מליוני שקלים  של רווחים מיותרים של חברות כרטיסי האשראי.

יעקב

 

 

 

נכתב על ידי , 6/1/2014 10:25   בקטגוריות בנקים, דמוקרטיה, כלכלה, כלכלה קלוקלת וכלכלה מתוקנת, סוציאליזם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
כינוי: 

בן: 64

תמונה




75,213
הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , כלכלה וצרכנות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למוטי היינריך אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מוטי היינריך ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ