קו ישר

אחד הדברים המאפיין - בהכרח - את מדינת הסעד היא תרבות הקיצבאות. אם מחלקים קיצבאות - אנשים רבים מעדיפים לחיות מקיצבאות במקום מעבודה. זה רק טבעי: תחלק סוכריות, על חשבון אחרים, והתור לסוכריות הולך וגדל כול הזמן. הקיצבאות יוצרות תרבות של תלות בקיצבאות, ושל דרישה הולכת וגוברת ליותר קיצבאות. זה כדור שלג. כול אחד אומר: אם נותנים לפלוני, מגיע גם לי.

הקיצבה שאתמקד בה הפעם היא קיצבת הנכות (או קיצבת אובדן כושר עבודה), בארה"ב.

בבריטניה עשו לפני זמן קצר ניסוי: כול מקבלי קיצבת הנכות נדרשו לעבור בדיקות רפואיות, לאישור קיום הנכות (והקיצבה). וראו זה פלא - שליש ממקבלי הקצבה לא טרחו להופיע לבדיקות וויתרו על הקיצבה. חצי מהנבדקים נמצאו כשרים לעבודה, ועוד רבע נמצאו כשרים לעבודה חלקית.

בשנת 1960 עבדה מרבית האוכלוסייה בארה"ב בעבודות פיסיות (גופניות). בכול זאת רק 0.65% מהאנשים בגיל העבודה (18-65) קיבלו קיצבאות נכות (אובדן כושר עבודה) מהביטוח הלאומי שם. היום, אחרי 50 שנה, כשרמת הבריאות של האוכלוסייה גדלה מאד, ושיעור העבודות הקשות ירד - מקבלים 5.6% קיצבאות נכות. בשנת 1960, היה מקבל קיצבה אחד על כול 134 עובדים. אחרי 50 שנה היחס הוא 1:16. מספר מקבלי הקיצבאות הוכפל כול 15 שנה, וגיל מקבלי הקיצבאות הולך ויורד. 8.6 מיליון אמריקאים קיבלו קיצבאות נכות ב 2011. 250 אלף בקשות חדשות לקיבצאות נכות מוגשות כול חודש (אבל, רק כ 150 אלף מקומות עבודה חדשים נוצרים בחודש...).

הרבה גורמים מעורבים בתופעה. עורכי דין מגישים תביעות לקיצבאות, ונהנים מתשלום כבד, מתוך הקיצבה, אם תביעתם מצליחה. הרואפים נעשו רחמנים בני רחמנים, ומה אכפת להם שהמבקשים יקבלו כסף מהמדינה? הם מנפיקים אישורים בקלות. ומעל לכול - נמצאת מאחורי המגמה המדינה. (בארה"ב המדינות השונות). מקבל קיצבת נכות נמחק מרשימת דורשי העבודה, הסטטיסטיקה של האבטלה משתפרת, והתעמולה הכוזבת על ההבראה הכלכלית מתגברת. 

לצד הגידול של הקיצבאות גדל הצורך לייבא עובדים זרים לעשות עבודות שהמקומיים "לא רוצים" לעשות, כמו עבודה בחקלאות, בבניין או בסיעוד - העבודות היצרניות והנחוצות. (בארה"ב יש מהגרים לא חוקיים כעובדים זרים). למה שהמקומיים ירצו? יותר נוח לחיות מקיצבה, בלי לעבוד.

מדינה לא יכולה להתקיים מקצבאות אלא רק מעבודה יצרנית. הגידול המתמיד בקיצבאות הוא כמו סרטן ממאיר, שהורס את המדינה מבפנים. גם אם לא ניתן לבטל קיצבאות כליל, וגם אם יש צורך לעזור למי שבאמת נזקק, צריך בכול זאת להגביל בצורה ברורה את הקיבצאות.

יעקב

ממשלות, כלומר - הפוליטיקאים, אוהבים לבזבז כסף. כולנו אוהבים, אבל לפוליטיקאים בממשלה יש את היתרון שהם מבזבזים את הכסף של אחרים, שזה בזבוז הרבה יותר מהנה. אבל הם לא מבזבזים סתם, הם לא אידיוטים. הם מבזבזים לטובת המטרות האישיות שלהם - שהן - הגדלת בסיס התמיכה הפוליטי, הגדלת כוח המפלגה, דבר שמבטיח את בחירתם מחדש. שום הוצאה כספית ממשלתית אינה חופשייה משיקולים אלה.

בשנים 2009-10 יצאה ממשלת ארה"ב בתכנית "תימרוץ" הכלכלה - זו הוצאה אדירה של 800 מיליארד דולר כדי "להציל" את המשק. את הכסף הממשלה הוציאה בהתאם למקובל - למטרות שהיא מאמינה בהן מבחינה אידאולוגית (כמו אנרגיה ירוקה), ולגופים שמקורבים לפוליטיקאים שבשלטון.

אירגון אזרחי בארה"ב בדק את התכניות של משרד האנרגיה בארה"ב שנועדו להעניק ערבות ממשלתית לחברות המפתחות טכנולוגיה ירוקה. היו שלוש תוכניות כאלה, שהעניקו, בס"ה, 34 מיליארד דולר בערבות ממשלתית. מסתבר שיש הסתברות של 95% שחברות אלה ומנהליהן העבירו תרומות נדיבות למפלגות הפוליטיות (של הממשל שנתן להם ערבויות). בין החברות שלא קיבלו ערבויות ממשלתיות - רק 35% תרמו כספים למפלגות.

ככה עובד העסק בכול העולם. הפוליטיקאים מחלקים כסף של אחרים (כסף ממשלתי) למקורביהם. המקורבים דואגים לבחירה מחדש של הפוליטיקאים ה"טובים" (טובים בשבילם). כול מי שאומר (כמו לפיד ובנט) "אנו לא כאלה, אנו לא נעניק כסף למקורבים" - אל תאמינו. אם לא "יעניקו" לא ייבחרו בפעם הבאה...

הדרך היחידה לצמצם את התופעה היא לצמצם את הפעילות הממשלתית, להקטין את התקציב, ולחלק פחות כסף של אחרים.

יעקב

תמיד מביאים את שוודיה כדוגמה למדינת סעד נאורה. הנה מאמר על שוודיה בדה-מרקר (מהאקונומיסט):

שוודיה החליטה ללבוש את "כתונת המשוגעים המוזהבת" של שמרנות תקציבית עם התחייבות לעודף תקציבי במחזור הכלכלי. החוב הלאומי שלה נפל מ-70% מהתמ"ג ב-1993 ל-37% ב-2010, והתקציב עבר מגירעון של 11% לעודף של 0.3% באותה התקופה. נתונים אלה איפשרו למדינה עם כלכלה קטנה ופתוחה להחלים במהירות מהסערה הפיננסית של 2007-2008. שוודיה גם העמידה את המערכת הפנסיונית שלה על בסיס יציב כשהחליפה מערכת של פנסיות תקציביות בפנסיות צוברות, והתאימה אותה לתוחלת חיים ארוכה.

מה שהם לא כותבים הוא ששודיה הפריטה למעשה את הביטוח הלאומי, כלומר - החסכון הפנסיוני, וגם הביטוח הלאומי אינו נעשה על ידי גוף ממשלתי כמו אצלנו. כול אחד צובר את הביטוח הלאומי שלו בקרנות חסכון אישיות, המנוהלות על ידי גופים פיננסיים פרטיים (תחת פיקוח ממשלתי). ההפרשה לחיסכון פנסיוני היא חובה, אך ניהול הכסף נעשה בקרן אישית על שם החוסך, ולא בקרן ממשלתית של המוסד לביטוח לאומי. זהו מודל שנקרא המודל הצ'ילאני, כי הוא אומץ לראשונה הצ'ילה, ב 1980.

את התעוזה העיקרית שלה הפגינה שוודיה כשיישמה מערכת חינוך אוניברסלית שהזמינה את בתי הספר הפרטיים להתחרות מול בתי הספר הציבוריים. חברות פרטיות אף הן מתחרות אחת עם השנייה על אספקת שירותי הבריאות הממשלתי לאוכלוסייה המבוגרת.

אנדרס אסלנד, כלכלן שוודי המתגורר בארה"ב, מקווה ששוודיה תהיה החלוצה ב"מודל השמרני החדש". בריאן פלמר, אנתרופולוג אמריקאי שמתגורר בשוודיה, חושש כי היא נהפכת ל"ארצות הברית של שוודמריקה".

אין ספק כי המהפכה השקטה של שוודיה הביאה עמה שינוי דרמטי בביצועים הכלכליים. שני העשורים מאז 1970 היו עשורים של ירידה: המדינה שהיתה הרביעית בעושרה בעולם ב-1970 ירדה ב-1993 כמה דרגות למקום 14, כשהשוודי הממוצע היה עני יותר מהבריטי הממוצע או מהאיטלקי הממוצע.

שני העשורים שהגיעו אחרי 1990 היו תקופה של התאוששות: התמ"ג ב-1993-2010 הגיע לממוצע של 2.7% בשנה ופריון העבודה צמח ב-2.1% בשנה, לעומת צמיחה ממוצעת של 1.9% וצמיחת פריון של 1% ב-15 המדינות הגדולות באיחוד האירופי.

 בדנמרק נמצא אחד משוקי העבודה הליברליים באירופה שמאפשר להורים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פרטיים על חשבון הציבור ולשלם על ההפרש בכספם

זה מתחיל בבחירה ובתחרות - ולא בפטרנליזם ובתכנון. לפי מדד החופש הכלכלי של מכון פרייזר הקנדי, שוודיה ופינלנד מדביקות בהדרגה את ארה"ב. הנטייה שמאלה בוטלה - במקום להרחיב את המדינה אל תוך השוק, הנורדים מרחיבים את השוק אל תוך המדינה.

בשוודיה, גם בשיא הסוציאליז, בשנות בה 1960-80 הם לא הלאימו את הכלכלה ולא ביססו אותה על חברות ממשלתיות. המגזר הכלכלי-עיסקי בשוודיה עתיר מסורת של יזמות ובעלות פרטית. הממשלה רק הטילה מיסים גבוהים כדי לממן את מדינת הסעד, אך לא הצרה את צעדיו של המגזר העסקי היצרני. למשל - אני לא חושב שבשוודיה יש משהו כמו חברת החשמל אצלנו, או שלטון הוועדים הגדולים על נכסי המדינה.

לסיום - כול מי שרוצה לחקות את המודל השוודי - אני בעד. הוא מבוסס על הפרטה של הביטוח הלאומי, החסכון הפנסיוני, החינוך והבריאות ועל הפחתה של מיסים. הוא מבוסס על יזמות עיסקית חופשית.

יעקב

בשבוע שעבר הייתה העיתונות מלאה בסיפורים על הצפיפות הנוראית בבתי החולים, על תפוסה של 150-200%, על חולים במסדרונות, מחסור באחיות ורופאים, בקיצור בלגאן במערכת הבריאות. מנהלי בתי החולים פנו בקריאה נרגשת לאנשים "תהיו בריאים! אל תבואו לחדרי המיון".

המצב אינו נובע מהזנחה מיוחדת של מערכת הבריאות שלנו, מאי תיקצוב מספיק ואי בניית מספיק בתי חולים. הדבר נובע ממהות מערכת הבריאות הציבורית. המהות היא שמספקים לאנשים שרות בחינם. כול שירות שניתן בחינם, הביקוש אליו גדול. אם לא עולה כסף - אז למה לא? כולם רוצים. תשים על המדף בחנות מוצר בחינם - כולם מתנפלים ולוקחים עד שבמהרה לא נשאר יותר.

אנו לא נתברכנו במשאבים אינסופיים. אי אפשר לבנות בתי חולים בלי סוף, ולהעסיק רופאים ואחיות בלי הגבלה. תמיד המשאבים יהיו סופיים, ותמיד יהיה צורך במנגנון לוויסות הביקושים - מי יקבל ומי לא. בשוק המנגנון הוא המחיר. אם משהו מבוקש, מחירו עולה, ואז חלק מהביקוש נעלם, כי יש שמחליטים שהמחיר הגבוה לא כדאי ואפשר לעשות משהו אחר, יותר טוב, בכסף. אבל אם השירות חינם - המחיר לא מווסת, ואז המווסת הוא התור. עומדים בתור. בתור לחדר מיון, תור לניתוח וכו'.

אנו לא רוצים שמנגנון המחיר יגרום לכך שאנשים מסוימים (העניים) ישארו ללא טיפול. אז ביטלנו את מנגנון המחיר, ועכשיו מנגנון התור הוא שגורם לאנשים להשאר ללא טיפול (אל תבואו לחדרי המיון!). אפשר ליצור בדמיון מערכת אוטופית שבה לעולם אין מחסורים, כולם מקבלים את הטיפול הכי טוב, ובחינם, והכול וורוד. אבל, אי אפשר ליצור את זה במציאות של משאבים מוגבלים.

היום היה עיתון הארץ ודה-מרקר בנו, מלא בסיפורים מופלאים על הסוציאליזם הצפוני, הסקנדינבי, שם הכול נלפא. (מאמרים מתורגמים מה"אקונומיסט"). אבל, ראו זה פלא - גם בגן העדן הסקנדינבי יש צפיפות בבתי חולים! אותם עקרונות פועלים בכול מקום.

המקום שבו אין תורים ואין מחסור, ולא אומרים ללקוח "אל תבוא" - הוא הסופרמרקטים, חנויות הבגדים והנעליים, כול העסקים המסחריים. אצלם אין לעולם מחסור, הכול יש, אין תורים.

יעקב

איך אנו יכולים לדעת בוודאות שאינפלציה גדולה צפויה בקרוב? זה די קל. צריך לקרוא מה ראש ה FED, בן ברננקי אומר.

ברננקי אמר אתמול: "איני מאמין שתהיה אינפלציה משמעותית".

כבר כתבנו פוסט ארוך על ההתבטאויות  של ברננקי בעבר. כול פעם שהוא אמר משהו, התרחש במציאות בדיוק ההיפך. זה מה שיקרה גם עם האינפלציה. ככה אמר ברננקי, ב 2005: "אינני חושב שמחירי הדירות גבוהים מדי, אינני חושב שיירדו, אינני חושב שהכלכלה תיפגע" - ואז בא המשבר הגדול של 2007-8 שנגרם כולו על ידי צניחה חופשית במחירי הדיור בארה"ב.

ברננקי (כלומר ה FED) "קונה" מדי חודש אג"חים ב 85 מיליארד דולר - כלומר מדפיס כסף בשיעור זה. הוא הודיע כעת על המשך התכנית הזו, בלי מגבלת זמן.

אבל, הוא מבטיח, לא תהיה אינפלציה... הוא אמר כך במפורש...

יעקב

נשיא קונגו הוא יוסף קאבילה, שהיה רמטכ"ל קודם. אביו, לורנט קאבילה (מרקסיסט, חבר של צ'ה גווארה בצעירותו) תפס את השילטון מידי הדיקטטור הקודם, מובוטו ססה סקו בשנת 1997, לאחר מרד ומאבק מזוין. לורנט קאבילה נרצח בשנת 2001 ובנו יוסף (שהיה הרמטכ"ל) הוכתר לנשיא. יוסף נבחר מחדש לנשיאות בבחירות בשנת 2006, הבחירות הראשונות בקונגו זה 40 שנה. האו"ם, שפיקח, אישר את תוצאות הבחירות. הוא גם נבחר לכהונה שנייה בבחירות ב 2011.

אבל, מלך קונגו הוא דן גרטלר, חרדי בן 38 מבני ברק (ראו תמונה, במשרדיו בבורסת היהלומים ברמת גן).

דן גרטלר הוא בעל ייחוס משפחתי, הוא נכבדו של משה שניצר שהיה מייסד ונשיא בורסת היהלומים בר"ג. אביו, אשר, היה שוער במכבי ת"א.

דן גרטלר החל להסתובב בקונגו ב 1997, בגיל 22, כדי לקנות ולמכור יהלומים. הוא יצר קשרים עם לורנט קאבילה, ויחסי חברות קרובים עם הנשיא הנוכחי, יוסף קאבילה, בן ה 41 (בן גילו, בערך, של גרטלר).  

היום גרטלר חולש על אימפריה של מכרות בקונגו. מלבד היהלומים יש בקונגו מחצבים רבים שהעיקרי שבהם הוא הנחושת. קיימים בקונגו מספר מכרות ומפעלי ענק לעיבוד מחצבים, בכולם יש לגרטלר חלק מכובד. הוא גם שותף בזכיונות חיפוש נפט.

עומדים את רכושו ב 2.5 מיליארד דלור. כבתבה ארוכה עליו בעיתון בלומברג, מקטרים שהעסקים לא לגמרה כשרים, והרבה הושג באמצעות שוחד, ושגרטלר גוזל את הרכוש של הכושים העניים בקונגו. גרטלר דווקא הקים בתי חולים ומפעלי צדקה, גם בקונגו וגם בארץ. ובלי גרטלר ושותפיו, היו המחצבים נשארים במעמקי האדמה, והכושים נשארים עניים. וחוץ מזה - בשום מקום בעולם ה"מתפתח" (כלומר - המפגר) לא נעשית שום עסקה ללא שוחד. יותר טוב עיסקה עם שוחד מאשר מחצבים לא מנוצלים באדמה.

גרטלר, שלא נולד דתי אלא חזר בתשובה, חי עם אישתו ו 9 ילדיהם, באושר (אני מניח), בבני ברק. הוא גם לא נולד עשיר, והשיג את הכול בכוחות עצמו.

מי שחושב שישראל היא רק מעצמת היי-טק - בא גרטלר ומוכיח שהיא מעצמה גם בתחומים אחרים. (תודה לבלומברג על הסיפור).

אותו סיפור בערך, בעברית: דה-מרקר, כלכליסט, הארץ (המספר שגרטלר נחקר ב 2009 בחשד של העברת כספים לאביגדור ליברמן).

יעקב

בעיקבות סופת סנדי בארה"ב מופיע בניו יורק טיימס מאמר ארוך על תכנית הממשלתית לביטוח נגד שיטפונות, שנמצאת בגרעון גדול. בתמונה רואים את העיירה טוקרטון, על חוף האוקיינוס בניו ג'רזי, מוצפת בעקבות ההוריקן סנדי.

הוריקן סנדי הביא להצפה ונזקים של לפחות 115 אלף בתים והרס מוחלט של אולי 20-30 אלף. כשמתרחש אסון טבע, האינסטינקט הראשון הוא שצריך לעזור לאנשים המסכנים שאיבדו את בתיהם. מצד שני - מאחר וסופות ושיטפונות אינם תופעה נדירה - נשאלת השאלה מדוע בעלי הבתים לא ביטחו את בתיהם. על זה הטענה היא "כשל שוק": כי חברות הביטוח העיסקיות (הפרטיות) מסרבות להציע ביטוח נגד שיטפון.

הטענה הזו אינה נכונה. כול חברת ביטוח תבטח כול סיכון, השאלה היא רק מה גובה הפרמיה שהיא דורשת. כנראה שהפרמיות הנדרשות - כתוצאה מחישוב הסתברות הנזק, כה גבוהות שבעלי בתים לא יכלו לעמוד בהן והעדיפו לא לבטח. הם סמכו על טוב ליבם של האזרחים שיצילו אותם, אחרי שיטפון, באמצעות כסף ממשלתי.

בגלל "כשל השוק" (כביכול), ובגלל שבמקרה אסון טבע הממשלה במילא נדרשת לעזור, החליטה הממשלה הפדראלית להקים קרן ממשלתית לביטוח מפני שטפונות. סיבה נוספת - בגלל שהממשלה מבטחת משכנתאות - היא נאלצה להציע ביטוח לבתים שעליהם ניתנה המשכנתא. כך הוקמה התכנית הפדראלית לביטוח שיטפונות בשנת 1968, והיא מחייבת את כול הבתים שעליהם רובצת משכנתא - לרכוש ביטוח פדראלי נגד שיטפונות, אם הם נמצאים על שטח שבו התרחש שיטפון כולשהו ב 100 השנים האחרונות. בתים שמחוץ לאזורים אלה רשאים גם הם לרכוש ביטוח פדראלי, אך לא חייבים.

היום יש בארה"ב 5.7 מיליון בתים שמבוטחים בביטוח שטפונות פדראלי (ביטוח חובה). הבית הממוצע משלם פרמיה של 615 דולר לשנה, אך באיזורי סיכון גבוה יותר הפרמיה מגיעה עד 1200 דולר לשנה או אפילו 3000 דולר לשנה. סכונות הביטוח הפדראלית גובה כ 3.5 מיליארד דולר בשנה כפרמיות.

אבל, הפרמיות כמובן נמוכות מדי. הוריקן קטרינה, למשל, בשנת 2005, גרם לנזקים (ותשלומי ביטוח) בסך 18 מיליארד דולר. הוא לא היה היחידי. בקיצור: תכנית הביטוח הפדראלי נמצאת בגרעון עמוק, שמכוסה על ידי "הלוואות" מהאוצר (הדפסת כסף) - כלומר - משלם המיסים. עכשיו נפל עליהם הוריקן סנדי, ובקופה אין כסף, רק גרעונות. האמונה שהממשלה יכולה לעשות טוב יותר מה שהשוק החופשי אינו יכול לעשות (כשל שוק) היא אמונה טפלה. לסיכון יש מחיר, הממשלה הפדראלית אינה יכולה לשנות את המחיר הזה, היא יכולה רק להתעלם ממנו, לגבות פרמיות נמוכות מדי, ואז לספוג הפסדים שיוטלו על כול התושבים משלמי המיסים.

הביטוח הפדראלי ה"זול" גורם ל"תוצאות בלתי מכוונות" unintended consequences, אבל בהחלט לא בלתי צפויות. העיקרית שבהם היא - עידוד בניה באזורים מועדי שיטפון, ובכך הוא גורם לגידול בנזקים. ככה מביאים בכתבה דוגמא של בית ששוויו כ 180 אלף דולר, אבל הוצף, במרוצת העשור האחרון, 15 פעמים, ועלה לחברת הביטח 1.5 מיליון דולר. בית אחר, ששוויו 116 אלף דולר, הוציא מחברת הביטוח הפדראלית כ 2 מיליון דולר בגין תביעות חוזרות על הצפות רבות.

בעיה אחרת היא תקנות הבניה. באזורי שטפון מתבקשת בנייה עמידה לשטפון - שפירושו יסודות עמוקים, ובתים מוגבהים על עמודים. אבל, תקנות הבניה הן באחריות הרשות המקומית, וזו לא ממהרת להטיל חובה של בניה יקרה על התושבים. לסוכנות הביטוח הפדראלית אין סמכות תקינה בנושא איכות הבניה. בעיה נוספת היא - שמפות האזורים המועדים להצפה (בהם חל ביטוח חובה) אינה מעודכנת, והתרחשו הצפות גם באזורים אחרים, לא מבוטחים.

אנו רואים שהטענה של "כשל שוק" בביטוח שיטפונות היא טענת סרק. הממשל הפדראלי חשב שהוא מסוגל לנהל יותר טוב את התכנית לביטח שטפונות, אבל הוא לא מסוגל. הוא מסוגל רק לנהל יותר גרוע, לגבות פרמיות נמוכות מדי, לעודד בנייה באזורים מסוכנים ומועדי שטפון, וליצור גרעונות גדולים שיוטלו על משלמי המיסים. יש לציין שחלק ניכר מהבתים בחוף הים הם בתי נופש של אנשים אמידים, אין שום סיבה שהממשלה תסבסד את הביטוח שלהם.

יעקב

תוספת:

הממשלה לא צריכה לעסוק בעיסקי ביטוח. אין זה תפקידה. השוק החופשי (באמצעות חברות הביטוח) שלח איתות ברור ונכון: אל תבנו באיזורים מועדים לשיטפון. אסור היה לממשלה לשבש את המסר הזה, ולעודד בניה באזורים מסוכנים. מי שרוצה בכול זאת לגור ליד הים, זכותו, אבל על אחריותו.

הממשלה לא צריכה לממן את שיקום כול הבתים ההרוסים באותו מקום מסוכן ליד הים. היא לא צריכה לכסות לכול האנשים את כול ההפסדים. הממשלה יכולה, לכול היותר, לעזור לאנשים עניים להשתקם, אבל במקום אחר. היא לא צריכה לעזור לאנשים עשירים לבנות מחדש את בתי הנופש שלהם ליד הים.

יעקב

פישר מוטרד מעליית מחירי הדירות. הוא הורה להוריד את המשכנתאות לדירות למקסימום 75% מהערך, אבל, לגבי דירות להשקעה (דירה שנייה ומעלה) - ל 50% בלבד.

יפה מצידו של פישר שהוא מוטרד ממחיר הדירות. אבל למה הוא מתעסק בזה ? האם הכול "פשיר" - האם הוא ממונה על מחירי הדירות במשק? האם בנק ישראל צריך להכתיב את גובה המשכנתאות? גובה המשכנתא צריך להיקבע על ידי הבנקים, לפי האינטרסים שלהם. זה סביר וזהיר שגובה המשכנתא לא יהיה יותר מ 75% מערך הנכס. אבל השיקול היחידי הוא הבטחת הכסף, לא שיקולי מאקרו של הבנק המרכזי או שיקולי הורדת מחירי הדירות במשק. הקביעה שהמשכנתא לדירות להשקעה תהיה לא יותר מ 50% היא שרירותית לחלוטין (וגם חסרת ערך מעשי כמו שמסבירה המרואיינת). 

מדוע פישר לא עושה משהו בנושא מחיר הקוטג'? או מחיר השכירות בת"א? או בשאר הנושאים האופנתיים?

פישר, כמו כול פקיד ממשלתי, מנסה לנהל את המדינה, כמה שיותר, מעבר לתפקידו. כול בעל תפקיד ממשלתי מנסה להחיל את סמכותו ותחומי פעילותו על כמה שיותר דברים. זה הטבע האנושי. ככה עושה בית המשפט העליון, ככה עושה מבקר המדינה.

נגיד הבנק המרכזי לוקח על עצמו הרבה יותר מדי פעילויות שאינן מתחום סמכותו, ואין מי שיגביל אותו או יבקר אותו. יש פה ריכוז כוח מאד לא בריא. זה לא שפישר אדם רע, חו"ח, אבל ריכוז כוח כזה אינו תקין.

יעקב

מבקר המדינה החדש, השופט יוסף שפירא מתגייס להציל את המולדת ומנסה לנהל את המדינה (במקום הממשלה) על פי השקפתו האידאולוגית. הוא הפנים היטב את משנתו של האדמו"ר השופט העליון בדימוס, אהרון ברק, שהטיף לכך שבית המשפט העליון צריך להתערב בכול דבר ולנהל את המדינה על פי האידאולוגיה שלו - של ברק. ("הכול שפיט").

השופט שפירא חושב ש"הכול בקיר" (נתון לבקרה).

מה שלא מוצא חן בעיני שפירא הוא שחלק ממחירי מוצרי החלב הוצאו מהפיקוח. שפירא גורס שיש להחזירם לפיקוח.

המבקר הדגיש, כי חלק ממחויבות המדינה לאזרחיה הוא חובתה לספק לכל אזרח ביטחון תזונתי וחיים בכבוד, תוך הבטחת צריכת מוצרי מזון בסיסיים. ההתיhקרות הקרובה במחיר מוצרי החלב, בשיעור של כ-5%, נובעת מנוסחה שהממשלה מחוייבת לה, הקשורה לעליית תשומות הייצור.

ובכן - השופט שפירא: קביעת מדיניות הפיקוח (או אי הפיקוח) היא מסמכותה הבלעדית של הממשלה. על כתפי הממשלה מוטלת האחריות לקבוע מהי הדרך הטובה ביותר "לספק לכל אזרח ביטחון תזונתי וחיים בכבוד". הסמכות לקבוע זאת לא ניתנה מבקר המדינה (הבלתי נבחר). קביעת המחיר של מוצרי החלב בוודאי שאינה בסמכות מבקר המדינה. (גם הממשלה לא צריכה לקבוע מחירים).

תפקיד המבקר הוא לתפוס גנבים מבין עובדי הציבור (לא חסר כאלה...), להתריע על שחיתויות (יש בשפע), להתריע על חריגה מנהלים, על ניהול כושל, על ביזבוזים.

אין זה תפקידו של המבקר לנסות לכפות על הממשלה מדיניות על פי השקפתו האידאולוגית.

אפשר לאמור שמבקרי המדינה, לדורותיהם, נכשלו כשלון חרוץ במילוי תפקידם, לא הצליחו להקטין את השחיתות והביזבוז הממשלתי, ולא הצליחו להביא להענשת אחראים. כול שנה הם כותבים דו"ח עבה כרס, שמגיע מיד לפח האשפה, מבלי שהוא גורם לשום שינוי בהתנהלות המבוקרים. מעולם לא פוטר או התפטר מישהו מבעלי התפקידים שכשלו, בעקבות דו"ח מבקר המדינה.

אז במקום לבצע את התפקיד שמוטל עליו - מנסה השופט שפירא להציל את המולדת, ולנהל אותה על פי השקפתו.

יעקב

הגרף למטה מראה את הגרעונות בתקציב ארה"ב. הקווים האפורים - הגרעון בפועל. הקווים האדומים והוורודים - הגרעון כפי שנצפה על ידי משרד התקציב של הקונגרס והבית הלבן, בשנת 2008. הם צפו אז שתכנית התמרוץ אומנם תיצור גרעונות גדולים בטווח קצר, אבל הכלכלה תצמח ובזכות זה הגרעונות יקטנו בעתיד.

הצמיחה הכלכלית שהייתה, מאז, מאד חלשה וחיוורת, והגרעונות נשארו הרבה יותר גבוהים מהמצופה (הגרעון הממשי - הקו האפור).

ביום שישי פורסמו סטטיסטיקות שמראות ירידה באבטלה בארה"ב - לשיעור 7.8% לעומת 8.1% בחודש הקודם. זאת אשלייה. מספר המשרות החדשות שנוצרו היה רק 114 אלף, בעוד שדרושות 300 אלף משרות חדשות כדי להעסיק את הצעירים שנוספים לכוח העבודה כול חודש. הירידה כביכול באבטלה נובע מכך שאנשים שגמרו את תקופת קבלת דמי האבטלה הפסיקו לבוא להירשם בלשכות העבודה כ"דורשי עבודה". כוח העבודה הכולל (מספר המועסקים) הולך וקטן כול הזמן, למרות גידול האוכלוסיה - דבר המראה שגדל מספר האנשים שוויתרו, בלית ברירה, על חיפוש העבודה.

מדד אחר, של המובטלים, כולל אלה המועסקים חלקית (שלא מרצונם) מגיע לשיעור 14.5% והוא לא ירד בחודש זה כלל.

מצבה של ארה"ב יחסית טוב. בספרד האבטלה הרשמית היא מעל 25%, וגם בצרפת ואנגליה היא בסביבות 11-12%, באופן קבוע, לא מהיום.

רמת החיים במערב, הולכת וקטנה. אומנם השומן הוא רב, ויש מאיפה להרזות, הם לא יהפכו לאביונים בין לילה, אבל המגמה ברורה: ההדרדרות ברמת החיים מתרחשת ובלתי נמנעת.

יעקב

"הארץ" פרסם כתבה ענקית (ודלילה בתוכן) על השופט בדמוס דן כהן, שנחשד בשחיתות, וברח לפרו.

הנה הסיפור בקיצור נמרץ:

דן כהן, יליד הארץ, 1942, היה תולעת ספרים ובעל יכולת אינטלקטואלית יוצאת דופן, בצעירותו. הוא למד משפטים, הירשים את מוריו, שאחד מהם, ד"ר זוסמן לקח אותו כמתמחה כאשר [זוסמן] התמנה לשופט בעליון. אח"כ פתח דן כהן משרד פרטי ונתן שירותים לאנשי עסקים עשירים כמו למשל האחים עופר, וגם עשה כסף טוב. בהמשך התמנה לשופט מחוזי, על ידי אותו זוסמן, והיה לשופט המחוזי הצעיר ביותר בגיל 35. כולם ניבאו לו גדולות (שופט בעליון). אולם, כאופייני לצברים, הוא היה "דוגרי", כלומר קצת גס רוח (אירופאי היה אומר: בלתי מחונך) , והסתבך בהתבטאויותיו הבוטות (כלומר הגסות). כאשר פגע בקודש הקודשים, בשופטים העליונים, נערך לו דין משמעתי (על ידי העליונים) והוא ננזף. משהציעו לו לעבור להיות שופט מחוזי בנצרת הוא העדיף להתפטר מכס המשפט.

מלבד כושרו האינטלקטואלי יוצא הדופן היה לו גם כושר חברתי יוצא דופן. כול מי ומי בישראל, במשפט, בעסקים או בפוליטיקה היו חברים שלו, שרים, שופטים עליונים וצמרת עולם העסקים היו מוזמנים דרך קבע לארוחות ערב בביתו בסביון. בתו נישאה לבנו של השופט הדגול אהרון ברק. 

קשרים חברתיים זה דבר נפלא, וגם מועיל מאד. בזכות הקשרים האלה, התמנה דן כהן לדירקטור בחברת החשמל, משרה מאד מבוקשת, שכדבריו של כהן, "כול השרים מתים למנות אליה את מקורביהם". אתם שמים לב כיצד מתמנים דירקטורים בחברות ממשלתיות: לא על פי יכולתם לפקח על ניהול החברות, אלא רק על פי קירבתם לשרים.

כהן כיהן בדירקטוריון 10 שנים, כשמינויו הוארך 3 פעמים על ידי שרים שונים, דבר המעיד על יכולת חברתית-פוליטית מרשימה. אבל הייתה לו גם יכולת מסוג אחר - יכולת כלכלית. בהיותו דירקטור הוא היה מאד פעלתן ומשפיע. הוא נחשד בשתי פרשיות שחיתות ענקיות, מהגדולות בתולדות המדינה. הוא סייע להעביר החלטה על רכישת טורבינות מחברת סימנס בשווי 340 מיליון דולר, וקיבל על כך שוחד של כמה מיליוני דולרים. הוא העביר החלטה אחרת על רכישת מגרש על ידי חברת החשמל וגם על כך קיבל שוחד. (יש ראיות מוצקות, כולל עדות של משלם השוחד, שהפך עד מדינה).

כשאר החלו לחקור אותו, בשנת 2005, שמר דן כהן על זכות השתיקה, וארבעה ימים אחרי החקירה הראשונה, ברח לפרו ולא חזר יותר לארץ. הוא ניצל את העובדה שבפרקליטות "שכחו" להוציא נגדו צוו עיכוב יצאה (הקשרים החברתיים...). מאז הוא חי בעושר בפרו. הקשרים החברתיים והכסף, עזרו לכהן גם בפרו - כאשר נשיא פרו סרב לחתום על צוו הסגרה לישראל. כעת, זקן וחולה, וקצת פחות עשיר (הפרקליטות הצליחה להקפיא חלק מחשבונותיו בעולם), הוא מחפש דרך לחזור לארץ.

דן כהן הוא רק קצה הקרחון של השחיתות בישראל, בייחוד בחברות וגופים ממשלתיים ועירוניים. הוא האחד שנתפס, יש לשער שיש עוד אלפים רבים כמותו, שאצלם משלם השוחד אינו נתקף יסורי מצפון ואינו הופך עד מדינה. כלומר יש אינסוף מעשי שחיתות שלא מתגלים ולא מגיעים לידיעת הציבור. אני אישית, עם קשרי החברתיים הדלים מאד, יודע על כמה וכמה פרשיות שחיתות כאלה שאין אפשרות להוכיח אותן, ולכן הן נחשבות רק כ"שמועות" - למרות שאני משוכנע שהן אמת. 

רבים מאמינים שהממשלה היא גוף טוב, המשרת את האזרח ושבניגוד לאנשי עסקים, הרודפים אחרי רווח אישי, אנשי הממשלה פועלים רק לטובת הציבור. אלו אמונות טפלות. אנשי הממשלה (בין אם פוליטיקאים או פקידים) פועלים, כמו כול האנשים ללא יוצא מן הכלל, למען טובתם האישית. ככול שיש יותר פעילות ממשלתית, ויותר חברות ממשלתיות, יש יותר מקום והזדמנות לשחיתות. השחיתות היא המאפיין היסודי של הפעילות הממשלתית, בחברת החשמל, ובכול גוף ממשלתי אחר, בארץ ובעולם. שחיתות זה לא משהו שניתן לבער, לעקור. היא חלק ממהות הפעילות הממשלתית.

לכן - אל לנו לשאוף ליותר פעילות ממשלתית, ליותר פיקוח ממשלתי - מתוך אמונה מוטעית שהממשלה פועלת כפי שהיינו רוצים - למען האזרח.  

יעקב

אירופה נותרה מאחור בקטע של היזמות והקמת עסקים חדשים, על כך מספר מאמר מפורט בדה-מרקר (מתורגם מתוך ה"אקונומיסט").

לא מקימים בה הרבה חברות חדשות או עסקים חדשים. אין הרבה רעיונות חדשים וסטארט-אפים - בהשוואה לארצות אחרות כמו למשל ארה"ב או סין והודו. מה שמונע הקמת עסקים חדשים זאת הרגולציה הכבדה, המיסוי הגבוה, ובעיקר חוקי העבודה הנוקשים שאינם מאפשרים לשכור ולפטר עובדים לפי צרכי העסק. מעבר לזה - העצלנות - הנובעת מהמנטליות שהקיום מובטח על ידי קיצבאות, על חשבון אחרים, ואין צורך להתאמץ. זה ה"הישג" המובהק של מדינת הסעד - אם הקיום מובטח על ידי אחרים יש פחות תמריץ לעבוד ולהתאמץ.

הדבר מודגש יותר בארצות הדרומיות והלטיניות, אבל מצוי בכול הארצות.

זאץ הבעיה האמיתית של אירופה, לא הגרעונות. אם יש יצירת עושר וצמיחה, אפשר להתגבר על הגרעונות, אם אין - הגרעונות רק ילכו ויגדלו.

האירופים עסוקים בלחלק את העוגה, אבל שכחו שלפני שמחלקים צריך לאפות אותה.

זאת בעיה כללית של מדינת הרווחה, ושל הסוציאליזם והאידיאולוגיה החברתית - הם מתרכזים בקטע של ל"עזור", ל"תת", להעביר כסף לנזקקים, להקים שרותים ממשלתיים משוכללים ומקיפים (לפי הצהרות הכוונות), שירותי בריאות וחינוך, ממומנים ממיסים.

אבל לפני שמקימים שירותים צריך לייצר את העושר, את הדבר שמשלם מיסים.

עושר אינו צומח לבד על עצים, ומחכה לממשלה שתבוא לקטוף אותו.

הסוציאליסטים לא מודעים לתהליך יצירת העושר. העושר, לפי מחשבתם, הוא נתון, הוא קיים, הם אינם יודעים ולא רוצים לחקור איך הוא נוצר.

העושר נוצר על ידי יזמים - שברבות הימים, אם מצליחים, הופכים ל"טייקונים". העושר נוצר על ידי אנשים, לא על ידי ממשלות או פוליטיקאים. אם מציקים יותר מדי למייצרי העושר, ולוקחים מהם יותר מדי מיסים לטובת אחרים (מקבלי הקיצבאות) - אז הם מפסיקים לעבוד, והעושר לא נוצר, ואין ממי לקחת.

הגרף בצד ימין, והמאמר בדה-מרקר, ואירופה בכללותה הם דוגמה לעקרונות אלה.

יעקב