קו ישר

בתוך המהומה סביב אישור חוק הבריאות האמריקאי על ידי בית המשפט העליון שם (בהנמקות מפוקפקות), נעלמה מן העניין החלטה שנייה, מאד מעניינת, שניתנה על ידי אותו בית משפט עליון באותו יום.

בית המשפט העליון קבע שזכותו של אדם לשקר (במסגרת הזכות לחופש הדיבור).

הקונגרס חוקק חוק בשנת 2005 שנקרא "חוק האומץ(?) הגנוב" Stolen valor act - אשר קבע שאסור לאדם לספר שהוא בעל עיטור עוז (מדליה צבאית) אם אינו כזה.  הוא קבע שהמעשה הוא עבירה פלילית. 

יש חוקים נגד מירמה והונאה - כלומר שקרים שגורמים נזק ממשי לאחרים. זה בסדר ותקין. אבל מה עם שקרים שאינם גורמים נזק - כמו התרברבות על זכיה בעיטור עוז? כמובן, התרברבות לשוא אינה מעשה טוב, וצריך להוקיע אותו, אבל השאלה היא האם צריך להפוך אותו למעשה פלילי? אם היינו מנסים להכניס לכלא את כול השוויצרים - מי היה נשאר בחוץ?

חבייר אלבארז הוא שוויצר פתולוגי, שמפיץ בדותות בלי סוף, אבל כאשר התרברב שהוא בעל מדלית כבוד צבאית הגישו נגדו תלונה פלילית לפי חוק "האומץ הגנוב". המקרה שלו הגיע עד בית המשפט העליון, וזה פסק שהחוק של הקונגרס פסול, שאין לפגוע בחופש הביטוי, ואין סיבה מיוחדת להצדיק את החוק, כלומר - נזק מיוחד שנגרם על ידי התרברבות שווא. החלטה יפה מבחינת הגנה על זכויות הפרט.

יעקב

איני מכיר את עופר עיני, ולא חשבתי שאפשרי שאי פעם אומר מילה טובה עליו, אבל אני נאלץ היום לברך אותו.

עופר עיני וההסתדרות פיטרו את וועד עובדי הרכבת ואת ראש הוועד גילה אדרעי. סוף, סוף אפשר לאמור שההסתדרות עשתה משהו למען מדינה. אף אחד במדינה אינו מעיז לפצות פה ולצפצף ולהתלונן על השתוללות וועדי העובדים, שפועלים בכוחניות, משתלטים על מגזרים חשובים במדינה ואינם מאפשרים את ניהולה התקין.

ככה קורה עם וועד עובדי חברת החשמל, שלוקחים לעצמם הטבות כמה שמתחשק להם, מצפצפים על הממשלה והכנסת ועל כול החוקים שמנסים לעשות רפורמה בחברת החשמל, וגם מצפצפים על בתי המשפט שפסקו שהם צריכים להחזיר למדינה סכומים שהועברו לקרנות פנסיה שלא כחוק.

וועד הנמלים, גם הם עושים בנמלים ככול בעולה על רוחם.

לאחרונה כתב מבקר המדינה דו"ח של מעל 500 עמודים על שרותי הכבאות, אבל פחד להזכיר את הסיבה האמיתית לבעיה: סירובו של וועד העובדים לאפשר רפורמות במטרה לנהל את שרותי הכבאות ביעילות.

כולם מפחדים מוועדי העובדים, מפחדים כול כך חזק שאפילו לא מעיזים לפתוח פה ולמתוח עליהם ביקורת. גם מבקר המדינה וגם בתי המשפט מפחדים.

אינני יודע מה גילה עשתה לעיני שהוא החליט הפעם לא לשתוק.

אינני יודע איזה סמכויות יש להסתדרות ומה פתאום היא מתערבת. לדעתי - העובדים עצמם צריכים לבחור וועד, הוועד הוא נציג של העובדים ולא פקידים של עיני. לכן אני לא חושב שיש לעיני סמכות חוקית לפטר וועד, ואם יש לו - הרי זה חוק דיקטטורי ולא תקין, הפוגע בזכויות האדם של העובדים. במדינה סוציאליסטית סמכותית ממלאת הסתדרות העובדים תפקיד חשוב - היא זרוע של השלטון, לדיכוי העובדים. אצלנו הקימו את ההסתדרות הכללית לפי המתקונת הרוסית הקלאסית, אבל ההסתדרות מזמן לא משרתת אף אחד, לא את העובדים ולא את המדינה - הם משרתים רק את עצמם - יוצרים משרות ועמדות כוח עבור קבוצה של עסקנים פוליטיים.

ההסתדרות הכריזה על הקדמת הבחירות לוועד עובדי הרכבת, בתקווה שייבחר וועד חדש. אבל, מה תעשה ההסתדרות אם גילה אדרעי תיבחר מחדש, כפי שקרוב לוודאי יקרה ? שאלה מעניינת. אם גילה אדרעי נהגה שלא כחוק, והפרה צווים של בית המשפט נגד שביתות לא חוקיות, היה על בית המשפט (בית הדין לענייני עבודה) לטפל בבעיה, להעמידה  לדין ולהעניש אותה. אבל בית המשפט מפחד. המדינה מפחדת, כולם מפחדים. באווירה זו - טוב שיש מישהו שאינו מפחד, וקרא לגב' אדרעי לסדר. לכן אני מברך את עיני.

ועכשיו, נוכח האומץ והאחריות הממלכתית שעיני גילה, אני רוצה לראות אותו מטפל בוועד עובדי חברת החשמל... אם יעשה זאת יזכה לתהילת נצח.

יעקב

לא אצלנו, ביוון. הנה כמה נתונים שימחישו את הצרות של יוון (ושל כול אירופה).

ממשלת יוון לא מצליחה למכור איגרות חוב חדשות, ופירושו הוא שהיא עלולה להיקלע למצב של חדלון פירעון באיגרות חוב שזמן פרעונן מגיע. זה יקרה עוד החודש או בתחילת החודש הבא אם האירופים לא יפרעו את איגרות החוב במקום היוונים, במסגרת חבלית הסיוע ליוון. חדלות פרעון פירושו גם שלממשלה לא יהיה כסף לשלם משכורות. האירופים דורשים קיצוצים בתקציב ובגרעון הממשלתי. הגרעון ירד לאחרונה, בעקבות קיצוצים שכבר נעשו, מ  כ 10.5% לכ 8.5% מהתקציב, אבל האירופים דורשים קיצוצים נוספים כתנאי למתן סיוע חרום.

הנה הגזירות שממשלת יוון הסוציאליסטית שוקלת להנהיג, כדי לעמוד בקיצוצים הנדרשים:

1. פיטורים לאלתר של כ 30,000 עובדי מדינה. הדבר אסור לפי החוקה המתקדמת והנאורה של יוון - כלומר החוקה עצמה אוסרת במפורש לפטר עובדי מדינה. אבל החוקה לא משלמת משכורות - אז היא לא תועיל הרבה, כנראה שהעבודים יפוטרו גם אם יקראו לזה "השעיה זמנית". המספר הזה מייצג 3% מעובדי הסקטור הציבורי, כלומר יש ביוון כ מיליון עובדי ציבור, באוכלוסיה של 22 11 מיליון.

2. קיצוץ של כ 20% בשכר כול העובדים בשרות הציבורי. גם זה צעד חסר תקדים, ולא ברור אם יעבור - אבל אין ברירה. לא ברור אם החוקה אוסרת קיצוץ בשכר, יכול להיות שהיא לא כול כך מתקדמת עדיין. אבל וועדי העובדים יותר חזקים מהחוקה, נראה מה הם יעשו.

3. הטלת מס רכוש על כול הדירות. מדובר על מס של כ 50 ש"ח בממוצע למ"ר דירה, שיוטל על כול הדירות במדינה. הרעיון של הממשלה היה לגבות את המס הזה באמצעות חשבונות החשמל, אבל וועד עובדי חברת החשמל הממשלתית הודיע שהוא לא יגבה את המס. יצטרכו לחשוב על משהו אחר.

4. קיצוץ בפנסיות של כול הפנסיונרים של השרות הציבורי, בייחוד אלה שמתחת לגיל 55.

5. הורדת סף המס של מס הכנסה - כלומר גביית מס החל ממשכורת של 6800 דולר לשנה ( בערך 2400 ש"ח לחודש - מתחת למשכורת מינימום אצלנו).

כנראה שכול הצעדים האלה לא יעזרו. פשיטת הרגל תתרחש, אין דרך למנוע אותה. אז יהיה גם צנע עמוק וגם פשיטת רגל.

יעקב

תיקון: אוכלוסיית יוון היא רק כ 11 מיליון, התל"ג לנפש קצת יותר נמוך מזה של ישראל - 28 אלף דולר, לעומת 30 אלף של ישראל. (תודה לעודד).

רבים הביעו הסתייגות מחוק החרם שהתקבל בכנסת. הם צודקים. חוק החרם פוגע בזכויות הפרט. הוא כנראה לא ניתן ליישום כי הוא מעורפל, וכנראה שקשה יהיה להשיג הרשעות או פסיקות של פיצויים על פי חוק זה. לכן ערכו המעשי מועט. ערכו הגדול (בעיני תומכיו) הוא ערך הצהרתי: המדינה מצהירה שהיא נגד חרמות. מטרה נוספת היא להפחיד - להפחיד את האנשים מלהטיל, או להכריז על הטלה של חרם. בכך הוא חוק פוגעני, פוגע בזכויות הפרט. המדינה לא צריכה להפחיד אנשים. לא לכך נועדו החוקים. הוא עוד אחד מהחוקים הרבים והמזיקים שהכנסת מחוקקת מתוך הנחה שכמה שיותר חוקים יותר טוב. האמת היא הפוכה - יש יותר מדי חוקים.

הייתי יותר שמח אם כול הזועקים בקולי קולות נגד חוק זה (חוגי השמאל) היו זועקים באותו קול נגד כול החוקים הפוגעים החופש הפרט. יש הרבה חוקים כאלה שדווקא אנשי השמאל אוהבים, ומקדמים. למשל חוקים נגד הסתה גזענית, או חוקים נגד hate speach - כלומר ביטויים פוגעים נגד מיעוטים. כול החוקים האלה פוגעים בחופש הדיבור. השמאל המציא את הפטנט של נסיון לאכוף בחקיקה חוקי "תקינות פוליטית" political correct , קודים של התבטאות (בקמפוסים בארה"ב) למשל.

אז אנשי השמאל מתיחסים לחופש הפרט בצורה סלקטיבית ותועלתנית - כאשר זה משרת את האינטרסים האידיולוגיים שלהם הם בעד חופש הפרט, וכאשר לא - הם נגד חופש הפרט. באו אנשי ימין (שחופש הפרט פחות שגור בלשונם) ואימצו עקרונות תחיקה של השמאל. השמאל לא אוהב את זה. הדבר דומה לדתיים שמפעילים את כוחם הפוליטי כדי לקבל קיצבאות - עוד שיטה שלמדו מהשמאל.

אם נחזור לנושא החרם - אילו היו מטילים חרם, למשל, בחו"ל, על מפעל בבעלות יהודית, או כושית - כולם היו מזדעקים והיו צועקים: "צריך חוק נגד זה, צריך לאסור חרמות כאלה" (ויש חוקים כאלה). הם לא היו צודקים. חופש הפרט הוא חופש פרט, ולא צריך לפגוע בו גם אם משתמשים בו למטרות שאנו שונאים. זה המבחן של עקרון חופש הפרט. קל לזעוק "חופש הפרט" כאשר פוגעים בנו, ובקרובים לנו. אבל המבחן האמיתי הוא אם אנו זועקים "חופש הפרט" גם כאשר פוגעים באנשים שאנו שונאים (אם הפגיעה אינה כוחנית).

אז אני נגד חוק החרם, אבל זעקות ה"געוואלד" של השמאל יותר צורמות מהחוק עצמו, ואני לא יכול להמנע מקצת שמחה לאיד.

יעקב

את פסק הדין שמ הבג"ץ בנושא הקרקעות מאפיינת אחידות דעין אידיאולוגית מוחלטת. ההחלטה של 7 שופטים התקבלה פה אחד, פסק דין אחד בלבד נכתב על ידי השופטת ארבל, שאר השופטים חתמו על פסק הדין ורק ציינו לשבח את עבודתה הרבה של ארבל ב"לימוד הנושא". כלומר - ששת השופטים האחרים לא למדו את הנושא ולא טרחו להתעמק, ולא כתבו פסקי דין נפרדים, ואין להם דעה משלהם והם חותמת גומי. הם עשו צחוק מהעבודה. בשביל מה יש הרכב של שבעה שופטים אם רק אחד מהם ממש מעורב ומבין בנושא? שישמעו את העתירות בפני שופטת יחידה (ארבל).

האמת היא שאין מנוס מכך שהדעה האישית האידיולוגית משפיעה על פסיקת השופטים. אילו היה איזון אידיולוגי בבית המשפט, ההחלטה היתה בוודאי מתקבלת ברוב דעות עם הסתייגויות של מיעוט. השופטים שחושבים אחרת היו כותבים דעה (פסק דין) משלהם, דעת מיעוט, עם נימוקיהם המפורטים. זה לא קרה. מה שקרה מלמד על אחד משנים: או שיש אחדות רעיונית מוחלטת בין 7 שופטי העליון, הנובעת משיטת בחירת השופטים בידי חבריהם, או שששת השופטים האחרים הם חותמת גומי וחתמו על פסק הדין בלי להתעמק בנושא, או ששני ההסברים נכונים.

בכול מקרה יוצא בית המשפט העליון לא טוב.

בארה"ב יש שיטה אחרת לבחירת שופטים עליונים. הנשיא ממנה, הסנאט מאשר. יש איזון אידיולוגי בין שופטים "ליברליים" לשופטים שמרנים. כול פסק דין, בכול נושא חשוב (והם אינם דנים בנושאים לא חשובים) מתקבל בדרך כלל ברוב של 5 נגד 4, או 6 נגד 3. לא זכור לי פסק דין פה אחד. גם בתוך המחנות של הרוב והמיעוט יש דעות שונות, וכמעט כול שופט כותב דעה מנומקת משלו כחלק מפסק הדין.  זה מצב נורמלי.

המצב בבית המשפט העליון שלנו לא נורמלי ולא בריא. השופטים אינם משקפים את ההשקפות השונות הרווחות בציבור. חוץ מזה - מרוב שהם מתערבים בכול דבר, אין להם זמן להתייחסות יסודית במקרה הנדיר בו הם נדרשים להכריע בסוגייה באמת חשובה, כמו זכויות הקניין במושבים ובקיבוצים.

יעקב

תוספת: נושא "כבד משקל".

לעומת הנושא הקודם מצאו השופטים נושא "כבד" לדון בו ברצינות: האם לשלם 1000 ש"ח אגרה עבור חידוש דרכון שאבד, או רק 485. הנושא הזה נידון בהרכב שלושה שופטים, כול שופט הרגיש עצמו מומחה גדול בסוגיה האם 1000 ש"ח יותר צודק או 500. היו שלוש דעות שונות, בסוף התקבלה החלטה ברוב 2 נגד אחד, ונכתבו שלושה פסקי דין, כול שופט כתב את דעתו המלומדת בסוגייה כבדה זו.

העתירה הבאה: האם המחיר הצודק של הקוטג' הוא 7.78 ש"ח או 6.45. זה בהרכב של 12 שופטים.

יעקב

עוד בנושא החלטת הבג"ץ על קרקעות במושבים.

נגד החלטת הממשלה משנת 2007 הוגשו 9 עתירות לבג"ץ, שאוחדו לתיק אחד. דיון בנושא התקיים בשנת 2009, בהרכב 7 שופטים, בגלל חשיבות הנושא. השופטת ארבל למדה את כול התיק המסובך ואת הנושא, לעומק, והקדישה לו מאות או אלפים של שעות עבודה. שאר השופטים לא יכלו להקדיש גם הם כל כך הרבה זמן, ומן הסתם חתמו על פסק הדין כמו חותמת גומי, מתוך חוסר ידיעה, כי הם לא למדו את הנושא וסמכו על ארבל. המצב האבסורדי הזה הוא תוצאה הכרחית אם הבג"ץ לוקח על עצמו לדון בכול נושא, כלומר - בשיקולים שמעבר לשיקולים החוקיים, בהם השופטים מומחים.

האם השופטת ארבל היא מומחית לעניני קרקעות במושבים? האם היא הגורם המוסמך להחליט החלטה סופית בנושא?

בית המשפט העליון (וכול בית משפט אחר) מוסמך, וצריך להחילט אם הממשלה (וכו גורם אחר) פועלים כחוק. בשביל זה לא היה צורך לבזבז מאות שעות עבודה "ללמוד את הנושא", היה צריך להתרכז רק בהיבט המשפטי. עדנה ארבל, ושאר שופטי העליון אינם יכולים ללמוד כול נושא לעומק, ולהיות מומחים בכול תחום. הם מומחים במשפט. הם לא צריכים להתעסק בסוגיות של פירבור (sprawl ) - או גודש. זה לא בתחום המשפט, בו יש להם מומחיות ובו הם הוסמכו על ידי החוק לפעול.

בס"ה, אחרי כול הזמן שבוזבז, השאיר הבג"ץ את מרבית החלטות הממשלה והמנהל על כנן, ורק שינה שני סעיפים.

הסעיף העיקרי ששונה הוא בנושא השכרת משק במושב לעסקים. הממשלה קבעה שמותר יהיה למושבניקים להשכיר עד 500 מ"ר בנחלה לעסק חיצוני. זו בהחלט החלטה רעה ושרירותית. למה רק 500 מ"ר ? השופטת ארבל הפכה את ההחלטה הזו לכיוון הפוך. במקום להכיר בבעלות המלאה והמעשית של המושבניקים על נחלאותיהם, היא קבעה שאסור להשכיר שום שטח לעסקים חיצוניים, מותר רק לקיים עסק שבבעלות בעל הנחלה.

כלומר - לפי ההגיון של השופטת ארבל - עסק "חיצוני" גורם פירבור וגודש, ואילו עסק "פנימי" (של בעל הנחלה) אינו גורם פירבור וגודש.

אם בעל הנחלה הוא מבוגר, ואינו מסוגל או מעוניין לנהל עסק, נגזר על רכושו-נחלתו לעמוד בשיממונה, ללא ניצול, ועל בעל הנחלה לחיות בעוני, ללא ההכנסה משכירות. החלטה זו מחמירה את הפגיעה החמורה במושבניקים ובזכות הקניין שלהם על נחלאותיהם.

בג"ץ, במקום להגן על מי שזכויותיו נפגעו על ידי פעולת הממשלה (ההגבלה ל 500 מ"ר), כלומר - במקום להסיר הגבלה זו - החליט על פגיעה עוד יותר חמורה בזכויות (איסור מוחלט על השכרה). הא הפעיל את האידיאולוגיה הסוציאליסטית אנטי-קניינית של השופטת ארבל, ומצא נימוקים מאד מפוקפקים ובלתי משפטיים של "פירבור" ו"גודש" כדי לתרץ את ההתערבות השרירותית.

אני לא חושב שמישהו יכול לאכוף החלטה זו, או שמישהו בכלל ינסה. אבל אם יציקו למושבניקים, הם ימצאו פתרונות יצירתיים, כמו רישום פיקטיבי של בעלות על עסקים. השופטת ארבל, עם כול הכבוד, וכול הלמידה, אינה מחוברת למציאות במושבים.

יעקב

בג"ץ הוציא היום עוד פסק דין ההופך החלטה של הממלשה על פיה - והבסיס להחלטת הבג"ץ אינו משפטי, אלא הדעה האישית, האידיולוגית, של השופטים. השופטים כופים עלינו את האידיאולוגיה הפרטית, האישית שלהם.

הסוגייה היא מה מותר ומה אסור במושבים.

בעלי נחלאות במושבים יושבים על נחלתם 50, 70 או יותר שנים. בזמנו הם קיבלו את הנחלה מהמדינה (או מהסוכנות, לפני קום המדינה) בחינם, כדי שישבו בה, ולטענת המוסדות - כדי לעבד אותה בעבודה חקלאית. זה היה אז. אז לא היה שימוש לאדמה מלבד השימוש החקלאי. בינתיים אנשים ישבו בפועל על האדמה, ועשו מה שיכלו. שנים רבות עברו. אחדים עסקו בחקלאות אחרים מצאו פרנסות אחרות. הנחלה לא הייתה שלהם מבחינה פורמלית - לא היתה רשומה על שמם - היא של ה"אגודה" - כי לפי האידיולוגיה הסוציאליסטית של המוסדות דאז, בעלות פרטית על נכס זה פסול, זה פשע, ורק בעלות שיתופית, דהיינו פוליטית - של "האגודה" (של עסקנים פוליטיים) הוא דבר מוסרי.

המציאות חזקה מהאידיאולוגיה. במרוצת השנים הקימו המושבניקים עסקים שונים על נחלתם, חלקם קשורים קשר כולשהו לחקלאות, חלקם לא. בהמשך פרשו מושבניקים לגימלאות והשכירו עסקיהם לאחרים או מכרו את הנחלאות (כלומר את "הזכויות" הבלתי מוגדרות) לאחרים. מושבניקים אחרים ראו כי טוב, והחלו להשכיר שטחים בנחלה לעסקים שונים, מחסנים, בתי מלאכה, אפילו אולמות אירועים. כך נוצרה מציאות של עסקים רבים על הנחלאות במושבים, שנחשבו ל"בלתי חוקיים" - לא בגלל שבוצעו פשעים אלא בגלל שהכללים שקבע המנהל לא היו סבירים ולא ברי ביצוע. לא נעשתה פעולת אכיפה. יש גבול כמה שאפשר להציק למושבניק, וכמה איסורים אפשר להטיל עליו.

דרך אגב: הקיבוצים עשו אותו דבר. ראה את מרכז הקניות בקיבוץ שפיים, ואת פארק המים שלהם, ואת כול מפעלי התעשייה הקיבוציים, אולמי אירועים, מסעדות, וכו' שכולם יושבים על קרקע "חקלאית", והוקמו ללא "רשיון". אלא שלקיבוצים יש יותר כוח פוליטי, אז פחות מציקים להם.

כדי להסדיר את המצב ולתת גושפנקא בדיעבד למצב קיים, הוקמה ועדת הבר. היא החליטה להתיר הקמת עסקים בנחלאות במושב, בתנאים מסויימים - דהיינו היא החליטה להכיר במציאות בשטח, ובעובדה שהמצב סביר, ואינו מזיק לאיש.

גופים אידיולוגיים, כמו האגודה "אדם טבע ודין" ואגודה חדשה שהוקמה במיוחד לעניין זה - "האגודה לצדק חלוקתי" - והגישו בג"ץ, במסגרת הנוהג המקובל אצלנו, שכול דבר, מקטן עד גדול, מגישים עליו בג"ץ. הנושא שלפנינו דווקא גדול, לא קטן.

בג"ץ קבע שחלק מהחלטת הממשלה (וועדת הבר) לא סבירה. בג"ץ לא ביטל את ההחלטה כולה אלא רק קבע שמותר להקים עסק בבעלות המושבניק, אסור להשכיר אדמה (או מחסן, או העסק) לגורם חיצוני. שימו לב: בג"ץ לא קבע שהיא לא חוקית. לא קבע שלא הייתה לממשלה סמכות. לא קבעה שהחלטת הממשלה פוגעת פגיעה ישירה, חמורה, במישהו מאזרחי המדינה. הוא קבע פשוט שהיא "לא סבירה" - לא סבירה בעיני השופטים, נוכח השיפוט האישי שלהם. למה?  

גידול ניכר בהיקף הבנייה לתעסוקה לא חקלאית עלול לממש לפחות חלק מן החששות הכרוכים בתופעת הפרבור, ובכלל זה מעבר עסקים מן העיר לכפר בשל תנאים טובים יותר שיוצעו להם; החמרת גודש התנועה והתחבורה באזורים שאינם מיועדים לכך יגרום בתורו לפגיעה סביבתית".

המושבניקים עצמם לא חששו מ"פירבור", ולא חששו מ"גודש תנוע" שאמורה לכאורה לפגוע בהם, ולא התלוננו על פגיעה. (מה אכפת לעירוני אם מושבניק סובל מ"גודש תנועה"?) הבג"ץ גם לא מסביר כיצד עסק בבעלות עצמית אינו גורם ל"פירבור וגודש" ורק עסק מושכר גורם להם. הבג"ץ לא בא למנוע פגיעה ממשית במישהו, המתלוננים לא נפגעו אישית, הוא בא לכפות אידאולוגיה אנטי פירבורית ואנטי גודש - מושגים מעורפלים לחלוטין.

האם החוק מסמיך את בג"ץ להחליט כמה פירבור זה טוב? האם החוק מסמיך את בג"ץ להעריך כמה גודש תחבורתי רצוי? לפי מה החליט הבג"ץ את החלטתו? האם הם מומחים לגודש או פירבור? עניינים אלה נבחנו על ידי וועדה מקצועית שמינתה הממשלה (ועדת הבר), והמלצותיה עברו את המבחן של מומחי מנהל מקרקעי ישראל והממשלה, וכול הגורמים הנוגעים (תנועות ההתיישבות, ארגוני המושבים). אלה הגופים הנבחרים, בעלי המומחיות הרלוונטית, והמוסכמים להחליט בעניינים אלה. הם מייצגים את דעת העם, כפי שבאה לביטוי בבחירות.

בג"ץ אימץ את האידיאולוגיה הקיצונית של עמותת "אדם טבע ודין", גוף ששם לעצמו למטרה להתנגד לכל דבר, לכול מעשה פיתוח במדינה. בג"ץ החליט לכפות על כול המדינה את האידיאולוגיה של גוף קטן וקיצוני, כי שופטי הבג"ץ שותפים לאידאולוגיה זו.

בג"ץ, בהתערבותו הרבה והתדירה מביא לעצמו פחיתות כבוד, ואיבוד סמכות מוסרית. הוא יהפוך לעוד גוף פוליטי, כמו כולם, שאיש אינו מכבד ואינו מתחשב בו. פסק הדין שלהם אינו בר ביצוע, וישאר אות ריקה. המדינה לא הצליחה לכפות על המושבניקים להיות חקלאים, בכוח, או לחיות בעוני. החלטת הבג"ץ נובעת מהתעלמות מזכויות האנשים שיושבים על הקרקע עשרות שנים, היא למעשה בגדר החרמת קנין פרטי, או כפירה בזכויות הקנין המוגנות בחוק יסוד. בג"ץ אומר למושבניקים: "אתם רשאים לשבת על הקרקע אבל לא לעשות שימוש בה (למי שאינו חקלאי). אכן - גם עד היום, עומדות מרבית הנחלאות ריקות ושוממות, כי המושבניקים שאינם חקלאים, אין להם מה לעשות בהן, ולהשכיר למי שכן יש לו שימוש אסור. (רק מעט נחלאות, בקירבת הערים, יש להן ביקוש לצורכי עסקים).

הבג"ץ הוא האייטולה חומייני של ישראל - הוא מנסה לכפות עלינו את האידיולוגיה שלו. הכפייה תיכשל. כמו שאמר סטאלין: "כמה דיוויזיות יש לבג"ץ?" הכוח של הבג"ץ היה כוח מוסרי. בהתערבות יתר ונסיון הכפיה של האידיאולוגיה, בהיעדר ריסון עצמי, בהפגנת שיכרון הכוח - מאבד הבג"ץ את הלגיטימציה שלו, את הדימוי המוסרי שהיה מקור כוחו.

יעקב

"המדינה נגד הסיגריות, החמרה דראסטית נגד המעשנים" צועקת הכותרת בוואינט. למעשה המדינה ממשיכה להציק יותר ויותר למסכנים שמכורים לטבק. לא מספיק שסוחטים מהם שני מיליארד שקל לשנה במיסים על סיגריות, ואוסרים את העישון באולמות ציבוריים - עכשיו רוצים להטיל מגבלות נוספות, כמו איסור עישון בגנים. זה נובע מהגישה הכוחנית, הפאשיסטית של המדינה, הרואה לעצמה זכות לכפות על הפרט התנהגות שהיא חושבת להולמת. המדינה מתעללת במעשנים, ומפרה את זכויותיהם לחיות בשקט מבלי שיציקו להם. למה? כי משעמם לח"כ ליצמן, והוא מחפש כותרות, כי הוא חושב ש 22.8% של מעשנים במדינה זה יותר מדי, והוא חושב שאלוהים מינה את ליצמן ואת כנסת ישראל להציל את המעשנים מעצמם, בכוח. וחוץ מזה הוא מחפש עוד 10 מיליון שקל מהקופה הציבורית לחלק ל"סיירת עישון" שהוא עומד להקים ולאייש באנשים מקורבים.

שיהיה ברור: אני שונא מעשנים, ושונא שמעשנים לידי. אז אני מתרחק מאנשים שמעשנים, אבל לא לוקח לעצמי זכות לכפות עליהם את העדפותי. מי שלא סובל עישון יש לו את האופציה להתרחק מאנשים מעשנים, אבל אין לו זכות לכפות על אחרים להפסיק לעשן, בכוח, גם לא באמצעות המדינה. זה בסדר להנהיג איסור עישון במקומות ציבוריים סגורים, כמו אולמות, מטוסים, משרדים. זה אבסורדי ופסול להטיל איסור עישון במקומות פתוחים.

את המלחמה בעישון מתרצים תומכיה בשתי טענות. אחת נקראת "עישון פאסיבי" - הם טוענים שמי אינו מעשן, אך נושם עשן של סיגריות של אחרים ניזוק גם כן. זו טענה חסרת שחר, ללא הוכחה מדעית. בוודאי שעשן "פאסיבי" לא יותר מזיק מעשן של גז בישול או נרות שבת, או מנגל, או מהליכה ברחוב תל אביב מצוי הרווי גזי פליטה של מכוניות.

הטענה השנייה היא שהעישון עולה למערכת הבריאות 1.75 מיליארד שקל בשנה בגלל טיפול רפואי במחלות הנגרמות על ידי עישון. גם המספר הזה מצוץ מהאצבע, והוא מסוג ה"עובדות" או ה"סטאטיסטיקות" המגוייסות למען אידאולוגיה (אנטי עישונית) של המדבר. אין לנו אפשרות לדעת איזו מחלה נגרמת על ידי עישון, ואיזו על ידי גורמים אחרים. וזה לא שהבלתי מעשנים נשארים בריאים עד המוות הפתאומי (מצב אידיאלי למערכת הבריאות). אם אנשים לא היו מעשנים, היו לוקים במחלות אחרות, והיו נזקקים לטיפול רפואי לא פחות. אפשר שבכלל מערכת הבריאות מרוויחה מהמעשנים - הם מתים 10-15 שנים יותר מוקדם, וייתכן שבזכות זה, הוצאות מערכת הבריאות עליהם קטנות יותר מאשר על אנשים שלא מעשנים, שחיים חיים יותר ארוכים וסובלים מיותר מחלות כרוניות.

יש להניח לאנשים לחיות את חייהם כמו שהם מבינים גם אם אנו לא אוהבים אותם, ולהפסיק להציק להם ולהיכנס להם לעצמות. המדינה שלנו אינה מודעת כלל לנושא זכויות הפרט ומגבלות הכפייה שמותר למדינה להפעיל על אזרחיה. לפי המנטליות שלנו, מותר למדינה הכול, בייחוד אם זה למען מטרה טובה (כמו המלחמה בעישון). "למדינה מותר הכול" הוא עקרון היסוד של מדינה פאשיסטית.

יעקב

עו"ד אביגדור פלדמן, מפרקליטיו של משה קצב, כותב מאמר מעניין בוויאנט:

במאמר הזה הוא אומר בעצם מה שאני טענתי מספר פעמים: השופט הוא טיל בלתי מונחה. לעולם אינך יכול לדעת ואפילו לשער איך הוא יפסוק. אלה המילים של פלדמן:

אתה ובית המשפט עד שאתה לא קורא את פסק הדין, אין לך מושג על הפער המושגי הקיים בינך לבית המשפט. ההנחה כי אתה ובית המשפט מדברים שפה אחת והמדובר במאמץ משותף להגיע אל האמת היא אשלייה נעימה שאין לה קשר אל המציאות.

אני לא עו"ד ומעולם לא הופעתי בבית משפט. אביגדור פלדמן עורך דין מאד וותיק. לקח לו הרבה מאד זמן להבין את העובדה הפשוטה הזו.

עוד אומר פלדמן:

האמונה בבית המשפט בית המשפט הוא השולט המוחלט ביקום שהמשפט מכונן. ברצותו, הוא משנה את חוקי הטבע, משנה את כללי המשחק, מעיף מעבר לשביל החלב נתונים וראיות שלהבנתך רלבנטיים למשפט.

בקיצור: בית המשפט אינו מוסד שעושה צדק, כמו שמלמדים בבית הספר (ובוודאי בפקולטה למשפטים). בית המשפט הוא משהו שעושה משהו שאת טיבעו לא ניתן להגדיר או לשער. לפעמים הם גם עושים צדק.

אם חייכם אינם תלויים בזה, המנעו מלהתעסק עם בתי משפט. בתי המשפט, כמו עורכי דין, זה משהו שאיננו יכולים להסתדר בלעדיו, אבל כמה שפחות מהם זה יותר בריא.

(כול זה אינו אמור א-פרופו משפט קצב. אין לי דעה על משפט זה).

יעקב

אני לא מחסידי השיוויוניות. לא כול האנשים שווים. יש חכמים ויש טיפשים, יש גבוהים ויש נמוכים. דברים אלה באים מהטבע. המקום היחיד שבו אנשים חייבים להיות שווים הוא החוק. כולם שווים בפני החוק, בלי הבדל של מעמד, גזע, דת או מין - כול תינוק לומד זאת בספרי אזרחות. מאז המהפכה הצרפתית לא מפסיקים לשנן כלל זה. מסתבר שלא תמיד מה שכתוב בספרי אזרחות נכון (מעט מאד ממה שכתוב שם נכון...).

והנה - אצלנו לא כולם שווים לפי החוק.

גיל הפרישה של הנשים הוא 62 ושל הגברים 67. זהו הגיל שבו עובד חייב לפרוש לגימלאות (אם הוא עובד בגוף ציבורי או חצי ציבורי). זהו הגיל שבו אדם מתחיל לקבל פנסיה ממקום עבודתו, או מקרן הפנסיה שלו, וגם קצבת זיקנה מביטוח לאומי. לגיל זה משמעות מפליגה מבחינת אורח החיים וההכנסות של האדם. גיל זה נקבע בחוק שרירותי של הכנסת (שרירותי במובן שהכנסת יכלה לקבוע כול גיל אחר באותה מידה).

מדוע יש אפליה בין גברים לנשים ?

דווקא הנשים - תוחלת החיים שלהן ארוכה יותר והן בד"כ בריאות יותר מגברים באותו גיל (שיהיה להן לבריאות!).

אנו לא רוצים לחיות במדינה שחוקיה מפלים בין גברים ונשים. בוז להפלייה. יחי השיוויון. ישווה גיל הפרישה של הנשים לגיל הפרישה של הגברים.

יעקב

לפני כמה חודשים התקבל בארה"ב חוק ביטוח בריאות חדש. החוק מסובך מאד ומחזיק 2801 עמודים. ברור שמרבית הנבחרים שהצביעו בעד חוק זה לא ממש יודעים מה כתוב בו ולא מבינים, כרגיל, כלום. הם מצביעים רק בשביל הכוונה - שלכול אחד יהיה ביטוח בריאות. הכוונה טובה... אבל הם לא יודעים, ולא מעניין אותם לדעת, את פרטי הביצוע של החוק בן אלפי הסעיפים.

האם החוק ישיג את מטרתו המוצהרת ? תתבוננו בציור ותשפטו.

כדי לנסות להמחיש במקצת את סיבוכיות החוק ולהסביר את תוכנו לאלה שלא רוצים לדעת, יצרו שני חברים רפובליקאים (מתנגדי החוק) בוועדת הכלכלה של הקונגרס, את הדיאגרמה הבאה. ( גודל מלא כאן).

זו לא בדיחה. הדיאגרמה מבוססת על סעיפי החוק, כפי שכתוב בכול עיגול. והדיאגרמה לא מכסה את כול הסעיפים, רק כ שליש מהם. הדיאגרמה כוללת רק את הגופים והאירגונים החדשים שהחוק החדש יוצר, ולא כוללת את הבירוקרטיה הבריאותית המסובכת מאד שכבר קיימת מקודם, שהגופים החדשים מתווספים מעליה.

זו דוגמה טובה להובריס (זחיחות) של אנשים. הם מאמינים אמונה עיוורת בשיטה המתוכננת מלמעלה. הלך המחשבה הוא כזה: "יש מטרה נעלה? (ביטוח בריאות לכול)? נחוקק חוק והוקוס פוקוס מטרתנו תושג וחלומנו יתגשם". העולם לא עובד ככה. בפועל תיווצר מפלצת בירוקרטית נוראית, שתבזבז אינסוף כסף ולא ברור אם תשפר במשהו את שירותי הבריאות. קרוב לוודאי שרק תקלקל.

אבל... העיקר הכוונות הטובות...

יעקב

משטר הרגולציה הציבורית יכול להגיע לאבסורדים גדולים.

בכול מדינות העולם נהוג שהממשלה (או העיריה) נותנות רשיון למוניות, ואוסרות על אנשים חסרי רשיון להסיע אנשים תמורת תשלום.

מדוע הם עושים זאת ? למי זה מפריע אם כול אחד יכול להסיע אנשים תמורת תשלום ?

המצב הזה, של רישוי מוניות (ועסקים אחרים) נותן לפקידים ופוליטיקאים כוח: הם מעניקים רשיונות למי שהם מעדיפים, כלומר למי שמצביע בעדם. זכור למשל אצלנו שעזר וויצמן ז"ל וגם שאול מופז (יבלח"א) בנו חלק מתמיכתם הציבורית על נהגי המוניות, להם חילקו צ'ופרים כשרי תחבורה.

נהגי המוניות הוותיקים מרוצים גם הם מהסידור. ה"מספר הירוק" (רשיון מונית) שבידם שווה הרבה כסף, והרווחים טובים - כי נמנעת מהם תחרות. מי שמשלמים, כרגיל, הם הצרכנים, שמשלמים מחיר גבוה עבור השירות, והעניים, המובטלים שהיו רוצים להתפרנס מנהיגת מונית אבל לא נותנים להם.

אחרי הקדמה ארוכה זו - הנה סיפור מצחיק ועצוב.

יונתן שונקס מקווינסי, אילינויס שכל את חברו הטוב שנהרג בתאונת דרכים, כאשר נפגע בידי נהג שיכור. יונתן החליט לעשות מעשה והחל להסתובב בסופי שבוע באזורי בילוי ולהציע הסעה חינם הביתה לשיכורים, כדי שלא יצטרכו לנהוג. (נדמה לי שגם בארץ יש הורים מתנדבים שהחליטו לעשות מעשה דומה). הביקוש היה רב, יונתן גייס עוד חברים, ואף קנה אוטובוס. הוא מוכן לקבל תרומות לכיסוי ההוצאות אבל ההסעה היא חינם, בלי קשר לתרומות.

נהגי המוניות התלוננו נגדו בעיריה, והעיריה חוקקה תקנה המחייבת קבל רשיון גם עבור הסעות בחינם. יונתן ביקש רשיון, אבל כמובן לא נתנו לו. נהגי המוניות יש להם כוח פוליטי גדול.

הסוף הוא שיונתן, שס"ה רצה לעשות מעשה צדקה ולתרום לקהילה  - הושלך לכלא.

יעקב