לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

קו ישר


איך נהיה למדינה העשירה בעולם? המכשול: אופי המשטר הכלכלי-פוליטי ותפיסת העולם הסוציאליסטית, סקטור ציבורי ופוליטי ענק, פעילויות מיותרות ומימון מאות אלפי "אוכלי חינם". הבלוג ידון במבנה חלופי למדינת ישראל: כלכלה חופשית ופרטית. הדרך היחידה לשגשוג.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ±ֳ¥ֳ¶ֳ©ֳ ֳ¬ֳ©ֳ¦ֳ­. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

השטן במוסקבה והשלומיאלים המושחתים בירושלים


תחת הכותרת "השטן ממוסקבה" (שם של ספר), כותב גיא רולניק (עורך דה-מרקר) כתבת קינה ותוכחה אורכה על השחיתות והאטימות של "כל חלקי החברה הישראלית" כביכול, על הנורמות המקולקלות בישראל שהולידו מבול של חקירות והרשעות על מקרי שחיתות של נבחרי ציבור.

 

בקולמוס קליל ורהוט מגולל רולניק את הסיפורים על הגאידמקים (ארקדי גאידמק), "אולמרטים, דנקנרים, טייקונים, אנשי המעטפות, גיבורי הנדל"ן, וכוכבי ההון-שילטון-עיתון". האנשים האלה (שחלקם צברים, לא כמו גאידמק), "השתלטו על חברות, תרמו מאות מיליונים, קנו עיתונאים, התחברו לפוליטיקאים, וכמה מהם קינחו בפשיטת רגל רעשנית." ממשיך רולניק:

 

וכן, מכיוון שהם היו משלנו, עם חיבורים עמוקים ונאמנויות ותיקות של עשרות שנים בתוך הממסד הישראלי - לפוליטיקה, לעיתונות ולאקדמיה - הם ידעו להשתמש בכסף ציבורי ובכספי פנסיות מקומיות, במונופולים לגיטימיים, בהטבות מהמדינה בהרבה יותר כישרון ואלגנטיות ממנו [מגידמאק]. ולראיה: בעוד שהוא יושב במוסקבה, מושפל ורחוק, הם עדיין מקבלים זמן מסך ואינצ׳ים בעיתונים של החברים הטובים שלהם מהימים העליזים.

 

השטן החדש, הוא, (בנוסף לקודמים, לא במקומם...) אביגדור ליברמן הרוסי, וכול הנחקרים בשחיתות ממפלגתו. אומר רולניק:

 

כמו בסיפור גאידמק, כמו עם הדנקנרים, האולמרטים, ההירשזונים או אנשי פורום החווה של משפחת שרון, אלה אינן תופעות ייחודיות ואין להן שום קשר למפלגה מסוימת או למקורותיה: זאת רק המראה שבה נשקף כל אחד מאתנו מקטן ועד גדול, מהימין ועד השמאל....

"ישראל ביתנו, כמו גאידמק, כמו אותו אוליגרך, לא המציאה כלום ולא הביאה כלום. זאת אינה פרשת ישראל ביתנו: זהו פרצופם של הפוליטיקה הישראלית ושל המגזר הציבורי הישראלי. מה שמפא״י עשתה במשך עשרות שנים, מה שהליכוד עשה בשנים שבהן היה בשלטון - הם עשו, לכאורה, בשנים האחרונות. " (הדגשה שלי) ממשיך רולניק:


ברוב חלקי המגזר הציבורי, המעסיק יותר ממיליון איש, טבועה עמוק תרבות מינויים וקידומי המקורבים. היא כל כך מושרשת עד שהיא נתפשת כמובנית מאליה. בחלק מהגופים, בעיקר בעיריות, במונופולים וברשויות גדולות, מקובל לחלוטין שיש חמולות משפחתיות או מקורבות למפלגה מסוימת, שמנהלות את הגיוסים והקידומים בארגון.

קידום או גיוס בני משפחה או סתם חברים וסידורי עבודה לקרובי משפחה של אנשים עשירים ומשפיעים לא דוקרים את העין כמו מעטפה או צ׳ק. הרבה יותר קשה לזהות אותם, אבל הם אינם שונים ערכית, אתית ומהותית: הפקיד מחליט לפי שיקול אישי ולא ענייני. טובת ההנאה בגיוס ובקידום של מקורבים יכולה לעלות למשלם המסים מיליונים רבים - לא פחות, לעתים הרבה יותר, מ״קיקבק״ שעובר למאכער שמארגן כספים לעמותה מקורבת.


רולניק מספר גם על בנימין בן אליעזר (יו"ר מפלגת העבודה, בעבר), שחוץ מהכספים שקיבל לכיסו שלא כדין לכאורה (יש המלצה להעמידו לדין), סידר ג'ובים  בחברת החשמל למקורביו, שלא על פי "כישורים".

רולניק:

"אין נושא גדול וחשוב יותר מאשר איכות הממשלה והמגזר הציבורי, יושרתם ומקצועיותם. אין מקצועיות בלי יושרה ואין יושרה בלי מקצועיות. המדד החשוב ביותר לאיכות הממשלה הוא הדרך שבה מתבצעים המינויים ומתקבלות ההחלטות: האם הם על בסיס ענייני, לגופו של נושא, על פי הכישרון - או שיש אינטרסים זרים המדריכים את הפוליטיקאי או משרת הציבור? "


ומה המסקנות של רולניק, מה הלקח וההמלצות לתיקון?

 

הנחת העבודה של הימין הכלכלי היא שמגזר ציבורי תמיד ישרת בעיקר את עצמו - את הפוליטיקאים והפקידים.  [ נכון מאד! אפילו רולניק קולט את זה!] 

ממשיך רולניק: זאת הנחה שאי אפשר לקבל  [כלומר – נמשיך להאמין באוטופיות, לא נסכים לראות את המציאות], משום שגם הכלכלנים הימניים ביותר מבינים שהמגזר הציבורי הוא היחיד שיכול לספק מוצרים ושירותים ציבוריים כמו צבא, משטרה וחינוך. 

 

מה שייך "צבא משטרה וחינוך" לכאן? נכון – המדינה צריכה לתת בטחון והגנה לאדם (צבא, משטרה, חוקים ומערכת משפט) – את זה לא יכולים לארגן אחרת. (על החינוך אפשר להתווכח). אבל אין זה אומר שהמדינה צריכה לעשות מיליון דברים נוספים שהיא עושה – נמלים, תחבורה, חשמל, מטוסים (התע"א) חברות ממשלתיות, בריאות, רגולציות בלי סוף של כול תחום פעולה בחברה, ועוד, ועוד.

כולם (כולל רולניק) רואים בדמיונם בממשלה (או במגזר הציבורי) משהו כמו אלוהים. לפי השקפתם הממשלה היא האבא הגדול שלנו, היא כול יכולה – (כול פגם היא תתקן, כול בעיה – תפתור) היא יודעת הכול והיא סופר חכמה, עושה הכול בחוכמה, ביושר, ובטוב לב, למען טובת כולם. זאת טעות. זאת אידיאליזציה, זאת אוטופיה. אין ממשלה כזו. הממשלה אינה האלוהים. הממשלה היא בסך הכול חבורה של פוליטיקאים שלומיאלים ומושחתים, שפועלים, קודם כול למען האינטרסים האישיים של עצמם. אין ממשלה אחרת, לא יכולה להיות ממשלה אחרת. הממשלה והמגזר הציבורי הם הגוף המושחת מהיסוד שהיטיב לתאר רולניק במאמרו. לא יכול להיות אחרת. זאת המציאות, להבדיל מפנטזיות ומאוויים. רולניק עצמו אומר זאת:

 

"לכן הגיע הזמן להבין שהפוליטיקאים, הישנים והחדשים, מהשמאל ומהימין, מהמרכז ומהשוליים הם האחרונים שיסמנו כיוון חדש." ... נכון! אבל אין פוליטיקאים אחרים. לא יכולים להיות אחרים. זה מה יש.


ולבסוף – הוא פונה בתוכחה כללית, ומאשים "אותנו" – דהיינו את כולנו, את "החברה הישראלית". הסיפור הזה של  "כולנו אשמים" – זה מתכון בדוק להתחמק ממסקנות, מאחריות ומשינוי. הטפות מוסר מעורפלות וריקנית נוסח "תסתכלו במראה" לא מובילות לשום מקום.

 

הממשלה מורכבת, בהכרח, ממושחתים ושלומיאלים שרודפים אינטרסים אישיים. לא יכול להיות אחרת. המסקנה יכולה להיות רק אחת: הממשלה אינה מסוגלת לבצע את כול מה שאנו היינו רוצים שתעשה. עלינו להכיר במגבלות, לתת חופש מרבי  לאנשים לפעול ללא תלות או סייגים מצד הממשלה. עלינו להגביל את תחומי הפעילות הממשלתית למינימום ההכרחי – ביטחון, משטרה, בתי משפט, חוקים.

הדבר לא מתיישב עם האידיאולוגיה של רולניק (ומרבית האנשים בישראל), והם ממשיכים לחלום על אוטופיה, על אבא טוב ומיטיב, למעלה, בממשלה, שייקח אותנו ביד, ויכוון את חיינו, יספק את צרכינו, ויפטור אותנו מאחריות, ממאמץ ומסכנות הקיום. הם ממשיכים לחיות בעולם של חלומות לא מציאותיים.

יעקב

נכתב על ידי , 26/1/2015 15:21   בקטגוריות דמוקרטיה, טירוף מערכות, משטר, סוציאליזם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



רפואה שוויונית היא אוטופיה


פרק 4 בסדרה על רפואה ודוח גרמן,  פרקים קודמים כאן, כאן וכאן.


וועדת גרמן הוקמה, למעשה, כדי להילחם בשר"פ (שרות רפואה פרטי). שר"פ פירושו שבתי החולים הציבוריים ישכירו את חדרי הניתוח שלהם,  אחרי הצהריים, לביצוע ניתוחים פרטיים. הבעיה, הקיימת מאז ומתמיד, היא כשל כרוני ובלתי ניתן לתיקון של בתי החולים הציבוריים: חדרי הניתוח שלהם, שבהם ציוד יקר ערך, עובדים בין השעות 8-16, וסגורים (מושבתים) בשאר שעות היממה (חוץ מניתוחי חירום), כי מערכת הבריאות הציבורית לא מסוגלת לארגן משמרת שנייה של אחיות ורופאים מנתחים. רעיון השר"פ הוא, להשכיר ולנצל את חדרי הניתוח, בשעות שהם במילא סגורים, לביצוע ניתוחים פרטיים, תמורת דמי שכירות שיניבו הכנסה טובה לבתי החולים, והכנסה נוספת לרופאים. השר"פ כבר פועל במספר בתי חולים, הוא פעל בעבר בכול בתי החולים הממשלתיים ללא אישור רשמי, במסגרת מה שכונה "רפואה שחורה", והופסק (במרבית בתי החולים), לפי הוראת היועץ המשפטי של הממשלה והבג"ץ. הפעלת השר"פ היא דרישה, ומשאלה, של הרופאים – ומיותר לציין: של החולים, המייחלים לאפשרות לניתוחים בלי תור.

 

לאנשים רבים בארץ (כנראה לרוב הגדול) יש סלידה רגשית ואידאולוגית עמוקה מ"רפואה פרטית" או "רפואה מסחרית" או "טיפול רפואי תמורת כסף". (כאילו ששירותי רפואה הממשלתיים לא עולים כסף..., כאילו שיש משהו בכלל שלא עולה כסף...). בעולם האידיאלי (והאוטופי) שלהם – כולם מקבלים טיפול רפואי מושלם "בחינם" מהממשלה. (לפי השקפה הזו, הממשלה – כוחה וחוכמתה אדירים – ואין דבר שהיא לא מסוגלת לעשות).

 

העקרונות האידאולוגיים שעמדו בייסוד דו"ח גרמן (גרסת הרוב) הם שניים, שניהם מוטעים:

1. שירותי הרפואה חייבים להיות מנוהלים בצורה ריכוזית ובלעדית, על ידי הממשלה (בשיטה הבולשביקית).

2. שרותי הרפואה צריכים להיות חינמיים ושוויוניים.

 

על החלק הראשון – ניהול ממשלתי ריכוזי  - לא צריך להרחיב את הדיבור. מייסדי מדינת ישראל היו בעלי אידאולוגיה סוציאליסטית חזקה, ויורשיהם היום (מרבית העם) עדיין מאמינים בה. הם עדיין מאמינים שהממשלה חייבת לנהל את הכול: החינוך, האנרגיה (גז וחשמל) התחבורה (נמלי ים ואוויר), המחצבים (ים המלח), הבנקים, הפנסיה, ו – קל וחומר - הרפואה. המושגים "פרטי", "מסחרי", "למטרות רווח" נחשבים פויה, גועל נפש, מוקצה מחמת מיאוס. רק הממשלה היא האלוהים, היא בעלת חוכמה עילאית, נקיון כפיים, ויכולת מופלאה.

 

זה היה על "ריכוזיות", אכתוב כעת קצת על "שוויוניות".  בני אדם אינם שווים, לא יעזרו המשאלות או הפנטזיות. יש בני אדם גבוהים ויש נמוכים, יש שמנים ויש רזים, יש יפים ויש מכוערים, יש חכמים ויש טיפשים, יש כישרוניים, ויש חסרי כישרון, יש בריאים ויש חולניים, יש חרוצים ויש עצלנים, ומעל לכול: יש ברי מזל ויש בישי מזל. מכול הסיבות האלה יש עניים (הרוב, ברירת מחדל) ויש עשירים (מעטים יחסית). זו לא אידאולוגיה – זו עובדה, זאת המציאות, אין, ולא יכולה להיות, אחרת. 

אנו יכולים, וחייבים, לדאוג שיהיה שוויון בפני החוק. אנו לא רוצים שיהיו חוקים האוסרים על סוג מסוים של אנשים (למשל הכורדים, או היהודים) להחזיק באדמה או לעבוד במשרות מסוימות, בעוד לסוג אחר של אנשים הדבר מותר. החוקים צריכים להיות שווים לכול בני האדם, זה אפשרי, וזה כבר קיים למעשה (ההפליה החוקית בין מעמדות בוטלה במאה ה 19).  אבל אנו לא יכולים, ולא צריכים, לכפות שוויון בתוצאות. אנו לא יכולים ולא צריכים (הדבר בלתי מוסרי) לכפות על כול האנשים לחיות באותם הבתים, ללבוש אותם הבגדים, או לנהוג באותן מכוניות. חופש הפרט מחייב שכול אחד יחיה את חייו לפי הבנתו, בהתאם להעדפותיו, לפי יכולתו, בדרך שהוא בוחר, ולא בדרך אחידה ו"שוויונית" שכופים עליו מלמעלה.

 

לכן מותר לאנשים לרכוש שירותי בריאות לפי רצונם ויכולתם, ואסור (בלתי מוסרי) שהממשלה תמנע מהם שירותי בריאות כאלה או אחרים בטענה "זה לא שוויוני". אנו צריכים לשאוף שיהיו זמינים, בישראל, כמה שיותר שירותי בריאות, גיוון רחב ככול האפשר בסוגי הטיפולים ורמתם. גם אם הממשלה מספקת (באמצעות "סל הבריאות"), שירות בסיסי, ב"חינם", לכול – היא לא צריכה לפגוע בנדבך השני – בשרותי הבריאות הפרטיים (עם או בלי ביטוח משלים) – שאזרחי ישראל זקוקים להם, רוצים אותם, ומוכנים לשלם עבורם. הרפואה הפרטית מספקת שירותי בריאות חשובים, ומשפרת את הרמה הכללית של שירותי הבריאות בישראל. (היא גם "מפנה" מקום ומקצרת את התורים לניתוח החינמי, הציבורי).

 

מתוך הידיעה: " לטענת רוב חברי הוועדה, שילוב של מימון פרטי בבתי החולים הציבוריים יפגע בעקרונות השוויון והערבות ההדדית שבבסיס חוק ביטוח בריאות ממלכתמה שוועדת גרמן המליצה – בשם השוויונות, זה לפגוע בשירותים הפרטיים."


הוועדה שואפת להשיג שוויוניות בין הגבוה לנמוך על ידי קיצוץ ההפרש בגובה (עריפת הראש של הגבוה), כדי שכולם יהיו שווים, ברמה הנמוכה. הם גם ממליצים להטיל מגבלות על תיירות מרפא (מיסים ומגבלות כמותיות), כי תיירות מרפא זה "עסק" – ועסק זה פויה. (תיירות מרפא היא תרנגולת המטילה ביצי זהב).

 

וועדת גרמן (גרסת הרוב) טוענת ששר"פ יפגע בשירות הציבורי ה"חינמי" כי הרופאים יתרכזו בהספקת שירות פרטי, תמורת כסף, שרווח בצדו. (דוח המיעוט טוען שאין חשש כזה, ואפשר להתגבר על הבעיה באמצעות פיקוח מוגבר). יש בזה משהו. כולם (כולל הרופאים) אוהבים לקבל כסף עבור עבודתם. הממשלה, כמובן, אינה יכולה להבטיח הכנסה טובה לרופאים. היא מנסה, להקטין את הוצאות הבריאות על חשבון הרופאים, ומעלה משכורות רק אחרי שביתות. זו אחת הסיבות לכשל בניהול הרפואה הממשלתית – שהממשלה מנסה לאלץ את הרופאים לעבוד בשכר נמוך יותר מאשר היו יכולים לקבל לו סיפקו שירותיהם, כמו כול שרות אחר, תמורת תשלום, לקהל הצרכנים ישירות (רפואה פרטית על בסיס מסחרי).

 

הרוב בוועדת גרמן דורש יותר כסף למערכת הרפואה הציבורית – תמיד אותה דרישה – יותר כסף – מתוך הנחה שהכסף יפתור הכול. זו אשליה. מערכת ציבורית המבוססת על החלטות מקריות ושרירותיות של לתת או לא לתת יותר כסף (מכספי המיסים), של להעלות את המשכורות או לא (תמיד בתנאי שהייתה קודם שביתה שגורמת סבל לחולים). הדרך היחידה לנהל כול מערכת בצורה רציונלית ועניינית היא הדרך המסחרית – שירות תמורת תשלום. צריכה להיות תחרות, בין בתי החולים, בין קופות חולים, בין מבטחים. תחרות חופשית. הממשלה לא צריכה לנהל בתי חולים ומערכת בריאות מונופוליסטית, הניסיון לעשות זאת מביא לפגמים, בזבוזים ושחיתויות.  היא יכולה לעזור, לחלשים ועניים שבחברה, לרכוש שירותי בריאות במערכת המסחרית. מבלי לנסות לנהל בשביל זה מערכת בריאות ממשלתית.

 

דרך אגב: שאלת השר"פ, כן או לא, כבר נידונה ב 4 וועדות חקירה קודמות, החל מ 1990, וההמלצות מתחלקות חצי-חצי: חצי בעד וחצי נגד, הכול לפי האידאולוגיה של הרוב בוועדה (ושל מי שמינה אותה). מיותר לציין שהבעיות במערכת הבריאות נמשכות כרגיל, וכול הוועדות, כולל וועדת גרמן, הן בלתי רלוונטיות, הן ברכה לבטלה.

 

אפרט עוד בהמשך.

יעקב

 

 

נכתב על ידי , 4/1/2015 14:36   בקטגוריות סוציאליזם, רפואה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דו"ח גרמן נגד הרפואה הפרטית בישראל


חלק 3 בסדרה, חלק 1 כאן, חלק 2 כאן.

 

הרפואה הפרטית היא תוספת, היא רובד קטן ודק של מערכת הבריאות, המתקיים מעל לבסיס הגדול והרחב שלה שהוא קופות החולים ובתי החולים הציבוריים.

 

הרפואה היא שרות, כמו כול השירותים הרגילים שהאדם זקוק להם. האדם זקוק למזון, ביגוד, מחסה, השכלה, בידור, וכו'. הוא זקוק גם לטיפול רפואי. כול שירות מסופק על ידי אנשים המתמחים בתחום, תמורת תשלום. למשל: אדם א' (סנדלר) מייצר נעליים, ובכסף שמרוויח תמורת הנעלים (שמספק, בין השאר, לרופא), הוא קונה את שאר השירותים שהוא צריך מאנשים אחרים (בין השאר טיפול רפואי מהרופא). ככה עובדות כול המערכות בחיים, הרפואה אינה יוצאת דופן, אינה חיונית יותר מאשר, למשל – אספקת המזון. משום מה, אנשים רבים מאמינים שרפואה הוא מקרה מיוחד, ושרותי רפואה חייבים להיות מסופקים "בחינם" על ידי הממשלה, ואם הממשלה לא תספק יתפגרו חו"ח אנשים ברחובות בהעדר טיפול רפואי. זה לא ככה, אנשים לא מתפגרים ברחובות מרעב, למרות שהממשלה אינה עוסקת בייצור וחלוקה של מזון. ו- אין דבר כזה ארוחה בחינם – גם השירות הרפואי הממשלתי עולה כסף – הרופאים אינם עובדים בחינם (ולא צריכים לעבוד בחינם או בשכר זעום, ממשלתי). אבל, במקום שמקבל השירות (החולה) ישלם ישירות לנותן השרות שהוא בוחר (הרופא) עבור השירות שהוא רוצה – מתערבת הממשלה, לוקחת את הכסף בכוח (המיסים) ומכריחה את החולה לקבל את השירות האחיד כביכול, והלא כול כך טוב, שהממשלה מסוגלת לספק.

 

למרות הדאגה המופלגת לעניים, רוב תושבי ישראל אינם עניים ב"ה, כולם עובדים (פחות או יותר) ומרוויחים, ומסתדרים. כאשר הם זקוקים (לא עלינו) לטיפול רפואי, הם פונים קודם כול למערכת הציבורית (קופות החולים) כי הם יודעים שכבר שילמו עבור השירות במסיהם (ביטוח בריאות ממלכתי חובה). אבל, כאשר הם נתקלים בבעיות הרגילות של המערכת הציבורית – תור ארוך, רופא שלא נראה לו, או תרופה שאינה בסל, הוא מחפש דרך להשיג את השירות שהוא רוצה ולא מצליח לקבל במערכת הציבורית. הוא מחפש  בדרך הרגילה – תמורת תשלום. כאשר יש ביקוש – יש מי שמספק את הביקוש (תמורת תשלום) – הרופאים מקבלים חולים באופן פרטי, וגם ניתוחים ניתן לבצע בבתי חולים פרטיים, תמורת תשלום. לא תמיד התשלום הוא גבוה, בשמיים, מרתיע.

 

על העגלה הזו של שירותי בריאות מבוקשים, בתשלום קופצות קופות החולים, ומציעות ביטוחים משלימים, וגם חברות ביטוח. תמורת סכום לא מוגזם, שלא בעיה לשלם, בדרך כלל, עושים האנשים ביטוח משלים, ונהנים משירותי בריאות משופרים. את דמי הביטוח המשלים מקבלות קופות החולים ישר לקופתם (לא דרך הממשלה), זה כסף טוב. הוא נותן להן תמריץ לספק שירותים טובים לחולים – אחרת החולים יברחו לקופה אחרת.  

 

ביקור ובדיקה אצל רופא קל לקבל במערכת הפרטית. ניתוחים יותר קשה – אבל יש בישראל לפחות שני בתי חולים פרטיים (אסותא, השייך לקופ"ח מכבי, עם מספר סניפים, והמרכז הרפואי בהרצליה), ושני בתי חולים ציבוריים (הדסה ושערי צדק בירושלים) המציעים שר"פ – שרות רפואה פרטית בשעות אחר הצהרים. יש גם תיירות מרפא – אנשים עשירים שבאים מחו"ל לקבל טיפולים ולעשות ניתוחים, תמורת תשלום מלא לרופאים ובתי החולים. זאת פרנסה טובה לרופאים ולתי החולים.

 

לסיכום: שירותי הרפואה הפרטיים והביטוחים המשלימים מאפשרים למרבית האוכלוסייה (שידם משגת) לקבל שירותי בריאות "פרטיים" קצת יותר טובים מהציבוריים, (מהסל הציבורי הבסיסי).וגם לרופאים ולקופות החולים ובתי החולים לקבל יותר כסף מאשר הממשלה מסוגלת להקצות להם. שירותי הבריאות הפרטיים (והביטוחים המשלימים) תורמים לשיפור רמת שירותי הבריאות, כולל הרמה של השירותים הבסיסיים, שהם במסגרת ה"סל" הנגיש לכולם "בחינם" (באמצעות המיסי הבריאות החובה).

את הרובד הזה – של השירות הרפואי הפרטי והביטוחים המשלימים ממליצה וועדת גרמן להרוס, או להגביל, או לרסן או להקטין. הם רוצים לפגוע בחלק המתפקד הכי טוב במערכת הבריאות – וזאת בשם האידאולוגיה האוטופית של השוויוניות, והשנאה לכול דבר "מסחרי" – או הסלידה מטיפול רפואי תמורת תשלום. את החלק האידאולוגי הם מדגישים חזור והדגש בדו"ח.

 

עוד פרטים על הדו"ח ואידאולוגיה האוטופית שלו בקטע הבא.

יעקב

נכתב על ידי , 28/12/2014 14:42   בקטגוריות סוציאליזם, רפואה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דוח גרמן ואופי מערכת הבריאות


זהו חלק 2  בסדרה, חלק 1 כאן.

 

מסקנות דוח גרמן הם על טהרת האידיאולוגיה, כול חבר וועדה הביא את האידאולוגיה מהבית, מראש, לפני שבא לוועדה. מאות השעות של ישיבות דיונים, עדים וברבורים היו הצגה לריק (ותירוץ לחגוג על חשבון הקופה הציבורית). מסקנות הוועדה נקבעו מראש על ידי האידאולוגיה של החברים. היו שני דוחות – של הרוב והמיעוט – ומיותר לציין ששני הדוחות האלה היו סותרים – כול אחד לפי האידאולוגיה שלו. אין שום קשר בין הדוחות למערכת הבריאות...

 

מה בעצם הבעיה עם מערכת הבריאות? הבעיה הרגילה – רוצים יותר כסף. אותה בעיה שיש עם מערכת החינוך, הרווחה, התשתיות, החינוך הגבוה, הביטחון, השלטון המקומי. בכול מערכת ממשלתית לעולם הכסף לא מספיק, תמיד רוצים יותר, תמיד אפשר להוציא יותר... להוציא יותר זה קל, לדרוש ולצעוק ולהקים מהומה ציבורית – גם זה קל. זו הדרך להשיג כסף – מי שצועק יותר חזק מקבל יותר (על חשבון הציבור). מבחינה זו הייתה וועדת גרמן מכשיר של יחצנות להקמת צעקות ולהעלאת רמת התעמולה, למען השגת כסף . יותר זול, מקובל ויעיל זה לשכור משרד יחסי ציבור שמומחים בהפצת רעש.  כנראה שליעל גרמן אין בן דוד בעל משרד יחצ"נות. יותר זול ויעיל היה להפגש עם ראש הממשלה ושר האוצר ולנסות לשכנע אותם...

 

אני אכתוב בקצרה על הבעיות במערכת הבריאות, ואח"כ אפרט את התוכן והאופי האידאולוגי של מסקנות הוועדה.

מערכת הבריאות פועלת בערך ככה: יש חוק ביטוח בריאות ממלכתי – גובים מכול אזרח כ 10% מהכנסתו למס בריאות, שיעור אחיד לכולם, לפי החלטה שרירותית של הממשלה. הגביה היא בכפיה, כמו כול המיסים, מכריחים את האזרח לשלם ולהיות מבוטח. הביטוח נעשה על ידי קופות החולים הקיימות. רק "הקופות הקיימות" מקבלות את דמי הביטוח שהממשלה גובה – הממשלה לא מאפשרת הקמת קופות חדשות, לא מאפשרת תחרות של ממש. זה מונופול – כמו עם הבנקים וגופים אחרים – מונופול בחסות הממשלה של מספר קטן של גופים "מאושרים" – 4 במקרה של קופות החולים. את הכסף מחלקים  לפי כמות האנשים הרשומים בכול קופה, אחרי תיקון המתחשב בגיל המבוטחים – תיקון שרירותי לטובת קופ"ח הכללית. מס הבריאות מכסה כ 60% מהוצאות הבריאות, את היתר מעבירה הממשלה מהתקציב הכללי. בנוסף, הממשלה מקיימת, מתקצבת ומנהלת מערכת בתי חולים ממשלתיים. קופות החולים נמצאות תמיד בגרעון כרוני גדול – וזה טבעי – ככול שהגרעון שלך יותר גדול אתה מקבל יותר כסף מהממשלה. הממשלה מעבירה לקופות החולים, מדי פעם, כספים נוספים "לכיסוי הגרעון" – על פי הקריטריון: מי צועק חזק יותר ומי "מקושר" יותר.

 

מלבד זאת קובעת הממשלה "סל בריאות" – פירוט השירותים והתרופות שקופות החולים חייבות לספק למבוטחים הממלכתיים. זהו סל "שרותי מינימום".  עד כה הכול מרוכז ומנוהל על ידי הממשלה, בהכרח באופן שרירותי ומקרי. בס"ה המערכת מתפקדת פחות או יותר טוב, בייחוד אם אתה לא ממש חולה. לכול אחד (כולל העניים ביותר) יש גישה לרופא, לבדיקות מעבדה שגרתיות ולתרופות בסיסיות, הכול תמורת השתתפות עצמית מאד קטנה וסבירה. גם דו"ח גרמן משבח את מערכת הבריאות ומביא ציטוטים מדוחות בינלאומיים של ה OECD – המציין שיש לנו מערכת בריאות טובה וזולה יחסית. אז מה הבעיה?

 

כול עוד אתה בריא אין בעיה, הבעיה מתחילה כאשר אתה חולה. אז צריך בדיקות, ניתוחים ותרופות מעבר לרגיל. אז מתברר שלניתוח יש תור, לבדיקה מסובכת יש תור, תרופות מיוחדות לא ב"סל", בבית החולים לא תמיד יש מיטה פנויה, וכאשר יש מיטה אין אחות או רופא – כי האחיות והרופאים מעטים ועמוסי עבודה, ולוקח שעות עד שמישהו מסתכל עליך. יש מחסור ברופאים צעירים (אלה שעובדים קשה מאד תמורת שכר זעום). בסוף הכול מסתדר. אחרי המתנה מכובדת אתה מקבל טיפול – טיב הטיפול לפי המזל – מי הרופא שראה אותך. יש הרבה רופאים טובים. חוץ מזה – עם ישראל יודע להסתדר, לכול אחד יש בן דוד או גיס שמכיר רופא זה או אחר, או את ראש המחלקה או את סגן שר הבריאות, עושים כמה טלפונים, וכול אחד מקבל את הטיפול. (והחולה לרוב בכלל לא יודע, ולא מסוגל לשפוט, אם קיבל טיפול טוב או לא).

עד כה המערכת מתנהלת על פי העקרונות הבולשביקיים: ניהול ריכוזי על ידי הממשלה (המערכת הפוליטית – למעשה על ידי אף אחד – דוגמה: גרמן), ספקי השרות מנותקים לגמרה ממקבלי השרות (החולים). החולה לא משלם, הרופא, המעבדה, בית החולים לא מקבלים כסף מהחולה. לרופא ולמנהלי המערכת אין שום עניין בחולה, החולה הוא רק מטרד ומעמסה. התגמול של מספקי השרות בא רק מהממשלה, הדרך להוציא יותר כסף היא באמצעות צעקות, פעילות פוליטית ושביתות, בלי קשר לחולה ולטיב שרות הבריאות הניתן.

 

זאת המערכת הציבורית, וזה אופייה בהכרח. המערכת אינה אידיאלית, אך מערכת מושלמת, שמספקת שרות מלא וטוב, לכול אחד, וגם בחינם היא אוטופיה – לא יכולה להיות קיימת. מערכת הרפואה הציבורית שקיימת היא, במסגרת המגבלות הבלתי נמנעות, סבירה.

אבל, המערכת הציבורית היא רק רובד אחד במערכת הבריאות – היא הרובד הגדול, הבסיסי, אבל לא היחידי. מעל לזה ישנו הרובד של הרפואה הפרטית, המסחרית, רפואה תמורת תשלום. הרובד הזה משפר את מערכת הבריאות בצורה משמעותית. אנשים רבים מעקמים את האף ואומרים (על פי האידאולוגיה שלמדו בבית הספר): "טיפול רפואי תמורת כסף? רפואה לעשירים? פויה. גועל נפש. שרץ."

וועדת גרמן הוקמה לצורך מלחמה, ממניע אידאולוגי, נגד ה"שרץ" זה (הרפואה המסחרית). בקטע הבא אתאר קצת את ה"שרץ" של הרפואה המסחרית שקיימת בארץ, ותורמת רבות לשיפור רמת שירותי הבריאות. אתאר את הרובד היותר טוב ומתפקד של שירותי הבריאות, החלק שיעל גרמן רוצה לחסל.

יעקב

 

נכתב על ידי , 26/12/2014 10:19   בקטגוריות סוציאליזם, רפואה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שכר עובדים ומנהלים בתאגיד


יוחאי רוס מעין גדי שואל (בא-מייל לא הכי מנומס):

"מדוע תאגיד המשלם שכר מינימום לעובדיו מרשה לעצמו לשלם שכר מיליוני ₪ למנהליו"

 

שאלה טובה.

הקריטריון לתשלום שכר בתאגיד צריך להיות תרומתו של העובד להפקת הרווחים, שמהם ניתן לשלם שכר. אם החברה לא מצליחה, לא מייצרת ומוכרת, ורק מפסידה כסף אז אין מה לחלק. לכן קודם כול: הייצור והרווח. יש לשער שבעל המפעל, החברה או התאגיד, לא היה משלם למנהל משכורת גבוהה אם היה יכול למצוא מנהל אחר שמצליח לנהל באותה צורה (טובה) ולהפיק אותו רווח ומסתפק במשכורת יותר נמוכה. בעל מפעל לא משלם משכורת גבוהה רק בזכות העיניים היפות של המנהל. אם בעל העסק משלם משכורת גבוהה למנהל זה כנראה כי הוא מעריך שהמנהל "שווה את זה" כלומר - הוא מפיק עבורו רווח - ומנהל אחר, יותר "זול" לא היה מצליח לייצר אותו רווח.

 

כנ"ל העובד. בעל המפעל או העסק משלם משכורות לעובדים במקצועות השונים ובדרגות השונות (לאו דווקא תמיד שכר מינימום) לפי הידע והמיומנות שלהם והתרומה שהם תורמים לשגשוג המפעל ויצירת רווחים. אין לו סיבה לשלם משכורת גבוהה לעובד שאינו תורם הרבה למפעל - רק בגלל שהעובד "זקוק לכסף" (מי לא זקוק?). העובד - שחושב שהוא אינו מקבל מספיק, על פי תרומתו למפעל, יכול לבקש תוספת ולאיים לעזוב. בעל המפעל צריך לשקול אם "שווה לו" (מבחינת עבודת המפעל וריווחיותו) לשלם את המשכורת הגבוהה יותר - או שמא כדאי לו לחפש עובד אחר... (עובד חדש צריך להכשיר, ולעולם לא יודעים מראש כמה הוא באמת יתרום).

החופש הזה נתון לעובד ולמנהל כאחד - אם הוא מרגיש שלא מעריכים את עבודתו מספיק - הוא יכול לחפש עבודה אחרת שבה ירוויח יותר.

 

גם בעל המפעל וגם העובד הם גורמים אוטונומיים, עצמאיים, ובעלי זכויות אדם. כול אחד יש לו זכות מלאה לעשות מה שהכי טוב בשבילו. שכר משלמים לא לפי מה שנראה ליוחאי רוס מעין גדי כ"הוגן" אלא לפי התרומה לרווח המפעל - שזה המקור שממנו משלמים משכורות. אם אין רווח אין משכורת ואין מפעל.

 

כול זה נכון למפעלים ותאגידים מסחריים בתנאי כלכלה חופשית ותחרות. במפעלים ממשלתיים הכללים שונים: שם מקבלים משכורת לפי ההשתייכות הפוליטית והקשרים האישיים עם המנהלים הציבוריים של התאגיד, וגם - לפי הכוח והיכולת להזיק למפעל ולחברה בכלל. מי שיש לו הכוח להזיק הכי הרבה - כמו עובדי חברת החשמל שמחזיקים ביד את השאלטר (המפסק) - הוא מרוויח הכי הרבה. מי שלוקח לעצמו משכורות עתק ותנאים נלווים (לעיתים לא חוקיים) - תחת איום להוריד את השאלטר - הוא עובד חזירי. החזירות מתחלקת שווה בשווה בין כול בני האדם, חזירים יש בקרב ה"עובדים" לא פחות מאשר בקרב ה"קפיטליסטים", בקרב העניים לא פחות מאשר בקרב העשירים... 

 

במפעלים פוליטיים הכוח הוא הקריטריון הקובע והחזירות חוגגת. לכן צריך כמה שפחות מפעלים פוליטיים או ציבוריים או ממשלתיים או איך שלא תקראו להם.

 

יעקב

 

 

נכתב על ידי , 21/11/2014 13:20   בקטגוריות זכויות האדם, סוציאליזם, עבודה עברית  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עקרונות יסוד של השמאל


אנו מרבים לכתוב על רגולציה, כלכלה, פיקוח על מחירי מוצרים וכאלה דברים מעשיים ויום-יומיים. אבל, כדאי מדי פעם גם לחשוב על עקרונות יותר כלליים. הנה בהמשך כמה עקרונות, או כללים המאפיינים את החשיבה של השמאל החברתי-סוציאליסטי-ליברלי (ליברלי במובן המקובל בארה"ב שזה – שמאל).

 

1. אין כזה דבר "אמת"  - רק אג'נדות מתחרות.

2.כול הטענות של המערב (ובייחוד ארה"ב וישראל) לעליונות מוסרית על הקומוניזם/פשיזם/איסלם מתבטלות נוכח ההיסטוריה של המערב הכוללת גזענות ואימפריאליזם.

3.לא קיימים קני מידה אובייקטיביים לפיהם ניתן לשפוט אם תרבות מסוימת עדיפה על אחרת. כול מי שטוען שיש סטנדרטים כאלה הוא מדכא רשע.

4.השיגשוג של המערב בנוי על ניצול חסר מעצורים של העולם השלישי, לכן, אנשי המערב מגיע להם שיהיו עניים ואומללים.

5. הפשיעה הוא אשמת החברה, ולא אשמת הפושע האינדיבידואלי. הפושעים העניים מגיע להם לקחת את אשר הם לוקחים (גונבים או שודדים). להיכנע לפושע המסכן יותר מוסרי מאשר להילחם בו.

6. העניים הם קורבנות [של החברה]. הפושעים הם קורבנות. רק הקורבנות יכולים להיות מוסריים. רק העניים והפושעים הם מוסריים. (העשירים יכולים להיות קצת מוסריים גם כן, על ידי שיזדהו עם העניים והפושעים)

7. הקפיטליסטים (היזמים, בעלי מפעלים) הם חזיריים. העניים הם תמיד בלתי-חזיריים – דהיינו נשמות טהורות. (כולל וועדי העובדים של חברת החשמל והנמלים – כי הם "עובדים").

8.לאדם מוסרי – אלימות ומלחמה לעולם אינם מוסריים או מוצדקים. תמיד עדיף להיות קורבן, מאשר להילחם ולהגן על עצמך. אבל, העמים המדוכאים רשאים להיאבק ולהשתמש באלימות – הם רק נדחפים לכך על ידי הרשע של המדכאים.

9. כאשר אתה ניצב מול טרור – הדרך המוסרית של איש המערב היא להתנצל על חטאי העבר, להבין את נפשו של הטרוריסט, לעשות וויתורים.

 

הכללים האלה נכתבו על ידי אמריקאים, בהקשר של ארה"ב והמערב (חוץ מסעיף 7 שאני הוספתי), אבל הם תקפים גם לגבינו. חומר למחשבה...

 

יעקב

נכתב על ידי , 16/11/2014 12:20   בקטגוריות זכויות האדם, מדיניות ארה"ב, סוציאליזם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




 אני מקווה שלא ימצאו חיים בכוכב אחר, כי אם כן, הממשלה תתחיל לשלוח להם כסף !

נכתב על ידי , 27/10/2014 18:53   בקטגוריות סוציאליזם  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-2/11/2014 20:58
 



מדינת הסעד והירידה בשיעור הנישואין


בארה"ב (וכנראה בארצות רבות אחרות) נרשמה ירידה גדולה בשיעור הנישואין, כלומר בשיעור הקמת המשפחות. בשנת 1960, רק 1 מכול עשר מבוגרים (מעל גיל 25) מעולם לא התחתן. בשנת 2012 השיעור היה אחד מכול חמש.

 

סוציולוגים שוברים את הראש בנסיון להסביר את התופעה. כרגיל יש הרבה סיבות, ביניהן - מתירנות, פמיניזם, נישואין חד מיניים ועוד. אבל, נראה שהסיבה המרכזית היא אחרת: תרבות הקיצבאות - ההרגל לחיות מקצבאות ממשלתיות. אמהות חד-הוריות מקבלות תמיכה נדיבה של קיצבאות. אז קורות כמה תופעות. ישנה התופעה של בחורות צעירות מבתים עניים שמעדיפות ללדת ילד בגיל צעיר מאד, ואז הן מקבלות דירה וקיצבאות מהממשלה, ויוצאות בצורה כזו לחיים עצמאיים - הן בורחות מבית עני ולעיתים הרוס ופוגעני של ההורים.

תופעה אחרת היא - זוגות שחיים יחד, אך מעדיפים לא להינשא רשמית כדי שיוכלו ליהנות מקצבאות של חד-הוריות, קיצבאות ההולכות לאיבוד במקרה של נישואין.

 

גורם נוסף הוא, כאמור, הפמיניזם - או במילים אחרות: המלחמה החברתית נגד הגברים. יש אפליה נגד גברים במקומות רבים: מוסדות חינוך (כמעט כול המורים הן מורות), בחוקים הסוציאליים וחוקי הנישואין והגרושין. הגברים פשוט "שובתים", ומסרבים לקחת על עצמם התחייבויות. יש אפילו ספר על התופעה.

 

יעקב

נכתב על ידי , 15/10/2014 01:43   בקטגוריות סוציאליזם, פמינזם  
31 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של יעקב ב-20/10/2014 09:13
 



"משאבי הטבע שייכים לעם" גם במקסיקו


עיקרון "נעלה" זה הושמע רבות בהקשר לרפורמת ששינסקי. זו ההצדקה שניתנה להפרת החוזה מצד הממשלה, והחרמת חלק מזכויות הקניין שהיא עצמה העניקה למחפשי הגז.

 

יש מדינה "נאורה" מאיתנו (וגם עשירה יותר במשאבים), אשר יישמה עקרון זה במלואו - מקסיקו. בחוקת מקסיקו נכתב במפורש: "רק ממשלת מקסיקו יכולה לחפש, להפיק ולזקק נפט וגז במקסיקו". כי הנפט, כאמור "שייך לעם" - והעם - פירושו - הממשלה. אז רק לממשלה מותר - באמצעות חברת הנפט הממשלתית PEMEX. ל PEMEX מונופול על חיפוש, הפקה הובלה וזיקוק נפט וגז, ובמקסיקו, כידוע יש הרבה נפט וגז.

 

הנה התוצאה: מקסיקו ייבאה (קנתה) 30% מהגז שהיא זקוקה לו מחו"ל, ממקומות בהם הגז לא "של העם" ומותר לחברות פרטיות להפיק גז ולמכור. זאת למרות שיש גז במעמקי האדמה, בשפע, במקסיקו עצמה. כלומר - זה תקין לקחת את הגז "של עם אחר". החוקה של מקסיקו ועקרונותיה הנעלים לא חלים על כול עם וכול גז, רק על הגז של מקסיקו, ששיך לעם המקסיקני, ושוכן לבטח בבטן האדמה.

 

מלבד זה ייבאה מקסיקו כ 50% מהבנזין, כי PEMEX וממשלת מקסיקו לא מסוגלים להקים ולתפעל בתי זיקוק, ולפרטיים, במקסיקו, אסור לעשות זאת. הוא שנאמר: אתה יכול להיות סוציאליסט טוב, כול עוד יש לך שכן עשיר מצפון (ארה"ב) שהוא קפיטליסט טוב, ומספק לך את מחסורך.

 

ומלבד זה - שורר במקסיקו מחסור בגז באזורים רבים בגלל מחסור בצנרת הובלה, שהיא גם באחריות הממלשה. על רמת החיים הכללית במדינה ה"נאורה" הזו לא צריך להרחיב את הדיבור, וגם לא על רמת ה"שיוויוניות".

 

עכשיו הם העבירו, לאחר וויכוח נוקב, רפורמה חוקית וחוקתית שתאפשר לגרומים פרטיים לחפש, להפיק, להוביל ולמכור נפט וגז במקסיקו. רק יוזמה חופשית ותחרות, במסגרת חוקית שמגינה על זכויות הפרט והקניין של היזם, יכולה להביא לאספקה, בשפע ובמחיר נמוך, של מה ש"העם" צריך (נפט, בנזין וגז במקרה זה). 

 

יעקב

נכתב על ידי , 4/5/2014 15:04   בקטגוריות אנרגיה, חוק, סוציאליזם  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של גולדי10 ב-24/7/2014 03:24
 



הבין-תחומי שוויוניות או קנאה?


לאחרונה התפרסמו 3 מאמרים על המרכז הבין תחומי בהרצליה. הראשון מתאר את המתרחש בו וקורא לו בלעג "הפקולטה למדעי הנטוורקינג". אין ספק שהשם והלעג מוצדקים. המרכז הבין תחומי הוא אוניברסיטה פרטית, אך למרבה הפלא - גם מלכ"ר, כלומר מוסד ללא כוונת רווח (על כך בהמשך). האוניברסיטה הוקמה ללא עזרה ממשלתית, היא גובה שכ"ל של כ 38 אלף ש"ח לשנה, לעומת כ 11 אלף באוניברסיטה ממשלתית (ת"א, חיפה ירושלים או ב"ש). היא מלמדת רק מקצועות מבוקשים, כלומר מקצועות פופולריים או אופנתיים - משפטים, כלכלה, מדעי המדינה ויחסים בינלאומיים ומנהל עסקים. המקצוע המדעי (במקצת) היחידי שהם מלמדים הוא המקצוע המבוקש מדעי המחשב. אין שם השקעות גדולות במעבדות או בתחום המחקר, מלמדים מה שקל ללמד וללמוד - בעיקר "פקה-פקה" (דיבורים). הם מגייסים את מיטב המרצים במדינה, או לפחות את מיטב הסלבריטאים (לא תמיד אישיות מפורסמת הוא גם מרצה טוב). הם משלמים משכורות גבוהות לכוכבים שמלמדים שם. הם מתפארים בטיפול אישי בכול סטודנט.

שכר הלימוד מכסה, לדברי יו"ר המוסד, פרופ' רייכמן, 80% מההוצאות, השאר בא מתרומות. יש בו בניינים על שם שלי אריסון, סמי עופר וכדומה. סביבת הלימוד (הבניינים והכתות) היא מאד מודרנית, מלוקקת, ונוחה.

 

מטבע הדברים - הסטודנטים - מרביתם באים מבתים מבוססים, ויוצרים קשרים טובים באוניברסיטה עם בנים אחרים של אנשים מבוססים ומפורסמים, ועם העשירים עצמם. קשרים אלה הם מרכיב חשוב בקריירה העתידית, לא פחות מהידע והתואר. זה רק טבעי ותקין.

המרכז הבין תחומי הוא, לפי התרשמותי מהמאמרים, (לא מכיר את המוסד מקרוב), עסק מסחרי טיפוסי. מוכרים לאנשים (הסטודנטים עשירים והוריהם) מוצר מבוקש, עטוף באריזה מאד יוקרתית ומרשימה, ובאיסטרטגיה שיווקית מבריקה. מוכרים לסטודנטים "הצלחה" - האפשרות להריח הצלחה, להתחכך בהצלחה, או - לפחות - להתחכך בעשירים, במשהו שמעיד על הצלחה. אז - איך זה שהוא מוסד "ללא מטרות רווח" אם הוא כול כך מסחרי? הרווח שהם מפיקים הן משכורות הגבוהות של המרצים והמנהלים והיוקרה. הם מתפקדים כמו קאונטרי-קלאב אקסקלוסיבי.

 

מאידך, מסביר פרופ' רייכמן - עלות סטודנט באונ' ת"א היא 62.7 אלף ש"ח, ובאונ' ירושליים - 85 אלף ש"ח. ההשכלה הגבוהה הממשלתית מקבלת כול שנה 9 מיליארד ש"ח מקופת המדינה. המדינה לא הצליחה לספק את הביקוש ללימודים גבוהים - ב 1989 היו בארץ רק כ 75 אלף סטודנטים, באונ' ממשלתיות - היחידות שהיו קיימות. היום יש כ 300 אלף, שחלק גדול מהם לומדים במכללות הפרטיות. הבין תחומי היה החלוץ (לדברי רייכמן) בהקמת תשתית פרטית להשכלה גבוהה, ובהעברת החוקים או התקנות שמאפשרות זאת.

וכמובן - האוניברסיטאות הממשלתיות הפכו חממה לבזבוז כספי הציבור על ידי משכורות עתק ותנאים מפליגים לפרופסורים ולמנהלים שלהן - מוקד של שחיתות, על חשבון אחרים, כמו כול מוסד ממשלתי.

 

הסיפור הזה, של בית ספר יוקרתי, לאנשים מעושרים כמובן לא מוצא חן בעיני סוציאליסטים טובים הדוגלים בשיוויוניות. לדידם כולם צריכים להיות עניים באותה מידה, ולסבול ממחסור בהשכלה גבוהה. לדידם, רק הממשלה (שהיא האלוהים) היא מספיק טובה וטהורה כדי לתת השכלה לבנים (ובנות), וחלילה וחס שיזמים בלתי ממשלתיים יעזו לספק לבני העשירים סחורה שהבנים רוצים.

 

לדעתי המרכז הבין תחומי אינו עושה שום דבר לא טוב, ובטח ובטח לא שום דבר בלתי לגיטימי. הוא מספק מוצר לאנשים שקונים את המוצר ממיטב כספם, ומרצונם החופשי, אפילו בהתלהבות. הוא מספק השכלה גבוהה (וגם "נטוורקינג"), שאספקתה הייתה חסרה קודם. אין שום מקום לביקורת עליו או הרגשת אי נוחות עימו. הוא אינו עושה שום דבר רע. הוא יותר יעיל פחות בזבזני ומושחת מהאוניברסיטאות הממשלתיות.

 

אני, אישית, אינני בטוח שהוא מספק השכלה יותר טובה - אבל ייתכן שכן. אינני יודע. עטיפה נוצצת מדי מעוררת בי חשש ליומרות שווא, אבל זו רק תחושת בטן, שייתכן שהיא לא נכונה. (אני גם לא כול כך מחזיק, אישית, מהמקצועות ה"מבוקשים" האלה). אבל כול הספקות האלה אינם משנים את העובדה שהמרכז הבין תחומי הוא מוסד מבורך, רצוי, וטוב, ומעל לכול - לא בזבזני ומושחת (על חשבון הציבור), כמו האוניברסיטאות הגדולות. פרופ' רייכמן מוצא לנחוץ להתפאר, ברוח התקופה, בתפקיד ה"חברתי" החשוב שהמרכז ממלא. היום חייבים לקרוא לכול דבר טוב בתואר "חברתי".  הוא "חברתי" כמו שאני צינצנת - אבל הוא מספק שרות מבוקש, ולכן הוא טוב.

 

שיוויוניות זו אוטופיה. בני האדם אינם שווים, משום בחינה. יותר חשוב לשמור על החופש של בני אדם מאשר לנסות לכפות בכוח שיוויוניות שלא יכולה להיות. טוב שיש מוסד כמו המרכז הבין תחומי, למרות שאני לא בטוח שהייתי רץ ללמוד שם. טוב שהוא קיים למען אלה שהוא משרת, למרות שרובם בני עשירים. גם לבני עשירים מגיע לחיות וליהנות בעולם, זה לא חטא להיות עשיר או בן של עשירים. אויה לה לחברה שאין בה עשירים.

 

יעקב

נכתב על ידי , 22/4/2014 15:21   בקטגוריות השכלה, זכויות האדם, לימודים, סוציאליזם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



השמאל והפילים הלבנים של בברזיל


בברזיל שולטת מאז 2003 ממשלה של שמאל-מרכז. ראשית היה הנשיא לולה (איגנציו דה סילבה) בין השנים 2003-10, ועכשיו הנשיאה וילמה רוסף, בת חסותו של לולה. לולה היה פעיל באיגודים המקצועיים בברזיל (משהו כמו עמיר פרץ שלנו) לפני שנבחר לנשיא. הוא היה נשיא ופולרי, ודי סביר, בזמנו שיגשגה ברזיל ונהנתה מצמיחה כלכלית אדירה - לא כול כך בזכות לולה כמו בזכות הבועה הכלכלית העולמית ועליית המחירים הכללית של סחורות בסיסיות כמו מחצבים ותבואות - אותן מייצרת ברזיל. לזכותו של לולה יאמר שהוא נקט במדיניות סבירה, כלומר, לא אץ להרוס את השיגשוג עם צעדים אידאולוגיים-פופוליסטיים. הוא הניח לכלכלה לזרום. מאז המשבר העולמי מגמגמת הכלכלה הברזילאית וצומחת בקצב קטן, שלא כול כך מספיק כדי לחלץ את האוכלוסיה האדירה מהעוני האדיר בו רובה שרוי.

 

אבל, ממשלות שמאל (וגם פוליטיקאים מהימין) אוהבים פרויקטים גרנדיוזיים, גדולים ויקרים, ממומנים על ידי הממשלה, שלא תמיד נחוצים או מועילים. פרוקיט כזה מאדיר ומנציח את התהילה של הנשיא, מספק משרות שמנות לכול מקורביו הפוליטיים, והרבה הזדמנות לכסף קל ליזמים מקורבים פוליטית לשלטון. גם הרבה הזדמנויות לשחיתות. העיקר - הם ממומנים מכסף קל, כסף ממשלתי, כסף של אחרים.

 

המאמר הבא, בניו יורק טיימס מספר על מספר פרויקטים כאלה שעלו מיליארדי דולרים, ונזנחו והפכו לפילים לבנים - או פילים שחורים. (פיל לבן זה מבנה גדול שהושלם, אך אין בו צורך ושימוש, פיל שחור הוא מבנה גדול שבנייתו הופסקה באמצע, והוא עומד כגרוטאה המהווה מפגע ויזיאלי ותברואתי).

 

בתמונה הזו רואים גשר השייך למסילת ברזל בת 1600 ק"מ שבנייתה החלה בשנת 2006, היא הייתה מתוכננת להסתיים ב 2010, ולעלות 1.6 מיליארד דולר. היום היא כבר עלתה 3.2 מיליארד (כפול) ותאריך הסיום המשוער הוא 2016, אבל איש לא מאין שהיא תסתיים אי פעם או תגיע לפעול. קטעים רבים, כמו הגשר שבתמונה, נזנחו, והפכו ללחם עבור גונבי מתכות. כול הפרויקט מומן על ידי הבנק הממשלתי.

 

בתמונה הזו רואים את פרויקט הרכבת התחתית בסלבדור, ברזיל, שהחל לפני 10 שנים, אך נזנח. מזכיר קצת את רכבת התחתית של ת"א.

 

יש עוד פרויקטים - כמו מוזיאון לחייזרים שנזנח, פארקים שנזנחו אחרי השקעות אדירות, ועוד...

לולה מצדיק את הפרויקטים באומרו שהם סיפקו מקומות עבודה, והיוו תמריץ לכלכלה. איך ניתן להצדיק, באופן הגיוני, שריפת כסף על גרוטאות שאין בהן שימוש - נשגב מבינתי, למרות שאני יודע שיש הרבה אנשים וגם כלכלנים (פול קרוגמן) שמאמינים בדברים כאלה. כול זה אופייני לפרויקטים ממשלתיים, הנעשים ממניעים פוליטיים וגם ממניעים של רדיפת בצע של פוליטיקאים.

 


 

כאן תמצאו עוד סיפור של גשר שנזנח, שמוביל לשום מקום, והיה אמור להיות חלק מכביש גדול, שבנייתו החלה ונזנחה. יש בברזיל מאות פרויקטים כאלה, שנזנחו, איש אינו יודע כמה, ברזיל מדינה גדולה... הכתב מאשים בהפקרות את ממשלות הגנראלים ששלטו לפני לולה דה סילבה. בברזיל, לא חשוב מי שולט, ימין או שמאל, דיקטטורה או דמוקרטיה, הברדק חוגג.

 

 

יעקב

 

נכתב על ידי , 13/4/2014 12:43   בקטגוריות אדריכלות, תחבורה, טירוף מערכות, כלכלה, סוציאליזם, עבודה בעיניים, שמאל  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הרגולטור נגד הצרכן - פרק 8


ההנחה שהצרכן (האדם הקטן) זקוק לרגולטור הממשלתי הטוב כדי שיגן עליו מפני הטייקונים הרעים היא הנחה שבאה מהבטן האידאולוגית הסוציאליסטית אבל היא סותרת לחלוטין את המציאות. במציאות יש לרגולטור הממשלתי את כול המוטיבציה לעשות יד אחת עם הטייקון (עם בעלי העסקים המוגנים על ידי הרגולציה) כדי לשחוט את הצרכן, לטובת הטייקון והרגולטור כאחד. אני מתחיל להישמע כמו גיא רולניק - פיטפוטים ערטילאיים - אבל הנה דוגמה מוחשית.

 

ידוע הסיפור של חביב הקהל, שר התקשורת לשעבר, משה כחלון, שהתנהג בצורה קצת יוצאת דופן, והכניס קצת יותר תחרותיות בתחום הסלולר. התקשורת הסלולרית התנהלה לפי הדגם הישן של בולשביזם גליצאי - דהיינו - מונופול שמנסה להסתתר מאחורי חלוקה ל 4 חברות עצמאיות לכאורה, אך הפועלות בתיאום מלא, תחת חסות הרגולטור, שמונע תחרות. הרגולטור (משרד התקשורת) חילק 4 זכיונות לטייקונים המאושרים, ומנע כניסת גורמים נוספים ותחרות לתחום, והפיק בכך רווחים נאים לממשלה ולטייקונים על חשבון הציבור.

 

בא השר משה כחלון, והחליט - לא חלילה לאפשר תחרות חופשית - אלא רק לאפשר כניסה של עוד 4 שחקנים חדשים לתחום הסלולר עם 4 זכיונות חדשים. הדבר הניב תוצאות מיידיות - מחירי התקשורת הסלולרית ירדו פלאים, בגלל התחרות, לטובת הצרכן. משה כחלון הפך בין לילה לכוכב פופולרי, אבל גם מצא עצמו מחוץ לממשלה, כי הוא עשה גלים, הפר את הסטטוס-קוו, ופגע באינטרסים של הממשלה, שהם הפוכים לאינטרס של הצרכן. הממשלה רוצה יותר הכנסות ממיסים, לא הוזלה של יוקר המחייה או המחיר לצרכן.

 

הנה גרף שמביא ה"כלכליסט" המראה את ירידת הכנסות המדינה ממיסוי חברות התקשורת, שנובעת מירידת מחירי התקשורת לצרכן, ולכן ירידה ברווחי החברות.

 

אותו דבר קורה בכול התחומים - למשל: תחום הבנקאות וכרטיסי האשראי. הרגולטור (הממשלה) רוצה למקסם את ההכנסות שלו, לא להקטין את המחירים ולהיטיב עם הציבור. כול הרגולציה, והמונופולים שפורחים תחתה נועדה בדיוק לכך - להעלות מחירים (לא להוריד את יוקר המחייה, חלילה). המחיר הגבוה יוצר הכנסה לקופת המדינה, מבלי לעצבן את הבוחר בגין העלאת המיסים. הרגולציה היא מס נסתר, מס שנוח מבחינה פוליטית, שהממשלה אוהבת, לכן היא אוהבת רגולציה.

 

הדרך לצאת מזה אינה "רגולציה יותר טובה", או המתנה שיצוץ בטעות איזה משה כחלון חדש, שלא מבין את הכללים של הממשלה, ופועל, די במקרה, לטובת הצרכן. טובת הצרכן לא צריכה להיות מבוססת על טובות של הרגולטור או של משה כחלון, ועל מקריות. היא מחייבת ביטול הרגולציה - רק ביטול הרגולציה, וחופש התחרות מבטיחים, באופן שיטתי, מחירים נמוכים ושרות טוב לצרכן, לאדם הקטן. תחרות חופשית היא החבר האמיתי של הצרכן, ותחרות חופשית לא מושגת על ידי רגולציה אלא על ידי היעדר רגולציה.

 

הרגולציה אינה טובה לצרכן - היא ממסדת את השוד שלו. הטייקונים אינם אשמים בעושק של הרגולטור, למרות שהם נהנים מזה.

"חוק הריכוזיות" שהתקבל בכנסת אינו עושה כלום נגד הרגולציה המיותרת, העושקת. הוא בעצם לא יעשה כלום, בכלל, למרות התרועות הגדולות. הוא לא יגביר את התחרות - כי את התחרות מדכאת הממשלה ולא הטייקון, וחוק הריכוזיות אינו משנה את מדיניות הממשלה, אלא רק מגביר את כוחה והרגולציה שלה.

 

יעקב

נכתב על ידי , 8/1/2014 19:07   בקטגוריות בנקים, כלכלה, סוציאליזם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אבא של הריכוזיות - בנק ישראל


"ועדת הכספים של הכנסת אישרה היום (30.12.2013) תיקון להצעת חוק רשות ניירות ערך, שלפיה גם בתי השקעות יוכלו לשווק פיקדונות לציבור באמצעות השקת הקפ"מ".

 הרעיון הוא ליצור תחרות מה לבנקים, כך שגופים שאינם בנקים יוכלו להציע לציבור פקדונות נושאי ריבית - שיתחרו ישירות עם פקדונות הפק"מ בבנקים. פקדונות הפק"מ בבנקים מציעים לציבור ריבית אפס, אבל הם מייצרים לבנקים הכנסות ענק בשיעור של אולי 5 מיליארד שקל לשנה, כי אין בארץ אלטרנטיבה לפקדונות מזומנים, והרבה קרנות מוסדיות ובתי השקעות נאלצים להחזיק את המזומנים השוטפים שלהם בפק"מ. הבנקים, והפטרון שלהם, בנק ישראל, מרוצים מאד מהמצב שהציבור נאלץ להלוות לבנקים כסף רב (פקדונות) בריבית אפס. זו מציאה גדולה.


נגד הנסיון הקטן והקלוש הזה להגביר את התחרותיות בבנקים יוצא הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל. "החשד הרווח בשוק ההון הוא שלשם בדיוק מכוון הפיקוח על הבנקים: אימוץ באזל 3 באופן מלא, כאמצעי אלגנטי לחסום כל אפשרות לתחרות מול הפיקדונות השקליים בבנקים"

בנק ישראל רוצה לאסור כול תחרות. הוא רואה עצמו ממונה על "יציבות" הבנקים - קרי הוא דואג שהם ירוויחו רווחים גדולים, על חשבון הציבור. הפיקוח על הבנקים הוא אם כן, המכשיר של הבנקים באמצעותו הם ממשיכים לשדוד את הציבור ומונעים ממנו יכולת להשיג שירותי בנקאות טובים יותר ופקדונות עם ריבית טובה יותר.


האידיאולוגיה או תפיסת העולם הסוציאליסטית, השולטת במדינת ישראל, אומרת שהרגולטור הוא הידיד הטוב והמגן על הצרכן (האדם הפשוט) מפני הטייקונים הטורפים. זה קיים במישור האידיאולוגי. המציאות היא שונה - הרגולטור הממשלתי הוא מגינם של טייקוני הבנקאות, הנותן יד ומבטיח את שוד האדם הפשוט. היעדר התחרות היא אוייב הצרכן, לא הטייקון, ומי שמונע תחרות זה הרגולטור. בינתיים, יושבים הטייקונים (שרי אריסון) בבית, ונהנים מרווחים גדולים, כי בנק ישראל (כלומר מדינת ישראל) דואג להם.


ממשיכה מירב ארלוזורוב, בדה-מרקר:

מהלך כזה [איסור פקדונות על ידי הפיקוח על הבנקים] יהיה בבחינת ההוכחה הניצחת שבנק ישראל מדבר גבוהה־גבוהה על תחרות בבנקים, אבל בפועל עושה עמם יד אחת כדי לחסום כל תחרות אפשרית.

העובדה שעד כה לא קם בישראל בנק אינטרנטי, לא נפתח שוק הסליקה של כרטיסי האשראי לסולקים מחו"ל, וגם לא הוקם אף בנק חברתי או אחר, יכולה להיות מוסברת בחוסר הרצינות של היזמים שאמורים להתחרות בבנקים. עם זאת, היא יכולה להיות מוסברת גם בשמרנות יתר של בנק ישראל, שמרוב רצון להגן על יציבות הבנקים - הוא חוסם את כניסתה של כל תחרות להם. מבחן ההוכחה מוטל לפתחו של בנק ישראל.


אני חוזר ומציע: יבוטל בנק ישראל. יבוטל השקל. תהיה בנקאות חופשית. בנק ישראל מבטיח "יציבות הבנקים"?? אנו לא צריכים יציבות בנקים. אנו צריכים שבנקים רעים יפשטו את הרגל. רק האיום בפשיטת רגל ייצור בנקאות אחראית וטובה, ויאפשר לאדם הפשוט (והפחות פשוט) לקבל שירותי בנקאות טובים. 

האמונה שהרגולטור הנוכחי (בנק ישראל) אולי טועה ומגזים בהגנה על הבנקים, ולכן צריך רגולטור יותר טוב, וחוק כזה או אחר בכנסת שינסה להשיג קצת יותר תחרות - זו אמונה נאיבית. זה לא יקרה כול עוד בנק ישראל שולט שליטה אבסולוטית על הבנקים. אין לו שום אינטרס שתהיה תחרות, אלא ההפיך - האינטרס שלו שלא תהיה תחרות, שכול הבנקים יתנהלו בצורה זהה, על פי התכתיבים שלו. לא אכפת לבנק ישראל מתשלומי היתר וההפסדים של הציבור כול עוד ההפסדים הם אחידים ותמידיים, ולא תוצאה של משבר פתאומי. לא איכפת לו כול עוד לא קיים בנק אחר שנותן שירותים יותר טובים (מציע יותר ריבית למפקידים), וחושף את השוד המאורגן. לכן בנק ישראל מונע פתיחת בנקים חדשים. בנק ישראל, וכול רגולטור, בהכרח, דואגים בראש ובראשונה לעצמם ולכוחם, ולמשכורות העתק שלהם והפנסיות התקציביות האסטרונומיות. ההנחה שהרגולטור מגן על הציבור היא אוטופית לחלוטין.


אל תאשימו את הטייקונים במעללי בנק ישראל. לא הטייקונים (היזמים הפרטיים) אשמים בריכוז הכוח הגדול בבנק ישראל. האשמה היא באידיאולוגיה ששולטת עדיין במדינתנו, בממשלה ששבויה בידי האידיאולוגיה הזו. רוצים לפרק את הריכוזיות? אל תחקקו חוקים מצחיקים נגד פירמידות כביכול. תפרקו את בנק ישראל. הוא מיותר ומזיק (וכתבנו על כך הרבה מאד). הוא אבא של כול הריכוזיות במשק.

 

תוספת:

תקציב בנק ישראל לשנת 2014 יעמוד על רמה של 939.3 מיליון שקל. מיליארד פה, מיליארד מיותר שם... הכול למשכורות ופנסיה של העובדים.

המועצה המנהלית של הבנק [פרסמה] את יעדיו לשנה הקרובה. היעדים כוללים: קידום רפורמות להגברת התחרותיות במערכת הפיננסית; שמירה על יציבות במשק" בלה... בלה... והעיקר שמירה על המעמד, הכוח והמשכורות של עובדי בנק ישראל.

יעקב


נכתב על ידי , 6/1/2014 17:04   בקטגוריות בנקים, כלכלה, כלכלה קלוקלת וכלכלה מתוקנת, סוציאליזם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אנטומיה של ריכוזיות - כרטיסי אשראי


בין המונופולים הרבים, כולם מעשה ידי הממשלה והרגולציה שלה, נמנה מונופול כרטיסי האשראי - שהוא פועל יוצא וקרוב משפחה של מונופול הבנקים. כיצד זה "מונופול" אם יש 3 חברות כרטיסי אשראי ( ויזה כאל, לאומיכרד וישראכרד, בבעלות הבנקים) ? ככה זה אצלנו, מונופול גליצאי (מוסווה כאילו), 3 חברות שמנוהלות כולן על ידי הרגולטור, ומנהלות בדיוק אותו דבר, ללא תחרות, עם מחירים זהים ומתואמים. חברות כרטיסי האשראי מרוויחות כסף גדול, מאות רבות של מיליונם - ממי? מאיתנו, כול האזרחים. הן גובות עמלה מכול מי שמחזיק כרטיס (6-13 ש"ח לחודש), ועמלות של 3-5% מהסוחרים, שאותן אנו משלמים דרך מחירי המוצרים.

כרטיסי האשראי מספקים שרות חשוב, הן לקונה והן לסוחר, והם בהחלט נחוצים. אבל מה שנחוץ, כמו בכול שרות, שתהיה תחרות של ממש בין ספקים רבים. התחרות תבטיח את השרות הטוב ביותר במחיר הוגן, מבלי להעשיר כמה חברות מונופוליסטיות בצורה שרירותית. למה אין תחרות? למה אין 20 או 30 או 8 או 10 חברות שונות של כרטיסי אשראי? כי בנק ישראל לא מאפשר, כי הוא מעמיד תנאי סף גבוהים שאינם מאפשרים, למעשה, כניסת שחקנים חדשים למשחק. בנק ישראל מגן על הבייבי שלו, על הבנקים, מפני מתחרים פוטנציאליים.

 

אחרי זמן רב ודרישות רבות, פרסם בנק ישראל את התנאים להקמת כרטיסי אשראי חדשים. התנאים קשים, דרישות הון עצמי גבוהות ודרישה להלימות הון גבוהה. חוץ מזה, צריך כול מועמד לקבל גושפנקת כשרות אישית (אישור אישי מבנק ישראל). התנאים האלה למעשה אינם מאפשרים כניסת שחקנים חדשים - אינם מאפשרים מבחינת הכדאיות. על זה אמר אחד המומחים: "בתנאים הללו, אי אפשר להיכנס לשוק. התחושה היא שבבנק ישראל רצו לצאת ידי חובה, אך הם לא באמת רוצים לפתוח את שוק הסליקה לתחרות". בנק ישראל לא רוצה שינוי, לא רוצה תחרות, לא רוצה כרטיסי אשראי חדשים.

 

מדוע הוא מעמיד דרישות כול כך גבוהות, שמונעות, למעשה, תחרות? האם זו תוצאה של לחץ הטייקונים? או לחץ הבנקאים (שכזכור אינם אלא פקידי ממשלה)? לא. הגורם לרגולציה הכבדה הוא אידיאולוגי.  האידיאולוגיה הסוציאליסטית, שמקורה במרקסיזם, אומרת שכול יזם ומשקיע הוא "טייקון" דהיינו רשע מלידה, שיוצא לטרוף את השה התמים, הצרכן, האדם הפשוט, ולהתעשר על חשבונו. הרגולטור הטוב (בנק ישראל במקרה זה) צריך להגן על הציבור התמים והנבער מפני הטייקון הטורף, ולחנוק את הטייקון בעיבו, כלומר לא לאפשר הקמת עסקים חדשים. הם יודעים יותר טוב מה טוב בשבילנו וכיצד להגן עלינו (נגד רצוננו).

 

חוץ מזה - צאו וחשבו על המניעים ודפוסי החשיבה והפעולה של הרגולטור (הפקיד הממשלתי). איזה מניע יש לו לאפשר חידושים ושינויים? מה ייצא לו מהחידוש? האם יקודם? ירוויח? יקבל פרס ישראל? הרגולטור - הפקיד הממשלתי -הוא שמרן במהותו, בהכרח. הוא חושב: ככה התנהלו דברים תמיד, אם נשנה זאת מי יודע מה יקרה. מי אני שאשנה את המערכת? למה לי לקחת סיכונים? למה לי לזעזע את המערכת? אם נמשיך במה שהיה עד כה לא יבואו בטענות אלי, הן זה היה ככה תמיד, אני לא עשיתי כלום בעצמי. אני - מה אני רוצה בסך הכול? להמשיך בתפקידי בביטחה עם המשכורת הטובה, עד הפנסיה התקציבית הגבוהה, המובטחת. למה לי לסכן זאת? לא אשנה את המערכת.

 

השאלה היסודית היא בשביל מה אנו צריכים בכלל רגולטור??? בשביל מה צריך את כול הדרישות הגבוהות האלה ? למה בנק ישראל מתערב בכלל ומעמיד דרישות? האם אנו זקוקים בכלל לרגולטור (במקרה זה)?

תחשבו מה יקרה אם יקומו חמישים יזמים, ויציעו לציבור כרטיסי אשראי. למשל: רמי לוי, ושלמה אליהו ותשובה, ומיכאל גולן, ועזריאלי ועוד, ועוד. יקימו כרטיסי אשראי בלי אישור מוקדם, בלי רישיון, בלי טובות ובלי מכשולים מהממשלה ובנק ישראל. איזה אסון יקרה??? קודם כולם יציעו כטיסי אשראי בלי עמלות לצרכן. את העמלות יגבו מהסוחרים. אבל גם על הסוחרים הם ילחצו לתת הנחות למציגים כרטיסי אשראי שלהם. כול חברה תצטרך לפרט את ההון העצמי שלה, ואת התשתית שיש לה והבטחונות שהיא נותנת. הציבור (של הצרכנים והסוחרים) יצטרך לבחור את החברה שנראית לו אמינה ביותר, יציבה ביותר, ובעלת עמלות נמוכות ביותר. החיים של היזמים (בעלי חברות כרטיסי האשראי) לא יהיו קלים - הם יצטרכו למכור את המוצר שלהם, הכרטיס, לציבור. ההצלחה לא מובטחת, לא אוטומטית - היא דורשת עבודה קשה ומאמץ גדול. לא כול החברות שיקומו יצליחו בסביבה התחרותית, וישיגו נתח שוק טוב. בסופו של דבר יהיו כרטיסי אשראי שיכשלו יפשטו את הרגל. פשיטת רגל היא לא אסון, היא הדרך להפריד בין הטובים לרעים. פשיטת רגל כזו תגרום להפסד, קודל כול ליזם עצמו, שיפסיד את ההון שהשקיע בהקמת החברה. אח"כ ינזקו גם הסוחרים שלא הבחינו בזמן בחוסר היציבות של החברה. זה חלק מהחיים, בחיים אין ערבות מוחלטת וביטחון מוחלט מפני כול הפסד.

 

במקום שוק חופשי יש אצלנו רגולטור (בנק ישראל) בעל סמכות אינסופית ובלתי מוגבלת, למנוע כול תחרות, יוזמה או חידוש. הסמכות לגמרה שרירותית. הפקיד (סליחה, כלכלן) בבנק ישראל לא מבין כלום בעסקים, יש לו תואר מאוניברסיטה, אותו קיבל מפרופסורים שגם הם, מעולם לא פעלו בעסקים, אלא רק בתוך החממה של האקדמיה. פקיד זה, ללא ידע ונסיון רלוונטי, מחליט החלטות גדולות רק על פי תחושות הבטן והאידאולוגיה שלו, ומערכת התמריצים הממשלתית האומרת "אל תזעזע את המערכת, אל תחדש, אל תשנה". הגרוע מכול היא הסמכות העצומה, השרירותית, החופשיה מבקרה ומערעור, שנותנים בידי פקידים אלה. דיקטטורים אבסולוטיים. 

 

בסוף אי אפשר שלא להדגיש שוב את הנקודה העקרונית. ביסוד המצב הזה עומדת האידאולוגיה הסוציאליסטית המוטעית. היא האבא של כול ההצדקות וכול המדיניות הרגולטורית החונקת. היא השקפת העולם על הטייקון הרשע הטורף והרגולטור הטוב, שהוא לבד מציל את הציבור מידי הטורפים. האמת היא שמה שמגן על האינטרס של הציבור לקבל שרות יעיל וזול זו התחרות, ורק התחרות. הרגולטור רק פוגע בציבור על ידי הגנה על מונופולים יקרים ורעים. האידיאולוגיה השגויה הזו עולה לנו ביוקר, מאות מליוני שקלים  של רווחים מיותרים של חברות כרטיסי האשראי.

יעקב

 

 

 

נכתב על ידי , 6/1/2014 10:25   בקטגוריות בנקים, דמוקרטיה, כלכלה, כלכלה קלוקלת וכלכלה מתוקנת, סוציאליזם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בורחים מגן העדן הסוציאליסטי.


הבריחה אינה מקובה או צפון קוריאה, אלא מצרפת.

יותר ויותר אנשי עסקים ובעלי מקצוע (כלומר - אנשים מבוססים או עשירים) בורחים מצרפת בגלל מדיניותה הסוציאליסטית, המיסוי הגבוה ואווירת השנאה לעשירים ולעסקים. אנשים עוזבים לאנגליה, ארצות אירופה אחרות או אפילו סין או וויטנאם (וויטנאם הייתה חלק מהאימפריה הצרפתית פעם, ויש שם דוברי צרפתית רבים). סקר דעת קהל הראה ש 70% מהצרפתים חושבים שהמיסוי בארצם גבוה מדי, ו 80% חושבים שהמדיניות הכלכלית של הממשלה אינה טובה. בצרפת הוטלו 84 מיסים חדשים בשנתיים האחרונות, ואחוז המיסים מהתל"ג עלה מ 42 ל 46.3 מאז 2009.

הנשיא הסוציאליסטי, הולנד, הבטיח ליצור 60 אלף משרות למורים, ו 150 אלף משרות חדשות בשרות הציבורי, כדי לקלוט את המובטלים, אבל לא הציע מקורות מימון. ההוצאה הממשלתית בצרפת היא עכשיו 57% מהתל"ג (לעומת 46.3% - הכנסה - כלומר ההפרש הוא הגרעון). מיסים חדשים מוטלים חדשות לבקרים, אבל לא כול המיסים שמטילים נגבים בסוף, דבר היוצר אווירה של בילבול וחוסר וודאות.

 

ככה למשל, הכריז הולנד על מס עשירים, מס בשיעור 75% על הכנסות מעל מיליון אירו לחודש. המס הוטל, ובוטל על ידי בג"ץ, והוטל מחדש אבל לא אושר עדיין, וגם שיעורו לא ברור. אבל הדיבורים על המס, והשנאה האישית שהולנד חש כלפי העשירים, ואינו מסתיר, יצרו אווירה עכורה, והעשירים פשוט בורחים בהמוניהם ומנפחים את מחירי הדירות בבריטניה או ספרד. "אנשים לא אוהבים למתיחסים אליהם כפושעים רק בגלל שהצליחו בחיים" אמר בנקאי שהעתיק מגוריו ללונדון. "חוסר הוודאות בנושא המיסוי לא מאפשר לפתח עסקים, אינך מסוגל לחשב את העלויות שלך או של לקוחותיך, אינך מסוגל לשכור עובדים או לפטר אותם. במצב כזה קשה לעשות עסקים".

 

ככה הפכה פריס לעיר מתה, למוזיאון אחד ענק, שחסר את הרוח הדינמית של הפיתוח. אחד מכול ארבע סטודנטים מכריז על רצונו להגר ולעבוד בארץ אחרת, בין הסטודנטים למקצועות מבוקשים האחוז הזה הוא 80-90% - כלומר - יש בריחת מוחות. הצעירים השאפתניים חוששים שלא ניתן להצליח בצרפת. ככה נוצרו שתי קבוצות שונות בין הצעירים - השאפתנים, אולי שליש, למדו אנגלית, ורוצים לעבוד בחו"ל או בחברה צרפתית רב לאומית שעושה מרבית פעילותה בחו"ל. השאר, 2/3 מהצעירים, רוצים רק לשרוד, גרים עם ההורים, ומחפשים עבודה בשרות הציבורי, עבודה שלא משלמת משכורות גבוהות אבל היא בטוחה לכול החיים, ולא דורשת מאמץ גדול.

 

ההבדל בין צרפת וגרמניה הוא, שבגרמניה, ראש הממשלה הסוציאליסטי, גרהרד שרודר, הוריד (בזמנו) את מס החברות מ 51.6 ל 30% (בצרפת, היום הוא 38% , הכי גבוה באירופה). ככה הוא יצר תנופה עיסקית שהביאה לירידת האבטלה מ 10 ל 7%. האבטלה בצרפת היא 11%.

האיגודים המקצועיים בצרפת חזקים מאד מכוח החוקים הקיימים, למרות שרק אחוז קטן של העובדים מאוגד. הם רואים את ייעודם בשמירת הסטטו קוו ומניעת כול שינוי. הם הפכו את הפיטורים לדבר בלתי אפשרי, וגרמו בכך לעסקים בצרפת להימנע מלשכור עובדים חדשים, מה גם שהמיסים הסוציאליים על כול עובד מגיעים לשיעור 70% (תוספת העלות למעביד מעבר למשכורת המשולמת לעובד).

 

עד שנת 2000 היו המפעלים הצרפתיים תחרותיים, וברמה עולמית טובה. אבל אז חוקקה ממשלה סוציאליסטית בראשות ליונל ג'וספן את חוק שבוע העבודה בן 35 שעות, וגם הורידה את גיל הפנסיה, בניגוד למגמות דמוגרפיות של הארכת תוחלת החיים. הדבר גרם לעלייה גדולה בהוצאות, ולכן בירידה בתחרותיות של המשק הצרפתי. ההשקעה בעסקים קטנה או קפאה. גם התשתיות המפורסמות של צרפת, כמו הרכבות המהירות או רשת התקשורת, מתיישנות ואינן ברמת תחזוקה נאותה.

 

כול הנסיונות לתקן את המצב, להעלות את גיל הפרישה, לעשות רפורמה בפנסיות ולהעמידן על בסיס כלכלי הגיוני, או לרסן את חוקי העבודה - נכשלו. גם ממשלות "ימין" כמו ממשלת שירק-ז'ופרה או ממשלות תחת הנשיא סרקוזי לא הצליחו להעביר כמעט שו רפורמה. הרוח המארקסיסטית והאידיאולוגיה הסוציאליסטית מושרשים עמוק בציבור הצרפתי. כול נסיון לרפורמה גורם לגל אלים של שביתות והפגנות, וסילוק ה"מעיזים" ממשרותיהם בבחירות.

 

בנוסף לאלה, בורחים היהודים מצרפת בשל גל האנטישמיות האלימה שפשט שם. כמובן, האלימות, הקשורה להמוני המהגרים, אפריקאים או ערבים או שניהם, היא בעיה נוספת שפוגעת באיכות החיים בצרפת.

נראה אם כן שצרפת ניצבת שוב, כחלוץ בראש המחנה, בתהליך הדרדרות של המערב אל הדקדנציה והעוני.

 

יעקב

 

 

נכתב על ידי , 23/10/2013 09:34   בקטגוריות טירוף מערכות, ניוון, סוציאליזם, שקיעת המערב  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



המת שחי אבל בכול זאת נחשב למת.


"מבחינה חוקית אתה מת", הסביר השופט לדונלד מילר, בבית משפט באוהיו בארה"ב. הנה סיפור המקרה. דונלד מילר נעלם מביתו לפני יותר מ 20 שנה, והשאיר אחריו אישה ושתי בנות. אחרי כמה שנים ללא סימני חיים מצידו, פנתה האישה לביטוח הלאומי בבקשה לקבל סיוע בדמי מזונות. כדי לקבל סיוע, החוק מחייב שהאב יוכרז כמת. אכן, שופט הכריז עליו כמת, בשנת 1994. דונלד מילר היה אלקוהוליסט וחסר בית, והתגלגל ממקום למקום וחי מעבודות מזדמנות.

 

השנה הוא ביקש להוציא רשיון נהיגה, לצורך עבודתו, ולהרשם מחדש לביטוח הלאומי. בביטוח הלאומי סירבו לרשום אותו בטענה שהוא מת רשמית. הוא פנה לבית המשפט - אך השופט פסק שהחוק לא מאפשר לבטל הכרזת מת אחרי יותר מ 3 שנים... אי לכך, אמר השופט, אתה עדיין מת. אולי המצב אבסורדי, אמר השופט, אבל זה החוק, אין לי אפשרות לפסוק אחרת. שישנו את החוק, הציע השופט.

 

אישתו, אחות במקצועה, שלא עובדת בגלל סיבות בריאות, נישאה בינתיים, שנית, לבן אדם אחר ששמו גם כן מילר. אישתו התנגדה בבית המשפט לביטול הכרזת המוות של מילר הראשון, כי פחדה שבמקרה זה יטען הביטוח הלאומי שהיא קיבלה קיצבאות בטענות שווא וידרוש ממנה להחזיר את הכסף. היא גם עלולה להיות נאשמת בביגמיה, אבל בעיה זו הפריעה לה פחות מבעית החזרת הכסף.

 

בינתיים לא יכול מילר, בן ה 61, להשיג רשיון נהיגה ועבודה קבועה. כשיגיע לגיל 65, כנראה לא יוכל לקבל קצבת זקנה מביטוח לאומי, וגם לא טיפול רפואי במסגרת מדיקר (ביטוח בריאות ממשלתי חינם לכול בני 65 ומעלה). העצה של השופט למילר: תגיש ערעור, או תפנה לבית המשפט של הביטוח הלאומי. אולי שופט אחר יפסוק אחרת. הבעיה היא שלמילר אין כסף עבור עורכי דין, וספק אם יגיש ערעור.

 

תיק"ו.

יעקב

נכתב על ידי , 12/10/2013 10:36   בקטגוריות במה, חוק, טירוף מערכות, סוציאליזם, רווחה  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של יעקב ב-12/10/2013 14:32
 



לפטר את נהגי הקטרים


נהגי הקטרים החליטו לשבות תוך ציפצוף על כול הנהלים והחוקים והצווים של בתי המשפט.

זו הזדמנות פז לעשות קצת סדר ביחסי העבודה ולהפסיק את ההפקרות הזאת, בה קבוצות לחץ של עובדים (כביכול) מפרים את החוק אבל נהנים מחסינות "פועלית".

אין יותר חסינות מיוחדת למפירי חוק וצווים של בתי משפט... צריך להפסיק את הפטפטת ולעבור למעשים.

 

מי שמפר את החוק צריך להיענש. המינימום הוא פיטורין. יפוטרו לאלתר 40 הנהגים האלה, ולצמיתות - כלומר ייאסר עליהם להיות אי פעם מועסקים ברכבת ישראל. אח"כ ניתן גם להטיל עליהם קנסות או מאסר על ביזוי בית המשפט. אבל - קודם כול לפטר.

 

זו הזדמנות לממשלה להוכיח רצינות בנסיונה להנהיג רפורמות שישחררו את נכסי המדינה מידי קבוצות לחץ שהשתלטו עליהם וגובות מהציבור "דמי חסות" - כלומר הטבות מפליגות תוך איום מתמיד של שימוש בכוח (כוח השביתה).

 

המדינה רוצה וצריכה, או ממש חייבת, להנהיג רפורמות מרחיקות לכת בחברת החשמל, בנמלים, ברשות שדות התעופה ועוד חברות ממשלתיות. היא לא תצליח לעשות כולום, אם לא תלחם בנחישות נגד המאפיה של הוועדים. העברת חוקים כאלה או אחרים בכנסת לא תעזור, הם מצפצפים על חוקים וחוזים, וראינו זאת כבר בחברת החשמל וברשות הנמלים.

 

רכבת ישראל זה מקום טוב להתחיל בו ולהראות נחישות, ולהראות דוגמה, ולהתחיל בתהליך חילוץ המדינה משעבוד לוועדים גדולים ועשירים.

יעקב

 

תוספת: הנהגים טוענים שתנאי עבודתם קשים ובלתי סבירים. זו סיבה טובה להתפטר. איש אינו יכול להכריח אדם לעבוד בתנאים שאינם לרוחו. זו לא סיבה לטעון טענת שקר "אני חולה". זיוף תעודת מחלה, לבד, היא עילה מספקת לפיטורין.

 

יעקב 

נכתב על ידי , 8/8/2013 15:39   בקטגוריות דמוקרטיה, טירוף מערכות, ניוון, סוציאליזם, עבודה בעיניים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בג"ץ לכימיה


 

פרופ' אהוד קינן מהטכניון, נשיא החברה הישראלית לכימיה (ונושא עוד תוארים...) כותב בוואינט מאמר בו הוא מסביר מדוע לדעתו ייצוא הגז יפגע באינטרסים של מדינת ישראל ורווחת תושביה.

 

קינן מסביר שהגז יכול לשמש היום כחומר גלם לתעשייה פטרוכימית מודרנית אשר יכולה להיות מאד רווחית, ולהניב לישראל רווחים הרבה יותר גדולים מאשר הרווחים מייצוא הגז. לכן צריך להקים את התעשייה הנ"ל, לתפארת מדינת ישראל. אני בטוח שהוא צודק בזה, ואני מסכים עימו – אבל מה זה קשור להיתר לייצוא הגז?

קינן מבין גדול בכימיה, אבל הוא פחות מבין בנושא כלכלה ומונחה בהמלצותיו לא על ידי הבנתו הכימית אלא על ידי האידיאולוגיה והדעות הקדומות הסוציאליסטיות שלו.

 

מה שהמדינה נותנת זה היתר לייצא גז, לא מטילה חובה לייצא. ליתר דיוק: המדינה מכבדת (חלקית) את תנאי הזכיון שחתמה, ונמנעת (חלקית) מלהטיל איסורים חדשים הנוגדים את החוזה. אם וכאשר תקום אותה תעשייה פטרו-כימית מפוארת שתזדקק לגז – (אני מקווה שתקום, ולא על ידי הממשלה, שאינה מסוגלת להקים כלום) החברות המפיקות גז מול חופי ישראל ישמחו למכור לה את הגז. חברות הגז הישראליות ירוויחו יותר אם ימכרו גז לישראל, כי הן תחסוכנה את הוצאות ההובלה הגדולות לחו"ל. מתן היתר ייצוא אינו שולל מתעשייה פטרוכימית פוטנציאלית את השימוש בגז, אדרבא, הוא מבטיח זאת. כי אם לא יינתן היתר ייצוא, חברות הגז לא יוכלו להשקיע מאות מיליוני דולרים (או מיליארדים) בהקמת פלטפורמות הפקה, והגז יישאר מתחת לים, ולא יהיה זמין, ולא יתאפשר להקים תעשייה הפטרוכימית המפוארת בעתיד.

 

הדבר דומה לביצה ותרנגולת – כדי שתעשייה פטרוכימית תקום – צריך קודם כול שיהיה גז, כדי שיהיה גז צריך להבטיח מימון להקמת מתקני הפקה, כדי להשיג מימון צריך להתיר ייצוא. טעות היא להניח שיש גז, רק משום שאכן יש, מתחת לים. כול עוד לא מפיקים אותו, לא מוציאים אותו משם, אין גז של ממש, יש רק פוטנציאל, או רעיון.

 

את הידע האידיאולוגי-סוציאליסטי שלו מפגין קינן כאשר הוא מפליג ברטוריקה של קונספירציה, הלקוח מהלקסיקון של הקיצוניים ביותר במחנה – אודות "גוזרי קופונים" ובנוסף, מראה קינן שלימודי האזרחות אינן הצד החזק בטכניון:

 

תהיה זאת משימתו הקשה של בג"ץ להסביר לממשלה כי תפקידה לדאוג לרווחתם של כלל אזרחי ישראל ולא רק לרווחתם של אזרחים מסוימים.

  

אין זה תפקיד הבג"ץ לנהל את משק הגז, או להחליט ולהסביר לממשלה מה טוב לאזרחי ישראל – זהו תפקידה של הממשלה הנבחרת. הבג"ץ, תפקידו להקפיד על קיום החוקים. זה אופייני לסוציאליסטים שהם רואים בבג"ץ כלי לקידום האידיאולוגיה שלהם, בלי קשר עקרון הפרדת הרשויות שבבסיס הדמוקרטיה.

רווחת אזרחי ישראל מחייבת שהממשלה תקפיד בקיום החוקים ובקיום החוזים שהיא חותמת, ושלא תלאים את שדות הגז, ותאפשר את פיתוחם.

 

יעקב

נכתב על ידי , 1/8/2013 15:48   בקטגוריות אנרגיה, הבג"ץ, דמוקרטיה, סוציאליזם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דטרויט - העיר שנחרבה על ידי האיגודים המקצועיים


דטרויט הייתה המרכז של תעשיית הרכב האמריקאית, בימי הזוהר של תעשייה מפוארת (לשעבר) זו. דטרויט הייתה עיר גדולה ומפוארת בעבר, הרביעית בגודלה בארה"ב עם כמעט שני מיליון תושבים, בשנת 1950.

אולם, מאז, החלה התדרדרות איטית אך מתמשכת ובטוחה של תעשיית הרכב, ובייחוד של העיר דטרויט עצמה. הסיבה העיקרית לכך הם האיגודים המקצועיים שהשתלטו על התעשייה, בחסות חוקי עבודה מתקדמים שנתנו להם כוח בלתי מוגבל, שחוקק הנשיא רוזבלט, המתקדם, בשנות ה 1930.

 

האיגודים השתמשו בכוח שניתן להם, כמו שהם תמיד עושים. הם ערכו שביתות חוזרות ונישנות, באופן קבע, מדי שנה או שנתיים, כול פעם במפעל אחר. הם קיבלו כול הזמן העלאות שכר, עד שהשכר של פועלי הרכב הגיע לרמות אסטרונומיות של כ 75 דולר לשעה, שזה הרבה מעבר למה שמפעלי הרכב יכלו להרשות לעצמם. כאשר לא יכלו יותר לתת העלאות שכר - נתנו חברות הרכב העלאות בהטבות סוציאליות, בייחוד פנסיות וביטוחים רפואיים, כי אלה הוצאות שלא צריך לשלם מייד, אלא בעוד עשר, עשרים שנה, ונוח למנהלי המפעלים להבטיח הטבות שלא ישלומו בקדנציה שלהם, אלא בעתיד. אבל העתיד הגיע, בהכרח, והנטל הכספי על חברות הרכב היה גדול, והן לא יכלו לעמוד בתחרות מול היפאנים.

 

בשנות ה 1970 הציל הנשיא קארטר את חברת קרייזלר מפשיטת רגל, על ידי הלוואה ממשלתית (שהוחזרה בהמשך). בשנות ה 1980 הציל הנשיא רייגן את תעשיית הרכב כאשר הטיל מגבלות ייבוא על היפאנים והכריח אותם (ב"הסכמתם"), לבנות מכוניות בארה"ב כתנאי למכירת מכוניות בארה"ב.

 

היכן, בארה"ב, הקימו היפאנים את מפעליהם? היכן ששכנו מרבית מפעלי הרכב האמריקאיים, והיכן שהייתה תשתית של שירותים וקבלני משנה לתעשיים הרכב, כלומר בדטרויט? לא, ולא. היפאנים לא פראיירים. הם הקימו מפעליהם במדינות אחרות בארה"ב, בעיקר מדינות הדרום הנחשלות, שהבטיחו גם הטבות רבות, וגם חופש מאימתם של האיגודים המקצועיים.

 

היצרנים האמריקאיים למדו במהרה את הפטנט, והחלו להקים מפעלים חדשים במדינות "נוחות" יותר, ולא בדטרויט, או במישיגן, מרכז תעשיית הרכב. כך התיישנו ונסגרו, לאט, לאט, המפעלים בדטרויט. עם פשיטת הרגל של המפעלים הגדולים (ג'נרל מוטורס וקרייזלר) במשבר של 2008, נחלץ מחדש הממשל הפדראלי להצילם. כול חובות הפנסיה והביטוח הרפואי המופליגים הועברו לחשבון הממשלה הפדראלית. מפעלים רבים נוספים נסגרו. החברות החדשות (לאחר ההצלה) נשארו עם מספר קטן של מפעלים, רובם מחוץ לדטרויט.

 

בינתיים, העיר דטרויט ממשיכה ומתדרדרת. אוכלוסייתה ירדה לפחות ממיליון בשנת 2000, ומאז ממשיכה להתדרדר, לכ 680 אלף, היום. עיריית דטרויט, שגם היא הייתה נתונה לחסדי האיגודים הימקצועיים, פשטה את הרגל, ואין לה מאיפה לשלם, לא את הפנסיות, ולא את הביטוח הרפואי של הפנסיונרים, לא את המשכורות של העובדים הנוכחיים, שמספרם הצטמצם מאד, ולא את האג"חים שהם הנפיקו ביד רחבה.

לעיר מונה מנהל חיצוני, משהו כמו "וועדה קרואה" או כונס נכסים. הנה כאן הדו"ח של הכונס על מצבה של דטרויט. המצב גרוע. יש לה 20 מיליארד דולר חובות שאין סיכוי להחזיר, וגרעון שוטף של 380 מיליון דולר בתקציב, שאין לה איך לממן. אין ספק שכולם יסבלו - הפנסיונרים יצטרכו לוותר על חלק מהפנסיות - וזה כולל פנסיונרים של המשטרה טמכבי האש, שהם עובדי עיריה בארה"ב. הם יצטרכו לוותר על חלק מהביטוח הרפואי. הנושים (מחזיקי האג"חים) יסבלו תספורת. העיריה תתקשה למכור אג"חים חדשים כדי לגלגל את החוב הישן.

 

חוסר הפרעון של דטריוט מטיל צל גדול על כול שוק האג"חים העירוניים בארה"ב שמגלגל כמעט 4 טריליארד דולר... זה כבר כסף גדול, גדול גם במונחים של הכלכלה האמריקאית... ודטרויט איננה, כמובן, העיריה היחידה שנמצאת בגרעונות ענקיים, ומתקשה לעמוד בהתחייבויותיה. הכול מאותה סיבה: המשכורות הענקיות, הפנסיות וההטבות שסוחטים האיגודים המקצועיים, בייחוד ממוסדות ציבור כמו העיריות. וגם, יש להודות, נטייתם הטבעית של פוליטיקאים עירוניים, כמו של כול הפוליטיקאים, לבזבז כסף גדול בלי חשבון. 

 

בינתיים, איכות החיים בדטרויט מתדרדרת, והאוכלוסייה ממשיכה לברוח. יש בדטרויט 78 אלף מבנים נטושים, כמחציתם מבנים מסוכנים, שאין לאיש כסף להרסם. יש 60 מגרשים נטושים שהפכו למזבלות. שכונות שלמות שוממות ונטושות. הפשיעה גואה, בגלל שאין כסף להעסיק מספיק שוטרים. האבטלה בשמיים. החינוך - על הפנים. בקיצור - עיר נחרבת. ראו כאן סדרת צילומים על הבניינים החרבים, כולל מלונות פאר, תיאטראות ומפעלים.

 

מי שחושב שהרעיון הקומוניסטי-סוציאליסטי החריב רק את רוסיה ומזרח אירופה - יעיין נא בערך "דטרויט".

 

The Ruins of Detroit

זו תחנת רכבת שהייתה פעם מפוארת ועכשיו היא חרבה, בדטרויט.

 

יעקב

נכתב על ידי , 6/7/2013 12:07   בקטגוריות בנייה, היסטוריה, השמאל הראדיקלי, טירוף מערכות, ממשל ארה"ב, ניוון, סוציאליזם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תרבות הקצבאות - קצבאות נכות


אחד הדברים המאפיין - בהכרח - את מדינת הסעד היא תרבות הקיצבאות. אם מחלקים קיצבאות - אנשים רבים מעדיפים לחיות מקיצבאות במקום מעבודה. זה רק טבעי: תחלק סוכריות, על חשבון אחרים, והתור לסוכריות הולך וגדל כול הזמן. הקיצבאות יוצרות תרבות של תלות בקיצבאות, ושל דרישה הולכת וגוברת ליותר קיצבאות. זה כדור שלג. כול אחד אומר: אם נותנים לפלוני, מגיע גם לי.

 

הקיצבה שאתמקד בה הפעם היא קיצבת הנכות (או קיצבת אובדן כושר עבודה), בארה"ב.

בבריטניה עשו לפני זמן קצר ניסוי: כול מקבלי קיצבת הנכות נדרשו לעבור בדיקות רפואיות, לאישור קיום הנכות (והקיצבה). וראו זה פלא - שליש ממקבלי הקצבה לא טרחו להופיע לבדיקות וויתרו על הקיצבה. חצי מהנבדקים נמצאו כשרים לעבודה, ועוד רבע נמצאו כשרים לעבודה חלקית.

 

בשנת 1960 עבדה מרבית האוכלוסייה בארה"ב בעבודות פיסיות (גופניות). בכול זאת רק 0.65% מהאנשים בגיל העבודה (18-65) קיבלו קיצבאות נכות (אובדן כושר עבודה) מהביטוח הלאומי שם. היום, אחרי 50 שנה, כשרמת הבריאות של האוכלוסייה גדלה מאד, ושיעור העבודות הקשות ירד - מקבלים 5.6% קיצבאות נכות. בשנת 1960, היה מקבל קיצבה אחד על כול 134 עובדים. אחרי 50 שנה היחס הוא 1:16. מספר מקבלי הקיצבאות הוכפל כול 15 שנה, וגיל מקבלי הקיצבאות הולך ויורד. 8.6 מיליון אמריקאים קיבלו קיצבאות נכות ב 2011. 250 אלף בקשות חדשות לקיבצאות נכות מוגשות כול חודש (אבל, רק כ 150 אלף מקומות עבודה חדשים נוצרים בחודש...).

 

הרבה גורמים מעורבים בתופעה. עורכי דין מגישים תביעות לקיצבאות, ונהנים מתשלום כבד, מתוך הקיצבה, אם תביעתם מצליחה. הרואפים נעשו רחמנים בני רחמנים, ומה אכפת להם שהמבקשים יקבלו כסף מהמדינה? הם מנפיקים אישורים בקלות. ומעל לכול - נמצאת מאחורי המגמה המדינה. (בארה"ב המדינות השונות). מקבל קיצבת נכות נמחק מרשימת דורשי העבודה, הסטטיסטיקה של האבטלה משתפרת, והתעמולה הכוזבת על ההבראה הכלכלית מתגברת. 

 

לצד הגידול של הקיצבאות גדל הצורך לייבא עובדים זרים לעשות עבודות שהמקומיים "לא רוצים" לעשות, כמו עבודה בחקלאות, בבניין או בסיעוד - העבודות היצרניות והנחוצות. (בארה"ב יש מהגרים לא חוקיים כעובדים זרים). למה שהמקומיים ירצו? יותר נוח לחיות מקיצבה, בלי לעבוד.

 

מדינה לא יכולה להתקיים מקצבאות אלא רק מעבודה יצרנית. הגידול המתמיד בקיצבאות הוא כמו סרטן ממאיר, שהורס את המדינה מבפנים. גם אם לא ניתן לבטל קיצבאות כליל, וגם אם יש צורך לעזור למי שבאמת נזקק, צריך בכול זאת להגביל בצורה ברורה את הקיבצאות.

 

יעקב

 

נכתב על ידי , 13/4/2013 12:49   בקטגוריות טירוף מערכות, כלכלה, סוציאליזם, עבודה בעיניים  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של גרי ב-15/4/2013 13:39
 




דפים:  
כינוי: 

בן: 63

תמונה




72,370
הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , כלכלה וצרכנות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למוטי היינריך אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מוטי היינריך ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ