לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

קו ישר


איך נהיה למדינה העשירה בעולם? המכשול: אופי המשטר הכלכלי-פוליטי ותפיסת העולם הסוציאליסטית, סקטור ציבורי ופוליטי ענק, פעילויות מיותרות ומימון מאות אלפי "אוכלי חינם". הבלוג ידון במבנה חלופי למדינת ישראל: כלכלה חופשית ופרטית. הדרך היחידה לשגשוג.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ±ֳ¥ֳ¶ֳ©ֳ ֳ¬ֳ©ֳ¦ֳ­. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

מדינת הסעד והירידה בשיעור הנישואין


בארה"ב (וכנראה בארצות רבות אחרות) נרשמה ירידה גדולה בשיעור הנישואין, כלומר בשיעור הקמת המשפחות. בשנת 1960, רק 1 מכול עשר מבוגרים (מעל גיל 25) מעולם לא התחתן. בשנת 2012 השיעור היה אחד מכול חמש.

 

סוציולוגים שוברים את הראש בנסיון להסביר את התופעה. כרגיל יש הרבה סיבות, ביניהן - מתירנות, פמיניזם, נישואין חד מיניים ועוד. אבל, נראה שהסיבה המרכזית היא אחרת: תרבות הקיצבאות - ההרגל לחיות מקצבאות ממשלתיות. אמהות חד-הוריות מקבלות תמיכה נדיבה של קיצבאות. אז קורות כמה תופעות. ישנה התופעה של בחורות צעירות מבתים עניים שמעדיפות ללדת ילד בגיל צעיר מאד, ואז הן מקבלות דירה וקיצבאות מהממשלה, ויוצאות בצורה כזו לחיים עצמאיים - הן בורחות מבית עני ולעיתים הרוס ופוגעני של ההורים.

תופעה אחרת היא - זוגות שחיים יחד, אך מעדיפים לא להינשא רשמית כדי שיוכלו ליהנות מקצבאות של חד-הוריות, קיצבאות ההולכות לאיבוד במקרה של נישואין.

 

גורם נוסף הוא, כאמור, הפמיניזם - או במילים אחרות: המלחמה החברתית נגד הגברים. יש אפליה נגד גברים במקומות רבים: מוסדות חינוך (כמעט כול המורים הן מורות), בחוקים הסוציאליים וחוקי הנישואין והגרושין. הגברים פשוט "שובתים", ומסרבים לקחת על עצמם התחייבויות. יש אפילו ספר על התופעה.

 

יעקב

נכתב על ידי , 15/10/2014 01:43   בקטגוריות סוציאליזם, פמינזם  
31 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של יעקב ב-20/10/2014 09:13
 



"משאבי הטבע שייכים לעם" גם במקסיקו


עיקרון "נעלה" זה הושמע רבות בהקשר לרפורמת ששינסקי. זו ההצדקה שניתנה להפרת החוזה מצד הממשלה, והחרמת חלק מזכויות הקניין שהיא עצמה העניקה למחפשי הגז.

 

יש מדינה "נאורה" מאיתנו (וגם עשירה יותר במשאבים), אשר יישמה עקרון זה במלואו - מקסיקו. בחוקת מקסיקו נכתב במפורש: "רק ממשלת מקסיקו יכולה לחפש, להפיק ולזקק נפט וגז במקסיקו". כי הנפט, כאמור "שייך לעם" - והעם - פירושו - הממשלה. אז רק לממשלה מותר - באמצעות חברת הנפט הממשלתית PEMEX. ל PEMEX מונופול על חיפוש, הפקה הובלה וזיקוק נפט וגז, ובמקסיקו, כידוע יש הרבה נפט וגז.

 

הנה התוצאה: מקסיקו ייבאה (קנתה) 30% מהגז שהיא זקוקה לו מחו"ל, ממקומות בהם הגז לא "של העם" ומותר לחברות פרטיות להפיק גז ולמכור. זאת למרות שיש גז במעמקי האדמה, בשפע, במקסיקו עצמה. כלומר - זה תקין לקחת את הגז "של עם אחר". החוקה של מקסיקו ועקרונותיה הנעלים לא חלים על כול עם וכול גז, רק על הגז של מקסיקו, ששיך לעם המקסיקני, ושוכן לבטח בבטן האדמה.

 

מלבד זה ייבאה מקסיקו כ 50% מהבנזין, כי PEMEX וממשלת מקסיקו לא מסוגלים להקים ולתפעל בתי זיקוק, ולפרטיים, במקסיקו, אסור לעשות זאת. הוא שנאמר: אתה יכול להיות סוציאליסט טוב, כול עוד יש לך שכן עשיר מצפון (ארה"ב) שהוא קפיטליסט טוב, ומספק לך את מחסורך.

 

ומלבד זה - שורר במקסיקו מחסור בגז באזורים רבים בגלל מחסור בצנרת הובלה, שהיא גם באחריות הממלשה. על רמת החיים הכללית במדינה ה"נאורה" הזו לא צריך להרחיב את הדיבור, וגם לא על רמת ה"שיוויוניות".

 

עכשיו הם העבירו, לאחר וויכוח נוקב, רפורמה חוקית וחוקתית שתאפשר לגרומים פרטיים לחפש, להפיק, להוביל ולמכור נפט וגז במקסיקו. רק יוזמה חופשית ותחרות, במסגרת חוקית שמגינה על זכויות הפרט והקניין של היזם, יכולה להביא לאספקה, בשפע ובמחיר נמוך, של מה ש"העם" צריך (נפט, בנזין וגז במקרה זה). 

 

יעקב

נכתב על ידי , 4/5/2014 15:04   בקטגוריות אנרגיה, חוק, סוציאליזם  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של גולדי10 ב-24/7/2014 03:24
 



הבין-תחומי שוויוניות או קנאה?


לאחרונה התפרסמו 3 מאמרים על המרכז הבין תחומי בהרצליה. הראשון מתאר את המתרחש בו וקורא לו בלעג "הפקולטה למדעי הנטוורקינג". אין ספק שהשם והלעג מוצדקים. המרכז הבין תחומי הוא אוניברסיטה פרטית, אך למרבה הפלא - גם מלכ"ר, כלומר מוסד ללא כוונת רווח (על כך בהמשך). האוניברסיטה הוקמה ללא עזרה ממשלתית, היא גובה שכ"ל של כ 38 אלף ש"ח לשנה, לעומת כ 11 אלף באוניברסיטה ממשלתית (ת"א, חיפה ירושלים או ב"ש). היא מלמדת רק מקצועות מבוקשים, כלומר מקצועות פופולריים או אופנתיים - משפטים, כלכלה, מדעי המדינה ויחסים בינלאומיים ומנהל עסקים. המקצוע המדעי (במקצת) היחידי שהם מלמדים הוא המקצוע המבוקש מדעי המחשב. אין שם השקעות גדולות במעבדות או בתחום המחקר, מלמדים מה שקל ללמד וללמוד - בעיקר "פקה-פקה" (דיבורים). הם מגייסים את מיטב המרצים במדינה, או לפחות את מיטב הסלבריטאים (לא תמיד אישיות מפורסמת הוא גם מרצה טוב). הם משלמים משכורות גבוהות לכוכבים שמלמדים שם. הם מתפארים בטיפול אישי בכול סטודנט.

שכר הלימוד מכסה, לדברי יו"ר המוסד, פרופ' רייכמן, 80% מההוצאות, השאר בא מתרומות. יש בו בניינים על שם שלי אריסון, סמי עופר וכדומה. סביבת הלימוד (הבניינים והכתות) היא מאד מודרנית, מלוקקת, ונוחה.

 

מטבע הדברים - הסטודנטים - מרביתם באים מבתים מבוססים, ויוצרים קשרים טובים באוניברסיטה עם בנים אחרים של אנשים מבוססים ומפורסמים, ועם העשירים עצמם. קשרים אלה הם מרכיב חשוב בקריירה העתידית, לא פחות מהידע והתואר. זה רק טבעי ותקין.

המרכז הבין תחומי הוא, לפי התרשמותי מהמאמרים, (לא מכיר את המוסד מקרוב), עסק מסחרי טיפוסי. מוכרים לאנשים (הסטודנטים עשירים והוריהם) מוצר מבוקש, עטוף באריזה מאד יוקרתית ומרשימה, ובאיסטרטגיה שיווקית מבריקה. מוכרים לסטודנטים "הצלחה" - האפשרות להריח הצלחה, להתחכך בהצלחה, או - לפחות - להתחכך בעשירים, במשהו שמעיד על הצלחה. אז - איך זה שהוא מוסד "ללא מטרות רווח" אם הוא כול כך מסחרי? הרווח שהם מפיקים הן משכורות הגבוהות של המרצים והמנהלים והיוקרה. הם מתפקדים כמו קאונטרי-קלאב אקסקלוסיבי.

 

מאידך, מסביר פרופ' רייכמן - עלות סטודנט באונ' ת"א היא 62.7 אלף ש"ח, ובאונ' ירושליים - 85 אלף ש"ח. ההשכלה הגבוהה הממשלתית מקבלת כול שנה 9 מיליארד ש"ח מקופת המדינה. המדינה לא הצליחה לספק את הביקוש ללימודים גבוהים - ב 1989 היו בארץ רק כ 75 אלף סטודנטים, באונ' ממשלתיות - היחידות שהיו קיימות. היום יש כ 300 אלף, שחלק גדול מהם לומדים במכללות הפרטיות. הבין תחומי היה החלוץ (לדברי רייכמן) בהקמת תשתית פרטית להשכלה גבוהה, ובהעברת החוקים או התקנות שמאפשרות זאת.

וכמובן - האוניברסיטאות הממשלתיות הפכו חממה לבזבוז כספי הציבור על ידי משכורות עתק ותנאים מפליגים לפרופסורים ולמנהלים שלהן - מוקד של שחיתות, על חשבון אחרים, כמו כול מוסד ממשלתי.

 

הסיפור הזה, של בית ספר יוקרתי, לאנשים מעושרים כמובן לא מוצא חן בעיני סוציאליסטים טובים הדוגלים בשיוויוניות. לדידם כולם צריכים להיות עניים באותה מידה, ולסבול ממחסור בהשכלה גבוהה. לדידם, רק הממשלה (שהיא האלוהים) היא מספיק טובה וטהורה כדי לתת השכלה לבנים (ובנות), וחלילה וחס שיזמים בלתי ממשלתיים יעזו לספק לבני העשירים סחורה שהבנים רוצים.

 

לדעתי המרכז הבין תחומי אינו עושה שום דבר לא טוב, ובטח ובטח לא שום דבר בלתי לגיטימי. הוא מספק מוצר לאנשים שקונים את המוצר ממיטב כספם, ומרצונם החופשי, אפילו בהתלהבות. הוא מספק השכלה גבוהה (וגם "נטוורקינג"), שאספקתה הייתה חסרה קודם. אין שום מקום לביקורת עליו או הרגשת אי נוחות עימו. הוא אינו עושה שום דבר רע. הוא יותר יעיל פחות בזבזני ומושחת מהאוניברסיטאות הממשלתיות.

 

אני, אישית, אינני בטוח שהוא מספק השכלה יותר טובה - אבל ייתכן שכן. אינני יודע. עטיפה נוצצת מדי מעוררת בי חשש ליומרות שווא, אבל זו רק תחושת בטן, שייתכן שהיא לא נכונה. (אני גם לא כול כך מחזיק, אישית, מהמקצועות ה"מבוקשים" האלה). אבל כול הספקות האלה אינם משנים את העובדה שהמרכז הבין תחומי הוא מוסד מבורך, רצוי, וטוב, ומעל לכול - לא בזבזני ומושחת (על חשבון הציבור), כמו האוניברסיטאות הגדולות. פרופ' רייכמן מוצא לנחוץ להתפאר, ברוח התקופה, בתפקיד ה"חברתי" החשוב שהמרכז ממלא. היום חייבים לקרוא לכול דבר טוב בתואר "חברתי".  הוא "חברתי" כמו שאני צינצנת - אבל הוא מספק שרות מבוקש, ולכן הוא טוב.

 

שיוויוניות זו אוטופיה. בני האדם אינם שווים, משום בחינה. יותר חשוב לשמור על החופש של בני אדם מאשר לנסות לכפות בכוח שיוויוניות שלא יכולה להיות. טוב שיש מוסד כמו המרכז הבין תחומי, למרות שאני לא בטוח שהייתי רץ ללמוד שם. טוב שהוא קיים למען אלה שהוא משרת, למרות שרובם בני עשירים. גם לבני עשירים מגיע לחיות וליהנות בעולם, זה לא חטא להיות עשיר או בן של עשירים. אויה לה לחברה שאין בה עשירים.

 

יעקב

נכתב על ידי , 22/4/2014 15:21   בקטגוריות השכלה, זכויות האדם, לימודים, סוציאליזם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



השמאל והפילים הלבנים של בברזיל


בברזיל שולטת מאז 2003 ממשלה של שמאל-מרכז. ראשית היה הנשיא לולה (איגנציו דה סילבה) בין השנים 2003-10, ועכשיו הנשיאה וילמה רוסף, בת חסותו של לולה. לולה היה פעיל באיגודים המקצועיים בברזיל (משהו כמו עמיר פרץ שלנו) לפני שנבחר לנשיא. הוא היה נשיא ופולרי, ודי סביר, בזמנו שיגשגה ברזיל ונהנתה מצמיחה כלכלית אדירה - לא כול כך בזכות לולה כמו בזכות הבועה הכלכלית העולמית ועליית המחירים הכללית של סחורות בסיסיות כמו מחצבים ותבואות - אותן מייצרת ברזיל. לזכותו של לולה יאמר שהוא נקט במדיניות סבירה, כלומר, לא אץ להרוס את השיגשוג עם צעדים אידאולוגיים-פופוליסטיים. הוא הניח לכלכלה לזרום. מאז המשבר העולמי מגמגמת הכלכלה הברזילאית וצומחת בקצב קטן, שלא כול כך מספיק כדי לחלץ את האוכלוסיה האדירה מהעוני האדיר בו רובה שרוי.

 

אבל, ממשלות שמאל (וגם פוליטיקאים מהימין) אוהבים פרויקטים גרנדיוזיים, גדולים ויקרים, ממומנים על ידי הממשלה, שלא תמיד נחוצים או מועילים. פרוקיט כזה מאדיר ומנציח את התהילה של הנשיא, מספק משרות שמנות לכול מקורביו הפוליטיים, והרבה הזדמנות לכסף קל ליזמים מקורבים פוליטית לשלטון. גם הרבה הזדמנויות לשחיתות. העיקר - הם ממומנים מכסף קל, כסף ממשלתי, כסף של אחרים.

 

המאמר הבא, בניו יורק טיימס מספר על מספר פרויקטים כאלה שעלו מיליארדי דולרים, ונזנחו והפכו לפילים לבנים - או פילים שחורים. (פיל לבן זה מבנה גדול שהושלם, אך אין בו צורך ושימוש, פיל שחור הוא מבנה גדול שבנייתו הופסקה באמצע, והוא עומד כגרוטאה המהווה מפגע ויזיאלי ותברואתי).

 

בתמונה הזו רואים גשר השייך למסילת ברזל בת 1600 ק"מ שבנייתה החלה בשנת 2006, היא הייתה מתוכננת להסתיים ב 2010, ולעלות 1.6 מיליארד דולר. היום היא כבר עלתה 3.2 מיליארד (כפול) ותאריך הסיום המשוער הוא 2016, אבל איש לא מאין שהיא תסתיים אי פעם או תגיע לפעול. קטעים רבים, כמו הגשר שבתמונה, נזנחו, והפכו ללחם עבור גונבי מתכות. כול הפרויקט מומן על ידי הבנק הממשלתי.

 

בתמונה הזו רואים את פרויקט הרכבת התחתית בסלבדור, ברזיל, שהחל לפני 10 שנים, אך נזנח. מזכיר קצת את רכבת התחתית של ת"א.

 

יש עוד פרויקטים - כמו מוזיאון לחייזרים שנזנח, פארקים שנזנחו אחרי השקעות אדירות, ועוד...

לולה מצדיק את הפרויקטים באומרו שהם סיפקו מקומות עבודה, והיוו תמריץ לכלכלה. איך ניתן להצדיק, באופן הגיוני, שריפת כסף על גרוטאות שאין בהן שימוש - נשגב מבינתי, למרות שאני יודע שיש הרבה אנשים וגם כלכלנים (פול קרוגמן) שמאמינים בדברים כאלה. כול זה אופייני לפרויקטים ממשלתיים, הנעשים ממניעים פוליטיים וגם ממניעים של רדיפת בצע של פוליטיקאים.

 


 

כאן תמצאו עוד סיפור של גשר שנזנח, שמוביל לשום מקום, והיה אמור להיות חלק מכביש גדול, שבנייתו החלה ונזנחה. יש בברזיל מאות פרויקטים כאלה, שנזנחו, איש אינו יודע כמה, ברזיל מדינה גדולה... הכתב מאשים בהפקרות את ממשלות הגנראלים ששלטו לפני לולה דה סילבה. בברזיל, לא חשוב מי שולט, ימין או שמאל, דיקטטורה או דמוקרטיה, הברדק חוגג.

 

 

יעקב

 

נכתב על ידי , 13/4/2014 12:43   בקטגוריות אדריכלות, תחבורה, טירוף מערכות, כלכלה, סוציאליזם, עבודה בעיניים, שמאל  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הרגולטור נגד הצרכן - פרק 8


ההנחה שהצרכן (האדם הקטן) זקוק לרגולטור הממשלתי הטוב כדי שיגן עליו מפני הטייקונים הרעים היא הנחה שבאה מהבטן האידאולוגית הסוציאליסטית אבל היא סותרת לחלוטין את המציאות. במציאות יש לרגולטור הממשלתי את כול המוטיבציה לעשות יד אחת עם הטייקון (עם בעלי העסקים המוגנים על ידי הרגולציה) כדי לשחוט את הצרכן, לטובת הטייקון והרגולטור כאחד. אני מתחיל להישמע כמו גיא רולניק - פיטפוטים ערטילאיים - אבל הנה דוגמה מוחשית.

 

ידוע הסיפור של חביב הקהל, שר התקשורת לשעבר, משה כחלון, שהתנהג בצורה קצת יוצאת דופן, והכניס קצת יותר תחרותיות בתחום הסלולר. התקשורת הסלולרית התנהלה לפי הדגם הישן של בולשביזם גליצאי - דהיינו - מונופול שמנסה להסתתר מאחורי חלוקה ל 4 חברות עצמאיות לכאורה, אך הפועלות בתיאום מלא, תחת חסות הרגולטור, שמונע תחרות. הרגולטור (משרד התקשורת) חילק 4 זכיונות לטייקונים המאושרים, ומנע כניסת גורמים נוספים ותחרות לתחום, והפיק בכך רווחים נאים לממשלה ולטייקונים על חשבון הציבור.

 

בא השר משה כחלון, והחליט - לא חלילה לאפשר תחרות חופשית - אלא רק לאפשר כניסה של עוד 4 שחקנים חדשים לתחום הסלולר עם 4 זכיונות חדשים. הדבר הניב תוצאות מיידיות - מחירי התקשורת הסלולרית ירדו פלאים, בגלל התחרות, לטובת הצרכן. משה כחלון הפך בין לילה לכוכב פופולרי, אבל גם מצא עצמו מחוץ לממשלה, כי הוא עשה גלים, הפר את הסטטוס-קוו, ופגע באינטרסים של הממשלה, שהם הפוכים לאינטרס של הצרכן. הממשלה רוצה יותר הכנסות ממיסים, לא הוזלה של יוקר המחייה או המחיר לצרכן.

 

הנה גרף שמביא ה"כלכליסט" המראה את ירידת הכנסות המדינה ממיסוי חברות התקשורת, שנובעת מירידת מחירי התקשורת לצרכן, ולכן ירידה ברווחי החברות.

 

אותו דבר קורה בכול התחומים - למשל: תחום הבנקאות וכרטיסי האשראי. הרגולטור (הממשלה) רוצה למקסם את ההכנסות שלו, לא להקטין את המחירים ולהיטיב עם הציבור. כול הרגולציה, והמונופולים שפורחים תחתה נועדה בדיוק לכך - להעלות מחירים (לא להוריד את יוקר המחייה, חלילה). המחיר הגבוה יוצר הכנסה לקופת המדינה, מבלי לעצבן את הבוחר בגין העלאת המיסים. הרגולציה היא מס נסתר, מס שנוח מבחינה פוליטית, שהממשלה אוהבת, לכן היא אוהבת רגולציה.

 

הדרך לצאת מזה אינה "רגולציה יותר טובה", או המתנה שיצוץ בטעות איזה משה כחלון חדש, שלא מבין את הכללים של הממשלה, ופועל, די במקרה, לטובת הצרכן. טובת הצרכן לא צריכה להיות מבוססת על טובות של הרגולטור או של משה כחלון, ועל מקריות. היא מחייבת ביטול הרגולציה - רק ביטול הרגולציה, וחופש התחרות מבטיחים, באופן שיטתי, מחירים נמוכים ושרות טוב לצרכן, לאדם הקטן. תחרות חופשית היא החבר האמיתי של הצרכן, ותחרות חופשית לא מושגת על ידי רגולציה אלא על ידי היעדר רגולציה.

 

הרגולציה אינה טובה לצרכן - היא ממסדת את השוד שלו. הטייקונים אינם אשמים בעושק של הרגולטור, למרות שהם נהנים מזה.

"חוק הריכוזיות" שהתקבל בכנסת אינו עושה כלום נגד הרגולציה המיותרת, העושקת. הוא בעצם לא יעשה כלום, בכלל, למרות התרועות הגדולות. הוא לא יגביר את התחרות - כי את התחרות מדכאת הממשלה ולא הטייקון, וחוק הריכוזיות אינו משנה את מדיניות הממשלה, אלא רק מגביר את כוחה והרגולציה שלה.

 

יעקב

נכתב על ידי , 8/1/2014 19:07   בקטגוריות בנקים, כלכלה, סוציאליזם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אבא של הריכוזיות - בנק ישראל


"ועדת הכספים של הכנסת אישרה היום (30.12.2013) תיקון להצעת חוק רשות ניירות ערך, שלפיה גם בתי השקעות יוכלו לשווק פיקדונות לציבור באמצעות השקת הקפ"מ".

 הרעיון הוא ליצור תחרות מה לבנקים, כך שגופים שאינם בנקים יוכלו להציע לציבור פקדונות נושאי ריבית - שיתחרו ישירות עם פקדונות הפק"מ בבנקים. פקדונות הפק"מ בבנקים מציעים לציבור ריבית אפס, אבל הם מייצרים לבנקים הכנסות ענק בשיעור של אולי 5 מיליארד שקל לשנה, כי אין בארץ אלטרנטיבה לפקדונות מזומנים, והרבה קרנות מוסדיות ובתי השקעות נאלצים להחזיק את המזומנים השוטפים שלהם בפק"מ. הבנקים, והפטרון שלהם, בנק ישראל, מרוצים מאד מהמצב שהציבור נאלץ להלוות לבנקים כסף רב (פקדונות) בריבית אפס. זו מציאה גדולה.


נגד הנסיון הקטן והקלוש הזה להגביר את התחרותיות בבנקים יוצא הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל. "החשד הרווח בשוק ההון הוא שלשם בדיוק מכוון הפיקוח על הבנקים: אימוץ באזל 3 באופן מלא, כאמצעי אלגנטי לחסום כל אפשרות לתחרות מול הפיקדונות השקליים בבנקים"

בנק ישראל רוצה לאסור כול תחרות. הוא רואה עצמו ממונה על "יציבות" הבנקים - קרי הוא דואג שהם ירוויחו רווחים גדולים, על חשבון הציבור. הפיקוח על הבנקים הוא אם כן, המכשיר של הבנקים באמצעותו הם ממשיכים לשדוד את הציבור ומונעים ממנו יכולת להשיג שירותי בנקאות טובים יותר ופקדונות עם ריבית טובה יותר.


האידיאולוגיה או תפיסת העולם הסוציאליסטית, השולטת במדינת ישראל, אומרת שהרגולטור הוא הידיד הטוב והמגן על הצרכן (האדם הפשוט) מפני הטייקונים הטורפים. זה קיים במישור האידיאולוגי. המציאות היא שונה - הרגולטור הממשלתי הוא מגינם של טייקוני הבנקאות, הנותן יד ומבטיח את שוד האדם הפשוט. היעדר התחרות היא אוייב הצרכן, לא הטייקון, ומי שמונע תחרות זה הרגולטור. בינתיים, יושבים הטייקונים (שרי אריסון) בבית, ונהנים מרווחים גדולים, כי בנק ישראל (כלומר מדינת ישראל) דואג להם.


ממשיכה מירב ארלוזורוב, בדה-מרקר:

מהלך כזה [איסור פקדונות על ידי הפיקוח על הבנקים] יהיה בבחינת ההוכחה הניצחת שבנק ישראל מדבר גבוהה־גבוהה על תחרות בבנקים, אבל בפועל עושה עמם יד אחת כדי לחסום כל תחרות אפשרית.

העובדה שעד כה לא קם בישראל בנק אינטרנטי, לא נפתח שוק הסליקה של כרטיסי האשראי לסולקים מחו"ל, וגם לא הוקם אף בנק חברתי או אחר, יכולה להיות מוסברת בחוסר הרצינות של היזמים שאמורים להתחרות בבנקים. עם זאת, היא יכולה להיות מוסברת גם בשמרנות יתר של בנק ישראל, שמרוב רצון להגן על יציבות הבנקים - הוא חוסם את כניסתה של כל תחרות להם. מבחן ההוכחה מוטל לפתחו של בנק ישראל.


אני חוזר ומציע: יבוטל בנק ישראל. יבוטל השקל. תהיה בנקאות חופשית. בנק ישראל מבטיח "יציבות הבנקים"?? אנו לא צריכים יציבות בנקים. אנו צריכים שבנקים רעים יפשטו את הרגל. רק האיום בפשיטת רגל ייצור בנקאות אחראית וטובה, ויאפשר לאדם הפשוט (והפחות פשוט) לקבל שירותי בנקאות טובים. 

האמונה שהרגולטור הנוכחי (בנק ישראל) אולי טועה ומגזים בהגנה על הבנקים, ולכן צריך רגולטור יותר טוב, וחוק כזה או אחר בכנסת שינסה להשיג קצת יותר תחרות - זו אמונה נאיבית. זה לא יקרה כול עוד בנק ישראל שולט שליטה אבסולוטית על הבנקים. אין לו שום אינטרס שתהיה תחרות, אלא ההפיך - האינטרס שלו שלא תהיה תחרות, שכול הבנקים יתנהלו בצורה זהה, על פי התכתיבים שלו. לא אכפת לבנק ישראל מתשלומי היתר וההפסדים של הציבור כול עוד ההפסדים הם אחידים ותמידיים, ולא תוצאה של משבר פתאומי. לא איכפת לו כול עוד לא קיים בנק אחר שנותן שירותים יותר טובים (מציע יותר ריבית למפקידים), וחושף את השוד המאורגן. לכן בנק ישראל מונע פתיחת בנקים חדשים. בנק ישראל, וכול רגולטור, בהכרח, דואגים בראש ובראשונה לעצמם ולכוחם, ולמשכורות העתק שלהם והפנסיות התקציביות האסטרונומיות. ההנחה שהרגולטור מגן על הציבור היא אוטופית לחלוטין.


אל תאשימו את הטייקונים במעללי בנק ישראל. לא הטייקונים (היזמים הפרטיים) אשמים בריכוז הכוח הגדול בבנק ישראל. האשמה היא באידיאולוגיה ששולטת עדיין במדינתנו, בממשלה ששבויה בידי האידיאולוגיה הזו. רוצים לפרק את הריכוזיות? אל תחקקו חוקים מצחיקים נגד פירמידות כביכול. תפרקו את בנק ישראל. הוא מיותר ומזיק (וכתבנו על כך הרבה מאד). הוא אבא של כול הריכוזיות במשק.

 

תוספת:

תקציב בנק ישראל לשנת 2014 יעמוד על רמה של 939.3 מיליון שקל. מיליארד פה, מיליארד מיותר שם... הכול למשכורות ופנסיה של העובדים.

המועצה המנהלית של הבנק [פרסמה] את יעדיו לשנה הקרובה. היעדים כוללים: קידום רפורמות להגברת התחרותיות במערכת הפיננסית; שמירה על יציבות במשק" בלה... בלה... והעיקר שמירה על המעמד, הכוח והמשכורות של עובדי בנק ישראל.

יעקב


נכתב על ידי , 6/1/2014 17:04   בקטגוריות בנקים, כלכלה, כלכלה קלוקלת וכלכלה מתוקנת, סוציאליזם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אנטומיה של ריכוזיות - כרטיסי אשראי


בין המונופולים הרבים, כולם מעשה ידי הממשלה והרגולציה שלה, נמנה מונופול כרטיסי האשראי - שהוא פועל יוצא וקרוב משפחה של מונופול הבנקים. כיצד זה "מונופול" אם יש 3 חברות כרטיסי אשראי ( ויזה כאל, לאומיכרד וישראכרד, בבעלות הבנקים) ? ככה זה אצלנו, מונופול גליצאי (מוסווה כאילו), 3 חברות שמנוהלות כולן על ידי הרגולטור, ומנהלות בדיוק אותו דבר, ללא תחרות, עם מחירים זהים ומתואמים. חברות כרטיסי האשראי מרוויחות כסף גדול, מאות רבות של מיליונם - ממי? מאיתנו, כול האזרחים. הן גובות עמלה מכול מי שמחזיק כרטיס (6-13 ש"ח לחודש), ועמלות של 3-5% מהסוחרים, שאותן אנו משלמים דרך מחירי המוצרים.

כרטיסי האשראי מספקים שרות חשוב, הן לקונה והן לסוחר, והם בהחלט נחוצים. אבל מה שנחוץ, כמו בכול שרות, שתהיה תחרות של ממש בין ספקים רבים. התחרות תבטיח את השרות הטוב ביותר במחיר הוגן, מבלי להעשיר כמה חברות מונופוליסטיות בצורה שרירותית. למה אין תחרות? למה אין 20 או 30 או 8 או 10 חברות שונות של כרטיסי אשראי? כי בנק ישראל לא מאפשר, כי הוא מעמיד תנאי סף גבוהים שאינם מאפשרים, למעשה, כניסת שחקנים חדשים למשחק. בנק ישראל מגן על הבייבי שלו, על הבנקים, מפני מתחרים פוטנציאליים.

 

אחרי זמן רב ודרישות רבות, פרסם בנק ישראל את התנאים להקמת כרטיסי אשראי חדשים. התנאים קשים, דרישות הון עצמי גבוהות ודרישה להלימות הון גבוהה. חוץ מזה, צריך כול מועמד לקבל גושפנקת כשרות אישית (אישור אישי מבנק ישראל). התנאים האלה למעשה אינם מאפשרים כניסת שחקנים חדשים - אינם מאפשרים מבחינת הכדאיות. על זה אמר אחד המומחים: "בתנאים הללו, אי אפשר להיכנס לשוק. התחושה היא שבבנק ישראל רצו לצאת ידי חובה, אך הם לא באמת רוצים לפתוח את שוק הסליקה לתחרות". בנק ישראל לא רוצה שינוי, לא רוצה תחרות, לא רוצה כרטיסי אשראי חדשים.

 

מדוע הוא מעמיד דרישות כול כך גבוהות, שמונעות, למעשה, תחרות? האם זו תוצאה של לחץ הטייקונים? או לחץ הבנקאים (שכזכור אינם אלא פקידי ממשלה)? לא. הגורם לרגולציה הכבדה הוא אידיאולוגי.  האידיאולוגיה הסוציאליסטית, שמקורה במרקסיזם, אומרת שכול יזם ומשקיע הוא "טייקון" דהיינו רשע מלידה, שיוצא לטרוף את השה התמים, הצרכן, האדם הפשוט, ולהתעשר על חשבונו. הרגולטור הטוב (בנק ישראל במקרה זה) צריך להגן על הציבור התמים והנבער מפני הטייקון הטורף, ולחנוק את הטייקון בעיבו, כלומר לא לאפשר הקמת עסקים חדשים. הם יודעים יותר טוב מה טוב בשבילנו וכיצד להגן עלינו (נגד רצוננו).

 

חוץ מזה - צאו וחשבו על המניעים ודפוסי החשיבה והפעולה של הרגולטור (הפקיד הממשלתי). איזה מניע יש לו לאפשר חידושים ושינויים? מה ייצא לו מהחידוש? האם יקודם? ירוויח? יקבל פרס ישראל? הרגולטור - הפקיד הממשלתי -הוא שמרן במהותו, בהכרח. הוא חושב: ככה התנהלו דברים תמיד, אם נשנה זאת מי יודע מה יקרה. מי אני שאשנה את המערכת? למה לי לקחת סיכונים? למה לי לזעזע את המערכת? אם נמשיך במה שהיה עד כה לא יבואו בטענות אלי, הן זה היה ככה תמיד, אני לא עשיתי כלום בעצמי. אני - מה אני רוצה בסך הכול? להמשיך בתפקידי בביטחה עם המשכורת הטובה, עד הפנסיה התקציבית הגבוהה, המובטחת. למה לי לסכן זאת? לא אשנה את המערכת.

 

השאלה היסודית היא בשביל מה אנו צריכים בכלל רגולטור??? בשביל מה צריך את כול הדרישות הגבוהות האלה ? למה בנק ישראל מתערב בכלל ומעמיד דרישות? האם אנו זקוקים בכלל לרגולטור (במקרה זה)?

תחשבו מה יקרה אם יקומו חמישים יזמים, ויציעו לציבור כרטיסי אשראי. למשל: רמי לוי, ושלמה אליהו ותשובה, ומיכאל גולן, ועזריאלי ועוד, ועוד. יקימו כרטיסי אשראי בלי אישור מוקדם, בלי רישיון, בלי טובות ובלי מכשולים מהממשלה ובנק ישראל. איזה אסון יקרה??? קודם כולם יציעו כטיסי אשראי בלי עמלות לצרכן. את העמלות יגבו מהסוחרים. אבל גם על הסוחרים הם ילחצו לתת הנחות למציגים כרטיסי אשראי שלהם. כול חברה תצטרך לפרט את ההון העצמי שלה, ואת התשתית שיש לה והבטחונות שהיא נותנת. הציבור (של הצרכנים והסוחרים) יצטרך לבחור את החברה שנראית לו אמינה ביותר, יציבה ביותר, ובעלת עמלות נמוכות ביותר. החיים של היזמים (בעלי חברות כרטיסי האשראי) לא יהיו קלים - הם יצטרכו למכור את המוצר שלהם, הכרטיס, לציבור. ההצלחה לא מובטחת, לא אוטומטית - היא דורשת עבודה קשה ומאמץ גדול. לא כול החברות שיקומו יצליחו בסביבה התחרותית, וישיגו נתח שוק טוב. בסופו של דבר יהיו כרטיסי אשראי שיכשלו יפשטו את הרגל. פשיטת רגל היא לא אסון, היא הדרך להפריד בין הטובים לרעים. פשיטת רגל כזו תגרום להפסד, קודל כול ליזם עצמו, שיפסיד את ההון שהשקיע בהקמת החברה. אח"כ ינזקו גם הסוחרים שלא הבחינו בזמן בחוסר היציבות של החברה. זה חלק מהחיים, בחיים אין ערבות מוחלטת וביטחון מוחלט מפני כול הפסד.

 

במקום שוק חופשי יש אצלנו רגולטור (בנק ישראל) בעל סמכות אינסופית ובלתי מוגבלת, למנוע כול תחרות, יוזמה או חידוש. הסמכות לגמרה שרירותית. הפקיד (סליחה, כלכלן) בבנק ישראל לא מבין כלום בעסקים, יש לו תואר מאוניברסיטה, אותו קיבל מפרופסורים שגם הם, מעולם לא פעלו בעסקים, אלא רק בתוך החממה של האקדמיה. פקיד זה, ללא ידע ונסיון רלוונטי, מחליט החלטות גדולות רק על פי תחושות הבטן והאידאולוגיה שלו, ומערכת התמריצים הממשלתית האומרת "אל תזעזע את המערכת, אל תחדש, אל תשנה". הגרוע מכול היא הסמכות העצומה, השרירותית, החופשיה מבקרה ומערעור, שנותנים בידי פקידים אלה. דיקטטורים אבסולוטיים. 

 

בסוף אי אפשר שלא להדגיש שוב את הנקודה העקרונית. ביסוד המצב הזה עומדת האידאולוגיה הסוציאליסטית המוטעית. היא האבא של כול ההצדקות וכול המדיניות הרגולטורית החונקת. היא השקפת העולם על הטייקון הרשע הטורף והרגולטור הטוב, שהוא לבד מציל את הציבור מידי הטורפים. האמת היא שמה שמגן על האינטרס של הציבור לקבל שרות יעיל וזול זו התחרות, ורק התחרות. הרגולטור רק פוגע בציבור על ידי הגנה על מונופולים יקרים ורעים. האידיאולוגיה השגויה הזו עולה לנו ביוקר, מאות מליוני שקלים  של רווחים מיותרים של חברות כרטיסי האשראי.

יעקב

 

 

 

נכתב על ידי , 6/1/2014 10:25   בקטגוריות בנקים, דמוקרטיה, כלכלה, כלכלה קלוקלת וכלכלה מתוקנת, סוציאליזם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בורחים מגן העדן הסוציאליסטי.


הבריחה אינה מקובה או צפון קוריאה, אלא מצרפת.

יותר ויותר אנשי עסקים ובעלי מקצוע (כלומר - אנשים מבוססים או עשירים) בורחים מצרפת בגלל מדיניותה הסוציאליסטית, המיסוי הגבוה ואווירת השנאה לעשירים ולעסקים. אנשים עוזבים לאנגליה, ארצות אירופה אחרות או אפילו סין או וויטנאם (וויטנאם הייתה חלק מהאימפריה הצרפתית פעם, ויש שם דוברי צרפתית רבים). סקר דעת קהל הראה ש 70% מהצרפתים חושבים שהמיסוי בארצם גבוה מדי, ו 80% חושבים שהמדיניות הכלכלית של הממשלה אינה טובה. בצרפת הוטלו 84 מיסים חדשים בשנתיים האחרונות, ואחוז המיסים מהתל"ג עלה מ 42 ל 46.3 מאז 2009.

הנשיא הסוציאליסטי, הולנד, הבטיח ליצור 60 אלף משרות למורים, ו 150 אלף משרות חדשות בשרות הציבורי, כדי לקלוט את המובטלים, אבל לא הציע מקורות מימון. ההוצאה הממשלתית בצרפת היא עכשיו 57% מהתל"ג (לעומת 46.3% - הכנסה - כלומר ההפרש הוא הגרעון). מיסים חדשים מוטלים חדשות לבקרים, אבל לא כול המיסים שמטילים נגבים בסוף, דבר היוצר אווירה של בילבול וחוסר וודאות.

 

ככה למשל, הכריז הולנד על מס עשירים, מס בשיעור 75% על הכנסות מעל מיליון אירו לחודש. המס הוטל, ובוטל על ידי בג"ץ, והוטל מחדש אבל לא אושר עדיין, וגם שיעורו לא ברור. אבל הדיבורים על המס, והשנאה האישית שהולנד חש כלפי העשירים, ואינו מסתיר, יצרו אווירה עכורה, והעשירים פשוט בורחים בהמוניהם ומנפחים את מחירי הדירות בבריטניה או ספרד. "אנשים לא אוהבים למתיחסים אליהם כפושעים רק בגלל שהצליחו בחיים" אמר בנקאי שהעתיק מגוריו ללונדון. "חוסר הוודאות בנושא המיסוי לא מאפשר לפתח עסקים, אינך מסוגל לחשב את העלויות שלך או של לקוחותיך, אינך מסוגל לשכור עובדים או לפטר אותם. במצב כזה קשה לעשות עסקים".

 

ככה הפכה פריס לעיר מתה, למוזיאון אחד ענק, שחסר את הרוח הדינמית של הפיתוח. אחד מכול ארבע סטודנטים מכריז על רצונו להגר ולעבוד בארץ אחרת, בין הסטודנטים למקצועות מבוקשים האחוז הזה הוא 80-90% - כלומר - יש בריחת מוחות. הצעירים השאפתניים חוששים שלא ניתן להצליח בצרפת. ככה נוצרו שתי קבוצות שונות בין הצעירים - השאפתנים, אולי שליש, למדו אנגלית, ורוצים לעבוד בחו"ל או בחברה צרפתית רב לאומית שעושה מרבית פעילותה בחו"ל. השאר, 2/3 מהצעירים, רוצים רק לשרוד, גרים עם ההורים, ומחפשים עבודה בשרות הציבורי, עבודה שלא משלמת משכורות גבוהות אבל היא בטוחה לכול החיים, ולא דורשת מאמץ גדול.

 

ההבדל בין צרפת וגרמניה הוא, שבגרמניה, ראש הממשלה הסוציאליסטי, גרהרד שרודר, הוריד (בזמנו) את מס החברות מ 51.6 ל 30% (בצרפת, היום הוא 38% , הכי גבוה באירופה). ככה הוא יצר תנופה עיסקית שהביאה לירידת האבטלה מ 10 ל 7%. האבטלה בצרפת היא 11%.

האיגודים המקצועיים בצרפת חזקים מאד מכוח החוקים הקיימים, למרות שרק אחוז קטן של העובדים מאוגד. הם רואים את ייעודם בשמירת הסטטו קוו ומניעת כול שינוי. הם הפכו את הפיטורים לדבר בלתי אפשרי, וגרמו בכך לעסקים בצרפת להימנע מלשכור עובדים חדשים, מה גם שהמיסים הסוציאליים על כול עובד מגיעים לשיעור 70% (תוספת העלות למעביד מעבר למשכורת המשולמת לעובד).

 

עד שנת 2000 היו המפעלים הצרפתיים תחרותיים, וברמה עולמית טובה. אבל אז חוקקה ממשלה סוציאליסטית בראשות ליונל ג'וספן את חוק שבוע העבודה בן 35 שעות, וגם הורידה את גיל הפנסיה, בניגוד למגמות דמוגרפיות של הארכת תוחלת החיים. הדבר גרם לעלייה גדולה בהוצאות, ולכן בירידה בתחרותיות של המשק הצרפתי. ההשקעה בעסקים קטנה או קפאה. גם התשתיות המפורסמות של צרפת, כמו הרכבות המהירות או רשת התקשורת, מתיישנות ואינן ברמת תחזוקה נאותה.

 

כול הנסיונות לתקן את המצב, להעלות את גיל הפרישה, לעשות רפורמה בפנסיות ולהעמידן על בסיס כלכלי הגיוני, או לרסן את חוקי העבודה - נכשלו. גם ממשלות "ימין" כמו ממשלת שירק-ז'ופרה או ממשלות תחת הנשיא סרקוזי לא הצליחו להעביר כמעט שו רפורמה. הרוח המארקסיסטית והאידיאולוגיה הסוציאליסטית מושרשים עמוק בציבור הצרפתי. כול נסיון לרפורמה גורם לגל אלים של שביתות והפגנות, וסילוק ה"מעיזים" ממשרותיהם בבחירות.

 

בנוסף לאלה, בורחים היהודים מצרפת בשל גל האנטישמיות האלימה שפשט שם. כמובן, האלימות, הקשורה להמוני המהגרים, אפריקאים או ערבים או שניהם, היא בעיה נוספת שפוגעת באיכות החיים בצרפת.

נראה אם כן שצרפת ניצבת שוב, כחלוץ בראש המחנה, בתהליך הדרדרות של המערב אל הדקדנציה והעוני.

 

יעקב

 

 

נכתב על ידי , 23/10/2013 09:34   בקטגוריות טירוף מערכות, ניוון, סוציאליזם, שקיעת המערב  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



המת שחי אבל בכול זאת נחשב למת.


"מבחינה חוקית אתה מת", הסביר השופט לדונלד מילר, בבית משפט באוהיו בארה"ב. הנה סיפור המקרה. דונלד מילר נעלם מביתו לפני יותר מ 20 שנה, והשאיר אחריו אישה ושתי בנות. אחרי כמה שנים ללא סימני חיים מצידו, פנתה האישה לביטוח הלאומי בבקשה לקבל סיוע בדמי מזונות. כדי לקבל סיוע, החוק מחייב שהאב יוכרז כמת. אכן, שופט הכריז עליו כמת, בשנת 1994. דונלד מילר היה אלקוהוליסט וחסר בית, והתגלגל ממקום למקום וחי מעבודות מזדמנות.

 

השנה הוא ביקש להוציא רשיון נהיגה, לצורך עבודתו, ולהרשם מחדש לביטוח הלאומי. בביטוח הלאומי סירבו לרשום אותו בטענה שהוא מת רשמית. הוא פנה לבית המשפט - אך השופט פסק שהחוק לא מאפשר לבטל הכרזת מת אחרי יותר מ 3 שנים... אי לכך, אמר השופט, אתה עדיין מת. אולי המצב אבסורדי, אמר השופט, אבל זה החוק, אין לי אפשרות לפסוק אחרת. שישנו את החוק, הציע השופט.

 

אישתו, אחות במקצועה, שלא עובדת בגלל סיבות בריאות, נישאה בינתיים, שנית, לבן אדם אחר ששמו גם כן מילר. אישתו התנגדה בבית המשפט לביטול הכרזת המוות של מילר הראשון, כי פחדה שבמקרה זה יטען הביטוח הלאומי שהיא קיבלה קיצבאות בטענות שווא וידרוש ממנה להחזיר את הכסף. היא גם עלולה להיות נאשמת בביגמיה, אבל בעיה זו הפריעה לה פחות מבעית החזרת הכסף.

 

בינתיים לא יכול מילר, בן ה 61, להשיג רשיון נהיגה ועבודה קבועה. כשיגיע לגיל 65, כנראה לא יוכל לקבל קצבת זקנה מביטוח לאומי, וגם לא טיפול רפואי במסגרת מדיקר (ביטוח בריאות ממשלתי חינם לכול בני 65 ומעלה). העצה של השופט למילר: תגיש ערעור, או תפנה לבית המשפט של הביטוח הלאומי. אולי שופט אחר יפסוק אחרת. הבעיה היא שלמילר אין כסף עבור עורכי דין, וספק אם יגיש ערעור.

 

תיק"ו.

יעקב

נכתב על ידי , 12/10/2013 10:36   בקטגוריות במה, חוק, טירוף מערכות, סוציאליזם, רווחה  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של יעקב ב-12/10/2013 14:32
 



לפטר את נהגי הקטרים


נהגי הקטרים החליטו לשבות תוך ציפצוף על כול הנהלים והחוקים והצווים של בתי המשפט.

זו הזדמנות פז לעשות קצת סדר ביחסי העבודה ולהפסיק את ההפקרות הזאת, בה קבוצות לחץ של עובדים (כביכול) מפרים את החוק אבל נהנים מחסינות "פועלית".

אין יותר חסינות מיוחדת למפירי חוק וצווים של בתי משפט... צריך להפסיק את הפטפטת ולעבור למעשים.

 

מי שמפר את החוק צריך להיענש. המינימום הוא פיטורין. יפוטרו לאלתר 40 הנהגים האלה, ולצמיתות - כלומר ייאסר עליהם להיות אי פעם מועסקים ברכבת ישראל. אח"כ ניתן גם להטיל עליהם קנסות או מאסר על ביזוי בית המשפט. אבל - קודם כול לפטר.

 

זו הזדמנות לממשלה להוכיח רצינות בנסיונה להנהיג רפורמות שישחררו את נכסי המדינה מידי קבוצות לחץ שהשתלטו עליהם וגובות מהציבור "דמי חסות" - כלומר הטבות מפליגות תוך איום מתמיד של שימוש בכוח (כוח השביתה).

 

המדינה רוצה וצריכה, או ממש חייבת, להנהיג רפורמות מרחיקות לכת בחברת החשמל, בנמלים, ברשות שדות התעופה ועוד חברות ממשלתיות. היא לא תצליח לעשות כולום, אם לא תלחם בנחישות נגד המאפיה של הוועדים. העברת חוקים כאלה או אחרים בכנסת לא תעזור, הם מצפצפים על חוקים וחוזים, וראינו זאת כבר בחברת החשמל וברשות הנמלים.

 

רכבת ישראל זה מקום טוב להתחיל בו ולהראות נחישות, ולהראות דוגמה, ולהתחיל בתהליך חילוץ המדינה משעבוד לוועדים גדולים ועשירים.

יעקב

 

תוספת: הנהגים טוענים שתנאי עבודתם קשים ובלתי סבירים. זו סיבה טובה להתפטר. איש אינו יכול להכריח אדם לעבוד בתנאים שאינם לרוחו. זו לא סיבה לטעון טענת שקר "אני חולה". זיוף תעודת מחלה, לבד, היא עילה מספקת לפיטורין.

 

יעקב 

נכתב על ידי , 8/8/2013 15:39   בקטגוריות דמוקרטיה, טירוף מערכות, ניוון, סוציאליזם, עבודה בעיניים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בג"ץ לכימיה


 

פרופ' אהוד קינן מהטכניון, נשיא החברה הישראלית לכימיה (ונושא עוד תוארים...) כותב בוואינט מאמר בו הוא מסביר מדוע לדעתו ייצוא הגז יפגע באינטרסים של מדינת ישראל ורווחת תושביה.

 

קינן מסביר שהגז יכול לשמש היום כחומר גלם לתעשייה פטרוכימית מודרנית אשר יכולה להיות מאד רווחית, ולהניב לישראל רווחים הרבה יותר גדולים מאשר הרווחים מייצוא הגז. לכן צריך להקים את התעשייה הנ"ל, לתפארת מדינת ישראל. אני בטוח שהוא צודק בזה, ואני מסכים עימו – אבל מה זה קשור להיתר לייצוא הגז?

קינן מבין גדול בכימיה, אבל הוא פחות מבין בנושא כלכלה ומונחה בהמלצותיו לא על ידי הבנתו הכימית אלא על ידי האידיאולוגיה והדעות הקדומות הסוציאליסטיות שלו.

 

מה שהמדינה נותנת זה היתר לייצא גז, לא מטילה חובה לייצא. ליתר דיוק: המדינה מכבדת (חלקית) את תנאי הזכיון שחתמה, ונמנעת (חלקית) מלהטיל איסורים חדשים הנוגדים את החוזה. אם וכאשר תקום אותה תעשייה פטרו-כימית מפוארת שתזדקק לגז – (אני מקווה שתקום, ולא על ידי הממשלה, שאינה מסוגלת להקים כלום) החברות המפיקות גז מול חופי ישראל ישמחו למכור לה את הגז. חברות הגז הישראליות ירוויחו יותר אם ימכרו גז לישראל, כי הן תחסוכנה את הוצאות ההובלה הגדולות לחו"ל. מתן היתר ייצוא אינו שולל מתעשייה פטרוכימית פוטנציאלית את השימוש בגז, אדרבא, הוא מבטיח זאת. כי אם לא יינתן היתר ייצוא, חברות הגז לא יוכלו להשקיע מאות מיליוני דולרים (או מיליארדים) בהקמת פלטפורמות הפקה, והגז יישאר מתחת לים, ולא יהיה זמין, ולא יתאפשר להקים תעשייה הפטרוכימית המפוארת בעתיד.

 

הדבר דומה לביצה ותרנגולת – כדי שתעשייה פטרוכימית תקום – צריך קודם כול שיהיה גז, כדי שיהיה גז צריך להבטיח מימון להקמת מתקני הפקה, כדי להשיג מימון צריך להתיר ייצוא. טעות היא להניח שיש גז, רק משום שאכן יש, מתחת לים. כול עוד לא מפיקים אותו, לא מוציאים אותו משם, אין גז של ממש, יש רק פוטנציאל, או רעיון.

 

את הידע האידיאולוגי-סוציאליסטי שלו מפגין קינן כאשר הוא מפליג ברטוריקה של קונספירציה, הלקוח מהלקסיקון של הקיצוניים ביותר במחנה – אודות "גוזרי קופונים" ובנוסף, מראה קינן שלימודי האזרחות אינן הצד החזק בטכניון:

 

תהיה זאת משימתו הקשה של בג"ץ להסביר לממשלה כי תפקידה לדאוג לרווחתם של כלל אזרחי ישראל ולא רק לרווחתם של אזרחים מסוימים.

  

אין זה תפקיד הבג"ץ לנהל את משק הגז, או להחליט ולהסביר לממשלה מה טוב לאזרחי ישראל – זהו תפקידה של הממשלה הנבחרת. הבג"ץ, תפקידו להקפיד על קיום החוקים. זה אופייני לסוציאליסטים שהם רואים בבג"ץ כלי לקידום האידיאולוגיה שלהם, בלי קשר עקרון הפרדת הרשויות שבבסיס הדמוקרטיה.

רווחת אזרחי ישראל מחייבת שהממשלה תקפיד בקיום החוקים ובקיום החוזים שהיא חותמת, ושלא תלאים את שדות הגז, ותאפשר את פיתוחם.

 

יעקב

נכתב על ידי , 1/8/2013 15:48   בקטגוריות אנרגיה, הבג"ץ, דמוקרטיה, סוציאליזם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דטרויט - העיר שנחרבה על ידי האיגודים המקצועיים


דטרויט הייתה המרכז של תעשיית הרכב האמריקאית, בימי הזוהר של תעשייה מפוארת (לשעבר) זו. דטרויט הייתה עיר גדולה ומפוארת בעבר, הרביעית בגודלה בארה"ב עם כמעט שני מיליון תושבים, בשנת 1950.

אולם, מאז, החלה התדרדרות איטית אך מתמשכת ובטוחה של תעשיית הרכב, ובייחוד של העיר דטרויט עצמה. הסיבה העיקרית לכך הם האיגודים המקצועיים שהשתלטו על התעשייה, בחסות חוקי עבודה מתקדמים שנתנו להם כוח בלתי מוגבל, שחוקק הנשיא רוזבלט, המתקדם, בשנות ה 1930.

 

האיגודים השתמשו בכוח שניתן להם, כמו שהם תמיד עושים. הם ערכו שביתות חוזרות ונישנות, באופן קבע, מדי שנה או שנתיים, כול פעם במפעל אחר. הם קיבלו כול הזמן העלאות שכר, עד שהשכר של פועלי הרכב הגיע לרמות אסטרונומיות של כ 75 דולר לשעה, שזה הרבה מעבר למה שמפעלי הרכב יכלו להרשות לעצמם. כאשר לא יכלו יותר לתת העלאות שכר - נתנו חברות הרכב העלאות בהטבות סוציאליות, בייחוד פנסיות וביטוחים רפואיים, כי אלה הוצאות שלא צריך לשלם מייד, אלא בעוד עשר, עשרים שנה, ונוח למנהלי המפעלים להבטיח הטבות שלא ישלומו בקדנציה שלהם, אלא בעתיד. אבל העתיד הגיע, בהכרח, והנטל הכספי על חברות הרכב היה גדול, והן לא יכלו לעמוד בתחרות מול היפאנים.

 

בשנות ה 1970 הציל הנשיא קארטר את חברת קרייזלר מפשיטת רגל, על ידי הלוואה ממשלתית (שהוחזרה בהמשך). בשנות ה 1980 הציל הנשיא רייגן את תעשיית הרכב כאשר הטיל מגבלות ייבוא על היפאנים והכריח אותם (ב"הסכמתם"), לבנות מכוניות בארה"ב כתנאי למכירת מכוניות בארה"ב.

 

היכן, בארה"ב, הקימו היפאנים את מפעליהם? היכן ששכנו מרבית מפעלי הרכב האמריקאיים, והיכן שהייתה תשתית של שירותים וקבלני משנה לתעשיים הרכב, כלומר בדטרויט? לא, ולא. היפאנים לא פראיירים. הם הקימו מפעליהם במדינות אחרות בארה"ב, בעיקר מדינות הדרום הנחשלות, שהבטיחו גם הטבות רבות, וגם חופש מאימתם של האיגודים המקצועיים.

 

היצרנים האמריקאיים למדו במהרה את הפטנט, והחלו להקים מפעלים חדשים במדינות "נוחות" יותר, ולא בדטרויט, או במישיגן, מרכז תעשיית הרכב. כך התיישנו ונסגרו, לאט, לאט, המפעלים בדטרויט. עם פשיטת הרגל של המפעלים הגדולים (ג'נרל מוטורס וקרייזלר) במשבר של 2008, נחלץ מחדש הממשל הפדראלי להצילם. כול חובות הפנסיה והביטוח הרפואי המופליגים הועברו לחשבון הממשלה הפדראלית. מפעלים רבים נוספים נסגרו. החברות החדשות (לאחר ההצלה) נשארו עם מספר קטן של מפעלים, רובם מחוץ לדטרויט.

 

בינתיים, העיר דטרויט ממשיכה ומתדרדרת. אוכלוסייתה ירדה לפחות ממיליון בשנת 2000, ומאז ממשיכה להתדרדר, לכ 680 אלף, היום. עיריית דטרויט, שגם היא הייתה נתונה לחסדי האיגודים הימקצועיים, פשטה את הרגל, ואין לה מאיפה לשלם, לא את הפנסיות, ולא את הביטוח הרפואי של הפנסיונרים, לא את המשכורות של העובדים הנוכחיים, שמספרם הצטמצם מאד, ולא את האג"חים שהם הנפיקו ביד רחבה.

לעיר מונה מנהל חיצוני, משהו כמו "וועדה קרואה" או כונס נכסים. הנה כאן הדו"ח של הכונס על מצבה של דטרויט. המצב גרוע. יש לה 20 מיליארד דולר חובות שאין סיכוי להחזיר, וגרעון שוטף של 380 מיליון דולר בתקציב, שאין לה איך לממן. אין ספק שכולם יסבלו - הפנסיונרים יצטרכו לוותר על חלק מהפנסיות - וזה כולל פנסיונרים של המשטרה טמכבי האש, שהם עובדי עיריה בארה"ב. הם יצטרכו לוותר על חלק מהביטוח הרפואי. הנושים (מחזיקי האג"חים) יסבלו תספורת. העיריה תתקשה למכור אג"חים חדשים כדי לגלגל את החוב הישן.

 

חוסר הפרעון של דטריוט מטיל צל גדול על כול שוק האג"חים העירוניים בארה"ב שמגלגל כמעט 4 טריליארד דולר... זה כבר כסף גדול, גדול גם במונחים של הכלכלה האמריקאית... ודטרויט איננה, כמובן, העיריה היחידה שנמצאת בגרעונות ענקיים, ומתקשה לעמוד בהתחייבויותיה. הכול מאותה סיבה: המשכורות הענקיות, הפנסיות וההטבות שסוחטים האיגודים המקצועיים, בייחוד ממוסדות ציבור כמו העיריות. וגם, יש להודות, נטייתם הטבעית של פוליטיקאים עירוניים, כמו של כול הפוליטיקאים, לבזבז כסף גדול בלי חשבון. 

 

בינתיים, איכות החיים בדטרויט מתדרדרת, והאוכלוסייה ממשיכה לברוח. יש בדטרויט 78 אלף מבנים נטושים, כמחציתם מבנים מסוכנים, שאין לאיש כסף להרסם. יש 60 מגרשים נטושים שהפכו למזבלות. שכונות שלמות שוממות ונטושות. הפשיעה גואה, בגלל שאין כסף להעסיק מספיק שוטרים. האבטלה בשמיים. החינוך - על הפנים. בקיצור - עיר נחרבת. ראו כאן סדרת צילומים על הבניינים החרבים, כולל מלונות פאר, תיאטראות ומפעלים.

 

מי שחושב שהרעיון הקומוניסטי-סוציאליסטי החריב רק את רוסיה ומזרח אירופה - יעיין נא בערך "דטרויט".

 

The Ruins of Detroit

זו תחנת רכבת שהייתה פעם מפוארת ועכשיו היא חרבה, בדטרויט.

 

יעקב

נכתב על ידי , 6/7/2013 12:07   בקטגוריות בנייה, היסטוריה, השמאל הראדיקלי, טירוף מערכות, ממשל ארה"ב, ניוון, סוציאליזם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תרבות הקצבאות - קצבאות נכות


אחד הדברים המאפיין - בהכרח - את מדינת הסעד היא תרבות הקיצבאות. אם מחלקים קיצבאות - אנשים רבים מעדיפים לחיות מקיצבאות במקום מעבודה. זה רק טבעי: תחלק סוכריות, על חשבון אחרים, והתור לסוכריות הולך וגדל כול הזמן. הקיצבאות יוצרות תרבות של תלות בקיצבאות, ושל דרישה הולכת וגוברת ליותר קיצבאות. זה כדור שלג. כול אחד אומר: אם נותנים לפלוני, מגיע גם לי.

 

הקיצבה שאתמקד בה הפעם היא קיצבת הנכות (או קיצבת אובדן כושר עבודה), בארה"ב.

בבריטניה עשו לפני זמן קצר ניסוי: כול מקבלי קיצבת הנכות נדרשו לעבור בדיקות רפואיות, לאישור קיום הנכות (והקיצבה). וראו זה פלא - שליש ממקבלי הקצבה לא טרחו להופיע לבדיקות וויתרו על הקיצבה. חצי מהנבדקים נמצאו כשרים לעבודה, ועוד רבע נמצאו כשרים לעבודה חלקית.

 

בשנת 1960 עבדה מרבית האוכלוסייה בארה"ב בעבודות פיסיות (גופניות). בכול זאת רק 0.65% מהאנשים בגיל העבודה (18-65) קיבלו קיצבאות נכות (אובדן כושר עבודה) מהביטוח הלאומי שם. היום, אחרי 50 שנה, כשרמת הבריאות של האוכלוסייה גדלה מאד, ושיעור העבודות הקשות ירד - מקבלים 5.6% קיצבאות נכות. בשנת 1960, היה מקבל קיצבה אחד על כול 134 עובדים. אחרי 50 שנה היחס הוא 1:16. מספר מקבלי הקיצבאות הוכפל כול 15 שנה, וגיל מקבלי הקיצבאות הולך ויורד. 8.6 מיליון אמריקאים קיבלו קיצבאות נכות ב 2011. 250 אלף בקשות חדשות לקיבצאות נכות מוגשות כול חודש (אבל, רק כ 150 אלף מקומות עבודה חדשים נוצרים בחודש...).

 

הרבה גורמים מעורבים בתופעה. עורכי דין מגישים תביעות לקיצבאות, ונהנים מתשלום כבד, מתוך הקיצבה, אם תביעתם מצליחה. הרואפים נעשו רחמנים בני רחמנים, ומה אכפת להם שהמבקשים יקבלו כסף מהמדינה? הם מנפיקים אישורים בקלות. ומעל לכול - נמצאת מאחורי המגמה המדינה. (בארה"ב המדינות השונות). מקבל קיצבת נכות נמחק מרשימת דורשי העבודה, הסטטיסטיקה של האבטלה משתפרת, והתעמולה הכוזבת על ההבראה הכלכלית מתגברת. 

 

לצד הגידול של הקיצבאות גדל הצורך לייבא עובדים זרים לעשות עבודות שהמקומיים "לא רוצים" לעשות, כמו עבודה בחקלאות, בבניין או בסיעוד - העבודות היצרניות והנחוצות. (בארה"ב יש מהגרים לא חוקיים כעובדים זרים). למה שהמקומיים ירצו? יותר נוח לחיות מקיצבה, בלי לעבוד.

 

מדינה לא יכולה להתקיים מקצבאות אלא רק מעבודה יצרנית. הגידול המתמיד בקיצבאות הוא כמו סרטן ממאיר, שהורס את המדינה מבפנים. גם אם לא ניתן לבטל קיצבאות כליל, וגם אם יש צורך לעזור למי שבאמת נזקק, צריך בכול זאת להגביל בצורה ברורה את הקיבצאות.

 

יעקב

 

נכתב על ידי , 13/4/2013 12:49   בקטגוריות טירוף מערכות, כלכלה, סוציאליזם, עבודה בעיניים  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של גרי ב-15/4/2013 13:39
 



צפיפות בבתי חולים - גם בשוודיה


בשבוע שעבר הייתה העיתונות מלאה בסיפורים על הצפיפות הנוראית בבתי החולים, על תפוסה של 150-200%, על חולים במסדרונות, מחסור באחיות ורופאים, בקיצור בלגאן במערכת הבריאות. מנהלי בתי החולים פנו בקריאה נרגשת לאנשים "תהיו בריאים! אל תבואו לחדרי המיון".

 

המצב אינו נובע מהזנחה מיוחדת של מערכת הבריאות שלנו, מאי תיקצוב מספיק ואי בניית מספיק בתי חולים. הדבר נובע ממהות מערכת הבריאות הציבורית. המהות היא שמספקים לאנשים שרות בחינם. כול שירות שניתן בחינם, הביקוש אליו גדול. אם לא עולה כסף - אז למה לא? כולם רוצים. תשים על המדף בחנות מוצר בחינם - כולם מתנפלים ולוקחים עד שבמהרה לא נשאר יותר.

 

אנו לא נתברכנו במשאבים אינסופיים. אי אפשר לבנות בתי חולים בלי סוף, ולהעסיק רופאים ואחיות בלי הגבלה. תמיד המשאבים יהיו סופיים, ותמיד יהיה צורך במנגנון לוויסות הביקושים - מי יקבל ומי לא. בשוק המנגנון הוא המחיר. אם משהו מבוקש, מחירו עולה, ואז חלק מהביקוש נעלם, כי יש שמחליטים שהמחיר הגבוה לא כדאי ואפשר לעשות משהו אחר, יותר טוב, בכסף. אבל אם השירות חינם - המחיר לא מווסת, ואז המווסת הוא התור. עומדים בתור. בתור לחדר מיון, תור לניתוח וכו'.

 

אנו לא רוצים שמנגנון המחיר יגרום לכך שאנשים מסוימים (העניים) ישארו ללא טיפול. אז ביטלנו את מנגנון המחיר, ועכשיו מנגנון התור הוא שגורם לאנשים להשאר ללא טיפול (אל תבואו לחדרי המיון!). אפשר ליצור בדמיון מערכת אוטופית שבה לעולם אין מחסורים, כולם מקבלים את הטיפול הכי טוב, ובחינם, והכול וורוד. אבל, אי אפשר ליצור את זה במציאות של משאבים מוגבלים.

 

היום היה עיתון הארץ ודה-מרקר בנו, מלא בסיפורים מופלאים על הסוציאליזם הצפוני, הסקנדינבי, שם הכול נלפא. (מאמרים מתורגמים מה"אקונומיסט"). אבל, ראו זה פלא - גם בגן העדן הסקנדינבי יש צפיפות בבתי חולים! אותם עקרונות פועלים בכול מקום.

 

המקום שבו אין תורים ואין מחסור, ולא אומרים ללקוח "אל תבוא" - הוא הסופרמרקטים, חנויות הבגדים והנעליים, כול העסקים המסחריים. אצלם אין לעולם מחסור, הכול יש, אין תורים.

 

יעקב

 

 

 

נכתב על ידי , 4/2/2013 15:52   בקטגוריות כלכלה, סוציאליזם, רפואה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



"מפרקים את מדינת הסעד" ?? (הלואי)


"כך מפרקים מדינת הרווחה" היא הכותרת שהדביקה דפנה מאור, בדה-מרקר, למאמר שמתאר את הישנויים הקלים מאד, מאד, בגובה הקיצבאות בבריטניה.

במה מדובר: בבריטניה העבירו חוק בפארלמנט שיש בו קיטון מאד, אבל ממש מאד, קטן בתשלומי הקיצבאות. מדובר בשני סעיפים. סעיף ראשון - ביטול קיצבאות ילדים לאלה שמרוויחים מעל 50 אלף שטרלינג בשנה (יותר מ 25 אלף ש"ח לחודש). סעיף שני: הקטנת ההצמדה למדד של קיצבאות של אנשים בגיל העבודה (כלומר לא קיצבאות של גימלאים). במקום להעלות את הקיצבאות מדי שנה במלוא עליית המדד (2.7% בשנה האחרונה) יעלו הקיצבאות, בשלוש השנים הבאות בלבד, רק ב 1% לשנה.

 

התיקונים הקטנים, ממש קטנים האלה זכו לכינוי "פירוק מדינת הרווחה". (הם אמורים לחסוך לממשלה הוצאות של 3.1 מיליארד ליש"ט, עד 2016).

 

קשה לי להבין את המנטליות של מרבית האנשים "החברתיים" (שדפנה מאור מייצגת אותם) שהתחנכו על קדושת מדינת הרווחה, ורואים בכול קיצוץ, ולו הקטן והזניח ביותר "פירוק מדינת הרווחה". הקיצבאות הן קדושות עבורם, וכול הורדה פשע. למה?

מדוע יש שכבה גדולה של אנשים (כול השמאליים-חברתיים-סוציאליסטים) שאינם מסוגלים להבין את המושג "אין כסף" ? לבריטניה אין כסף. הממשלה בגרעון עצום. אולי פעם בריטניה הייתה "גדולה", אבל עכשיו הם על הקרשים. אין כסף. כשעשיר יורד מנכסיו הוא חייב לקצץ בהוצאות. ואיפה ההוצאות ? בקיצבאות - זה נתח מאד גדול מהוצאות הממשלה. אם הממשלה הולכת לקצץ בהוצאות - אין אפשרות לעשות זאת מבלי לנגוע בקיצבאות.

 

בשביל השמאל אין כזה דבר "אין כסף". לדעתם, למדינה יש אינסוף כסף. שיקחו יותר מיסים, שידפיסו, לא מעניין אותם. כסף גדל על עצים. העיקר להוציא כול הזמן יותר ויותר למטרות "חברתיות". (ראה פול קרוגמן, ראה שלי יחימוביץ').

 

גם העסק עם קצבאות הילדים מוזר בעיני. מדוע צריך לתת קיצבאות ילדים לכולם? אני מבין (אולי) את הרצון לעזור לאנשים עניים. נניח. אבל מדוע צריך לתת קיצבאות ילדים לאנשים עשירים? האם כמה מאות שקלים של קיצבת ילדים מזיזה בכלל לאנשים אמידים שקונים לילדים בני שמונה ג'ינסים של מעצבים ונעליים של מותגים במחיר מופקע? זה אבסורד שהמדינה נותנת קיצבאות לעשירים.

 

כנ"ל (בלי קשר לבריטניה) קיצבאות זיקנה לעשירים. הרבה מאד זקנים הם אמידים, עם רכוש של מיליוני שקלים, והכנסות של עשרות אלפים. מדוע הם צריכים את קיצבת הזיקנה של הביטוח הלאומי של 1300 ש"ח לחודש ? האם אין זה אבסורד מוחלט להוציא כסף גדול מקופת המדינה המדולדלת לשלם קיצבאות זיקנה לעשירים? אין כבר שימושיים יותר חיוניים לסף של המדינה?

 

מסתבר שזה לא עניין של עזרה לעניים, מסתבר שזו אידיאולוגיה. לפי אידיאולוגיית הסעד (סליחה, "הרווחה") התכניות האלה צריכות להיות אוניברסאליות - כלומר חלות על כול האוכלוסייה. חייבים להשליט את מרות המדינה, ולקבוע כעקרון קדוש שלמדינה זכות וחובה לקחת כסף מכולם ולתת לכולם. העברת הקיצבאות לעשירים נועדה לא כדי "לעזור לעניים" אלא כדי לקבוע את עקרון השליטה של המדינה. אלה לא קיצבאות סעד, אלו קיצבאות אידיאולוגיה.

 

כנ"ל בארה"ב. בדיוני ה"מצוק הפיסקאלי" הצליחו להגיע להסכמה על העלאת מיסים, אבל בסעיף העיקרי - קיצוץ בהוצאות, לא הצליחו להגיע לשום הסכמה. לגבי הדמוקראטים - כול קיצוץ, ואפילו בגרוש אחד, בתקציב הממלשה, הוא בבחינת יהרג ובל יעבור. זו פגיעה "בשרותים חיוניים" פגיעה "אנושה" בעקרון הקדוש של מדינת הסעד (הרווחה). אין קיצוצים. אין מסוגלים להבין את המצב של "אין כסף", זה לא קיים בתודעה השמאלית.

 

יעקב

 

נ.ב. לגבי הטרמינולוגיה (המונחים, המילים) - אנשי השמאל אוהבים להלביש כול דבר במילים יפות כדי להסתיר את מהות העניין, את המציאות הלא כול כך יפה. במסגרת זו שינו את השם של מדינת הסעד למדינת "רווחה", כי "סעד" (סעד פירושו - עזרה) מילה לא יפה. רווחה יותר יפה, זה מבטא את הרגשות והשאיפות הנעלות של הדוגלים באידאולוגיה זו ואת הדימוי העצמי שלהם. אבל במציאות זה סעד - עזרה לעניים.

 

 

 

נכתב על ידי , 9/1/2013 11:43   בקטגוריות רווחה, סוציאליזם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



קובה - הזמן עמד מלכת


הזמן עמד מלכת בקובה, כמו בכול הארצות הקומוניסטיות. תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים - ראו תמונה מקובה, עם המיבנים והמכוניות משנות ה 1950, לפני עליית הקומוניזם לשלטון.


 

כאשר קומוניסטים עולים לשלטון הם אוסרים הכול, הכול אסור. אסור לבנות, אסור לקנות, למכור, אפילו לדבר אסור. רק לממשלה מותר. תחת משטר של איסור גורף, האנשים יורדים למצב של קפאון ואדישות, ולא עושים כלום. במצב זה שום דבר לא קורה, שום דבר לא נבנה ולא מתחדש.

בקובה גרים באותם בניינים ישנים מלפני 1959 (שנת המהפכה) ונוסעים באותן מכוניות אמריקאיות נהדרות מאז, שנבנו איתן, ומחזיקות הרבה שנים (שלא כמו המכוניות המודרניות).

 

בשנתיים האחרונות הייתה קצת התגמשות של המשטר בקובה. פידל קסטרו, בן 86, עדיין חי, אבל פרש מהשלטון לפני כ 6 שנים. השליט כעת הוא אחיו, ראול קסטרו בן 81. כעת הממשלה מתירה קיומם של עסקים פרטיים קטנים. הדבר קצת דומה לרפורמה NEP של לנין בשנת 1921.

לאחרונה החלו להופיע מודעות על מכירת דירות. במודעה מציינים את הפרטים הרגילים: מיקום, גודל הדירה, מצב השיפוץ וכדומה, אבל הפרט החשוב ביותר הוא השנה שבה נבנה המבנה. מסתבר שמבנים שנבנו לפני 1959 מקבלים מחירים יותר גבוהים מאשר המבנים הסוציאליסטיים. הקפיטליזם החזירי לפחות בנה בתים טובים...

אני חוזר וממליץ על הבלוג "דור וואי" של עיתונאית קובנית, המספרת על החיים בקובה.

יעקב

 

 

 

נכתב על ידי , 20/11/2012 16:55   בקטגוריות אדריכלות, תחבורה, היסטוריה, נוסטלגיה, סוציאליזם, קפיטליזם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



רצח העם בסין הקומוניסטית


הסופר הסיני יאנג ג'ישנג מזכיר לנו פשע שלא כול כך ידוע או לא מפורסם במערב: רצח העם של הקומוניסטים הסינים בראשות מאו-טסה-דונג. רצח עם נחשב לפשע זוועתי במיוחד כאשר עם אחד רוצח עם אחר, אבל, משום מה, כאשר בני עם אחד רוצחים המונים מבני עמם זה פחות חודר לתודעה. בייחוד אם הרוצחים הם קומוניסטים - שהם, כידוע, אידיאליסטים ששואפים לחברה יותר טובה, כביכול.

 

בין השנים 1958-62 מתו בסין, ברעב, 36 מיליון בני אדם. 36 מיליון! לא 6 מיליון - 36 מיליון! יותר מאשר פי שניים מכול ההרוגים במלחמת העולם הראשונה. הסיבה הישירה לרעב: השלטון הטוטאליטרי של המפלגה הקומוניסטית בסין, בראשות מאו-צה-דונג, והמדיניות שכפה שנקראה בשם היפה "הזינוק הגדול קדימה". הקומוניסטים תמיד היו חזקים במלל סיסמאות. הכלכלנית אמרטיה סן ציינה, בהקשר זה, שבארצות דמוקראטיות במעולם לא היה רעב המוני, הרעב הוא תמיד תוצאה של מעשה האדם, או יותר נכון - השליטים.

 

הרעב נגרם על ידי מדיניות אכזרית של קולקטיביזציה של החקלאות - שפירושו החרמת האדמות שבבעלות האיכרים, והעברתן לקולחוזים שבניהול המפלגה הקומוניסטית. כדי להטיל מרות, ולהלחם במתנגדים, החרים מאו את התבואה, והניח לאיכרים למות ברעב. בנוסף, ראשי הקולחוזים הקומוניסטים לא היו מסוגלים לעבד את האדמה בצורה יעילה, הייצור החקלאי ירד מאד, אבל ראשי הקולוחוזים פחדו לדווח על כך, ודיווחו על יבולים טובים שלא היו ולא נבראו. התבואה המעטה שהייתה באסמים חולקה אך ורק לפעילים הקומוניסטים ששירתו את המטרה של מאו של ביסוס שילטון ללא מצרים.

 

המפלגה הקומוניסטית, השלטת עד היום בסין, מכחישה את הזוועה, מכחישה שהיה בכלל רעב, ובוודאי את ההיקף הבלתי נתפס שלו. השקר וההכחשה הם אבן היסוד של כול משטר קומוניסטי. בסין עצמה אסור להזכיר זאת ואסור לכתוב על זה. יאנג ג'שנג, שקרובי משפחתו מתו ברעב, הקדיש יותר מ 20 שנה לנושא, וערך מחקר היסטורי מעמיק. הוא ראיין אישית יותר ממאה עדים במחוזות השונים של סין, ונבר שנים בארכיונים במסווה של מחקר על תולדות החקלאות. הספר שכתב על הנושא "המצבה" נאסר כמובן לפרסום בסין, ופורסם רק בהונג קונג, ביפאן ובמערב.

 

יעקב

 

נכתב על ידי , 15/11/2012 11:23   בקטגוריות היסטוריה, השמאל הראדיקלי, טירוף מערכות, סין, סוציאליזם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אירופה נותרה מאחור


אירופה נותרה מאחור בקטע של היזמות והקמת עסקים חדשים, על כך מספר מאמר מפורט בדה-מרקר (מתורגם מתוך ה"אקונומיסט").

לא מקימים בה הרבה חברות חדשות או עסקים חדשים. אין הרבה רעיונות חדשים וסטארט-אפים - בהשוואה לארצות אחרות כמו למשל ארה"ב או סין והודו. מה שמונע הקמת עסקים חדשים זאת הרגולציה הכבדה, המיסוי הגבוה, ובעיקר חוקי העבודה הנוקשים שאינם מאפשרים לשכור ולפטר עובדים לפי צרכי העסק. מעבר לזה - העצלנות - הנובעת מהמנטליות שהקיום מובטח על ידי קיצבאות, על חשבון אחרים, ואין צורך להתאמץ. זה ה"הישג" המובהק של מדינת הסעד - אם הקיום מובטח על ידי אחרים יש פחות תמריץ לעבוד ולהתאמץ.

 

הדבר מודגש יותר בארצות הדרומיות והלטיניות, אבל מצוי בכול הארצות.

 

זאץ הבעיה האמיתית של אירופה, לא הגרעונות. אם יש יצירת עושר וצמיחה, אפשר להתגבר על הגרעונות, אם אין - הגרעונות רק ילכו ויגדלו.

 

האירופים עסוקים בלחלק את העוגה, אבל שכחו שלפני שמחלקים צריך לאפות אותה.

 

זאת בעיה כללית של מדינת הרווחה, ושל הסוציאליזם והאידיאולוגיה החברתית - הם מתרכזים בקטע של ל"עזור", ל"תת", להעביר כסף לנזקקים, להקים שרותים ממשלתיים משוכללים ומקיפים (לפי הצהרות הכוונות), שירותי בריאות וחינוך, ממומנים ממיסים.

 

אבל לפני שמקימים שירותים צריך לייצר את העושר, את הדבר שמשלם מיסים.

עושר אינו צומח לבד על עצים, ומחכה לממשלה שתבוא לקטוף אותו.

הסוציאליסטים לא מודעים לתהליך יצירת העושר. העושר, לפי מחשבתם, הוא נתון, הוא קיים, הם אינם יודעים ולא רוצים לחקור איך הוא נוצר.

 

העושר נוצר על ידי יזמים - שברבות הימים, אם מצליחים, הופכים ל"טייקונים". העושר נוצר על ידי אנשים, לא על ידי ממשלות או פוליטיקאים. אם מציקים יותר מדי למייצרי העושר, ולוקחים מהם יותר מדי מיסים לטובת אחרים (מקבלי הקיצבאות) - אז הם מפסיקים לעבוד, והעושר לא נוצר, ואין ממי לקחת.

 

הגרף בצד ימין, והמאמר בדה-מרקר, ואירופה בכללותה הם דוגמה לעקרונות אלה.

 

יעקב

נכתב על ידי , 2/8/2012 12:03   בקטגוריות כלכלה, סוציאליזם, עסקים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ברכות לעופר עיני


איני מכיר את עופר עיני, ולא חשבתי שאפשרי שאי פעם אומר מילה טובה עליו, אבל אני נאלץ היום לברך אותו.

 

עופר עיני וההסתדרות פיטרו את וועד עובדי הרכבת ואת ראש הוועד גילה אדרעי. סוף, סוף אפשר לאמור שההסתדרות עשתה משהו למען מדינה. אף אחד במדינה אינו מעיז לפצות פה ולצפצף ולהתלונן על השתוללות וועדי העובדים, שפועלים בכוחניות, משתלטים על מגזרים חשובים במדינה ואינם מאפשרים את ניהולה התקין.

ככה קורה עם וועד עובדי חברת החשמל, שלוקחים לעצמם הטבות כמה שמתחשק להם, מצפצפים על הממשלה והכנסת ועל כול החוקים שמנסים לעשות רפורמה בחברת החשמל, וגם מצפצפים על בתי המשפט שפסקו שהם צריכים להחזיר למדינה סכומים שהועברו לקרנות פנסיה שלא כחוק.

וועד הנמלים, גם הם עושים בנמלים ככול בעולה על רוחם.

 

לאחרונה כתב מבקר המדינה דו"ח של מעל 500 עמודים על שרותי הכבאות, אבל פחד להזכיר את הסיבה האמיתית לבעיה: סירובו של וועד העובדים לאפשר רפורמות במטרה לנהל את שרותי הכבאות ביעילות.

 

כולם מפחדים מוועדי העובדים, מפחדים כול כך חזק שאפילו לא מעיזים לפתוח פה ולמתוח עליהם ביקורת. גם מבקר המדינה וגם בתי המשפט מפחדים.

 

אינני יודע מה גילה עשתה לעיני שהוא החליט הפעם לא לשתוק.

אינני יודע איזה סמכויות יש להסתדרות ומה פתאום היא מתערבת. לדעתי - העובדים עצמם צריכים לבחור וועד, הוועד הוא נציג של העובדים ולא פקידים של עיני. לכן אני לא חושב שיש לעיני סמכות חוקית לפטר וועד, ואם יש לו - הרי זה חוק דיקטטורי ולא תקין, הפוגע בזכויות האדם של העובדים. במדינה סוציאליסטית סמכותית ממלאת הסתדרות העובדים תפקיד חשוב - היא זרוע של השלטון, לדיכוי העובדים. אצלנו הקימו את ההסתדרות הכללית לפי המתקונת הרוסית הקלאסית, אבל ההסתדרות מזמן לא משרתת אף אחד, לא את העובדים ולא את המדינה - הם משרתים רק את עצמם - יוצרים משרות ועמדות כוח עבור קבוצה של עסקנים פוליטיים.

 

ההסתדרות הכריזה על הקדמת הבחירות לוועד עובדי הרכבת, בתקווה שייבחר וועד חדש. אבל, מה תעשה ההסתדרות אם גילה אדרעי תיבחר מחדש, כפי שקרוב לוודאי יקרה ? שאלה מעניינת. אם גילה אדרעי נהגה שלא כחוק, והפרה צווים של בית המשפט נגד שביתות לא חוקיות, היה על בית המשפט (בית הדין לענייני עבודה) לטפל בבעיה, להעמידה  לדין ולהעניש אותה. אבל בית המשפט מפחד. המדינה מפחדת, כולם מפחדים. באווירה זו - טוב שיש מישהו שאינו מפחד, וקרא לגב' אדרעי לסדר. לכן אני מברך את עיני.

 

ועכשיו, נוכח האומץ והאחריות הממלכתית שעיני גילה, אני רוצה לראות אותו מטפל בוועד עובדי חברת החשמל... אם יעשה זאת יזכה לתהילת נצח.

 

יעקב

נכתב על ידי , 28/6/2012 14:20   בקטגוריות דמוקרטיה, זכויות האדם, חוק, סוציאליזם, עבודה עברית  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מהפכה חברתית בביטוח לאומי?


דה מרקר יצא במאמר תחת הכותרת המפוצצת: "המהפכה החברתית הגדולה בישראל". [דוגמה טובה ל"צניעות" ולחוש הפרופורציה של עיתונאים].

במה הדברים אמורים?

"אחד המהלכים הכלכליים הגדולים ביותר שיזמה מדינת ישראל זה עשורים, ובוודאי אחד המהלכים הבולטים במחשבה לטווח הרחוק, יובא בקרוב לאישור הממשלה: הבטחת תשלום קצבאות הביטוח הלאומי לדורות הבאים." [עוד כותרת "צנועה" של אותה כתבת].

 

עיקר ההצעות שהובאו לדיון בממשלה הוא: לחייב את הממשלה והכנסת לדאוג שלביטוח הלאומי יהיה הכסף לשלם את הקיבצאות המובטחות - או במילים אחרות - אם מקטינים את דמי הביטוח הלאומי (כפי שהממשלה עשתה בעבר) או מגדילים את הקיצבאות (כפי שדורשים החברתיים) יוקצו למוסד הביטוח הלאומי כספים בהתאם. אם לא תהיה הקצבה, יינקט תהליך אוטומטי של הקטנת קיצבאות והגדלת מיסים עד להשגת איזון.

 

המטרה של ההצעה היא, כמו שנאמר:  "הבטחת תשלום קצבאות הביטוח הלאומי לדורות הבאים" מטרה ראויה, אבל לא ניתנת להשגה.

האם ההצעות האלה מהוות "מהפכה"? האם הן ישנו בכלל משהו מהמצב הקיים, גם אם נניח שתתקבלנה? לא.

 

מאז הקמתו של המוסד לביטוח לאומי בארץ, בשנת 1952, (ובארה"ב ב 1933 ) - מסבירים לנו את ההיגיון, את המהות, שלו, בהסבר מטעה ולא נכון (בכוונה). אומרים שהוא "עוזר" לנו לחסוך לפנסיה ומבטיח לנו בעצם פנסיה. שהוא עוזר לנו יותר טוב מאשר אנו מסוגלים לעזור לעצמנו. הם אומרים: הכספים שאנו (המוסד לביטוח לאומי) גובים - אנו חוסכים בשבילך - כאשר תגיע לגיל פנסיה תקבל מאיתנו פנסיה מובטחת. המוסד לביטוח לאומי הוא מוסד "עצמאי" לחסכון פנסיוני - מנותק משאר הפעילות הממשלתית, הוא עוסק רק בפנסיות (ושאר קיצבאות), הכסף שהוא גובה מיועד רק לזה. הממשלה לא לוקחת כספים אלה למטרות אחרות.

 

זהו מקסם שווא. המוסד לביטוח לאומי הוא מוסד ממשלתי, הוא הממשלה. אין כזה דבר "מוסד ממשלתי" שאינו מוסד ממשלתי.

 

במישור המעשי המוסד לביטוח לאומי גובה כסף מכול האנשים שעובדים עכשיו, ומשלם כסף זה לכול הזקנים, זכאי הקיבצה, עכשיו. הכסף שלך ניגבה, והוצא עכשיו. אין שום "חסכון פנסיוני" שממנו יתנו לך פנסיה בעתיד. מה שיש לך, לכיסוי הפנסיה העתידית, הוא הבטחה (חוק) שהממשלה תעשה אותו דבר גם בעתיד, כאשר תגיעה לגיל פנסיה - שתיקח כסף מאחרים ותעביר לך.

 

כלומר: לוקחים ממך (בכוח) כסף של ממש, היום ונותנים לך תמורתו הבטחת ממשלה. את ההבטחה הממשלה תקיים (אולי) בעתיד, כפוף לכול הנעלמים שהעתיד טומן בחובו - אם הממשלה תהיה קיימת בעתיד, תרצה לקיים את ההבטחה הזאת, אם יהיה כסף בעתיד, אם לא ישונה החוק בעתיד, , אם תהיה לה אפשרות לשלם בעתיד (כלומר אם יהיו מספיק אנשים שמוכנים לממן את הממשלה בשיעור הנדרש). קשה להעריך מה ערכה של הבטחת ממשלה (או חוק). זה לא שהיא חסרת ערך, אבל האמת היא זאת: הכסף שלך נעלם ואיננו (הועבר לאחרים), מה שיש בידך זאת הבטחה, שאולי, הממשלות בעתיד תקיימנה, ואולי לא, או אולי תקיימנה אבל בתנאים (סכומים) אחרים. 

 

בנוסף ישנה ההונאה השנייה, המשנית: המוסד לביטוח לאומי גובה מהעובדים יותר כסף מאשר הוא מוציא לתשלום הפנסיות. העודף הזה הולך ישירות למימון הפעולות השוטפות של הממשלה. חלק מהכספים שנגבים משמשים לתשלומי העברה (הממשלה לוקחת כסף מ א' ומעבירה ל ב'), וחלק נבלע בתקציב המדינה. כדי לקיים את הפיקציה שהמוסד לביטוח לאומי הוא מוסד עצמאי שרק דואג לפנסיות מקיימים אצלני התחשבנות של כמה כסף המוסד העביר לממשלה, וכמה כסף הממשלה חייבת למוסד - כאילו שמדובר בשני גופים שונים, כלומר מה שהממשלה חייבת לביטוח לאומי היא בעצם חייבת לעצמה, כול החשבון הוא פיקציה. אח"כ מוסיפים נדבך נוסף לפיקציה (פיקציה בריבוע) ומחשבים את "הגרעון האקטוארי" - כלומר הגרעון העתידי שיווצר כתוצאה מתשלום קיצבאות לפי החוק. זהו משחק בנדמה לי.

 

האמת הפשוטה היא זאת: הממשלה גובה היום כמה שהיא גובה (כ 15% מהשכר, עד תקרה מסויימת), ומשלמת קיצבאות כמה שהיא משלמת ( כ1300 ש"ח לחודש - קיצבת זיקנה בסיסית). את העודף היא מכניסה לכיס.

מה יהיה בעתיד? רק אלוהים יודע.

אפשר היום לחוקק חוקים כאלה או אחרים ("מהפיכה חברתית"), שינסו לקבוע היום מה ייעשה בעתיד. לחוקק אפשר, לקבוע את העתיד לא. בעתיד, או שהממשלה תכבד את החוק של היום או תשנה אותו.

 

למה לא אומרים לציבור את האמת: הממשלה (באמצעות המוסד לביטוח לאומי) מעבירה כספים מ א' ל ב', היום.  אם אתם מסכימים - טוב ויפה, אם לא - נעשה משהו אחר (שבדמוקרטיה זקוק להסכמת הבוחרים). הממשלה של היום לא יכולה להתחייב בשם ממשלה עתידית. שום חוק לא יעזור. למה מנסים למכור לנו לוקשים כאילו הביטוח הלאומי מבטיח פנסיות לעתיד? הביטוח הלאומי משלם פנסיות עכשיו, ההבטחה לעתיד היא מילים ריקות.

 

"המהפכה החברתית הגדולה" היא בסך הכול עוד הצעת חוק. יכול להיות שזהו חוק טוב, יכול להיות שהוא רע, יכול להיות שיכבדו אותו בעתיד ויכול להיות שלא יכבדו אותו. אנו לא שולטים על העתיד. המהות הבסיסית של המוסד לביטוח לאומי לא השתנתה: לוקחים בכוח כסף מא' ומעבירים ל ב'.

בינתיים התברר שהמהפכה החברתית הגדולה" לא תתרחש (בגלל פיזור הכנסת), ושהעמידה בהבטחות בעתיד לא תהיה אפשרית, בגלל התפתחויות דמוגרפיות (פרישת הבייבי-בומרס לגימלאות).

יעקב

נכתב על ידי , 3/5/2012 15:00   בקטגוריות דמוקרטיה, זכויות האדם, סוציאליזם, עבודה בעיניים, עיתונות ותקשורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
כינוי: 

בן: 63

תמונה




71,887
הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , כלכלה וצרכנות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למוטי היינריך אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מוטי היינריך ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ