לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

קו ישר


איך נהיה למדינה העשירה בעולם? המכשול: אופי המשטר הכלכלי-פוליטי ותפיסת העולם הסוציאליסטית, סקטור ציבורי ופוליטי ענק, פעילויות מיותרות ומימון מאות אלפי "אוכלי חינם". הבלוג ידון במבנה חלופי למדינת ישראל: כלכלה חופשית ופרטית. הדרך היחידה לשגשוג.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ±ֳ¥ֳ¶ֳ©ֳ ֳ¬ֳ©ֳ¦ֳ­. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

המונופול השערורייתי של בנק ישראל


שמעו סיפור אמיתי. באחד הימים האחרונים התקשרה פקידה מחברת אשראי, במסגרת מסע קידום מכירות, והציעה לי הלוואה בתנאים אלה: עד 50 אלף ש"ח, לתקופה של עד 5 שנים, להחזיר בהחזר חודשי של 968 שקל לחודש, שהם, בסיכומו של דבר - להחזיר 58,008 ש"ח. הריבית הגלומה בהלוואה זו היא כ 6.2%. זו ממש מציאה! אותה הלוואה בבנק רגיל נושאת ריבית של 9% והחזר חודשי של 997 ש"ח.


זה שוד בצהרי היום, זו ריבית שערורייתית, ריבית נשך. אתם יודעים כמה ריבית משלמים הבנקים למפקידים על פקדונות שקליים? בערך אפס. ליתר דיוק: אפס בריבוע. אם תפקיד 50 אלף שקל בבנק לחמש שנים תקבל בסוף חזרה בערך 50 אלף ש"ח. אולי תקבל 50 אלף ועוד 10 ש"ח ריבית....


חברות כרטיסי האשראי אינם בנקים. אבל הן נמצאות בבעלות מלאה של הבנקים. הריבית בבנקים גבוהה יותר. הבעיה אינה בחברת כרטיסי האשראי אלא במערכת הבנקאות, קרי בבנק ישראל.


הנקודה שאני רוצה להדגיש זה ההפרש בין ריבית החובה וריבית הזכות ( spread בלע"ז).


במדינה נורמלית, בה יש תחרות בין הבנקים, יש תמיד הפרש נורמלי של בין 1-2% בין ריבית הזכות (אותה מקבל אדם שמפקיד כסף בבנק) לבין ריבית החובה (אותה משלם אדם שלוקח הלוואה בבנק). הבנק הוא בעצם מתווך - מתווך בין אנשים שיש להם עודף כסף לזמן מה ומפקידים אותו בבנק, לבין אנשים שזקוקים להלוואות, ורוצים להשתמש בינתיים בעודף זה. בתור מתווך ומפגיש בין שני סוגי האנשים, כלומר בתור נותן שרות, "מגיע" לבנק להרוויח אותו הפרש בריבית - שבאופן נורמלי מסתובב סביב 2%.


זה קורה במדינה נורמלית, בה יש בנקים פרטיים ותחרות בין בנקים רבים.


אצלנו זה לא קיים. אצלנו אין בנקים, אלא "כאילו בנקים". הבנקים אינם אלא אירגונים של פקידים הפועלים תחת ניהול ומרות בנק ישראל. בנק ישראל מנהל את מערכת הבנקאות ביד רמה. ה"מערכת" מורכבת ממספר זעיר של בנקים ("כאילו"בנקים) וכדי להקל על שליטתו לא מאפשר בנק ישראל הקמה והפעלה של בנקים נוספים, חדשים. הוא לא מאפשר לבנקים זרים לפעול בארץ. הוא לא מאפשר תחרות חופשית בין ה"בנקים" המעטים הקיימים בארץ. בנק ישראל מנהל את הבנקאות ברגולציה קשיחה עד הפרט האחרון. הדבר היחידי בו הבנקים מתחרים ביניהם הוא רוחב החיוך (המלאכותי והמאולץ) של הפקידות בבנק. בשום פרט אחר אין תחרות בין הבנקים, הרגולציה מפורטת, ומקיפה את כול הנושאים המהותיים. אין שום חופש עסקי לבנקים, הכול מנוהל ונכפה על ידי בנק ישראל, בצורה אחידה, בירוקרטית, מחניקה.


בחסות המערכת הזאת שודדים את האזרח, כול יום ביד רמה. המפקידים מקבלים אפס ריבית בבנק. זה פוגע בייחוד באנשים מבוגרים (כמוני) שחסכונותיהם נשחקים ונושאים תשואות נמוכות מאד עד שליליות. לעומת זאת - מי שנזקק להלוואה, כולל יזמים או בעלי עסקים, משלמים ריביות ענקיות. (הריבית על אוברדראפט או משיכת יתר בכרטיסי האשראי היא לא 6.1% אלא 13.5%). הבנקים הפכו למסחטה של כסף מהציבור - זו התוצאה של המדיניות של בנק ישראל, זה נוח לו. זה תואם את השקפת העולם ה"חברתית" לפיה בעלי עסקים (ובייחוד בנקאים) הם רשעים, לפי הגדרה, ורק פקידי בנק ישראל הם מלאכים טהורים, שיודעים יותר טוב מה טוב לכולם, ויש להם הסמכות החוקית והמוסרית לכפות את דעתם עלינו. אם יתנו חופש לבנקאים, חו"ח, ימצצו הבנקאים (הטייקונים) הרשעים את דמנו - ככה מאמינים מרבית האזרחים, שחונכו על ברכי האידאולוגיה המרקסיסטית. רק בנק ישראל מצילנו מידם, רחמנא ליצלן.

 

בינתיים, מי שמוצץ את דמנו, באופו שיטתי ומתמיד, מאז קום המדינה - זה בנק ישראל, הכופה עלינו ריביות מטורפות. אפשר להתווכח אם זה נעשה מתוך רשעות או מתוך טיפשות, או מתוך אידאולוגיה - זה לא משנה - התוצאה הסופית - אותו דבר. אבל בנק ישראל מתהדר בטוהר מוסרי (כביכול), של גוף ציבורי העובד, לכאורה, "לטובת הכלל". וה"חברתיים" לא מאמינים שייתכן ש"גוף ציבורי" (להבדיל מטייקון) הוא רשע או טיפש, או פשוט בלתי כשיר לניהול מערכות מסובכות. האמת היא שאף אחד לא יכול לנהל מלמעלה מערכות כאלה גדולות ומסובכות. כשמתעקשים בכול זאת לנהל את מערכת הבנקאות בצורה ריכוזית ודיקטטורית, על ידי בנק ישראל - זה מה שיוצא: מערכת הפוגעת עמוקות בציבור (הן בחוסכים והן בזקוקים להלוואות).


לפני כמה חודשים הייתה סיסמא פופולרית ואופנתית: המלחמה  ב"ריכוזיות". הריכוזיות הייתה אבי אבות הטומאה כביכול. 

בנק ישראל הוא אבא של כול הריכוזיות. הוא ריכוזיות בריבוע. אבל אצלנו מאמינים שריכוזיות של גוף ציבורי זה טוב ורצוי. במקום להילחם בריכוזיות הציבורית והמונופולים בחסות הממשלה - נלחמים בריכוזיות דמיונית של ה"טייקונים" כביכול.


יעקב


 

נכתב על ידי , 29/12/2015 13:53   בקטגוריות בנקים, טירוף מערכות, כלכלה, סוציאליזם, רגולציה מיותרת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פוטין ה"חברתי"


בעלי האידאולוגיה ה"חברתית" בארץ (בתה של האידאולוגיה המרקסיסטית) לא סובלים את ה"טייקונים". מי שמתעשר, לפי האידאולוגיה הזו, הוא בהכרח רשע ופושע. הוא התעשר או מניצול ה"פועלים" (הפרולטריון) - כמו שטוען המרקסיזם, או מגניבה, או מ"הון שילטון" - דהיינו משוד האנשים הפשוטים בעזרת מנגנון המדינה המושחת. מי שעשיר פושע לפי הגדרה - לא יכול להיות אחרת, לפי האידאולוגיה הזו. בנוסף לכול פשעיו הוא גם "לא שיוויוני" .


 


לא קיים, בהשקפת עולם זו, עשיר שהתעשר בזכות, יזם שפיתח מפעילים כלכליים, יצר עסקים חדשים, פיתח רעיונות חדשים - כול זה לא קיים אצל ה"חברתיים". יצחק תשובה - מה חטאו? הוא העז להשקיע ולגלות את הגז "של מדינת ישראל" - שאיש לא ידע שהוא קיים, וגם לפתח את השדות, להקים אסדות הפקה ולהניח צנרת לחוף. צריך לקחת מהרשע הזה את הכול כי הוא מעיז להיות עשיר, ועשיר הוא כידוע רשע.


 


עוד אחד "חברתי", שלא אוהב אוליגרכים עשירים (חוץ מהחברים שלו), הוא וולדימיר פוטין. גם הוא לא יכול היה לסבול שיזמים פרטיים יפתחו את שדות הנפט והגז של רוסיה. אז הוא השתלט חזרה על שדות הנפט והגז והחזיר אותם לבעלות ממשלתית, אחרי שקודם הופרטו והיו בבעלות פרטית. את ה"אוליגרכים" שהעזו לדרוש דמוקרטיה, ואף לעסוק בפעילות פוליטית שלח לכלא (חודורקובסקי). אף אחד לא יעז לקרוא תגר על שילטונו המוחלט של פוטין. אוליגרכים אחרים הוגלו או נרצחו, או הוגלו ונרצחו בגלות (ברזובסקי). סדר צריך להיות - המדינה, אמא רוסיה, היא מעל לכול. ואמא רוסיה "זה אני" לפי השקפת פוטין. עכשיו כול חברות הנפט והבנקים הגדולים הם בידי הממשלה, כלומר בידי חבריו של פוטין, שתומכים בו ומחזקים את שלטונו, והוא גומל להם במשרות שמנות ונוחות.


 


לפי ספרי האזרחות, והאמונות האוטופיות של ה"חברתיים" - המדינה דואגת לעם, ומשקיעה בבריאות, חינוך ורווחה. במציאות (גם שלנו וגם של פוטין) המדינה משרתת בעיקר את השולטים בה - את הפוליטיקאים. מה עשה פוטין ומדינתו עם כול הכסף שזרם לקופת המדינה מהנפט והגז? הגדיל את המשרות הציבוריות, שאותם חילק למקורביו.


 


 



הוא הגדיל את מספר עובדי המדינה. אלה שחיים על כספי הציבור.


וכעת, כשמחירי הנפט והגז ירדו, והכנסותיה של רוסיה קטנו - מה עושים? אי אפשר לפטר, בין לילה, את מנגנון הפקידות המנופח שנוצר בעת השפע. אז נכנסים לגרעונות, ולאינפלציה.


 


רבים במדינה שלנו חושבים כמו פוטין. טייקונים ואוליגרכים זה רע, אבל מדינה בעלת כוח גדול (נוסח רוסיה של פוטין) זה טוב, כי "המדינה היא של כולנו". לא חשוב כמה שהיא מושחתת וכמה שהיא מחלקת כספים למקורבים ולקבוצות לחץ פוליטיות. מדינה זה "טוב" - טייקון זה רע, ודי!


 


יעקב


 


 

נכתב על ידי , 4/12/2015 15:09   בקטגוריות דמוקרטיה, כלכלה, סוציאליזם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מנפלאות הסוציאליזם


התמונה למעלה היא כרזת בחירות של המועמדים לנשיאות ארה"ב, בשנת 1904, של המפלגה הסוציאליסטית האמריקאית.
תראו איזו תמונה יפה, איזה עובדים שריריים ובריאים, איזו קידמה טכנולוגית, איזה גן עדן סוציאליסטי עלי אדמות.
היום, כמובן, כרזה כזו לא תעבור, לא תיחשב לתקינה מבחינה פוליטית. כול האנשים לבנים! איפה השחורים? מה? המפלגה הסוציאליסטית בארצות הברית היא גזענית? האפשרי כזה דבר בכלל? מפלגה סוציאליסטית (של הטובים!) וגם גזענית? ואיפה הנשים? גם גזענים וגם שוביניסטים? בוז!

ומלבד זה ראו את ענני העשן והפיח השחור. כנראה הסוציאליסטים חשבו אז שכמה שיותר עשן ופיח - יותר טוב - כי זה מלמד על קידמה, תיעוש והתעשרות. היום זה פוי-פוי - הס מלהזכיר!
אם יוג'ין דבס היה קם לתחיה היום היו זורקים אותו מהמפלגה!
יעקב
נכתב על ידי , 27/10/2015 16:45   בקטגוריות נוסטלגיה, סוציאליזם, סביבה  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ישי ב-27/10/2015 18:02
 



הפסקות החשמל - בזיון אידאולוגי


"בזיון לאומי" מכריזה כותרת בוואינט על הפסקות החשמל. זה בזיון אידאולוגי - תוצאה של האידאולוגיה השלטת במדינה - האידאולוגיה הסוציאליסטית.


עשרות אלפים מתושבי ישראל סבלו ועדיין סובלים, השבוע, מהפסקות חשמל שערוריתיות, שנמשכות לעיתים 3 יממות. הנזקים עצומים. מפעלים ומשרדים לא עובדים, אוכל התקלקל במקררים, נכים לא יכולים להגיע הביתה או לצאת ממנו בגלל עצירת המעליות, רמזורים לא עובדים, אנדרלמוסיה גמורה.

 

זה מהשמיים, אומרים בחברת החשמל - פגע טבע, כוח עליון. לא נכון אומר מנכ"ל חברת החשמל: "ארגון העובדים הפעיל עיצומים". וועדת הכנסת קיימה ישיבת חרום, ראשי הערים שיגרו מכתבים לראש הממשלה, מבקר המדינה חוקר.


אין פה הרבה מה לחקור, העניין ברור לגמרה וכול אדם בישראל יודע בדיוק את הסיבה לשערורייה: ההשתוללות חסרת הרסן של עובדי חברת החשמל. אומנם החוטים נקרעו בעיקבות הסופה (פגע טבע), אבל האיטיות בה מתבצעים התיקונים היא פגע של עובדי חברת החשמל לא של הטבע. 

 

אנו, במדינת ישראל, שבויים בידי אידיאולוגיה סוציאליסטית מיושנת ומשחיתה, שרואה ב"עובדים" דבר קדוש, לא חשוב כמה עשירים, חזיריים, פוגעניים ומושחתים הם. האידיולוגיה רואה ב"שביתה" דבר קדוש (שבוייה בידי מושגים מהמאה ה 19) בעוד השביתה אינה אלא כלי בידי השכבה הכי עשירה וחזירית במדינה (וועדי העובדים הגדולים) כדי להתעלל בכלל הציבור. המידנה - שאמורה להגן על הזכויות של כול תושבי המדינה ניצבת חסרת אונים מול חבורת הבריונים המשתוללת.


אנו צריכים לעשות סוויצ' אידאולוגי חד, ולשנות, בעיקבות זאת את חוקי המדינה והתנהלות הממשלות.


במדינות הקומוניסטיות, בברה"מ לשעבר, מדינות מזרח אירופה וקובה (עדיין היום) לא הייתה קיימת זכות השביתה. איש לא יכל לשבות, מי  ששבת נשלח לסיביר או הוצא להורג. ההגיון היה פשוט (וגם נכון): כול המפעלים (אמצעי הייצור) היו של העם (של הממשלה). לא ייתכן לשבות נגד העם. אנו חייבים לאמץ עקרון נכון זה במדינתנו: חברת החשמל איננה חברה פרטית השייכת לקפיטליסט חזירי ונצלן, שמתעשר מניצול הפועלים המסכנים והעניים של חברת החשמל. חברת החשמל היא ממשלתית. היא שייכת לעם. אסור לשבות נגד העם. אסור לעשות נזקים שערורייתיים לעם. ה"פועלים" של חברת חשמל אינם עניים ומנוצלים, הם השכבה העשירה ביותר בישראל, מרוויחים לפחות פי 10 משכר מינימום, עם משכורות והטבות בשמיים, ושום דבר לא מספיק להם - תמיד הם דורשים יותר ומצפצפים על חוקי הכנסת וצווים של בתי המשפט כדי להגן על "זכויותיהם" הקדושות - קרי הזכות לסחוט מהציבור כמה שבא להם.


צריכים לחוקק חוק האוסר לחלוטין שביתות במגזר הציבורי והממשלתי. אסור לשבות בחברת החשמל, בבתי חולים, בבתי ספר, בביטוח הלאומי או בלשכת העבודה, או בנמלים ושדות התעופה, או בעיריות ובאיסוף הזבל. אסור לשבות נגד העם, ולגרום סבל שרירותי לאנשים חלשים וחסרי אונים (חולים, תלמידים, עניים) אנשים שאין בידם כוח או סמכות לטפל בדרישות העובדים. אסור לשבש בצורה שרירותית וחסרת רסן את חיי כול העם. כדי לחוקק חוק כזה צריך התפקחות אידאולוגית.


זכות השביתה אינה אותה פרה קדושה שהמצאיו במאה ה 19. זכות השביתה הפכה כלי בידי גופים כוחניים ואלימים כדי לסחוט עוד ועוד הטבות חזיריות מציבור אנשים חסר אונים. שימוש בכלי השביתה היא אלימות נגד אנשים חסרי ישע. המדינה אמורה להגן על זכויות האדם, תפקידה להגן על אזרחיה נגד אלימות. המדינה צריכה להפעיל את כוחה וסמכותה להגנת האיש הפשוט (כולנו). אבל כדי שתוכל לעשות זאת דרוש קודם כול  מהפך אידאולוגי - ואח"כ מהפך תחיקתי שיאסור שביתות בגופים ציבוריים. עובדים הרוצים לעבוד בשירות הציבורי יהנו מתנאי תעסוקה משופרים, ביטחון תעסוקתי (קביעות), תנאים סוציאליים (פנסיות, חופושת) טובים, אבל הם יצטרכו לוותר על שימוש באלימות השביתה. תביעות שכר יתבררו בפני "וועדה ציבורית" שתוקם לקביעת השכר במנגנון הציבורי, והחלטתיה יחייבו הן את המעסיק הציבורי והן את העובדים.


חקיקת החוק לאיסור שביתות במגזר הציבורי לא תספיק. חבורות העובדים האלימות מצפצפות על החוק, על כול חוק. חוק צריך לאכוף. השביתות לא תיעלמה לבד, ללא צעדי אכיפה תקיפים. לא ניתן למגר את תופעת האלימות של השביתות ללא שימוש בכוח המדינה. עובד שישבות (כולל שביתה איטלקית או עיצומים או "עבודה לפי הספר") יפוטר מיידית (אחרי אזהרה), על סמך תצהירים שיגישו מנהליו. [אין צורך לשלוח אותו לסיביר]. בתי המשפט ידונו על תביעות בגין פיטורים לא מוצדקים, לכאורה. יש לבטל את בתי הדין לעבודה, שמאויישים על ידי אידאולוגים סוציאליסטים, הפוסקים תמיד לטובת ה"עובד" - לא חשוב כמה עשיר, חזירי או אלים הוא, וכמה נזקים הוא גורם לחסרי ישע.


כול עוד לא יתבצע המהפך האידאולוגי-תחיקתי-ביצועי הזה - אנו נמשיך לשבת בחושך לפי שרירות ליבם של וועדי חברת החשמל.

 

תוספת:

יום (ג') פורסם כי עולה כי ועד חברת החשמל הורה לעובדים במטות החירום שהקימה ההנהלה לסיים את משמרתם ב–17:00 ולעזוב את המקום. כמו כן, אסר הוועד על ניוד עובדי תחזוקה בין מחוזות שונים. הוא לא אפשר לעובדים מאשדוד, למשל, לנסוע לרעננה כדי לסייע לחבריהם שקרסו תחת עומס התקלות בשרון. נוסף על כך, מנע הוועד מעובדי תחזוקה לסייע בחיבור חשמל לבתים, היות שזו לכאורה לא בליבת תפקידם.

 

כאילו שהיה למישהו ספק קל שבקלים שזאת התעללות בציבור מצד הוועדים של חברת החשמל...

עו"ד דן לפידור טוען שניתן לתבוע את הוועד והעובדים על הנזקים שגרמו אגב השביתה הבלתי חוקית. נו טוב... שיתבע... אני רוצה לראות את השופט שפוסק נגד "עובדים"... אני רוצה לראות את המדינה מוציאה לפועל פסק דין שכזה, ומחייבת את אנשי הוועד לשלם פיצויים מכספם הפרטי. אין מצב. אנו שבויים בידי חבורה של בריונים אלימים שמשתוללים ללא רסן, והמדינה חסרת אונים, כי היא שבויה בידי אידיאולוגיה מטורפת.


יעקב

נכתב על ידי , 27/10/2015 14:23   בקטגוריות דמוקרטיה, הגנה עצמית, זכויות האדם, סוציאליזם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שוודיה – מדינת רווחה ללא דירות


שוודיה מועלית על נס (על ידי אנשים שלא מכירים אותה) כדוגמה למדינת רווחה מודרנית, מתקדמת ומצליחה, שהכול בה נהדר. אלא שבשוודיה (או לפחות בעריה הגדולות) שורר מחסור חמור בדירות, ומחירי הדירות בשמיים. ויש בה גם הפשיעה הגואה. הנה כמה עובדות על שבדיה.

שוודיה זקוקה לפחות ל 76 אלף דירות חדשות כול שנה, עד 2020, אבל התחלות הבנייה רחוקות ממספר זה ולא עומדות בקצב גידול האוכלוסייה, כפי שרואים בגרף למטה.  



הסיבה להיעדר התחלות בנייה היא – שלא כדאי ליזמים וקבלנים לבנות דירות בגלל חוקי הגנת הדייר המחמירים – כלומר הפיקוח על שכר הדירה. ברגע שבנית דירה להשכרה, הממשלה מפקיעה את דירתך ומאלצת אותך להשכיר אותה במחיר נמוך, ובאמצעות המנגנון ניהול השכירות העירוני. איש אינו מוכן להשקיע אם ידוע לו בוודאות לא רק שלא יוכל להרוויח, אלא שפרי השקעתו יופקע בפועל.

 

השכרת כול הדירות, בשטוקהולם, נעשית על ידי העירייה, לפי החוק. אסור לבעל דירה להשכיר דירתו שלא באמצעות המנגנון של העירייה. יש היום תור של חצי מיליון אנשים שרשומים בעירייה כמבקשי דירה להשכרה. בשנה שעברה נוספו לתור 30 אלף מבקשים, אבל נמצאו רק 12 אלף דירות להשכרה. זמן ההמתנה לקבלת דירה בעירייה הוא 9 שנים. התפתח שוק שחור בדירות להשכרה, ואנשים משלמים "מתחת לשולחן" (בשחור) עד 24 אלף דולר לחדר, כדי להשיג דירה להשכרה. מספרים שהיו 5 מקרי רצח שהיו קשורים במסחר השחור בדירות להשכרה.

 

כיצד מנסה ממשלת שוודיה ל"פתור" את הביעה? היא הכריזה על סבסוד הבניה של "דירות בר השגה" (להשכרה ולסטודנטים...) והקציבה תקציב של 800 מיליון דולר לשנה לסובסידיות לבנייה כדי להשיג את ה"יעד" הנכסף של תוספת 250 אלף דירות עד 2020. התאחדות הקבלנים אומרת את המובן מאליו: שום סבסוד לא יעזור כול עוד יש פיקוח חמור על שכר הדירה, ההופך את ההשקעה בבנייה לבתי כדאית.

 

כול תחום או מוצר שהממשלה מנסה ל"נהל" באמצעות הפקעות וצווים – יוצר מצב של מחסור במוצר המנוהל (במקרה זה – דירות). [שימו לב – אלה שמנסים לנהל את הגז שלנו באמצעות הממשלה...]. שימו לב גם אלה שנסים להעביר אצלנו חוק חדש של "הגנה" על הדייר – חוק המסתתר מתחת לשם היפה "חוק השכירות ההוגנת". חוקים כאלה מגנים אומנם על השוכרים הנוכחיים (על חשבון בעליה הדירות הנוכחיים), אבל גרומים לעצירה של  השקעות בדירות – ובכך למחסור חמור בדירות בעתיד, לשוכרים חדשים, שיחפשו דירות בעתיד. כבר נשרפנו עם חוג הגנת הדייר מ 1945, שבוטל ב 1965.

 

גידול האוכלוסייה בשוודיה (אחד מהגורמים לביקוש מוגבר בדירות) גם הוא תוצאה של מדיניות ממשלתית – מדיניות של הגירה – או גבולות פתוחים לפליטים. מדיניות זו אומצה בשנת 1975, בה היו בשוודיה כ 8.2 מיליון תושבים, היום יש כ 10 מיליון, גידול של 18%, שיעור גידול האוכלוסייה הגדול באירופה. הגידול לא נובע מהילודה הגבוהה – ההיפך – שיעור הילודה בקרב נשים שוודיות הוא 1.93 ילדים לאישה, כלומר פחות מהשיעור הדרוש לאיזון (2.1). גידול האוכלוסייה נובע כולו מהגירה, וההגירה – בחלקה הגדול – מוסלמית. כול פליט הטוען שהוא קורבן לרדיפה פוליטית בארצו מקבל בקלות מקלט בשוודיה וגם קצבה חודשית, בשיעור 700 דולר מהממשלה. זה יוצר ביעה חדה – פשיעה.

 

שיעור הפשיעה בשוודיה עלה ב 300%, אבל שיעור מעשי האונס עלה הרבה יותר – ב 1400%. היום שוודיה היא סגנית אלופת העולם במעשי אונס (ביחס לאוכלוסייה). סוכנות ממשלתית למלחמה בפשיעה, הכפופה למשרד המשפטים השוודי, דיווחה שבשנת 2011 היו בשוודיה 29 אלף מקרי אונס, אך רק 25% מהם דווחו למשטרה. מחקרים שנעשו בעבר (האחרון ב 2005) מצביעים בבירור שהעלייה הגדולה בפשיעה נובעת מההגירה – שהמהגרים וצאצאיהם (דור ראשון שנולד בשוודיה) מעורבים בפשיעה הרבה יותר מהאוכלוסייה השוודית הוותיקה. מה עושים בשוודיה כדי להילחם בתופעה? אוסרים על פרסום סטטיסטיקות ועריכת מחקרים על חלקם של המהגרים בפשיעה. זה לא תקין פוליטית, זה "קלאוסטרופובי", זו "שנאת זרים". חוקקו חוקים האוסרים על המשטרה לרשום את מוצאו או דתו של חשוד או מורשע בפשע. אוסרים על חוקרים באוניברסיטאות לערוך מחקרים בנושא. אם לא ידברו על זה לא תהיה בעיה.

מלבד הפשיעה יש בעיות רבות אחרות עם המהגרים בשוודיה. כמחצית בני גיל העבודה אינם עובדים, וגם אחרי 15 שנה, רק 60% עובדים (השאר מתקיימים מקצבאות). 42% מהמובטלים הכרוניים הם מהגרים. ילדים מתקשים להשתלב בבתי הספר או לעמוד ברמת הלימודים של המקומיים. התמיכה הכספית במהגרים עולה לממשלת שוודיה כ 4 מיליארד דולר בשנה. יחד עם זאת גדלים הפערים החברתיים, כשהמהגרים הם שכבת העוני. ההנחה שהמהגרים יהוו כוח עבודה רענן כדי לתמוך באוכלוסייה המזדקנת, חסרת הילדים, של השוודים לא מתממשת. המהגרים חסרים את הכישורים הנחוצים לעבודה בכלכלה מודרנית.

 

זה מה שקורה במדינת הרווחה המתקדמת של שוודיה.

יעקב 

נכתב על ידי , 15/9/2015 19:07   בקטגוריות דירות להשכרה, סוציאליזם, רגולציה מיותרת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



קומדיה יוונית


הרבה אנשים תוהים מה קורה עם יוון. זה פשוט: סוציאליזם שהתגשם, שהבשיל, שהגיע ליעדו.  סוציאליזם בהתגלמותו המושלמת, היחידה האפשרית.

 

ביוון יש סקטור ממשלתי-ציבורי מנופח מאד, עם מיליוני עובדים שמקבלים שכר גבוה ופנסיות בשמיים. יש ביוון חוקי עבודה מתקדמים ביותר, כולם נהנים מקביעות (בייחוד בסקטור הציבורי) לכן הם פטורים מלעבוד, מספיק שבאים לעבודה, דופקים כרטיס ומקבלים משכורת ותנאים סוציאליים מושלמים. הקצבאות למיניהן גבוהות מאד, איש לא משלם מיסים, השחיתות והרמאות חוגגים, כמו בכול מדינה סוציאליסטית מתקדמת.

הבעיה היחידה היא – מי משלם עבור כול זה. הממשלה עושה, באופן כרוני, גירעונות ענקיים, הממומנים באמצעות הלוואות (אג"חים). אג"חים שמגיעים לפירעון מגלגלים הלאה באמצעות אג"חים חדשים, הריבית מצטברת והחוב גדל כמו כדור שלג. התמונה מוכרת – יוון אינה המדינה המתקדמת היחידה...

בשנת 2000 הצטרפה יוון לאירו, אחרי שזייפה את ספרי החשבונות הלאומיים כדי להראות, כביכול, שהיא עומדת ב"קריטריונים" של ההצטרפות לאירו. מאז היא לוקחת, בלי חשבון, הלוואות בכול ארצות אירופה (מוכרת אג"חים ממשלתיים), אצל כול פראייר שמוכן לתת.

 

הנה כמה דוגמאות לדברים שמתרחשים ביוון.

המונים יוצאים לפנסיה מוקדמת בגיל 50, יש לפעמים 50 נהגים לכול רכב ממשלתי, יש 45 גננים בבית חולים ממשלתי, בגן עם 4 עצים... יש כמות אוכלוסייה פיקטיבית הכי גדולה בעולם, אנשים שם פשוט לא מתים (או המוות לא מדווח) וממשיכים לקבל את הפנסיות. יש משפחות שמקבלו 4-5 פנסיות לא מוצדקות. יש פנסיות שממשיכים לשלם לאנשים שמתו כבר ב 1953... יש 40 אלף נשים רווקות שמקבלות קצבת שאירים של 1000 אירו לחודש לכול החיים, בזכות אביהן, שנפטר, שהיה עובד מדינה. הן ממשיכות לקבל את הקצבה כול עוד הן רווקות. (אומרים ששינו זאת לאחרונה, ועכשיו משלמים קצבאות רק עד גיל 18...). יש 600 קטגוריות של עובדים שזכאים לצאת לפנסיה מוקדמת (בגיל 50 לנשים, 55 לגברים). מדובר על עובדים שעבדו קשה במיוחד, כמו למשל: ספרים (מעצבי שיער), נגנים בכלי נשיפה (זה מאמץ לנשוף), מגישות בטלוויזיה הממלכתית (מי רוצה לראות מגישות זקנות?).

באי יקינטוס יש 600 אנשים שמקבלים קצבת נכות גבוהה בגלל היותם עיוורים. אחדים מהם מתפרנסים כנהגי מוניות...

 

יש אלפים של גופים ממשלתיים משונים ובלתי נחוצים, שמעסיקים אלפי עובדים שלא עושים כלום (חוץ מלקבל משכורת שמנה ופנסיה). למשל: קיים מכון לשימור האגם קופאיס, אגם שהתייבש ב 1930. 1763 יוונים עובדים בשימור האגם (ז"ל) והגנתו.

ההונאה במיסוי היא מכת מדינה. יותר מ 25% מהעובדים לא משלמים כלל מס.  המשכורת הממוצעת של עובדי הרכבת היא 66 אלף יורו לשנה (כ 25 אלף ₪ לחודש), כולל כול עובדי הניקיון והעוזרים. מי שצריך ניתוח בבית חולים ציבורי ביוון צריך להעביר מעטפות כסף לרופאים, אחרת תורו מתארך מאד... מי שרוצה רשיון נהיגה מעביר מעטפות לטסטר... ככה הם החיים ביוון.

רכבת התחתית באתונה – יש לה הכנסות מכרטיסי נסיעה של 90 מיליון אירו לשנה, אך ההוצאות (חלק גדול על משכורות) הן של 500 מיליון אירו. (על החזר ההון של הקמתה לא מדברים).

 

גובה הפנסיות בצרפת היא בערך 51% מהמשכורת האחרונה, בגרמניה – 40%, בארה"ב 41%, ביפן 34% (אצלנו היה 70%, כעת זה פחות). הפנסיונרים היוונים מקבלים 96% מהמשכורת האחרונה.

בעשור האחרון נוצרו יותר מ 300 חברות ממשלתיות חדשות... ליוון פי 4 מורים מאשר לפינלנד, הארץ שהצליחה הכי הרבה במבחנים הבינלאומיים האחרונים. המורים ביוון מקבלים את המשכורות הגבוהות בעולם, מלמדים הכי מעט תלמידים כול אחד, ורושמים הכי הרבה היעדרויות. וכו'... וכו'....

ממש גן עדן סוציאליסטי. כולם מקבלים כסף ביד נדיבה.

 

אז מה הבעיה? הבעיה היא – כמו שאמרה ליידי טאצ'ר בזמנו - שהסוציאליזם מצליח עד שהוא גומר לבזבז את הכסף של האחרים. לאירופאים (קרי הגרמנים בעיקר) נמאס לממן את החגיגה היוונית, והם דרשו "צנע" – רחמנא ליצלן – קצת פחות בזבוזים וגירעונות, קצת פחות מועסקים במגזר הציבורי, ירידה קטנה בפנסיות וקצבאות. קצת "הידוק החגורה". בא אלקסיס ציפראס, ראש הממשלה הכריזמטי והקומוניסטי (או שמאל רדיקאלי) של יוון ואמר: "מה?! השתגעתם? לפגוע בזכויות עובדים? לא יהיה כדבר הזה!!!". הוא נבחר בינואר השנה אחרי שהבטיח שהוא ימנע את ה"פגיעה בזכויות" ואת "הידוק החגורה". אבל, הגרמנים הרשעים המשיכו בשלהם: "רוצים עוד כסף? הדקו את החגורה". העיניים היפות של ציפראס לא הספיקו כדי להתגבר על העקשנות הגרמנית. אז ציפראס קרא למשאל עם, ושאל את היוונים: "אתם מוכנים להדק חגורה? אתם מסכימים לתכנית הצנע הגרמנית? אתם מוכנים להורדת משכורות, קצבאות ופנסיות?" התשובה של משאל העם הייתה מוחצת. 61-39% אמרו לא בלאוו רבתי. "לא ניכנע לתכתיבים! לא נוותר על זכויות עובדים! נילחם עד הסוף המר על כבוד האומה היוונית! בוז לגרמנים!".

 

משאל העם, כמובן, לא פתר כלום, ונותרה בעיה: מאיפה כסף? בינתיים אזל הכסף בבנקים היוונים, ונוצרו תורים ארוכים בכספומטים שהנפיקו רק עד 60 אירו ליום לאדם... כסף נמצא, כמובן, אצל הגרמנים הרשעים שלא רוצים לתת עוד. ציפראס טעה במיקום משאל העם – הוא היה צריך לעשות משאל עם בגרמניה ולשאול את העם הגרמני אם הוא מוכן להמשיך ולממן את הסוציאליזם היווני המתקדם.

 

הסיפור היווני מזכיר את הבדיחה על השדכן בעיירה יהודית שבא למוישה הסנדלר ואמר לו: יש לי שידוך נהדר בשביל בתך חסיה, בחור טוב, מבית מכובד ועשיר – אתה מוכן לשידוך זה? שואל מוישה ומי המשפחה של הבחור? אומר השדכן – רוטשילד. שואל מוישה – נו, והם כבר הסכימו? לא, עונה השדכן, עוד לא שאלתי אותם, רציתי קודם לוודא שאתה מסכים.

 

אחרי שנגמר משאל העם הדרמטי, עמדו הגרמנים על שלהם: רוצים כסף? תיישמו תכנית צנע. בלית ברירה הגיש ציפראס לאירופאים תכנית צנע, דומה להפליא לתכנית שהעם היווני דחה בבוז וברוב גדול רק לפני 5 ימים. הוא גם העביר (אישר) את התכנית בפרלמנט היווני לפני שהגיש – כדי להוכיח רצינותו. עוד אין תשובה גרמנית.  המשך יבוא...

 

המצב ביוון אינו מזהיר... אין כסף לקנות דלק ותרופות בחו"ל. הבנקים חצי סגורים, אין להם כסף לתת למפקידים שדורשים את כספם. התל"ג ביוון ירד ב 25% מאז 2010, החוב של ממשלת יוון הוא קרוב ל 200% מהתל"ג, והולך וגדל (בזמן שהתל"ג הולך ומצטמק). האבטלה – רשמית – היא כ 25%, האבטלה בקרב הצעירים – 50%. זה הקטע הלא כול כך מצחיק בסיפור – הטרגדיה היוונית.

 

אולם... אין ארוחות חינם... אי אפשר לאכול את העוגה וגם לשמור עליה. היוונים חגגו על הכסף של אחרים... אבל יום החשבון מגיע... הם יצטרכו להצטמצם לממדיהם הטבעיים... זה עצוב, אבל אי אפשר אחרת – המציאות היא מה שהיא. והגרמנים יצטרכו להגיד ביי-ביי יפה לכספים שלהם שהלוו ליוון, אין סיכוי שיראו אותם חזרה. פעם הבאה – שיזהרו יותר...

 

יעקב

 

 

נכתב על ידי , 11/7/2015 23:26   בקטגוריות אירו, כלכלה, סוציאליזם, קירקס  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שיקולים כספיים, הרפואה הציבורית והשקר


חסידי הרפואה הציבורית מצדיקים את הרעיון בטענה שלא ייתכן שיימנע מאדם טיפול רפואי בגלל שאין לו כסף לשלם עבורו. הסיסמה שלהם: טיפול ב"חינם" (ושיוויוני!, על חשבון המדינה או הביטוח הממלכתי) לכולם. אלא שאין ארוחות חינם ואין טיפולים בלי הגבלה על חשבון הציבור. הרפואה הציבורית עושה בדיוק מה שהיא כביכול נועדה לבטל - היא מונעת טיפולים משיקולים כספיים. הנה דוגמה.


 


ראש הממשלה נתניהו עבר טיפול בהגדלה שפירה של ערמונית בשיטת "גת-גורן", בבית חולים פרטי "מעייני הישועה". השיטה, שפותחה על ידי שני רופאים ישראליים (גת וגורן) אינה מאושרת על ידי משרד הבריאות מכיוון שלא הוכחה כיעילה, לדבריהם. משרד הבריאות אוסר על ביצוע טיפולים בשיטה זו אלא במסגרת ניסויים רפואיים וללא תשלום. (ראש הממשלה הודיע כי עבר את הטיפול "במסגרת ניסויית" - כלומר "ללא תשלום". אולי...)


 


ראשית: ראש הממשלה (וכול אדם) רשאי לעבור איזה טיפול שהוא בוחר (עם או בלי תשלום) - ומשרד הבריאות אינו צריך לאסור קבלת טיפול בלתי מזיק זה או אחר. האיסור פסול - אלא אם כן הוכח שהטיפול גורם נזק. אפשר (אולי...) לאסור טיפולים שגורמים נזק, אסור לאסור טיפולים מסיבה אחרת - רק כי משרד הבריאות לא שוכנע ביעילות הטיפול. משרד הבריאות יודע שהטיפול אינו גורם נזק - כי הוא אישר אותו במסגרת ניסויית.


 


עובדה היא שראש הממשלה, בעצת רופאיו, שחזקה עליהם שהם רופאים טובים, סבר שהטיפול מועיל, ובחר בו. גם נאמר בידיעה שרבים בארץ בוחרים לעבור טיפול זה, ועוקפים את איסור משרד הבריאות על ידי שמבצעים את הטיפול בקפריסין, על ידי רופאים ישראליים, תמורת תשלום. (גילוי נאות: אני לא רופא ואיני יודע דבר על הטיפול המדובר. אני אישית עברתי טיפול אחר, כנראה "מאושר").


 


מדוע משרד הבריאות אוסר את הטיפול הזה? כי אם היה מאשר, היה צריך להכניס את הטיפול לסל הבריאות, וזה עולה כסף. משרד הבריאות רוצה, בצדק, לחסוך כסף למערכת הבריאות. זה רצון לגיטימי אבל זה מראה שמערכת הבריאות הציבורית מונעת טיפולים מאנשים משיקולים כספיים. אין כזה דבר - טיפול ציבורי ללא מגבלות כספיות. תמיד יש מגבלות כספיות, הופעלות גם על המערכת הציבורית, לא רק על אנשים פרטיים. אבל, כדי לשמור על התקינות הפוליטית, ועל האשלייה של רפואה ציבורית חינמית - אוסרים טיפולים יקרים מסיבות רפואיות לכאורה (לא הוכחה היעילות מבחינה רפואית), ולא מודים באמת - שהאיסור הוא מסיבה כלכלית. משקרים. כמו במדינות הקומוניסטיות - השקר משמש להסוואת המציאות הבלתי נוחה. הוסציאליזם, המבוסס על אשליות והבטחות שווא - מוליך בהכרח לשקר ככלי לקיום המשטר.


 


שמא הטיפול בשיטת "גת-גורן" הוא באמת בלתי מועיל, ומקדמים אותו הרופאים פרטיים רק למען בצע כסף? שמא הוא רמאות? גם זה ייתכן, אינני יודע. ואם כן - זו הבעיה אישית של מי שבחר בטיפול זה - עליו להיות יותר זהיר. לא יכול להיות אבא גדול בירושלים (המדינה) שיכול להגן על האנשים מפני כול הרמאויות. כול אחד צריך להתגונן כמיטב היכולתו. אבל, בסיטואציה זו, אם אני צריך לבחור במי להאמין - בד"רים גת וגורן או במשרד הבריאות - אני נוטה לטובת גת-גורן. הרפואה הציבורית בנוייה, בהכרח, על אשליות ושקרים.


 


לסיכום: תוצאה אחת של הנהגת רפואה ציבורית היא - שמשרד הבריאות משקר, אוסר (אולי) על טיפולים חדשניים ללא סיבה רפואית (רק מסיבה כלכלית) ומכריח את אזרחי המדינה להוציא הוצאות יותר גדולות על ביצוע הטיפול בקפריסין. האיסור הזה פסול. כלומר: משרד הבריאות יכול להביע דעה, רצוי מנומקת, מדוע הוא ממליץ נגד הטיפול הזה - אבל הוא לא צריך לאסור אותו.


 


יעקב

נכתב על ידי , 30/6/2015 12:56   בקטגוריות חוק הבריאות, סוציאליזם, רפואה  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של יעקב ב-30/6/2015 17:19
 



נתניהו צודק בגז


זה שמה של כתבה מצויינת שפרסם נחמיה שטרסלר ב"הארץ". הנה עיקר הדברים: (הדגשה שלי)

 

"[נתניהו] אמנם התעורר באיחור ניכר. הוא היה צריך להתערב כבר לפני שלוש שנים — אבל מוטב מאוחר. מוטב לחתוך עכשיו ולא להידרדר למצבה של מצרים, שמרוב ויכוחים, שינויים, דחיות ומגבלות על חברות חיפושי הגז — נהפכה מיצואנית גז מובילה ליבואנית שמתחננת לקצת גז מישראל, כי החברות הבינלאומיות נטשו אותה.


לנוכח זאת, ולנוכח מקרים דומים (בארגנטינה ובניו־זילנד), הודיע נתניהו שהוא נחוש להביא בשבוע הבא להכרעה את נושא הגז: "אנחנו לא ניפול למלכודת שנפלו אליה מדינות רבות שהתווכחו בנושא ויכוחים אין קץ, עד שהגז נשאר מתחת לאדמה".

 

אז נכון שהפופוליסטים מתרעמים. נכון שהאופוזיציה גועשת. מבחינתם שלא יהיה גז כלל, שמחיר החשמל לא יירד ושהמפעלים ישרפו מזוט יקר. העיקר ש"הטייקונים" לא ירוויחו פרוטה. הם מוכנים לנקר לעצמם עין אחת, בתנאי שליצחק תשובה ינקרו שתיים.

 

שלי יחימוביץ' וחבריה אומרים שאין מה לדאוג, חברות הגז לא יברחו, גם אם נטיל עליהן עוד קצת מגבלות, מסים ואיסורים. זה שיא הציניות. הרי החברות כבר ברחו. עובדה ש"וודסייד" האוסטרלית עזבה ולא תשקיע כאן אפילו דולר אחד בפיתוח שדה לווייתן. עובדה שאף חברה בינלאומית לא מחפשת עכשיו גז מול חופי ישראל. הן כן מחפשות מול לבנון וקפריסין — שזה נזק עצום לישראל. "החברתיים" הצליחו ליצור אווירה כה קשה של שנאת יזמים, ודרישה אינסופית לשינויים תכופים במיסוי, ברגולציה, בתנאים, ביצוא ובבעלות — עד שאף אחד לא רוצה לבוא לכאן. כמובן שזה לא מונע מהם להזיל דמעות תנין על עובדי הדרום: מדוע לא קמים שם מפעלים חדשים? כי אתם הברחתם את כולם.

 

לכל אורך הדרך הם ניסו לטרפד כל הסדר הגיוני. הם רצו שתשובה ישלם מס של 80%, מה שהיה הופך את הקידוח ללא כדאי, כי הוא נעשה בלב ים. אחר כך הם יצאו נגד יצוא הגז, שזה אבסורד מושלם, כי תמיד עדיף כסף בכיס מגז במעמקי האדמה. ועכשיו, בישורת האחרונה, דורשת יחימוביץ' מחיר גז כה נמוך, כה חסר היגיון, עד שלא יהיה כדאי להפיקו והוא יישאר במעבה האדמה — לעד. בדיוק כמו במצרים. רק נגד. רק להרוס. רק לא לפתח. רק לא לייצר מקומות עבודה חדשים.

 

השנאה של "החברתיים" ליזמים כה גדולה, עד שלא אכפת להם אפילו שמכל דולר ממכירת גז, המדינה תקבל 56 סנט והיזמים 44 בלבד. כלומר, היזמים אמנם ירוויחו היטב בגין הסיכון העצום שנטלו, אבל המדינה תקבל מאות מיליארדי שקלים שיופנו לחינוך, רווחה ותשתיות. מה רע בזה?

עקרונות המתווה קובעים, שיש לפרק את מונופול הגז לשלוש חברות שיתחרו ביניהן, ועד שזה יקרה יש לקבוע מחיר מקסימום. אבל הכי חשוב זה להגיע בשבוע הבא למתווה מוסכם, שיחזיר את הוודאות ויביא לכאן חברות חיפושי גז בינלאומיות, שימצאו עוד גז, וכך תגדל התחרות והמחיר יירד. איתן ששינסקי, שהכפיל את נטל המס על תשובה ונובל אנרג'י, תומך במתווה. צריך הוכחה טובה יותר?"

 

עד כאן שטרסלר.

צודק במאה אחוז. ה"חברתיים" (הסוציאליסטים) חושבים שהגז הוא מתנה משמיים, והוא יזרום בכול מקרה, לא חשוב כמה יציקו ויתעללו במשקיעים שגילו את הגז ורוצים להשקיע בהפקתו. הם טועים. צריך להפסיק את ההתעללות וההצקה ממניעים אידאולוגיים - ולתת לחברות לפתח את המאגרים ולהזרים את הגז.

 

יעקב

 

 

נכתב על ידי , 26/6/2015 13:00   בקטגוריות אנרגיה, כלכלה, סוציאליזם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הדיור הציבורי בניו יורק - מאז 1934


בניו יורק יש 328 פרויקטים (קבוצות בניינים או שכונות) של דיור ציבורי. יש 178 אלף דירות, בהן מתגוררים כ 400 אלף נפשות. הבניינים נבנו מאז 1934, והדיירים הם אנשים עניים (לפי מבחן הכנסה), המשלמים שכ"ד מסובסד, נמוך (לא יותר מ 30% מההכנסה).

 

ברשות הדיור הציבורי, בעיריה, המנהלת את הפרויקטים, עובדים מעל 11 אלף פקידים, במשכורות ציבוריות שמנות. לרשות יש גרעון שוטף של כ 100 מיליון דולר בשנה - כלומר ההוצאה על שכר הפקידים גבוהה מההכנסות משכ"ד. בנוסף יש צורך בכ 16 מיליארד דולר לצורך תחזוקת המבנים, מיותר לציין שאין כסף והמבנים במצב התפוררות מתקדם, מחוסר תחזוקה.

 

רק כ 74% מהדיירים משלמים שכ"ד (נמוך, מסובסד), השאר נמצאים בפיגור ולא משלמים, הם טוענים שאין להם כסף, או שהדירה שלהם לא מתוחזקת תקין. העירייה על 11 אלף פקידי רשות הדיור לא מסוגלת לגבות את החובות.

 

סלאמס נוראי - זה המאפיין את הדיור הציבורי, בהכרח. בניינים מכוערים, סביבה מלוכלכת ומוכת פשע, בניינים ודירות מתפוררות ובלתי מתוחזקות, לא ראויות לדיור. 11 אלף פקידים בעיריה, מושכים משכורות שמנות ופנסיות נדיבות, מוגנים על ידי וועדים. ואין מוצא מהסבך. הפרטה? הס מלהזכיר. זה פויה, זה בלתי חברתי, זה חזירי. מה, שיזם ייקח לידיו את הבניינים, יתחזק אותם, יגבה שכר דירה, וידאג לנקיון? שקבלן ירוויח מניהול הדיור הציבורי? לא בא בחשבון. מה יהיה על 11 אלף הפקידים שאי אפשר לפטר?

 

הדיור הציבורי הוא צרה, ה"ציבור" (העיריה) אינה מסוגלת לנהל בניינים. כמה שפחות "דיור ציבורי" בבעלות ה"ציבור" יותר טוב. אם רוצים לעזור לאנשים עניים בדיור, ניתן לעזור להם בתשלום שכ"ד בדירות רגילות. לא צריך שהעיריות יקימו פרויקטים של דיור ציבורי - כי הם ייראו כמו אלה של ניו יורק.

יעקב

נכתב על ידי , 19/5/2015 09:26   בקטגוריות בנייה, דירות להשכרה, ממשל ארה"ב, ניוון, סוציאליזם  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של יעקב ב-20/5/2015 12:31
 



מי צריך שרת תרבות?


בטלוויזיה סיפרו על תגובות של אמנים אחדים על מינויה של מירי רגב לשרת התרבות. לא כדאי לצטט במדויק את התגובות, כי אנו בבלוג זה לא אוהבים לנבל את הפה. התגובות היו מאד לא "תרבותיות". הן צפויות. ה"אומנים" הם כידוע שייכים רובם למחנה הציוני השמאלני השפוי, ורק טבעי שלא יתלהבו ממירי רגב. מירי רגב ה"לאומית" שמכריזה על עצמה כ"מאמינה", משתטחת על קברות צדיקים, מברכת בכותל, רחוקה מ"אמנים" אלה בהשקפותיה כרחוק מזרח ממערב. מירי רגב שרת תרבות??

 

השאלה הבסיסית היא בשביל מה צריך בכלל שר תרבות? בשביל מה מתעסקת המדינה ב"תרבות"? לא אשאל את השאלה הקשה יותר: מה זה "תרבות"? - לאומנים המצויים יש תשובה ברורה לשאלה זו: "התרבות זה אנחנו!".

 

אנשי השמאל, כמובן, אומרים: מה זאת אומרת?  אתם רוצים שהאזרחים יהיו ברברים, נבערים, חסרי תרבות? מי ינחיל להם תרבות אם לא המדינה? המדינה צריכה ל"תרבת" ולחנך את האזרחים ברוח הנכונה - רוחנו השמאלית השפויה - וחלילה לא ברוח אחרת, מפגרת דתית או הלאומנית.

 

למעשה, האומנים רוצים כסף, ופרנסה, כמו כולנו. הם רוצים שהמדינה תפרנס אותם על ידי תמיכה ב"תרבות" - כלומר בהם (התרבות זה אנחנו). הם רוצים להתקיים בנוחיות, על חשבון אחרים, מכספי המיסים של המדינה. שרת התרבות היא שממונה על חלוקת הכספים האלה ועל מינוי הוועדות למיניהם (של מקורבי האמנים) שמחליטות כיצד בדיוק מחלקים את הכסף. 

 

אני מקווה ששרת התרבות החדשה תחלק את כול תקציב התרבות למוסדות שס, לישיבות למיניהן (העוסקות גם הן בתרבות), ולקרן למורשת ז'בוטינסקי (איש תרבות מובהק, סופר והוגה). אני מקווה שה"אמנים" וחוגי השמאל ילמדו שאין לערבב תרבות בפוליטיקה. למשל מדוע זה צודק לממן מכספי המדינה תיאטרונים וקונצרטים שיותר משלושה רבעים מהאוכלוסיה לא אוהב ולא הולך אליהם? מדוע שגב' כהן מחדרה תממן את התזמורת הפילרמונית להנאתו של מר ליבוביץ' מצפון ת"א?

 

המדינה לא צריכה לעסוק בתרבות ולא לממן "תרבות" לא כזו ולא אחרת. זה לא עסק שלה. 

 

אם כן מערבבים תרבות בפוליטיקה, אז פוליטיקאים מוציאים כספי "תרבות" לפי השקפתם ולמקורביהם, והיא לא תמיד תואמת את השקפת ה"אמנים". שילמדו ה"אמנים" ואנשי השמאל ש"המדינה" זה לא תמיד הם, שאת המשחק הפוליטי יכולים לשחק גורמים רבים. 

 

אני קורא למירי רגב לעשות מעשה חרקירי, ולבטל את תקציבי התרבות למיניהם (לתיאטראות, לתזמורות וכ'). שיתקיימו נא יצרני התרבות מהמכירות לצרכני התרבות. מי שנפשו חפצה בתרבות (ואני מקווה שזה כולל את כולם) שילך להצגות ולקונצרטים, ויתמוך באמנים בקניית כרטיסים למופעים, איש איש והמופעים שהוא אוהב לפי טעמו. אפשר גם לתרום. 

 

כמובן הסיכוי שמירי רגב תבטל את תקציבי התרבות הוא אפס מוחלט. מה, היא פראיירית? בשביל מה עמלה קשה להתמנות לשרה, אם לא בשביל לחלק כסף? להרגיש את הכוח שבחלוקת כספים של אחרים?

 

תרבות זה לא עסק למדינה ולפוליטיקאים, מוטב שאנשי השמאל יקלטו את זה, ואם מירי רגב תעזור בכך, היא תבורך.

יעקב 

נכתב על ידי , 17/5/2015 13:46   בקטגוריות אמנות, דמוקרטיה, סוציאליזם, תרבות ובידור  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



השטן במוסקבה והשלומיאלים המושחתים בירושלים


תחת הכותרת "השטן ממוסקבה" (שם של ספר), כותב גיא רולניק (עורך דה-מרקר) כתבת קינה ותוכחה אורכה על השחיתות והאטימות של "כל חלקי החברה הישראלית" כביכול, על הנורמות המקולקלות בישראל שהולידו מבול של חקירות והרשעות על מקרי שחיתות של נבחרי ציבור.

 

בקולמוס קליל ורהוט מגולל רולניק את הסיפורים על הגאידמקים (ארקדי גאידמק), "אולמרטים, דנקנרים, טייקונים, אנשי המעטפות, גיבורי הנדל"ן, וכוכבי ההון-שילטון-עיתון". האנשים האלה (שחלקם צברים, לא כמו גאידמק), "השתלטו על חברות, תרמו מאות מיליונים, קנו עיתונאים, התחברו לפוליטיקאים, וכמה מהם קינחו בפשיטת רגל רעשנית." ממשיך רולניק:

 

וכן, מכיוון שהם היו משלנו, עם חיבורים עמוקים ונאמנויות ותיקות של עשרות שנים בתוך הממסד הישראלי - לפוליטיקה, לעיתונות ולאקדמיה - הם ידעו להשתמש בכסף ציבורי ובכספי פנסיות מקומיות, במונופולים לגיטימיים, בהטבות מהמדינה בהרבה יותר כישרון ואלגנטיות ממנו [מגידמאק]. ולראיה: בעוד שהוא יושב במוסקבה, מושפל ורחוק, הם עדיין מקבלים זמן מסך ואינצ׳ים בעיתונים של החברים הטובים שלהם מהימים העליזים.

 

השטן החדש, הוא, (בנוסף לקודמים, לא במקומם...) אביגדור ליברמן הרוסי, וכול הנחקרים בשחיתות ממפלגתו. אומר רולניק:

 

כמו בסיפור גאידמק, כמו עם הדנקנרים, האולמרטים, ההירשזונים או אנשי פורום החווה של משפחת שרון, אלה אינן תופעות ייחודיות ואין להן שום קשר למפלגה מסוימת או למקורותיה: זאת רק המראה שבה נשקף כל אחד מאתנו מקטן ועד גדול, מהימין ועד השמאל....

"ישראל ביתנו, כמו גאידמק, כמו אותו אוליגרך, לא המציאה כלום ולא הביאה כלום. זאת אינה פרשת ישראל ביתנו: זהו פרצופם של הפוליטיקה הישראלית ושל המגזר הציבורי הישראלי. מה שמפא״י עשתה במשך עשרות שנים, מה שהליכוד עשה בשנים שבהן היה בשלטון - הם עשו, לכאורה, בשנים האחרונות. " (הדגשה שלי) ממשיך רולניק:


ברוב חלקי המגזר הציבורי, המעסיק יותר ממיליון איש, טבועה עמוק תרבות מינויים וקידומי המקורבים. היא כל כך מושרשת עד שהיא נתפשת כמובנית מאליה. בחלק מהגופים, בעיקר בעיריות, במונופולים וברשויות גדולות, מקובל לחלוטין שיש חמולות משפחתיות או מקורבות למפלגה מסוימת, שמנהלות את הגיוסים והקידומים בארגון.

קידום או גיוס בני משפחה או סתם חברים וסידורי עבודה לקרובי משפחה של אנשים עשירים ומשפיעים לא דוקרים את העין כמו מעטפה או צ׳ק. הרבה יותר קשה לזהות אותם, אבל הם אינם שונים ערכית, אתית ומהותית: הפקיד מחליט לפי שיקול אישי ולא ענייני. טובת ההנאה בגיוס ובקידום של מקורבים יכולה לעלות למשלם המסים מיליונים רבים - לא פחות, לעתים הרבה יותר, מ״קיקבק״ שעובר למאכער שמארגן כספים לעמותה מקורבת.


רולניק מספר גם על בנימין בן אליעזר (יו"ר מפלגת העבודה, בעבר), שחוץ מהכספים שקיבל לכיסו שלא כדין לכאורה (יש המלצה להעמידו לדין), סידר ג'ובים  בחברת החשמל למקורביו, שלא על פי "כישורים".

רולניק:

"אין נושא גדול וחשוב יותר מאשר איכות הממשלה והמגזר הציבורי, יושרתם ומקצועיותם. אין מקצועיות בלי יושרה ואין יושרה בלי מקצועיות. המדד החשוב ביותר לאיכות הממשלה הוא הדרך שבה מתבצעים המינויים ומתקבלות ההחלטות: האם הם על בסיס ענייני, לגופו של נושא, על פי הכישרון - או שיש אינטרסים זרים המדריכים את הפוליטיקאי או משרת הציבור? "


ומה המסקנות של רולניק, מה הלקח וההמלצות לתיקון?

 

הנחת העבודה של הימין הכלכלי היא שמגזר ציבורי תמיד ישרת בעיקר את עצמו - את הפוליטיקאים והפקידים.  [ נכון מאד! אפילו רולניק קולט את זה!] 

ממשיך רולניק: זאת הנחה שאי אפשר לקבל  [כלומר – נמשיך להאמין באוטופיות, לא נסכים לראות את המציאות], משום שגם הכלכלנים הימניים ביותר מבינים שהמגזר הציבורי הוא היחיד שיכול לספק מוצרים ושירותים ציבוריים כמו צבא, משטרה וחינוך. 

 

מה שייך "צבא משטרה וחינוך" לכאן? נכון – המדינה צריכה לתת בטחון והגנה לאדם (צבא, משטרה, חוקים ומערכת משפט) – את זה לא יכולים לארגן אחרת. (על החינוך אפשר להתווכח). אבל אין זה אומר שהמדינה צריכה לעשות מיליון דברים נוספים שהיא עושה – נמלים, תחבורה, חשמל, מטוסים (התע"א) חברות ממשלתיות, בריאות, רגולציות בלי סוף של כול תחום פעולה בחברה, ועוד, ועוד.

כולם (כולל רולניק) רואים בדמיונם בממשלה (או במגזר הציבורי) משהו כמו אלוהים. לפי השקפתם הממשלה היא האבא הגדול שלנו, היא כול יכולה – (כול פגם היא תתקן, כול בעיה – תפתור) היא יודעת הכול והיא סופר חכמה, עושה הכול בחוכמה, ביושר, ובטוב לב, למען טובת כולם. זאת טעות. זאת אידיאליזציה, זאת אוטופיה. אין ממשלה כזו. הממשלה אינה האלוהים. הממשלה היא בסך הכול חבורה של פוליטיקאים שלומיאלים ומושחתים, שפועלים, קודם כול למען האינטרסים האישיים של עצמם. אין ממשלה אחרת, לא יכולה להיות ממשלה אחרת. הממשלה והמגזר הציבורי הם הגוף המושחת מהיסוד שהיטיב לתאר רולניק במאמרו. לא יכול להיות אחרת. זאת המציאות, להבדיל מפנטזיות ומאוויים. רולניק עצמו אומר זאת:

 

"לכן הגיע הזמן להבין שהפוליטיקאים, הישנים והחדשים, מהשמאל ומהימין, מהמרכז ומהשוליים הם האחרונים שיסמנו כיוון חדש." ... נכון! אבל אין פוליטיקאים אחרים. לא יכולים להיות אחרים. זה מה יש.


ולבסוף – הוא פונה בתוכחה כללית, ומאשים "אותנו" – דהיינו את כולנו, את "החברה הישראלית". הסיפור הזה של  "כולנו אשמים" – זה מתכון בדוק להתחמק ממסקנות, מאחריות ומשינוי. הטפות מוסר מעורפלות וריקנית נוסח "תסתכלו במראה" לא מובילות לשום מקום.

 

הממשלה מורכבת, בהכרח, ממושחתים ושלומיאלים שרודפים אינטרסים אישיים. לא יכול להיות אחרת. המסקנה יכולה להיות רק אחת: הממשלה אינה מסוגלת לבצע את כול מה שאנו היינו רוצים שתעשה. עלינו להכיר במגבלות, לתת חופש מרבי  לאנשים לפעול ללא תלות או סייגים מצד הממשלה. עלינו להגביל את תחומי הפעילות הממשלתית למינימום ההכרחי – ביטחון, משטרה, בתי משפט, חוקים.

הדבר לא מתיישב עם האידיאולוגיה של רולניק (ומרבית האנשים בישראל), והם ממשיכים לחלום על אוטופיה, על אבא טוב ומיטיב, למעלה, בממשלה, שייקח אותנו ביד, ויכוון את חיינו, יספק את צרכינו, ויפטור אותנו מאחריות, ממאמץ ומסכנות הקיום. הם ממשיכים לחיות בעולם של חלומות לא מציאותיים.

יעקב

נכתב על ידי , 26/1/2015 15:21   בקטגוריות דמוקרטיה, טירוף מערכות, משטר, סוציאליזם  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של יעקב ב-4/2/2015 00:40
 



רפואה שוויונית היא אוטופיה


פרק 4 בסדרה על רפואה ודוח גרמן,  פרקים קודמים כאן, כאן וכאן.


וועדת גרמן הוקמה, למעשה, כדי להילחם בשר"פ (שרות רפואה פרטי). שר"פ פירושו שבתי החולים הציבוריים ישכירו את חדרי הניתוח שלהם,  אחרי הצהריים, לביצוע ניתוחים פרטיים. הבעיה, הקיימת מאז ומתמיד, היא כשל כרוני ובלתי ניתן לתיקון של בתי החולים הציבוריים: חדרי הניתוח שלהם, שבהם ציוד יקר ערך, עובדים בין השעות 8-16, וסגורים (מושבתים) בשאר שעות היממה (חוץ מניתוחי חירום), כי מערכת הבריאות הציבורית לא מסוגלת לארגן משמרת שנייה של אחיות ורופאים מנתחים. רעיון השר"פ הוא, להשכיר ולנצל את חדרי הניתוח, בשעות שהם במילא סגורים, לביצוע ניתוחים פרטיים, תמורת דמי שכירות שיניבו הכנסה טובה לבתי החולים, והכנסה נוספת לרופאים. השר"פ כבר פועל במספר בתי חולים, הוא פעל בעבר בכול בתי החולים הממשלתיים ללא אישור רשמי, במסגרת מה שכונה "רפואה שחורה", והופסק (במרבית בתי החולים), לפי הוראת היועץ המשפטי של הממשלה והבג"ץ. הפעלת השר"פ היא דרישה, ומשאלה, של הרופאים – ומיותר לציין: של החולים, המייחלים לאפשרות לניתוחים בלי תור.

 

לאנשים רבים בארץ (כנראה לרוב הגדול) יש סלידה רגשית ואידאולוגית עמוקה מ"רפואה פרטית" או "רפואה מסחרית" או "טיפול רפואי תמורת כסף". (כאילו ששירותי רפואה הממשלתיים לא עולים כסף..., כאילו שיש משהו בכלל שלא עולה כסף...). בעולם האידיאלי (והאוטופי) שלהם – כולם מקבלים טיפול רפואי מושלם "בחינם" מהממשלה. (לפי השקפה הזו, הממשלה – כוחה וחוכמתה אדירים – ואין דבר שהיא לא מסוגלת לעשות).

 

העקרונות האידאולוגיים שעמדו בייסוד דו"ח גרמן (גרסת הרוב) הם שניים, שניהם מוטעים:

1. שירותי הרפואה חייבים להיות מנוהלים בצורה ריכוזית ובלעדית, על ידי הממשלה (בשיטה הבולשביקית).

2. שרותי הרפואה צריכים להיות חינמיים ושוויוניים.

 

על החלק הראשון – ניהול ממשלתי ריכוזי  - לא צריך להרחיב את הדיבור. מייסדי מדינת ישראל היו בעלי אידאולוגיה סוציאליסטית חזקה, ויורשיהם היום (מרבית העם) עדיין מאמינים בה. הם עדיין מאמינים שהממשלה חייבת לנהל את הכול: החינוך, האנרגיה (גז וחשמל) התחבורה (נמלי ים ואוויר), המחצבים (ים המלח), הבנקים, הפנסיה, ו – קל וחומר - הרפואה. המושגים "פרטי", "מסחרי", "למטרות רווח" נחשבים פויה, גועל נפש, מוקצה מחמת מיאוס. רק הממשלה היא האלוהים, היא בעלת חוכמה עילאית, נקיון כפיים, ויכולת מופלאה.

 

זה היה על "ריכוזיות", אכתוב כעת קצת על "שוויוניות".  בני אדם אינם שווים, לא יעזרו המשאלות או הפנטזיות. יש בני אדם גבוהים ויש נמוכים, יש שמנים ויש רזים, יש יפים ויש מכוערים, יש חכמים ויש טיפשים, יש כישרוניים, ויש חסרי כישרון, יש בריאים ויש חולניים, יש חרוצים ויש עצלנים, ומעל לכול: יש ברי מזל ויש בישי מזל. מכול הסיבות האלה יש עניים (הרוב, ברירת מחדל) ויש עשירים (מעטים יחסית). זו לא אידאולוגיה – זו עובדה, זאת המציאות, אין, ולא יכולה להיות, אחרת. 

אנו יכולים, וחייבים, לדאוג שיהיה שוויון בפני החוק. אנו לא רוצים שיהיו חוקים האוסרים על סוג מסוים של אנשים (למשל הכורדים, או היהודים) להחזיק באדמה או לעבוד במשרות מסוימות, בעוד לסוג אחר של אנשים הדבר מותר. החוקים צריכים להיות שווים לכול בני האדם, זה אפשרי, וזה כבר קיים למעשה (ההפליה החוקית בין מעמדות בוטלה במאה ה 19).  אבל אנו לא יכולים, ולא צריכים, לכפות שוויון בתוצאות. אנו לא יכולים ולא צריכים (הדבר בלתי מוסרי) לכפות על כול האנשים לחיות באותם הבתים, ללבוש אותם הבגדים, או לנהוג באותן מכוניות. חופש הפרט מחייב שכול אחד יחיה את חייו לפי הבנתו, בהתאם להעדפותיו, לפי יכולתו, בדרך שהוא בוחר, ולא בדרך אחידה ו"שוויונית" שכופים עליו מלמעלה.

 

לכן מותר לאנשים לרכוש שירותי בריאות לפי רצונם ויכולתם, ואסור (בלתי מוסרי) שהממשלה תמנע מהם שירותי בריאות כאלה או אחרים בטענה "זה לא שוויוני". אנו צריכים לשאוף שיהיו זמינים, בישראל, כמה שיותר שירותי בריאות, גיוון רחב ככול האפשר בסוגי הטיפולים ורמתם. גם אם הממשלה מספקת (באמצעות "סל הבריאות"), שירות בסיסי, ב"חינם", לכול – היא לא צריכה לפגוע בנדבך השני – בשרותי הבריאות הפרטיים (עם או בלי ביטוח משלים) – שאזרחי ישראל זקוקים להם, רוצים אותם, ומוכנים לשלם עבורם. הרפואה הפרטית מספקת שירותי בריאות חשובים, ומשפרת את הרמה הכללית של שירותי הבריאות בישראל. (היא גם "מפנה" מקום ומקצרת את התורים לניתוח החינמי, הציבורי).

 

מתוך הידיעה: " לטענת רוב חברי הוועדה, שילוב של מימון פרטי בבתי החולים הציבוריים יפגע בעקרונות השוויון והערבות ההדדית שבבסיס חוק ביטוח בריאות ממלכתמה שוועדת גרמן המליצה – בשם השוויונות, זה לפגוע בשירותים הפרטיים."


הוועדה שואפת להשיג שוויוניות בין הגבוה לנמוך על ידי קיצוץ ההפרש בגובה (עריפת הראש של הגבוה), כדי שכולם יהיו שווים, ברמה הנמוכה. הם גם ממליצים להטיל מגבלות על תיירות מרפא (מיסים ומגבלות כמותיות), כי תיירות מרפא זה "עסק" – ועסק זה פויה. (תיירות מרפא היא תרנגולת המטילה ביצי זהב).

 

וועדת גרמן (גרסת הרוב) טוענת ששר"פ יפגע בשירות הציבורי ה"חינמי" כי הרופאים יתרכזו בהספקת שירות פרטי, תמורת כסף, שרווח בצדו. (דוח המיעוט טוען שאין חשש כזה, ואפשר להתגבר על הבעיה באמצעות פיקוח מוגבר). יש בזה משהו. כולם (כולל הרופאים) אוהבים לקבל כסף עבור עבודתם. הממשלה, כמובן, אינה יכולה להבטיח הכנסה טובה לרופאים. היא מנסה, להקטין את הוצאות הבריאות על חשבון הרופאים, ומעלה משכורות רק אחרי שביתות. זו אחת הסיבות לכשל בניהול הרפואה הממשלתית – שהממשלה מנסה לאלץ את הרופאים לעבוד בשכר נמוך יותר מאשר היו יכולים לקבל לו סיפקו שירותיהם, כמו כול שרות אחר, תמורת תשלום, לקהל הצרכנים ישירות (רפואה פרטית על בסיס מסחרי).

 

הרוב בוועדת גרמן דורש יותר כסף למערכת הרפואה הציבורית – תמיד אותה דרישה – יותר כסף – מתוך הנחה שהכסף יפתור הכול. זו אשליה. מערכת ציבורית המבוססת על החלטות מקריות ושרירותיות של לתת או לא לתת יותר כסף (מכספי המיסים), של להעלות את המשכורות או לא (תמיד בתנאי שהייתה קודם שביתה שגורמת סבל לחולים). הדרך היחידה לנהל כול מערכת בצורה רציונלית ועניינית היא הדרך המסחרית – שירות תמורת תשלום. צריכה להיות תחרות, בין בתי החולים, בין קופות חולים, בין מבטחים. תחרות חופשית. הממשלה לא צריכה לנהל בתי חולים ומערכת בריאות מונופוליסטית, הניסיון לעשות זאת מביא לפגמים, בזבוזים ושחיתויות.  היא יכולה לעזור, לחלשים ועניים שבחברה, לרכוש שירותי בריאות במערכת המסחרית. מבלי לנסות לנהל בשביל זה מערכת בריאות ממשלתית.

 

דרך אגב: שאלת השר"פ, כן או לא, כבר נידונה ב 4 וועדות חקירה קודמות, החל מ 1990, וההמלצות מתחלקות חצי-חצי: חצי בעד וחצי נגד, הכול לפי האידאולוגיה של הרוב בוועדה (ושל מי שמינה אותה). מיותר לציין שהבעיות במערכת הבריאות נמשכות כרגיל, וכול הוועדות, כולל וועדת גרמן, הן בלתי רלוונטיות, הן ברכה לבטלה.

 

אפרט עוד בהמשך.

יעקב

 

 

נכתב על ידי , 4/1/2015 14:36   בקטגוריות סוציאליזם, רפואה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דו"ח גרמן נגד הרפואה הפרטית בישראל


חלק 3 בסדרה, חלק 1 כאן, חלק 2 כאן.

 

הרפואה הפרטית היא תוספת, היא רובד קטן ודק של מערכת הבריאות, המתקיים מעל לבסיס הגדול והרחב שלה שהוא קופות החולים ובתי החולים הציבוריים.

 

הרפואה היא שרות, כמו כול השירותים הרגילים שהאדם זקוק להם. האדם זקוק למזון, ביגוד, מחסה, השכלה, בידור, וכו'. הוא זקוק גם לטיפול רפואי. כול שירות מסופק על ידי אנשים המתמחים בתחום, תמורת תשלום. למשל: אדם א' (סנדלר) מייצר נעליים, ובכסף שמרוויח תמורת הנעלים (שמספק, בין השאר, לרופא), הוא קונה את שאר השירותים שהוא צריך מאנשים אחרים (בין השאר טיפול רפואי מהרופא). ככה עובדות כול המערכות בחיים, הרפואה אינה יוצאת דופן, אינה חיונית יותר מאשר, למשל – אספקת המזון. משום מה, אנשים רבים מאמינים שרפואה הוא מקרה מיוחד, ושרותי רפואה חייבים להיות מסופקים "בחינם" על ידי הממשלה, ואם הממשלה לא תספק יתפגרו חו"ח אנשים ברחובות בהעדר טיפול רפואי. זה לא ככה, אנשים לא מתפגרים ברחובות מרעב, למרות שהממשלה אינה עוסקת בייצור וחלוקה של מזון. ו- אין דבר כזה ארוחה בחינם – גם השירות הרפואי הממשלתי עולה כסף – הרופאים אינם עובדים בחינם (ולא צריכים לעבוד בחינם או בשכר זעום, ממשלתי). אבל, במקום שמקבל השירות (החולה) ישלם ישירות לנותן השרות שהוא בוחר (הרופא) עבור השירות שהוא רוצה – מתערבת הממשלה, לוקחת את הכסף בכוח (המיסים) ומכריחה את החולה לקבל את השירות האחיד כביכול, והלא כול כך טוב, שהממשלה מסוגלת לספק.

 

למרות הדאגה המופלגת לעניים, רוב תושבי ישראל אינם עניים ב"ה, כולם עובדים (פחות או יותר) ומרוויחים, ומסתדרים. כאשר הם זקוקים (לא עלינו) לטיפול רפואי, הם פונים קודם כול למערכת הציבורית (קופות החולים) כי הם יודעים שכבר שילמו עבור השירות במסיהם (ביטוח בריאות ממלכתי חובה). אבל, כאשר הם נתקלים בבעיות הרגילות של המערכת הציבורית – תור ארוך, רופא שלא נראה לו, או תרופה שאינה בסל, הוא מחפש דרך להשיג את השירות שהוא רוצה ולא מצליח לקבל במערכת הציבורית. הוא מחפש  בדרך הרגילה – תמורת תשלום. כאשר יש ביקוש – יש מי שמספק את הביקוש (תמורת תשלום) – הרופאים מקבלים חולים באופן פרטי, וגם ניתוחים ניתן לבצע בבתי חולים פרטיים, תמורת תשלום. לא תמיד התשלום הוא גבוה, בשמיים, מרתיע.

 

על העגלה הזו של שירותי בריאות מבוקשים, בתשלום קופצות קופות החולים, ומציעות ביטוחים משלימים, וגם חברות ביטוח. תמורת סכום לא מוגזם, שלא בעיה לשלם, בדרך כלל, עושים האנשים ביטוח משלים, ונהנים משירותי בריאות משופרים. את דמי הביטוח המשלים מקבלות קופות החולים ישר לקופתם (לא דרך הממשלה), זה כסף טוב. הוא נותן להן תמריץ לספק שירותים טובים לחולים – אחרת החולים יברחו לקופה אחרת.  

 

ביקור ובדיקה אצל רופא קל לקבל במערכת הפרטית. ניתוחים יותר קשה – אבל יש בישראל לפחות שני בתי חולים פרטיים (אסותא, השייך לקופ"ח מכבי, עם מספר סניפים, והמרכז הרפואי בהרצליה), ושני בתי חולים ציבוריים (הדסה ושערי צדק בירושלים) המציעים שר"פ – שרות רפואה פרטית בשעות אחר הצהרים. יש גם תיירות מרפא – אנשים עשירים שבאים מחו"ל לקבל טיפולים ולעשות ניתוחים, תמורת תשלום מלא לרופאים ובתי החולים. זאת פרנסה טובה לרופאים ולתי החולים.

 

לסיכום: שירותי הרפואה הפרטיים והביטוחים המשלימים מאפשרים למרבית האוכלוסייה (שידם משגת) לקבל שירותי בריאות "פרטיים" קצת יותר טובים מהציבוריים, (מהסל הציבורי הבסיסי).וגם לרופאים ולקופות החולים ובתי החולים לקבל יותר כסף מאשר הממשלה מסוגלת להקצות להם. שירותי הבריאות הפרטיים (והביטוחים המשלימים) תורמים לשיפור רמת שירותי הבריאות, כולל הרמה של השירותים הבסיסיים, שהם במסגרת ה"סל" הנגיש לכולם "בחינם" (באמצעות המיסי הבריאות החובה).

את הרובד הזה – של השירות הרפואי הפרטי והביטוחים המשלימים ממליצה וועדת גרמן להרוס, או להגביל, או לרסן או להקטין. הם רוצים לפגוע בחלק המתפקד הכי טוב במערכת הבריאות – וזאת בשם האידאולוגיה האוטופית של השוויוניות, והשנאה לכול דבר "מסחרי" – או הסלידה מטיפול רפואי תמורת תשלום. את החלק האידאולוגי הם מדגישים חזור והדגש בדו"ח.

 

עוד פרטים על הדו"ח ואידאולוגיה האוטופית שלו בקטע הבא.

יעקב

נכתב על ידי , 28/12/2014 14:42   בקטגוריות סוציאליזם, רפואה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דוח גרמן ואופי מערכת הבריאות


זהו חלק 2  בסדרה, חלק 1 כאן.

 

מסקנות דוח גרמן הם על טהרת האידיאולוגיה, כול חבר וועדה הביא את האידאולוגיה מהבית, מראש, לפני שבא לוועדה. מאות השעות של ישיבות דיונים, עדים וברבורים היו הצגה לריק (ותירוץ לחגוג על חשבון הקופה הציבורית). מסקנות הוועדה נקבעו מראש על ידי האידאולוגיה של החברים. היו שני דוחות – של הרוב והמיעוט – ומיותר לציין ששני הדוחות האלה היו סותרים – כול אחד לפי האידאולוגיה שלו. אין שום קשר בין הדוחות למערכת הבריאות...

 

מה בעצם הבעיה עם מערכת הבריאות? הבעיה הרגילה – רוצים יותר כסף. אותה בעיה שיש עם מערכת החינוך, הרווחה, התשתיות, החינוך הגבוה, הביטחון, השלטון המקומי. בכול מערכת ממשלתית לעולם הכסף לא מספיק, תמיד רוצים יותר, תמיד אפשר להוציא יותר... להוציא יותר זה קל, לדרוש ולצעוק ולהקים מהומה ציבורית – גם זה קל. זו הדרך להשיג כסף – מי שצועק יותר חזק מקבל יותר (על חשבון הציבור). מבחינה זו הייתה וועדת גרמן מכשיר של יחצנות להקמת צעקות ולהעלאת רמת התעמולה, למען השגת כסף . יותר זול, מקובל ויעיל זה לשכור משרד יחסי ציבור שמומחים בהפצת רעש.  כנראה שליעל גרמן אין בן דוד בעל משרד יחצ"נות. יותר זול ויעיל היה להפגש עם ראש הממשלה ושר האוצר ולנסות לשכנע אותם...

 

אני אכתוב בקצרה על הבעיות במערכת הבריאות, ואח"כ אפרט את התוכן והאופי האידאולוגי של מסקנות הוועדה.

מערכת הבריאות פועלת בערך ככה: יש חוק ביטוח בריאות ממלכתי – גובים מכול אזרח כ 10% מהכנסתו למס בריאות, שיעור אחיד לכולם, לפי החלטה שרירותית של הממשלה. הגביה היא בכפיה, כמו כול המיסים, מכריחים את האזרח לשלם ולהיות מבוטח. הביטוח נעשה על ידי קופות החולים הקיימות. רק "הקופות הקיימות" מקבלות את דמי הביטוח שהממשלה גובה – הממשלה לא מאפשרת הקמת קופות חדשות, לא מאפשרת תחרות של ממש. זה מונופול – כמו עם הבנקים וגופים אחרים – מונופול בחסות הממשלה של מספר קטן של גופים "מאושרים" – 4 במקרה של קופות החולים. את הכסף מחלקים  לפי כמות האנשים הרשומים בכול קופה, אחרי תיקון המתחשב בגיל המבוטחים – תיקון שרירותי לטובת קופ"ח הכללית. מס הבריאות מכסה כ 60% מהוצאות הבריאות, את היתר מעבירה הממשלה מהתקציב הכללי. בנוסף, הממשלה מקיימת, מתקצבת ומנהלת מערכת בתי חולים ממשלתיים. קופות החולים נמצאות תמיד בגרעון כרוני גדול – וזה טבעי – ככול שהגרעון שלך יותר גדול אתה מקבל יותר כסף מהממשלה. הממשלה מעבירה לקופות החולים, מדי פעם, כספים נוספים "לכיסוי הגרעון" – על פי הקריטריון: מי צועק חזק יותר ומי "מקושר" יותר.

 

מלבד זאת קובעת הממשלה "סל בריאות" – פירוט השירותים והתרופות שקופות החולים חייבות לספק למבוטחים הממלכתיים. זהו סל "שרותי מינימום".  עד כה הכול מרוכז ומנוהל על ידי הממשלה, בהכרח באופן שרירותי ומקרי. בס"ה המערכת מתפקדת פחות או יותר טוב, בייחוד אם אתה לא ממש חולה. לכול אחד (כולל העניים ביותר) יש גישה לרופא, לבדיקות מעבדה שגרתיות ולתרופות בסיסיות, הכול תמורת השתתפות עצמית מאד קטנה וסבירה. גם דו"ח גרמן משבח את מערכת הבריאות ומביא ציטוטים מדוחות בינלאומיים של ה OECD – המציין שיש לנו מערכת בריאות טובה וזולה יחסית. אז מה הבעיה?

 

כול עוד אתה בריא אין בעיה, הבעיה מתחילה כאשר אתה חולה. אז צריך בדיקות, ניתוחים ותרופות מעבר לרגיל. אז מתברר שלניתוח יש תור, לבדיקה מסובכת יש תור, תרופות מיוחדות לא ב"סל", בבית החולים לא תמיד יש מיטה פנויה, וכאשר יש מיטה אין אחות או רופא – כי האחיות והרופאים מעטים ועמוסי עבודה, ולוקח שעות עד שמישהו מסתכל עליך. יש מחסור ברופאים צעירים (אלה שעובדים קשה מאד תמורת שכר זעום). בסוף הכול מסתדר. אחרי המתנה מכובדת אתה מקבל טיפול – טיב הטיפול לפי המזל – מי הרופא שראה אותך. יש הרבה רופאים טובים. חוץ מזה – עם ישראל יודע להסתדר, לכול אחד יש בן דוד או גיס שמכיר רופא זה או אחר, או את ראש המחלקה או את סגן שר הבריאות, עושים כמה טלפונים, וכול אחד מקבל את הטיפול. (והחולה לרוב בכלל לא יודע, ולא מסוגל לשפוט, אם קיבל טיפול טוב או לא).

עד כה המערכת מתנהלת על פי העקרונות הבולשביקיים: ניהול ריכוזי על ידי הממשלה (המערכת הפוליטית – למעשה על ידי אף אחד – דוגמה: גרמן), ספקי השרות מנותקים לגמרה ממקבלי השרות (החולים). החולה לא משלם, הרופא, המעבדה, בית החולים לא מקבלים כסף מהחולה. לרופא ולמנהלי המערכת אין שום עניין בחולה, החולה הוא רק מטרד ומעמסה. התגמול של מספקי השרות בא רק מהממשלה, הדרך להוציא יותר כסף היא באמצעות צעקות, פעילות פוליטית ושביתות, בלי קשר לחולה ולטיב שרות הבריאות הניתן.

 

זאת המערכת הציבורית, וזה אופייה בהכרח. המערכת אינה אידיאלית, אך מערכת מושלמת, שמספקת שרות מלא וטוב, לכול אחד, וגם בחינם היא אוטופיה – לא יכולה להיות קיימת. מערכת הרפואה הציבורית שקיימת היא, במסגרת המגבלות הבלתי נמנעות, סבירה.

אבל, המערכת הציבורית היא רק רובד אחד במערכת הבריאות – היא הרובד הגדול, הבסיסי, אבל לא היחידי. מעל לזה ישנו הרובד של הרפואה הפרטית, המסחרית, רפואה תמורת תשלום. הרובד הזה משפר את מערכת הבריאות בצורה משמעותית. אנשים רבים מעקמים את האף ואומרים (על פי האידאולוגיה שלמדו בבית הספר): "טיפול רפואי תמורת כסף? רפואה לעשירים? פויה. גועל נפש. שרץ."

וועדת גרמן הוקמה לצורך מלחמה, ממניע אידאולוגי, נגד ה"שרץ" זה (הרפואה המסחרית). בקטע הבא אתאר קצת את ה"שרץ" של הרפואה המסחרית שקיימת בארץ, ותורמת רבות לשיפור רמת שירותי הבריאות. אתאר את הרובד היותר טוב ומתפקד של שירותי הבריאות, החלק שיעל גרמן רוצה לחסל.

יעקב

 

נכתב על ידי , 26/12/2014 10:19   בקטגוריות סוציאליזם, רפואה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שכר עובדים ומנהלים בתאגיד


יוחאי רוס מעין גדי שואל (בא-מייל לא הכי מנומס):

"מדוע תאגיד המשלם שכר מינימום לעובדיו מרשה לעצמו לשלם שכר מיליוני ₪ למנהליו"

 

שאלה טובה.

הקריטריון לתשלום שכר בתאגיד צריך להיות תרומתו של העובד להפקת הרווחים, שמהם ניתן לשלם שכר. אם החברה לא מצליחה, לא מייצרת ומוכרת, ורק מפסידה כסף אז אין מה לחלק. לכן קודם כול: הייצור והרווח. יש לשער שבעל המפעל, החברה או התאגיד, לא היה משלם למנהל משכורת גבוהה אם היה יכול למצוא מנהל אחר שמצליח לנהל באותה צורה (טובה) ולהפיק אותו רווח ומסתפק במשכורת יותר נמוכה. בעל מפעל לא משלם משכורת גבוהה רק בזכות העיניים היפות של המנהל. אם בעל העסק משלם משכורת גבוהה למנהל זה כנראה כי הוא מעריך שהמנהל "שווה את זה" כלומר - הוא מפיק עבורו רווח - ומנהל אחר, יותר "זול" לא היה מצליח לייצר אותו רווח.

 

כנ"ל העובד. בעל המפעל או העסק משלם משכורות לעובדים במקצועות השונים ובדרגות השונות (לאו דווקא תמיד שכר מינימום) לפי הידע והמיומנות שלהם והתרומה שהם תורמים לשגשוג המפעל ויצירת רווחים. אין לו סיבה לשלם משכורת גבוהה לעובד שאינו תורם הרבה למפעל - רק בגלל שהעובד "זקוק לכסף" (מי לא זקוק?). העובד - שחושב שהוא אינו מקבל מספיק, על פי תרומתו למפעל, יכול לבקש תוספת ולאיים לעזוב. בעל המפעל צריך לשקול אם "שווה לו" (מבחינת עבודת המפעל וריווחיותו) לשלם את המשכורת הגבוהה יותר - או שמא כדאי לו לחפש עובד אחר... (עובד חדש צריך להכשיר, ולעולם לא יודעים מראש כמה הוא באמת יתרום).

החופש הזה נתון לעובד ולמנהל כאחד - אם הוא מרגיש שלא מעריכים את עבודתו מספיק - הוא יכול לחפש עבודה אחרת שבה ירוויח יותר.

 

גם בעל המפעל וגם העובד הם גורמים אוטונומיים, עצמאיים, ובעלי זכויות אדם. כול אחד יש לו זכות מלאה לעשות מה שהכי טוב בשבילו. שכר משלמים לא לפי מה שנראה ליוחאי רוס מעין גדי כ"הוגן" אלא לפי התרומה לרווח המפעל - שזה המקור שממנו משלמים משכורות. אם אין רווח אין משכורת ואין מפעל.

 

כול זה נכון למפעלים ותאגידים מסחריים בתנאי כלכלה חופשית ותחרות. במפעלים ממשלתיים הכללים שונים: שם מקבלים משכורת לפי ההשתייכות הפוליטית והקשרים האישיים עם המנהלים הציבוריים של התאגיד, וגם - לפי הכוח והיכולת להזיק למפעל ולחברה בכלל. מי שיש לו הכוח להזיק הכי הרבה - כמו עובדי חברת החשמל שמחזיקים ביד את השאלטר (המפסק) - הוא מרוויח הכי הרבה. מי שלוקח לעצמו משכורות עתק ותנאים נלווים (לעיתים לא חוקיים) - תחת איום להוריד את השאלטר - הוא עובד חזירי. החזירות מתחלקת שווה בשווה בין כול בני האדם, חזירים יש בקרב ה"עובדים" לא פחות מאשר בקרב ה"קפיטליסטים", בקרב העניים לא פחות מאשר בקרב העשירים... 

 

במפעלים פוליטיים הכוח הוא הקריטריון הקובע והחזירות חוגגת. לכן צריך כמה שפחות מפעלים פוליטיים או ציבוריים או ממשלתיים או איך שלא תקראו להם.

 

יעקב

 

 

נכתב על ידי , 21/11/2014 13:20   בקטגוריות זכויות האדם, סוציאליזם, עבודה עברית  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עקרונות יסוד של השמאל


אנו מרבים לכתוב על רגולציה, כלכלה, פיקוח על מחירי מוצרים וכאלה דברים מעשיים ויום-יומיים. אבל, כדאי מדי פעם גם לחשוב על עקרונות יותר כלליים. הנה בהמשך כמה עקרונות, או כללים המאפיינים את החשיבה של השמאל החברתי-סוציאליסטי-ליברלי (ליברלי במובן המקובל בארה"ב שזה – שמאל).

 

1. אין כזה דבר "אמת"  - רק אג'נדות מתחרות.

2.כול הטענות של המערב (ובייחוד ארה"ב וישראל) לעליונות מוסרית על הקומוניזם/פשיזם/איסלם מתבטלות נוכח ההיסטוריה של המערב הכוללת גזענות ואימפריאליזם.

3.לא קיימים קני מידה אובייקטיביים לפיהם ניתן לשפוט אם תרבות מסוימת עדיפה על אחרת. כול מי שטוען שיש סטנדרטים כאלה הוא מדכא רשע.

4.השיגשוג של המערב בנוי על ניצול חסר מעצורים של העולם השלישי, לכן, אנשי המערב מגיע להם שיהיו עניים ואומללים.

5. הפשיעה הוא אשמת החברה, ולא אשמת הפושע האינדיבידואלי. הפושעים העניים מגיע להם לקחת את אשר הם לוקחים (גונבים או שודדים). להיכנע לפושע המסכן יותר מוסרי מאשר להילחם בו.

6. העניים הם קורבנות [של החברה]. הפושעים הם קורבנות. רק הקורבנות יכולים להיות מוסריים. רק העניים והפושעים הם מוסריים. (העשירים יכולים להיות קצת מוסריים גם כן, על ידי שיזדהו עם העניים והפושעים)

7. הקפיטליסטים (היזמים, בעלי מפעלים) הם חזיריים. העניים הם תמיד בלתי-חזיריים – דהיינו נשמות טהורות. (כולל וועדי העובדים של חברת החשמל והנמלים – כי הם "עובדים").

8.לאדם מוסרי – אלימות ומלחמה לעולם אינם מוסריים או מוצדקים. תמיד עדיף להיות קורבן, מאשר להילחם ולהגן על עצמך. אבל, העמים המדוכאים רשאים להיאבק ולהשתמש באלימות – הם רק נדחפים לכך על ידי הרשע של המדכאים.

9. כאשר אתה ניצב מול טרור – הדרך המוסרית של איש המערב היא להתנצל על חטאי העבר, להבין את נפשו של הטרוריסט, לעשות וויתורים.

 

הכללים האלה נכתבו על ידי אמריקאים, בהקשר של ארה"ב והמערב (חוץ מסעיף 7 שאני הוספתי), אבל הם תקפים גם לגבינו. חומר למחשבה...

 

יעקב

נכתב על ידי , 16/11/2014 12:20   בקטגוריות זכויות האדם, מדיניות ארה"ב, סוציאליזם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




 אני מקווה שלא ימצאו חיים בכוכב אחר, כי אם כן, הממשלה תתחיל לשלוח להם כסף !

נכתב על ידי , 27/10/2014 18:53   בקטגוריות סוציאליזם  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-2/11/2014 20:58
 



מדינת הסעד והירידה בשיעור הנישואין


בארה"ב (וכנראה בארצות רבות אחרות) נרשמה ירידה גדולה בשיעור הנישואין, כלומר בשיעור הקמת המשפחות. בשנת 1960, רק 1 מכול עשר מבוגרים (מעל גיל 25) מעולם לא התחתן. בשנת 2012 השיעור היה אחד מכול חמש.

 

סוציולוגים שוברים את הראש בנסיון להסביר את התופעה. כרגיל יש הרבה סיבות, ביניהן - מתירנות, פמיניזם, נישואין חד מיניים ועוד. אבל, נראה שהסיבה המרכזית היא אחרת: תרבות הקיצבאות - ההרגל לחיות מקצבאות ממשלתיות. אמהות חד-הוריות מקבלות תמיכה נדיבה של קיצבאות. אז קורות כמה תופעות. ישנה התופעה של בחורות צעירות מבתים עניים שמעדיפות ללדת ילד בגיל צעיר מאד, ואז הן מקבלות דירה וקיצבאות מהממשלה, ויוצאות בצורה כזו לחיים עצמאיים - הן בורחות מבית עני ולעיתים הרוס ופוגעני של ההורים.

תופעה אחרת היא - זוגות שחיים יחד, אך מעדיפים לא להינשא רשמית כדי שיוכלו ליהנות מקצבאות של חד-הוריות, קיצבאות ההולכות לאיבוד במקרה של נישואין.

 

גורם נוסף הוא, כאמור, הפמיניזם - או במילים אחרות: המלחמה החברתית נגד הגברים. יש אפליה נגד גברים במקומות רבים: מוסדות חינוך (כמעט כול המורים הן מורות), בחוקים הסוציאליים וחוקי הנישואין והגרושין. הגברים פשוט "שובתים", ומסרבים לקחת על עצמם התחייבויות. יש אפילו ספר על התופעה.

 

יעקב

נכתב על ידי , 15/10/2014 01:43   בקטגוריות סוציאליזם, פמינזם  
31 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של יעקב ב-20/10/2014 09:13
 



"משאבי הטבע שייכים לעם" גם במקסיקו


עיקרון "נעלה" זה הושמע רבות בהקשר לרפורמת ששינסקי. זו ההצדקה שניתנה להפרת החוזה מצד הממשלה, והחרמת חלק מזכויות הקניין שהיא עצמה העניקה למחפשי הגז.

 

יש מדינה "נאורה" מאיתנו (וגם עשירה יותר במשאבים), אשר יישמה עקרון זה במלואו - מקסיקו. בחוקת מקסיקו נכתב במפורש: "רק ממשלת מקסיקו יכולה לחפש, להפיק ולזקק נפט וגז במקסיקו". כי הנפט, כאמור "שייך לעם" - והעם - פירושו - הממשלה. אז רק לממשלה מותר - באמצעות חברת הנפט הממשלתית PEMEX. ל PEMEX מונופול על חיפוש, הפקה הובלה וזיקוק נפט וגז, ובמקסיקו, כידוע יש הרבה נפט וגז.

 

הנה התוצאה: מקסיקו ייבאה (קנתה) 30% מהגז שהיא זקוקה לו מחו"ל, ממקומות בהם הגז לא "של העם" ומותר לחברות פרטיות להפיק גז ולמכור. זאת למרות שיש גז במעמקי האדמה, בשפע, במקסיקו עצמה. כלומר - זה תקין לקחת את הגז "של עם אחר". החוקה של מקסיקו ועקרונותיה הנעלים לא חלים על כול עם וכול גז, רק על הגז של מקסיקו, ששיך לעם המקסיקני, ושוכן לבטח בבטן האדמה.

 

מלבד זה ייבאה מקסיקו כ 50% מהבנזין, כי PEMEX וממשלת מקסיקו לא מסוגלים להקים ולתפעל בתי זיקוק, ולפרטיים, במקסיקו, אסור לעשות זאת. הוא שנאמר: אתה יכול להיות סוציאליסט טוב, כול עוד יש לך שכן עשיר מצפון (ארה"ב) שהוא קפיטליסט טוב, ומספק לך את מחסורך.

 

ומלבד זה - שורר במקסיקו מחסור בגז באזורים רבים בגלל מחסור בצנרת הובלה, שהיא גם באחריות הממלשה. על רמת החיים הכללית במדינה ה"נאורה" הזו לא צריך להרחיב את הדיבור, וגם לא על רמת ה"שיוויוניות".

 

עכשיו הם העבירו, לאחר וויכוח נוקב, רפורמה חוקית וחוקתית שתאפשר לגרומים פרטיים לחפש, להפיק, להוביל ולמכור נפט וגז במקסיקו. רק יוזמה חופשית ותחרות, במסגרת חוקית שמגינה על זכויות הפרט והקניין של היזם, יכולה להביא לאספקה, בשפע ובמחיר נמוך, של מה ש"העם" צריך (נפט, בנזין וגז במקרה זה). 

 

יעקב

נכתב על ידי , 4/5/2014 15:04   בקטגוריות אנרגיה, חוק, סוציאליזם  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של גולדי10 ב-24/7/2014 03:24
 



הבין-תחומי שוויוניות או קנאה?


לאחרונה התפרסמו 3 מאמרים על המרכז הבין תחומי בהרצליה. הראשון מתאר את המתרחש בו וקורא לו בלעג "הפקולטה למדעי הנטוורקינג". אין ספק שהשם והלעג מוצדקים. המרכז הבין תחומי הוא אוניברסיטה פרטית, אך למרבה הפלא - גם מלכ"ר, כלומר מוסד ללא כוונת רווח (על כך בהמשך). האוניברסיטה הוקמה ללא עזרה ממשלתית, היא גובה שכ"ל של כ 38 אלף ש"ח לשנה, לעומת כ 11 אלף באוניברסיטה ממשלתית (ת"א, חיפה ירושלים או ב"ש). היא מלמדת רק מקצועות מבוקשים, כלומר מקצועות פופולריים או אופנתיים - משפטים, כלכלה, מדעי המדינה ויחסים בינלאומיים ומנהל עסקים. המקצוע המדעי (במקצת) היחידי שהם מלמדים הוא המקצוע המבוקש מדעי המחשב. אין שם השקעות גדולות במעבדות או בתחום המחקר, מלמדים מה שקל ללמד וללמוד - בעיקר "פקה-פקה" (דיבורים). הם מגייסים את מיטב המרצים במדינה, או לפחות את מיטב הסלבריטאים (לא תמיד אישיות מפורסמת הוא גם מרצה טוב). הם משלמים משכורות גבוהות לכוכבים שמלמדים שם. הם מתפארים בטיפול אישי בכול סטודנט.

שכר הלימוד מכסה, לדברי יו"ר המוסד, פרופ' רייכמן, 80% מההוצאות, השאר בא מתרומות. יש בו בניינים על שם שלי אריסון, סמי עופר וכדומה. סביבת הלימוד (הבניינים והכתות) היא מאד מודרנית, מלוקקת, ונוחה.

 

מטבע הדברים - הסטודנטים - מרביתם באים מבתים מבוססים, ויוצרים קשרים טובים באוניברסיטה עם בנים אחרים של אנשים מבוססים ומפורסמים, ועם העשירים עצמם. קשרים אלה הם מרכיב חשוב בקריירה העתידית, לא פחות מהידע והתואר. זה רק טבעי ותקין.

המרכז הבין תחומי הוא, לפי התרשמותי מהמאמרים, (לא מכיר את המוסד מקרוב), עסק מסחרי טיפוסי. מוכרים לאנשים (הסטודנטים עשירים והוריהם) מוצר מבוקש, עטוף באריזה מאד יוקרתית ומרשימה, ובאיסטרטגיה שיווקית מבריקה. מוכרים לסטודנטים "הצלחה" - האפשרות להריח הצלחה, להתחכך בהצלחה, או - לפחות - להתחכך בעשירים, במשהו שמעיד על הצלחה. אז - איך זה שהוא מוסד "ללא מטרות רווח" אם הוא כול כך מסחרי? הרווח שהם מפיקים הן משכורות הגבוהות של המרצים והמנהלים והיוקרה. הם מתפקדים כמו קאונטרי-קלאב אקסקלוסיבי.

 

מאידך, מסביר פרופ' רייכמן - עלות סטודנט באונ' ת"א היא 62.7 אלף ש"ח, ובאונ' ירושליים - 85 אלף ש"ח. ההשכלה הגבוהה הממשלתית מקבלת כול שנה 9 מיליארד ש"ח מקופת המדינה. המדינה לא הצליחה לספק את הביקוש ללימודים גבוהים - ב 1989 היו בארץ רק כ 75 אלף סטודנטים, באונ' ממשלתיות - היחידות שהיו קיימות. היום יש כ 300 אלף, שחלק גדול מהם לומדים במכללות הפרטיות. הבין תחומי היה החלוץ (לדברי רייכמן) בהקמת תשתית פרטית להשכלה גבוהה, ובהעברת החוקים או התקנות שמאפשרות זאת.

וכמובן - האוניברסיטאות הממשלתיות הפכו חממה לבזבוז כספי הציבור על ידי משכורות עתק ותנאים מפליגים לפרופסורים ולמנהלים שלהן - מוקד של שחיתות, על חשבון אחרים, כמו כול מוסד ממשלתי.

 

הסיפור הזה, של בית ספר יוקרתי, לאנשים מעושרים כמובן לא מוצא חן בעיני סוציאליסטים טובים הדוגלים בשיוויוניות. לדידם כולם צריכים להיות עניים באותה מידה, ולסבול ממחסור בהשכלה גבוהה. לדידם, רק הממשלה (שהיא האלוהים) היא מספיק טובה וטהורה כדי לתת השכלה לבנים (ובנות), וחלילה וחס שיזמים בלתי ממשלתיים יעזו לספק לבני העשירים סחורה שהבנים רוצים.

 

לדעתי המרכז הבין תחומי אינו עושה שום דבר לא טוב, ובטח ובטח לא שום דבר בלתי לגיטימי. הוא מספק מוצר לאנשים שקונים את המוצר ממיטב כספם, ומרצונם החופשי, אפילו בהתלהבות. הוא מספק השכלה גבוהה (וגם "נטוורקינג"), שאספקתה הייתה חסרה קודם. אין שום מקום לביקורת עליו או הרגשת אי נוחות עימו. הוא אינו עושה שום דבר רע. הוא יותר יעיל פחות בזבזני ומושחת מהאוניברסיטאות הממשלתיות.

 

אני, אישית, אינני בטוח שהוא מספק השכלה יותר טובה - אבל ייתכן שכן. אינני יודע. עטיפה נוצצת מדי מעוררת בי חשש ליומרות שווא, אבל זו רק תחושת בטן, שייתכן שהיא לא נכונה. (אני גם לא כול כך מחזיק, אישית, מהמקצועות ה"מבוקשים" האלה). אבל כול הספקות האלה אינם משנים את העובדה שהמרכז הבין תחומי הוא מוסד מבורך, רצוי, וטוב, ומעל לכול - לא בזבזני ומושחת (על חשבון הציבור), כמו האוניברסיטאות הגדולות. פרופ' רייכמן מוצא לנחוץ להתפאר, ברוח התקופה, בתפקיד ה"חברתי" החשוב שהמרכז ממלא. היום חייבים לקרוא לכול דבר טוב בתואר "חברתי".  הוא "חברתי" כמו שאני צינצנת - אבל הוא מספק שרות מבוקש, ולכן הוא טוב.

 

שיוויוניות זו אוטופיה. בני האדם אינם שווים, משום בחינה. יותר חשוב לשמור על החופש של בני אדם מאשר לנסות לכפות בכוח שיוויוניות שלא יכולה להיות. טוב שיש מוסד כמו המרכז הבין תחומי, למרות שאני לא בטוח שהייתי רץ ללמוד שם. טוב שהוא קיים למען אלה שהוא משרת, למרות שרובם בני עשירים. גם לבני עשירים מגיע לחיות וליהנות בעולם, זה לא חטא להיות עשיר או בן של עשירים. אויה לה לחברה שאין בה עשירים.

 

יעקב

נכתב על ידי , 22/4/2014 15:21   בקטגוריות השכלה, זכויות האדם, לימודים, סוציאליזם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
כינוי: 

בן: 64

תמונה




74,540
הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , כלכלה וצרכנות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למוטי היינריך אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מוטי היינריך ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ