קו ישר

אני כתבתי מספר רב של פעמים נגד האמונה הטפלה שהרגולציה יכולה להציל אותנו מהנזקים של בנקים פושטי רגל. אמרתי הרבה פעמים - הרגולציה הכי טובה היא הרגולציה הטבעית - בנק שכשל צריך לפשוט את הרגל ולהיעלם. ה"הצלה" של הבנקים באמצעות כספי ציבור היא חטא (בזבוז של כסף) ופשע - מנציחה את הבעיות והכשלים במערכת הכלכלית - מנציחה את הרקבון.

התגובה של מרבית האנשים "מהשורה" היא: "אתה קיצוני. התמוטטות הבנקים תהרוס את הכלכלה. חייבים להציל אותם".

כעת התפרסם הספר "לתפוס את השור בקרניו" מאת שיילה בייר, על המשבר הגדול של 2008. שיילה בייר הייתה ראש ה FDIC בארה"ב, ראש הסוכנות הפדראלית לביטוח פקדונות בנקאיים. היא כלכלנית בכירה, שמילאה תפקידים בכירים, ומכירה היטב את המערכת. הנה כמה מהדברים שהיא אומרת.

משבר 2008 הוכיח שהרגולטורים התאמצו להטיל את ההפסדים על כולם מלבד אלה שגרמו להם - מערכת הבנקאות. למשל על משלמי המיסים, והבנקים הקטנים (יש אולי 9000 בנקים קטנים בארה"ב, שמממנים את ה FDIC) , מבלי שלאלה יהיה קול ושיתוף בהחלטות. כול ההצעות של בלייר לדרוש פיטורים של מנהלי בנקים גדולים ("גדולים מכדי ליפול") שנזקקו לכספי הצלה מהממשלה, או הצעות לבטל את הבונוסים שלהם ואת הדיבידנדים לבעלי המניות - הוכשלו על ידי הרגולטורים ( שר האוצר ונגיד הפד). יותר מזה - היה נסיון להטיל את כול ההפסדים על ה FDIC, ולהכריח אותו (כלומר את הבנקים הקטנים והמפקיד הקטן) לשלם את כול האג"חים שהבנקים הגדולים לא יכלו לפרוע. בלייר התנגדה בעקשנות לקבל את הדרישות של שר האוצר וראש הפד.

עוד היא כותבת על הדלת המסתובבת, מנהלים בבנקים הגדולים מקבלים תפקידים בכירים בממשלה, ואח"כ חוזרים למשרות שמנות בבנקים. בעקבות זאת זוכים הבנקים הגדולים ליחס "מיוחד" מצד הרגולטור. היא מציינת במיוחד את סיטיבנק (ושכחה את גולדמן זקס, החבר הטוב של אובמה). ממש בלתי הוגן כלפי הציבור המאמץ שהרגולטורים עשו להציל את הבנקים הגדולים מכול נזק. אחד התוצאות היא שהרקבון (אג"ח זבל) נשאר במערכת ולא "נוקה". למראית עין מאזני הבנקים ניצלו, אבל לאמיתו של דבר, של בהם הרבה בלוף וחובות אבודים שאינם נרשמים כראוי.

היא משווה את המצב למצב ביפאן, שגם שם הממשלה מאפשרת לבנקים להחביא ולטאטא מתחת לשטיח את הריקבון, ובעיקבות כך לא מצליחה יפאן להיחלץ מהמשבר הכלכלי שלה כבר 23 שנה.

יש שמצביעים על כך שמרבית הבנקים השיבו את כספי "ההצלה" לממשלה. שיילה בייר לא קונה את זה. הבנקים קיבלו סובסידיה ענקים מהממשלה בצורה של שיעורי ריבית אפסיים במשק. [מי שנושא במחיר הסובסידיה הזאת הם כול אלה שחסכו כסף - הפנסיונרים למשל. הממשלה שדדה את ההכנסות של החוסכים על ידי הדפסת כסף והורדת הריבית.]

היא גם אומרת שמדהים עד כמה הרגולטורים נמנעים מלנקוט את הצעדים הנחוצים כדי למנוע את המשבר הבא. [אני כמובן לא מאמין שהרגולטורים מסוגלים למנוע משברים]. היא מציעה כמה הצעוד. למשל: 1 לפרק את הבנקים הגדולים מדי ולהביאם לממדים סבירים [אני מתנגד, איש אינו יודע מהו מימד סביר. השוק יקבע. הבנק הגדול יפורק, חלקיו הבריאים יירכשו על ידי אחרים, בתהליך פשיטת רגל רגיל] 2.לדרוש רזרבות בנקאיות יותר גדולות [שיהיה], 3. לחדול מהדלת המסתובבת (רגולטור-מנהל בנק) [ ומאיפה יקחו רגולטורים מנוסים ובעלי ידע בבנקאות?].

גם ההצעות המינוריות של שיילה בייר אינן עומדות כלל על הפרק.

מי שמאמין ברגולציה ממשלתית מאמין באמונות טפלות.

הרגולציה היחידה שעובדת היא הרגולציה של השוק החופשי - מי שכשל מפסיד כספו והולך הביתה, ללא "הצלות" מהקופה הציבורית.

יעקב

מרבית הכלכלנים והפרשנים מאמינים באמונה עיוורת ובלתי מסוייגת ברגולציה של הבנקאות. זו אמונה א-פריורי - דהיינו בגדר דבר שאינו דורש הוכחה, שהוא מובן מאליו. לפי אמונה זו הבנקאים הם אנשים חסרי אחריות ולא חכמים, רודפים בצע, שרק מנסים לקחת את הכסף מהאנשים. הרגולטור (הממשלה), לעומת זאת, הוא האבא הטוב והמיטיב, הוא חכם, ותמיד דורש את טובתנו (טובת המפקידים) - ולכן תמיד צריך רגולטור, כי בלי זה אי אפשר. יש גם חכמים (כמו דן אריאלי ודניאל כהנמן) שגורסים שהאנשים בכלל (כלומר לא רק הבנקאים) הם אי-רציונאליים מטבעם, וגם זו סיבה מדוע דרוש רגולטור שמן הסתם הוא כן רציונאלי וינהל את העניינים כראוי, ויגן על בני תמותה אי רצינאליים מתוצאות מעשייהם.

במשבר האחרון, ב 2008, כולם הודו שהיה כשל של הרגולציה - עובדה - היה משבר. הרגולטור, שאחד מתפקידיו הוא למנוע משברים ופשיטות רגל, נכשל. אבל המסקנה של כולם הייתה שזה היה כשל נקודתי, שדרושה רגולציה יותר טובה, שצריך ללמוד לקחים, לשפר את הרגולציה, ואז יש סיכוי שיימנע המשבר הבא. אותו דבר קורה אחרי כול משבר. איש אינו מעלה על דעתו את האפשרות שאולי הרגולטור בן תמותה גם כן ולא יכול להיות יותר חכם משאר בני אדם, שאולי יש לו אינטרסים זרים משלו, ושאולי יותר טוב בלי רגולציה ריכוזית, כוחנית, אחידה. 

אני אנסה להראות שהמשבר נגרם על ידי הרגולציה הטיפשה, ולא על ידי בנקאים טיפשים. שאלתי, לדוגמה, מישהו: כיצד רגולציה תוכל למנוע משברים בעתיד? הוא ענה עלי ידי דרישה לרזרבות יותר גבוהות, והקפדה על מתן הלוואות איכותיות יותר - כלומר לבעלי יכולת החזר ברורה, עם בטחונות יותר טובים. תשובה טובה.

בואו נעשה תרגיל מחשבה ונדמיין כלכלה חופשית, חסרת רגולציה ממשלתית. קיימים בה הרבה בנקים, הרבה מאד. כול בנקאי אחראי על יציבות הבנק שלו. הבנקאי, כמו כול אדם, עושה עסק לא כדי לגנוב את הכסף ולברוח, אלא כדי להרוויח לאורך זמן. לשם כך הוא צריך לדאוג ליציבות הבנק. זה אומר - הוא צריך להחליט מה גובה הרזרבה שתבטיח את יציבות הבנק, ומה מדיניות ההלואות שימנע אי-החזר והפסדים. כול בנקאי קובע את מדיניות הבנק שלו כמיטב הבנתו ללא תלות באחרים. בנקאים שטועים, שמחזיקים רזברבות קטנות מדי, ונותנים הלואות לא טובות, פושטים את הרגל ונעלמים. כך קורה, שבתהליך ברירה טבעית, הבנקים הזהירים והקפדניים ביותר שורדים ומתרבים. 

במציאות שלנו קיים רגולטור והוא מכתיב רמת רזרבה אחידה, אותה הוא כופה על כולם, וגם מחליט על מדיניות מתן הלוואות.

רמת הרזרבות שהייתה נפוצה בעבר הייתה 15-25%. בשנות האלפיים הרגולטור הוריד את רמת הרזרבות לכ 10% או אפילו פחות. מדוע? כדי להמריץ צמיחה כלכלית, להגדיל את האשראי במשק, למנוע משבר ואבטלה. הרבה סיבות היו לרגולטור, שמירה על יציבות הבנקים לא הייתה אחת מהן. כלומר - הרגולטור פעל מתוך אינטרסים זרים, הרגולטור גרם לרזרבות נמוכות מדי, ולמשבר שבה בגלל זה. ומדוע לא החזיקו הבנקאים רזרבות יותר גדולות ממה שדרש הרגולטור? הרי מותר להם - מדוע לא דאגו הם ליציבות הבנקים למרות הרגולטור? כי השתרש נוהל של בריחה מאחריות. אם יש רגולטור עליון חכם, אנו ננהג לפי הוראותיו, ופטורים מלשבור על הראש כיצד לשמור על יציבות הבנק. אם הבנק יפשוט את הרגל - לא נהיה אשמים - כי הרי פעלנו בהתאם להוראות הרגולטור. בנוסף - בסביבה תחרותית - כשכול הבנקים מחזיקים רזרבות נמוכות (כדרישת הרגולטור) ועושים רווחים יפים, לא יכול מנהל אחד להיות יוצא דופן, להחזיק רזרבות יותר גדולות, ולהרוויח פחות - בעלי מניות הבנק לא יקבלו זאת, הם ידרשו שירוויח כמו כולם, שלא יהיה פראייר. ומה עם הסכנה של פשיטת רגל? הרגולטור ידאג לנו, הוא יציל אותנו, הוא יעביר לנו כספי ציבור. כלומר: הרגולטור הוא שכפה התנהגות לא אחראית על הנקאים.

מסקנה: הרגולציה היא זאת שגורמת למשברים, והיא זאת שמכניסה אותנו למצב שאנו נדרשים "להציל" את הבנקים. וגם - כאשר יש משבר - כולם פושטים את הרגל יחד, כי כולם נהגו לפי אותם כללים של אותו רגולטור מרכזי. בשוק החופשי יש הרבה מאד גורמים (בנקאים) בלתי תלויים, יש פיזור, ויש מגוון גדול של רמות רזרבה, כול בנק כמיטב הבנתו. כול בנקאי מכיר הכי טוב את העסק שלו ואת לקוחותיו, בקהילה שהוא פועל בה, ויכול להחליט הכי טוב על פי המידע הספציפי הרלוונטי. במצב זה - טעות משפיעה מקומית, על גורם אחד מיני רבים, ואינה גוררת כשל כולל. רגולטור, לעומת זאת, נמצא רחוק, למעלה, ואינו יכול לדעת מה מתאים לכול אחד. הוא כופה מדיניות אחידה וריכוזית על כולם, בלי קשר למידע הפרטני הרלוונטי. טעות של רגולטור מפילה את כולם בבת אחת, בגלל הכוח המרוכז שלו.

יש עוד נקודות. כך למשל - הרגולטורים קבעו שאג"חים בעלי דירוג מקסימלי ייחשבו לרזרבה, כלומר לא רק זהב או מזומן. מה פירוש "דירוג גבוה"? הרגולטור הסמיך בזה סוכנויות דירוג "מוכרות" (על ידי הרגולטור) להעניק דירוג. הדירוג הגבוה הוענק, כמובן, לאג"ח ממשלתי. בכך קבע הרגולטור שהבנקים יחזיקו את הרזרבות באג"ח ממשלתי. האינטרס של הרגולטור (הממשלה) היה שהבנקים יממנו פעילות הממשלה על ידי החזקת אג"ח ממשלתי. זה משרת את האינטרס של הממשלה, לאו דווקא של יציבות הבנקים. גם קבע הרגולטור שהבנקים יתנו משכנתא לכול דורש, כדי שכול פועל ישיג בית - כדי לקדם מטרות חברתיות, בלי עמידה על קריטריונים של תשלום ראשון וכושר החזר של הלווה. בכך העדיף הרגולטור אינטרס "חברתי" (או פוליטי פופוליסטי) על פני שיקולים כלכליים והדאגה ליציבות הבנק.

המשבר נגרם, לפיכך, על ידי הקונצפט של הרגולטור הריכוזי, הכופה את המדיניות אחידה על כולם. זה לא כשל נקודתי ומקרי של הרגולטור התורן (גרינספן וברננקה), זה כשל עקרוני. כשל בתפיסה הפילוסופית, אימוץ העקרון של ריכוזיות כפייתית על פני חופש וביזור. הרגולציה מובילה בהכרח, למשברים - כי היא פועלת מאינטרסים פוליטיים, אידיולוגיים (חברתיים) הזרים למטרה של יציבות הבנקים (והבטחת הפקדונות), והיא פועלת לפי עקרון הריכוזיות והכפייה.

יעקב

הכנסת ההיפראקטיבית שלנו מכה שנית. הפעם הם מחייבים מבחנים ורישוי עבור שיפוצניקים.

התערבות לגמרה מיותרת ומזיקה. אפשר היה לחשוב שהמדינה סבלה ממכה של שיפוצניקים גרועים. נהפוך הוא. ענף השיפוצים עובד יפה מאד. אז למה הכנסת תריכה להתערב ולתקן משהו שאינו מקולקל ? למה היא צריכה להתערב בבחירה החופשית של האזרחים, ולמה לא להתיר לאזרחים למסור את השיפוץ למי שהם חפצים?

הרבה תשובות לדבר.

א. הפוליטיקאים וחברי הכנסת אוהבים כוח - הם אוהבים להתערב כדי להפגין כוח ושררה ולרמוס את זכויות האדם של האזרחים. זה מוסיף לאגו שלהם.

ב. הם נקנו על ידי בעלי אינטרסים - הקבלנים "הרשומים" מעוניינים לחסום את התחרות כדי שיוכלו להרוויח יותר על גב הלקוח. אז הקבלנים (הרשומים)  "משחדים" (על ידי תרומות והבטחת תמיכה פוליטית) את חברי הכנסת כדי להגדיל את רווחיהם בעזרת חוקים מיותרים וחסמי תחרות מנהליים.

ג. המנטאליות הסוציאליסטית-ייקית - "צריך להיות סדר", חלילה שיקרה משהו במדינה שאינו רשום ואינו מורשה ואינו מפוקח ומוסדר.

רומסים את זכויות האדם ב"קטנות" - הזכות לחופש העיסוק של מי שרוצה להיות שיפוצניק, והזכות של בעל הבית לשכור שירותיו של מי שהוא חפץ. מזלזלים בזכויות האדם.

התוצאה היא - התייקרות מיותרת לחלוטין של עלויות השיפוצים, לטובת גופים אינטרסנטיים.

יעקב