לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

קו ישר


איך נהיה למדינה העשירה בעולם? המכשול: אופי המשטר הכלכלי-פוליטי ותפיסת העולם הסוציאליסטית, סקטור ציבורי ופוליטי ענק, פעילויות מיותרות ומימון מאות אלפי "אוכלי חינם". הבלוג ידון במבנה חלופי למדינת ישראל: כלכלה חופשית ופרטית. הדרך היחידה לשגשוג.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ¨ֳ©ֳ¸ֳ¥ֳ³ ֳ®ֳ²ֳ¸ֳ«ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

50 שנה ל"מהפכת התרבות" בסין


הנה שרות ל"דור שלא ידע את יוסף": החודש מלאו 50 שנה לתחילתה של "מהפכת התרבות"* בסין (Cultural revolution). זה היה אחד האסונות הגדולים של המאה ה20 - מאה עתירת אסונות. הנה העובדות הבסיסיות: המהפכה התרבותית החלה לאחר כישלון התכנית הקודמת של מאו טסה דונג, מנהיג סין, שקראו לה "הזינוק הגדול קדימה" (The great leap forward)* ונמשכה מ 1958-61. עיקרו של "הזינוק קדימה" היה הלאמה של האדמות לטובת קולקטיבים (קולחוזים). "הזינוק" הזה גרם למשהו בין 15 ל 30 מיליון מתים ברעב. חברים בהנהגת המפלגה הקומוניסטית ניסו לשנות כיוון על מנת לשים קץ לאסון, והטיחו ביקורת במאו. מעמדו של מאו התערער, והוא נדחק לשוליים.

 

כצעד נגד, כדי להשיב לעצמו את הכוח בשלטון, פנה מאו ישירות לנוער, לילדים, תלמידים וסטודנטים וקרא להם (מעל ראשי הנהגת המפלגה) להוקיע ולהרחיק את כול "מתנגדי המשטר", "הבורגנים", או כול אלה שאינם קומוניסטים מספיק טובים (לדבריו). כמובן, אצל הקומוניסטים, האשם בכשלונות לעולם לא טמון בשיטה הבלתי אפשרית שהם מנסים לכפות, ובמנהיג הבלתי מציאותי, תאב הכוח. לעולם האשמים הם "מתנגדי המשטר", ו"מתנגדי העם", "מתנגדי הקידמה", ה"ריאקציונרים", ו"משרתי האימפריאליזם"*. אז התלמידים והסטודנטים שקראו לעצמם "המשמרות האדומים"* לקחו את החוק לידיים והחלו להשתולל. הם תפסו כול מי שבא להם, מורים, פרופסורים, אנשי מקצועות חופשיים, חברי המפלגה, וסתם עוברי אורך, האשימו אותם ב"בגידה",  הוקיעו אותם, היכו ועינו, השפילו אותם, והרגו רבים מהם, חופשי, חופשי. מאו הורה לצעירים לעקור את ארבע הגישות ה"ישנות"*: רעיונות ישנים, תרבות ישנה, חשיבה ישנה, הרגלים ומנהגים ישנים. אצל הקומוניסטים - הכול "חדש", "מתקדם" "עתיד". כול מה שישן (לדעתם) הוא un-mentsh -פסול וראוי להשמדה. בקיצור: מאו הסית, והצעירים הניפו את הספר האדום שלו ורצחו והשמידו את מעמד הביניים, בעלי המקצוע, האינטלקטואלים, ולמעשה - כול מי שבא להם, בצורה שרירותית לחלוטין וללא שום הגיון. השתוללות לשמה. בשם "הקידמה". מספר הקורבנות - עשרות או מאות מיליונים, מספר הנרצחים - לא ידוע בדיוק - מעריכים שבין חצי מיליון ל 20 מיליון...


מאו והספר האדום



שער של ספר המספר את סיפור מהפכת התרבות.

 

הצבא, תחת פיקודו של לין פיאו - מקורב של מאו (שאת תמיכתו מאו הבטיח לעצמו מראש) עמד מנגד והניח להם להשתולל. הבלגן נמשך 10 שנים תמימות, עד שמתו, בזה אחר זה, צ'ו אן לאי, לין פיאו (מקורבי מאו) ומאו עצמו, ב 1976. רק אחרי מות מאו, שם המנהיג הבא קץ לשיגעון, והשליך לכלא את תומכי מאו שבהנהגה - "כנופיית הארבעה"* בראשות אלמנתו של מאו.


 


בתמונות: "סטודנטים" (המשמרות האדומים) משפילים פרופסורים ואנשי המקצועות החופשיים.

 

הנה, לדוגמה, סיפורו של שן שוקסיאנג, מורה בדימוס, מבייג'ינג, בן 72.  באוגוסט 66' תפסו המשמרות האדומים את אביו ואימו של שן, שהיו פועלים פשוטים, השפילו אותם והיכו אותם קשות. האב מת מהמכות, האם הצליחה להמלט. איש לא הסביר לשן שוקסיאנג, עד היום מדוע נטפלו לאביו, ומה קרה לגופתו שלא הוחזרה למשפחה, ומי היו האחראים. איש לא ניסה, עד היום, לזהות את התוקפים וקבל הסבר למעשיהם. ויש עוד סיפורים רבים...

 

שלטונות סין הנוכחיים (המשך ישיר למשטר ההוא) הוקיעו את מהפכת התרבות בצורה חד משמעית, בשנת 1981, ואמרו שהייתה אחראית ל"פגיעה חמורה במהפכה, ולאבדות הכי גדולות מאז המהפכה ב 1949". אבל - השלטונות מסרבים לחקור את מהפכת התרבות, את האירועים המדויקים, את האחראים, את המספרים והזהות של הנפגעים. מסך של שתיקה והשתקה הונהג בסין לגבי הקטע ההיסטורי הזה. מנהיגי המפלגה הקומוניסטית חוששים, בצדק, שהדימוי של המפלגה עלול להיפגע. המפלגה חשובה מהאמת ההיסטורית ומהסבל של מיליוני קורבנות. השקר, העיוות של ההיסטוריה נמשכים. הם היו מאז ומתמיד עיקרון הבסיס של כול משטר קומוניסטי.

 

באשר לקומוניסטים הרבים בארצות המערב ("האידיוטים המועילים" לפי הגדרה של לנין) - הם חשבו שמאו עשה דבר נהדר... קידמה, עתיד, מחר....

 

היו אלה שתי מילים על אחד האסונות הגדולים של המאה ה 20, במלאות 50 שנה.

 

יעקב

 

* הערת שוליים: שימו לב לסיסמאות, שמות ומונחים: בזה הקומוניסטים חזקים מאד: "קידמה", "עתיד", "מחר", "הזינוק קדימה", "המהפכה התרבותית"... הניגוד בין התעמולה, השמות המפוצצים, והמציאות של העוני, הדיכוי והרצח לא יכול להיות גדול יותר.

יעקב

 

 

נכתב על ידי , 19/5/2016 22:06   בקטגוריות היסטוריה, השמאל הראדיקלי, טירוף מערכות, סוציאליזם, סין  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ונצואלה - פנינת הכתר של הסוציאליסם


וונצואלה מתפרקת לחלוטין, ובמהירות. הכלכלה קורסת, האלימות גואה.

הנשיא מדורו הכריז על משטר חרום ל 60 יום, שפירושו סמכויות בלתי מוגבלות לכוחות הבטחון, והשעיה של זכויות האדם. האופוזיציה מפגינה ברחובות ומתעמתת עם המשטרה והצבא. טנקים מפטרלים ברחובות, 4 נהרגו, 1200 נעצרו. שודדים עוצרים משאיות בדרכים ומחפשים בהן מזון. סופו של המשטר והנשיא מדורו קרוב, כי, מן הסתם, הוא לא הצליח לארגן ולשכלל מנגנוני ביטחון רצחניים כמו אלה שהחזיקו את שליטי רוסיה בשלטון 70 שנה או שליטי קובה וצפון קוריאה תקופה דומה. אני מניח שאין לו את הכישורים המיוחדים בתחום אירגון כוחות ביטחון רצחניים שהיו ללנין או לקאסטרו.

 

מדורו משתמש, כמובן, בכול השקרים והסיסמאות הרגילות שבספר הלימוד הסוציאליסטי: מתנגדיו הם, לדבריו, סוכני ה CIA והקאפיטליזם העולמי וכול כשלונות הסוציאליסם בוונצואלה נובעים מהמלחמה שהעשירים, בתמיכת ה CIA, הכריזו על ה"משטר המתקדם של העם".

 

הנה תקרית אופיינית: מבשלת הבירה הגדולה, שמספקת כ 80% מהבירה, נסגרה, בגלל היעדר שעורה, שממנה עושים בירה. אין לוונצואלה את המטבע הזר הנחוץ לקניית שעורה. מדורו האשים מייד את בעל המבשלה, המיליארדר לורנצו מנדוסה, שהוא מחבל בכוונה במשטר הסוציאליסטי, שהוא סוכן של ה CIA והאימפריאליזם העולמי, ושהממשלה תשתלט על המפעלים, ותדאג לייצר בעצמה את הבירה. מדורו לא סיפר בנאומו כיצד הממשלה תייצר בירה ללא שעורה... הוא גם איים שישליך את המיליארדר החבלן לכלא. מדורו סתם פטפטן, תחת מנהיג כמו לנין או קאסטרו, המיליארדר המסכן היה מזמן "נעלם" (נרצח), או נידון למוות על ידי "בית דין עממי", ואחרי זה כול שאר המפעלים היו ננטשים וכול שאר התעשיינים בורחים מהמדינה כהרף עין (מי שיכול וזריז מספיק).

 

יגידו הסוציאליסטים החברתיים המערביים, הרגילים: מדורו וצ'אבס הם לא דוגמה לסוציאליזם "אמיתי". וכי חסרים קוקואים המשתלטים על מדינה בעולם השלישי ? ולא היא: צ'אבס היה חביבם של כול מנהיגים סוציאליסטים בעולם המערבי המפותח והנאור.

90

צ'אבס ואובמה נפגשו בוועידת הפיסגה של האמריקות בטרינידאד, ב 2009. בשנה זו, 2016, הנשיא אובמה גם עשה עלייה לרגל לקובה, כדי להוקיר את הדיקטטרוה הסוציאליסטית הרצחנית של האחים קאסטרו השלטת שם מאז 1959.

 

האתר "סאלון" בארה"ב פרסם בשנת 2013 מאמר המשבח את ה"פלא הכלכלי" שצ'אבס חולל, עלייה בתוצר הלאומי, ירידה בעוני. זה התבסס כנראה על סטטיסטיקות שקר - עוד אחד ממאפייני המשטרים הסוציאליסטיים: אם המציאות אינה משתפת פעולה ואינה מתנהגת לפי החזון הסוציאליסטי הנעלה, הם "מתקנים" את המציאות באמצעות שקרים. יש עוד נקודה: אם אתה משתלט על כול הרכוש במדינה (שודד או "מלאים" אותו) ומדפיס כסף בסיטונות אפשרית עלייה זמנית ולמראית עיין של הרווחה. מה שבטוח: המצב הכלכלי של השליטים הסוציאליסטיים-חברתיים ומקורביהם משתפר פלאים, ללא ספק. עלייה כזו נגמרת תוך זמן קצר, כמו שקורה בוונצואלה וקרה בכול המדינות הסוציאליסטיות. זהו מותה של אומה, שהייתה פעם העשירה והמשגשגת בדרום אמריקה, בזכות הנפט.

 

ובכול זאת, מנהיגים רבים במערב, כמו ברני סנדרס בארה"ב וג'רמי קורבין - מנהיג הלייבור בבריטניה וראש האופוזיציה, ששיבחו את צ'אבס בעבר, מציעים ברצינות לתושבי מדינותיהם (ארה"ב ובריטניה) ליישם את השיטה הסוציאליסטית.

 

יעקב

 

 

 

 

 

 

 

 

נכתב על ידי , 19/5/2016 14:07   בקטגוריות זכויות האדם, טירוף מערכות, סוציאליזם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



טראמפ והבאג הדמוקרטי


דונלד טראמפ הוא המועמד הרפובליקני לנשיאות בארה"ב. 

 

היה כשלון גדול בעיתונות ובתקשורת בדיווח על התופעה.

מובן מאליו שכול הפרשנים בתקשורת מזועזעים, פה אחד, כי כולם עשויים מאותו חומר אידאולוגי "ליברלי" (שם יותר עדין ל"שמאלני"). ה"מגוונות" (diversity) האופנתית כול כך (בתחום צבע העור) נעדרת לחלוטין (בתחום הרעיונות) במקצועות התקשורת (ובהרבה תחומים אחרים - כמו האקדמיה). כבר אזלו מילות הגנאי באמתחתם של העיתונאים, בכול כבר השתמשו (כלפי טראמפ): גזען, פאשיסט, דמאגוג, קיצוני, ימני ומה לא. איש מהפרשנים גם לא האמין ולא חזה שטראמפ ייבחר למועמד. הוא יותר מדי בלתי-תקין פוליטית.

 

בבועה של התקינות-הפוליטית השמאלנית שבה הם חיים, איש כמו טראמפ היה צריך להיות מועמד להוצאה להורג, לא לנשיאות. הם מזועזעים עד עומק נשמתם מהתופעה הזו, מהכפירה בתקינות- הפוליטית-השמאלית שטראמפ מרשה לעצמו להביע בפומבי ובקולי קולות. הם גם לגמרה מופתעים. איש מהעיתונאים והפרשנים הפוליטיים לא חזה את עלייתו של טראמפ. כולם חשבו שהוא בדיחה וכתבו שהדיווח עליו מקומו במדורי הבידור, שהוא ייכשל בלשונו, יישגה, יהרוס את עצמו ויעלם. כולם ניבאו נבואות מהבטן, על פי נטייתם האידאולוגית (כרגיל), ונכשלו לחלוטין בהבחנה של המציאות סביבם. הם נכשלו גם בתפקיד הבסיסי שהם אמורים למלא בחברה: להביא מידע נכון לציבור.

 

העיתונאי ג'ים רוטנברג בניו יורק טיימס (האבא של התקינות הפוליטית), מפרט את כשלי התקשורת עד כה בכיסוי המירוץ הזה, אבל עיוור לסיבה האמיתית לכשלון: ההטיה האידאולוגית של אנשי התקשורת. כולם עשויים מקשה אחת, כולם חושבים אותו דבר. כולם עיוורים מפני שהאידאולוגיה שלהם מסננת את המציאות. כולם מדווחים דיווח של עדר - את הדעה הרווחת בקרב עמיתיהם - כאילו זו המציאות, איש מהם לא מעלה בדעתו להסתכל בעיניו שלו ולראות בעצמו מה קורה.

 

התקשורת נכשלה בהבנת טיבו האמיתי של טראמפ. טראמפ הוא חריף שכל יותר מכול העיתונאים ביחד, בזה הם לא הבחינו. טראמפ קלט את רחשי הלב של הציבור (שהם שונים מאלו של העיתונאים) - והם לא הבחינו בכך. מעל לכול: טראמפ הוא ליצן, ליצן גדול. גם בזה הם לא הבחינו. הבחירות אינן משחק אינטלקטואלי ברעיונות, בו נבחר האיש החכם והמעמיק ביותר, בעל הרעיונות הנשגבים. הבחירות הן קירקס, ובקרקס, הליצן הוא המלך.  הבחירות הן משחק, והשחקן הכי טוב זוכה. 

נתון נוסף: דונלד טראמפ מימן את כול מערכת הבחירות שלו, עד כה, מכיסו הפרטי, והוציא הרבה פחות מכול מתחריו בשתי המפלגות. 

 

בטוח שהבחירות של השנה, בארה"ב עוד יספקו לנו הרבה הזדמנויות לכתוב על טראמפ. אומר כעת רק זאת: טאראמפ איננו שמרן, וגם לא ליברטאני וכנראה גם לא אדם ישר. אינני יכול להתלהב ממנו (בלשון המעטה). אבל על יריבתו הצפויה בבחירות הכלליות - הילרי קלינטון - איני יכול אלא לאמור מילה אחת: היא בלתי נסבלת. יהיה מעניין.

 

יעקב

 

 

נכתב על ידי , 5/5/2016 15:53   בקטגוריות דמוקרטיה, טירוף מערכות, עיתונות ותקשורת, פוליטיקה בארה"ב, קירקס  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



המונופול השערורייתי של בנק ישראל


שמעו סיפור אמיתי. באחד הימים האחרונים התקשרה פקידה מחברת אשראי, במסגרת מסע קידום מכירות, והציעה לי הלוואה בתנאים אלה: עד 50 אלף ש"ח, לתקופה של עד 5 שנים, להחזיר בהחזר חודשי של 968 שקל לחודש, שהם, בסיכומו של דבר - להחזיר 58,008 ש"ח. הריבית הגלומה בהלוואה זו היא כ 6.2%. זו ממש מציאה! אותה הלוואה בבנק רגיל נושאת ריבית של 9% והחזר חודשי של 997 ש"ח.


זה שוד בצהרי היום, זו ריבית שערורייתית, ריבית נשך. אתם יודעים כמה ריבית משלמים הבנקים למפקידים על פקדונות שקליים? בערך אפס. ליתר דיוק: אפס בריבוע. אם תפקיד 50 אלף שקל בבנק לחמש שנים תקבל בסוף חזרה בערך 50 אלף ש"ח. אולי תקבל 50 אלף ועוד 10 ש"ח ריבית....


חברות כרטיסי האשראי אינם בנקים. אבל הן נמצאות בבעלות מלאה של הבנקים. הריבית בבנקים גבוהה יותר. הבעיה אינה בחברת כרטיסי האשראי אלא במערכת הבנקאות, קרי בבנק ישראל.


הנקודה שאני רוצה להדגיש זה ההפרש בין ריבית החובה וריבית הזכות ( spread בלע"ז).


במדינה נורמלית, בה יש תחרות בין הבנקים, יש תמיד הפרש נורמלי של בין 1-2% בין ריבית הזכות (אותה מקבל אדם שמפקיד כסף בבנק) לבין ריבית החובה (אותה משלם אדם שלוקח הלוואה בבנק). הבנק הוא בעצם מתווך - מתווך בין אנשים שיש להם עודף כסף לזמן מה ומפקידים אותו בבנק, לבין אנשים שזקוקים להלוואות, ורוצים להשתמש בינתיים בעודף זה. בתור מתווך ומפגיש בין שני סוגי האנשים, כלומר בתור נותן שרות, "מגיע" לבנק להרוויח אותו הפרש בריבית - שבאופן נורמלי מסתובב סביב 2%.


זה קורה במדינה נורמלית, בה יש בנקים פרטיים ותחרות בין בנקים רבים.


אצלנו זה לא קיים. אצלנו אין בנקים, אלא "כאילו בנקים". הבנקים אינם אלא אירגונים של פקידים הפועלים תחת ניהול ומרות בנק ישראל. בנק ישראל מנהל את מערכת הבנקאות ביד רמה. ה"מערכת" מורכבת ממספר זעיר של בנקים ("כאילו"בנקים) וכדי להקל על שליטתו לא מאפשר בנק ישראל הקמה והפעלה של בנקים נוספים, חדשים. הוא לא מאפשר לבנקים זרים לפעול בארץ. הוא לא מאפשר תחרות חופשית בין ה"בנקים" המעטים הקיימים בארץ. בנק ישראל מנהל את הבנקאות ברגולציה קשיחה עד הפרט האחרון. הדבר היחידי בו הבנקים מתחרים ביניהם הוא רוחב החיוך (המלאכותי והמאולץ) של הפקידות בבנק. בשום פרט אחר אין תחרות בין הבנקים, הרגולציה מפורטת, ומקיפה את כול הנושאים המהותיים. אין שום חופש עסקי לבנקים, הכול מנוהל ונכפה על ידי בנק ישראל, בצורה אחידה, בירוקרטית, מחניקה.


בחסות המערכת הזאת שודדים את האזרח, כול יום ביד רמה. המפקידים מקבלים אפס ריבית בבנק. זה פוגע בייחוד באנשים מבוגרים (כמוני) שחסכונותיהם נשחקים ונושאים תשואות נמוכות מאד עד שליליות. לעומת זאת - מי שנזקק להלוואה, כולל יזמים או בעלי עסקים, משלמים ריביות ענקיות. (הריבית על אוברדראפט או משיכת יתר בכרטיסי האשראי היא לא 6.1% אלא 13.5%). הבנקים הפכו למסחטה של כסף מהציבור - זו התוצאה של המדיניות של בנק ישראל, זה נוח לו. זה תואם את השקפת העולם ה"חברתית" לפיה בעלי עסקים (ובייחוד בנקאים) הם רשעים, לפי הגדרה, ורק פקידי בנק ישראל הם מלאכים טהורים, שיודעים יותר טוב מה טוב לכולם, ויש להם הסמכות החוקית והמוסרית לכפות את דעתם עלינו. אם יתנו חופש לבנקאים, חו"ח, ימצצו הבנקאים (הטייקונים) הרשעים את דמנו - ככה מאמינים מרבית האזרחים, שחונכו על ברכי האידאולוגיה המרקסיסטית. רק בנק ישראל מצילנו מידם, רחמנא ליצלן.

 

בינתיים, מי שמוצץ את דמנו, באופו שיטתי ומתמיד, מאז קום המדינה - זה בנק ישראל, הכופה עלינו ריביות מטורפות. אפשר להתווכח אם זה נעשה מתוך רשעות או מתוך טיפשות, או מתוך אידאולוגיה - זה לא משנה - התוצאה הסופית - אותו דבר. אבל בנק ישראל מתהדר בטוהר מוסרי (כביכול), של גוף ציבורי העובד, לכאורה, "לטובת הכלל". וה"חברתיים" לא מאמינים שייתכן ש"גוף ציבורי" (להבדיל מטייקון) הוא רשע או טיפש, או פשוט בלתי כשיר לניהול מערכות מסובכות. האמת היא שאף אחד לא יכול לנהל מלמעלה מערכות כאלה גדולות ומסובכות. כשמתעקשים בכול זאת לנהל את מערכת הבנקאות בצורה ריכוזית ודיקטטורית, על ידי בנק ישראל - זה מה שיוצא: מערכת הפוגעת עמוקות בציבור (הן בחוסכים והן בזקוקים להלוואות).


לפני כמה חודשים הייתה סיסמא פופולרית ואופנתית: המלחמה  ב"ריכוזיות". הריכוזיות הייתה אבי אבות הטומאה כביכול. 

בנק ישראל הוא אבא של כול הריכוזיות. הוא ריכוזיות בריבוע. אבל אצלנו מאמינים שריכוזיות של גוף ציבורי זה טוב ורצוי. במקום להילחם בריכוזיות הציבורית והמונופולים בחסות הממשלה - נלחמים בריכוזיות דמיונית של ה"טייקונים" כביכול.


יעקב


 

נכתב על ידי , 29/12/2015 13:53   בקטגוריות בנקים, טירוף מערכות, כלכלה, סוציאליזם, רגולציה מיותרת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הפרטת הדואר, בבריטניה


ממשלת בריטניה החלה בתהליך הפרטת הדואר שלה בשנת 2013, וכעת החליטה להשלים את התהליך ולמכור את שארית מניותיה בחברה. אחרי שהממשלה מכרה כ 70% מאחזקותיה ב 2013, תמורת כ 2 מיליארד שטרלינג, היא מכרה עוד כ 14% ביוני השנה תמורת 3/4 מיליארד שטרלינג.


בהפרטה, שהתרחשה באוקטובר 2013, נקבע שווי החברה (דואר) בכ 3.3 מיליארד סטרלינג, ו 150,000 עובדיה קיבלו בתהליך מניות בחברה.



 


ביקורת הוטחה כלפי הממשלה שהיא פראיירית ולא השיגה מחיר טוב עבור הנכס. הדבר קורה תמיד, אחרי כול הפרטה. תמיד הממשלה פראיירית ולא יודעת לעשות עסקים טובים. עוד יותר היא לא יודעת לנהל עסקים שבבעלותה, ולהפיק רווחים מעסקים, שפתאום, אחרי ההפרטה, מתחילים להרוויח הרבה.


Israel Post.svg


 


 ()


 


על הבעיות בדואר ישראל ניתן לקרוא שלל כתבות כאן. הנה מדגם: "בלגן בדואר יראל, סלולרי נעלם והדרכון עוכב", "תקלה בדואר - לא ניתן לקבל שירות בסניפים",  "ככה נראה סניף דואר - צפיפות בלתי נסבלת", וכו' וכו' וכו'. הבעיות בדואר הן הבעיות הרגילות של כול החברות הממשלתיות: גרעונות עתק, עבודה לא יעילה, שרות לקוי, בעיות עם 7000 העובדים ווועדיהם וכו'.


 


אין שום סיבה שהממשלה תתעסק בהעברת דברי דואר. ממש שום סיבה, גם לא לפי האידאולוגיה הכי סוציאליסטית-חברתית-מתקדמת שאפשר להעלות על הדעת. אם מישהו זקוק לשירות העברת מכתבים וחבילות - זבש"ו. (לא יהיה מוגזם לנחש כי אולי 90% מהשרותים של הדואר ניתנים לחברות מסחריות). שיטפל בבעיה כמיטב יכולתו. אין שום ספק שלא אלמן ישראל, ואין מה לדאוג - הדואר יגיע ליעדיו מהר יותר, בטוח יותר, ואף זול יותר, באמצעות מספר רב של חברות שיתחרו ביניהן על מתן השירות תמורת כסף.


 


בשביל מה הממשלה והציבור צריכים את הצרה הזו? חסר צרות במדינת ישראל? זו צרה אחת שניתן לפתור אותה די בקלות, כפי שהראתה ממשלת בריטניה. צריך כמובן לבטל חוקים מיושנים ואבסורדיים (ושאינם ניתנים לאכיפה) המעניקים לדואר מונופול בתחום זה או אחר. אלא, שכמו בכל התחומים, שוב מוכח חוסר יכולתה של הממשלה (כול ממשלה) לתפקד. נסיונות ההפרטה החלו עוד מימי השר מודעי ז"ל בשנת 1979-80, אבל עד היום לא צלחו בגלל מאבקים פוליטיים, אידאולוגיים ומשפטיים (כמובן... הבג"צ, אי אפשר בלי מנכ"ל המדינה - הבג"צ).


נקווה שממשלתנו תלך בדרכה של בריטניה ובכול זאת תפריט את הדואר, במהרה בימינו, אמן סלע.

 

תוספת 2.11.2015: הנה עוד כתבה טריה על חבילות שתקועות בדואר ולא מגיעות לאנשים - לדברי הדואר - בגלל איטיות העבודה של אנשי המכס.


יעקב

נכתב על ידי , 13/10/2015 14:30   בקטגוריות דמוקרטיה, טירוף מערכות, כלכלה, ניוון  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תקינות פוליטית והאמת


נכתב על ידי , 29/6/2015 10:29   בקטגוריות דמוקרטיה, היסטוריה, השכלה, טירוף מערכות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



השטן במוסקבה והשלומיאלים המושחתים בירושלים


תחת הכותרת "השטן ממוסקבה" (שם של ספר), כותב גיא רולניק (עורך דה-מרקר) כתבת קינה ותוכחה אורכה על השחיתות והאטימות של "כל חלקי החברה הישראלית" כביכול, על הנורמות המקולקלות בישראל שהולידו מבול של חקירות והרשעות על מקרי שחיתות של נבחרי ציבור.

 

בקולמוס קליל ורהוט מגולל רולניק את הסיפורים על הגאידמקים (ארקדי גאידמק), "אולמרטים, דנקנרים, טייקונים, אנשי המעטפות, גיבורי הנדל"ן, וכוכבי ההון-שילטון-עיתון". האנשים האלה (שחלקם צברים, לא כמו גאידמק), "השתלטו על חברות, תרמו מאות מיליונים, קנו עיתונאים, התחברו לפוליטיקאים, וכמה מהם קינחו בפשיטת רגל רעשנית." ממשיך רולניק:

 

וכן, מכיוון שהם היו משלנו, עם חיבורים עמוקים ונאמנויות ותיקות של עשרות שנים בתוך הממסד הישראלי - לפוליטיקה, לעיתונות ולאקדמיה - הם ידעו להשתמש בכסף ציבורי ובכספי פנסיות מקומיות, במונופולים לגיטימיים, בהטבות מהמדינה בהרבה יותר כישרון ואלגנטיות ממנו [מגידמאק]. ולראיה: בעוד שהוא יושב במוסקבה, מושפל ורחוק, הם עדיין מקבלים זמן מסך ואינצ׳ים בעיתונים של החברים הטובים שלהם מהימים העליזים.

 

השטן החדש, הוא, (בנוסף לקודמים, לא במקומם...) אביגדור ליברמן הרוסי, וכול הנחקרים בשחיתות ממפלגתו. אומר רולניק:

 

כמו בסיפור גאידמק, כמו עם הדנקנרים, האולמרטים, ההירשזונים או אנשי פורום החווה של משפחת שרון, אלה אינן תופעות ייחודיות ואין להן שום קשר למפלגה מסוימת או למקורותיה: זאת רק המראה שבה נשקף כל אחד מאתנו מקטן ועד גדול, מהימין ועד השמאל....

"ישראל ביתנו, כמו גאידמק, כמו אותו אוליגרך, לא המציאה כלום ולא הביאה כלום. זאת אינה פרשת ישראל ביתנו: זהו פרצופם של הפוליטיקה הישראלית ושל המגזר הציבורי הישראלי. מה שמפא״י עשתה במשך עשרות שנים, מה שהליכוד עשה בשנים שבהן היה בשלטון - הם עשו, לכאורה, בשנים האחרונות. " (הדגשה שלי) ממשיך רולניק:


ברוב חלקי המגזר הציבורי, המעסיק יותר ממיליון איש, טבועה עמוק תרבות מינויים וקידומי המקורבים. היא כל כך מושרשת עד שהיא נתפשת כמובנית מאליה. בחלק מהגופים, בעיקר בעיריות, במונופולים וברשויות גדולות, מקובל לחלוטין שיש חמולות משפחתיות או מקורבות למפלגה מסוימת, שמנהלות את הגיוסים והקידומים בארגון.

קידום או גיוס בני משפחה או סתם חברים וסידורי עבודה לקרובי משפחה של אנשים עשירים ומשפיעים לא דוקרים את העין כמו מעטפה או צ׳ק. הרבה יותר קשה לזהות אותם, אבל הם אינם שונים ערכית, אתית ומהותית: הפקיד מחליט לפי שיקול אישי ולא ענייני. טובת ההנאה בגיוס ובקידום של מקורבים יכולה לעלות למשלם המסים מיליונים רבים - לא פחות, לעתים הרבה יותר, מ״קיקבק״ שעובר למאכער שמארגן כספים לעמותה מקורבת.


רולניק מספר גם על בנימין בן אליעזר (יו"ר מפלגת העבודה, בעבר), שחוץ מהכספים שקיבל לכיסו שלא כדין לכאורה (יש המלצה להעמידו לדין), סידר ג'ובים  בחברת החשמל למקורביו, שלא על פי "כישורים".

רולניק:

"אין נושא גדול וחשוב יותר מאשר איכות הממשלה והמגזר הציבורי, יושרתם ומקצועיותם. אין מקצועיות בלי יושרה ואין יושרה בלי מקצועיות. המדד החשוב ביותר לאיכות הממשלה הוא הדרך שבה מתבצעים המינויים ומתקבלות ההחלטות: האם הם על בסיס ענייני, לגופו של נושא, על פי הכישרון - או שיש אינטרסים זרים המדריכים את הפוליטיקאי או משרת הציבור? "


ומה המסקנות של רולניק, מה הלקח וההמלצות לתיקון?

 

הנחת העבודה של הימין הכלכלי היא שמגזר ציבורי תמיד ישרת בעיקר את עצמו - את הפוליטיקאים והפקידים.  [ נכון מאד! אפילו רולניק קולט את זה!] 

ממשיך רולניק: זאת הנחה שאי אפשר לקבל  [כלומר – נמשיך להאמין באוטופיות, לא נסכים לראות את המציאות], משום שגם הכלכלנים הימניים ביותר מבינים שהמגזר הציבורי הוא היחיד שיכול לספק מוצרים ושירותים ציבוריים כמו צבא, משטרה וחינוך. 

 

מה שייך "צבא משטרה וחינוך" לכאן? נכון – המדינה צריכה לתת בטחון והגנה לאדם (צבא, משטרה, חוקים ומערכת משפט) – את זה לא יכולים לארגן אחרת. (על החינוך אפשר להתווכח). אבל אין זה אומר שהמדינה צריכה לעשות מיליון דברים נוספים שהיא עושה – נמלים, תחבורה, חשמל, מטוסים (התע"א) חברות ממשלתיות, בריאות, רגולציות בלי סוף של כול תחום פעולה בחברה, ועוד, ועוד.

כולם (כולל רולניק) רואים בדמיונם בממשלה (או במגזר הציבורי) משהו כמו אלוהים. לפי השקפתם הממשלה היא האבא הגדול שלנו, היא כול יכולה – (כול פגם היא תתקן, כול בעיה – תפתור) היא יודעת הכול והיא סופר חכמה, עושה הכול בחוכמה, ביושר, ובטוב לב, למען טובת כולם. זאת טעות. זאת אידיאליזציה, זאת אוטופיה. אין ממשלה כזו. הממשלה אינה האלוהים. הממשלה היא בסך הכול חבורה של פוליטיקאים שלומיאלים ומושחתים, שפועלים, קודם כול למען האינטרסים האישיים של עצמם. אין ממשלה אחרת, לא יכולה להיות ממשלה אחרת. הממשלה והמגזר הציבורי הם הגוף המושחת מהיסוד שהיטיב לתאר רולניק במאמרו. לא יכול להיות אחרת. זאת המציאות, להבדיל מפנטזיות ומאוויים. רולניק עצמו אומר זאת:

 

"לכן הגיע הזמן להבין שהפוליטיקאים, הישנים והחדשים, מהשמאל ומהימין, מהמרכז ומהשוליים הם האחרונים שיסמנו כיוון חדש." ... נכון! אבל אין פוליטיקאים אחרים. לא יכולים להיות אחרים. זה מה יש.


ולבסוף – הוא פונה בתוכחה כללית, ומאשים "אותנו" – דהיינו את כולנו, את "החברה הישראלית". הסיפור הזה של  "כולנו אשמים" – זה מתכון בדוק להתחמק ממסקנות, מאחריות ומשינוי. הטפות מוסר מעורפלות וריקנית נוסח "תסתכלו במראה" לא מובילות לשום מקום.

 

הממשלה מורכבת, בהכרח, ממושחתים ושלומיאלים שרודפים אינטרסים אישיים. לא יכול להיות אחרת. המסקנה יכולה להיות רק אחת: הממשלה אינה מסוגלת לבצע את כול מה שאנו היינו רוצים שתעשה. עלינו להכיר במגבלות, לתת חופש מרבי  לאנשים לפעול ללא תלות או סייגים מצד הממשלה. עלינו להגביל את תחומי הפעילות הממשלתית למינימום ההכרחי – ביטחון, משטרה, בתי משפט, חוקים.

הדבר לא מתיישב עם האידיאולוגיה של רולניק (ומרבית האנשים בישראל), והם ממשיכים לחלום על אוטופיה, על אבא טוב ומיטיב, למעלה, בממשלה, שייקח אותנו ביד, ויכוון את חיינו, יספק את צרכינו, ויפטור אותנו מאחריות, ממאמץ ומסכנות הקיום. הם ממשיכים לחיות בעולם של חלומות לא מציאותיים.

יעקב

נכתב על ידי , 26/1/2015 15:21   בקטגוריות דמוקרטיה, טירוף מערכות, משטר, סוציאליזם  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של יעקב ב-4/2/2015 00:40
 



וועדת גרמן: איך מתחמקים מלנהל את מערכת הבריאות באמצעות וועדה


מערכות ציבוריות-ממשלתיות קשה לנהל – כמעט בלתי אפשרי. מערכות אלה שייכות ל"כולנו" כלומר, לא שייכות לאף אחד. אין "בעל בית" ברור וסמכותי היכול לנהל את המערכת בצורה טובה ויעילה. גרומים רבים בוחשים לכאן ולכאן, יש חוסר בהירות ומריבות על סמכויות, כולם נלחמים נגד כולם, והמערכת לא מתנהלת כלל, כלומר מתנהלת בצורה מקרית וכושלת ולרוב גם מושחתת, מבזבזת כסף רב, מבלי להשיג מטרות חשובות ולספק שירותים דרושים . כולנו מכירים את המערכות האלה – למשל: מערכת החינוך, הנמלים, הרכבות, חברת החשמל, רשות השידור או, במיוחד, מערכת הבריאות.

 

הדברים נאמרים אגב מערכת הבריאות הציבורית ודו"ח וועדת גרמן, אשר כונסה לפני כשנה וחצי והגישה כעת את הדו"ח שלה. יעל גרמן נכנסה לתפקיד שרת הבריאות לפני כשנה וחצי, אך במקום לנהל את מערכת הבריאות היא כינסה וועדה.

ההיגיון מחייב ששר חדש, אשר אינו מכיר כלל את מערכת הבריאות, חייב להקדיש אולי חודש ללימוד אינטנסיבי ויסודי של המערכת, בעזרת מנכ"ל מומחה בתחום, ועוד שנים או שלושה יועצים מנוסים, מנהלי בתי חולים או מנכ"לים לשעבר של משרד הבריאות (כולם גם רופאים). אחרי לימוד כזה ניגשים לביצוע. אם צריך עוד תקציבים – דורשים אותם מהאוצר ומראש הממשלה, מעבירים את ההחלטות הדרושות בממשלה, משנים נהלים או תקנות, מעבירים חקיקה, אם צריך,  בקיצור: מנהלים את המערכת.

 

לא ככה מתנהלת מערכת ציבורית-פוליטית. המערכת הזו, בראשות יעל גרמן, ממנה וועדה רבתי, בת 15 חברים, רובם עורכי דין וכלכלנים שאינם מכירים את מערכת הבריאות ואין להם מושג ירוק בנושא. הוועדה יושבת במשך יותר משנה, מקיימת יותר מ 100 ישיבות, שומעת יותר מ 100 עדים (כולל מנהלים במערכת הבריאות המושבתים מעבודתם לצורך מתן העדות). אח"כ הוועדה עוד עמלה חצי שנה ברישום וניסוח המסקנות הגורליות שלה, ולבסוף מפרסמת דו"ח עב כרס, שאיש אינו קורא. פרסום הדו"ח מתרחש יום אחרי שהממשלה התפטרה ושרת הבריאות עזבה את התפקיד. לו לא התפטרה הממשלה, בוודאי היו מתעכבים בניסוח המפורט של מסקנות הוועדה עוד חצי שנה.

 

הסוף עם דו"ח זה יהיה כמו הסוף של כול הוועדות הממשלתיות הרבות (וועדת טרכטנברג, וועדת יוגב, הוועדה לשרות השידור) – הדו"ח ייגנז וישכח. בינתיים, במשך שנה וחצי, לא עושה השרה יעל גרמן שום פעולה ניהולית של ממש במערכת הבריאות – כי "העניין נמצא בטיפול הוועדה". כלומר – הוועדה היא תירוץ לאי עשייה, או לכס"ת של השרה, או לשיתוק והתעלמות מעשית מהבעיות.

 

העבודה בשיטת הוועדות נוחה ומתאימה לפוליטיקאים. ראשית היא מאפשרת להם לברוח מאחריות, מניהול מעשי, מעשייה של ממש, ולהסתתר מאחורי הוועדה. היא מאפשרת להם להעביר את הזמן בתפקיד, ליהנות מהמעמד והצ'ופרים, בלי לעשות כלום. היא גם מאפשרת להם ליהנות ממוניטין ויוקרה: השרה גרמן תיזכר כמי שהקימה ועמדה בראש וועדת גרמן. אם ישאלו אותה נכדיה: מה עשית למען מערכת הבריאות היא תענה בגאווה: הקמתי וניהלתי את וועדת גרמן.

 

חוץ מזה מינוי וועדה מאפשרת לשרה לחלק ג'ובים והכנסה צדדית יפה למקורבים פוליטיים ואחרים – 15 חברי הוועדה ועוד עוזרים ומזכירים למיניהם. הפוליטיקאים אוהבים לחלק צ'ופרים כאלה, מכספי הציבור למקורבים – על זה בנוי בסיס הכוח הפוליטי שלהם.

 

על התוכן, או יותר נכון – חוסר התוכן – של דו"ח גרמן אכתוב בקטע נפרד.

 

יעקב

נכתב על ידי , 18/12/2014 14:50   בקטגוריות חוק הבריאות, טירוף מערכות, ממשל, עבודה עברית  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הילדים העבדים.


הנה סיפור זוועה מהמדור "המדינה היא האלוהים, היא הכול יכול, היא יודעת יותר טוב ממך מה טוב בשבילך" או מהמדור: זוועות הקולקטיביסם. הסיפור הזה מתרחש לא בארץ מזרחית חשוכה, או בגן העדן הקומוניסטי. הוא מתרחש באמצע אירופה הבורגנית, "התרבותית" והשלווה. הסיפור מתרחש בשוויץ, ומובא, באנגלית, על ידי ה BBC. יש שמביאים את שוויץ כדוגמה לארץ חופשית יותר מהרגיל - את זה עשים אנשים שיודעים מעט מאד על שוויץ.

 

הסיפור פשוט. החל בערך ב 1850, ועד כמעט 1970 נהגו שרותי הרווחה בשוויץ להוציא, בכוח, ילדים עניים ממשפחתם, ולמסור אותם למשפחות אומנות, בכפרים. המשפחות האומנות השתמשו בילדים כעבדים והעבידו אותם בפרך בשדות, היכו אותם, התעללו בהם, הרעיבו אותם ומנעו מהם טיפול רפואי. הילדים נלקחו, בכוח, ממשפחות עניות, משפחות הרוסות וחד הוריות. שרותי הרווחה (של המדינה) ראו לעצמם זכות וחובה ל"טפל" בילדים אלה בלי להתחשב כלל ברצונם של הילדים או הוריהם. לילדים וההורים אין זכויות במקום שהמדינה היא האלוהים - למדינה יש זכות לעשות כראות עיניה. 

 

המשפחות האומנות, בכפרים, ניצלו את הילדים ככוח עבודה זול, בעידן שהחקלאות התנהלה בעבודת כפיים, ולא היה עדיין מיכון, ובעידן ששוויץ הייתה מדינה ענייה עדיין (היום היא העשירה ביותר בתבל). את כול הפרטים המדהימים על ההתעללות בילדים בחסות המדינה מומלץ לקרוא בכתבה. מעריכים שהיו מאות אלפים של ילדים כאלה. 

 

היום שוויץ, כמדינה הביעה חרטה, ויש חבר פרלמנט שמנסה להשיג פיצויים עבור כ 10 אלפים ילדים כאלה שעדיין בחיים. יש גם מוזיאון שמתעד את התופעה, וארכיון, בו השוויצרים המסודרים (היקים) מחזיקים תיק לכול ילד, ועכשיו היו מוכנים אפילו לחשוף אותם.

 


סמכויות יתר בידי המדינה זה דבר מאד מסוכן. הזוועות הגדולות ביותר מתרחשות כאשר המדינה רומסת את זכויות הפרט.

יעקב

נכתב על ידי , 29/10/2014 16:19   בקטגוריות זכויות האדם, טירוף מערכות, היסטוריה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חורבות דטרויט, הסרט.


אם כבר מדברים על חורבות - הנה סרטון מאלף על חורבות העיר דטרויט. זו העיר שנחרבה על ידי האיגודים המקצועיים, שהבריחו את תעשיית המכוניות למקומות אחרים. זו העיר שאוכלוסייתה ירדה מכ 2 מיליון למיליון, העיר שפשטה את הרגל. התמונות של השכונות והבניינים הריקים משרות אווירה של סוף העולם.



 

יעקב

נכתב על ידי , 14/4/2014 14:57   בקטגוריות אדריכלות, תחבורה, היסטוריה, טירוף מערכות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של יאיר ח. ב-16/4/2014 01:30
 



השמאל והפילים הלבנים של בברזיל


בברזיל שולטת מאז 2003 ממשלה של שמאל-מרכז. ראשית היה הנשיא לולה (איגנציו דה סילבה) בין השנים 2003-10, ועכשיו הנשיאה וילמה רוסף, בת חסותו של לולה. לולה היה פעיל באיגודים המקצועיים בברזיל (משהו כמו עמיר פרץ שלנו) לפני שנבחר לנשיא. הוא היה נשיא ופולרי, ודי סביר, בזמנו שיגשגה ברזיל ונהנתה מצמיחה כלכלית אדירה - לא כול כך בזכות לולה כמו בזכות הבועה הכלכלית העולמית ועליית המחירים הכללית של סחורות בסיסיות כמו מחצבים ותבואות - אותן מייצרת ברזיל. לזכותו של לולה יאמר שהוא נקט במדיניות סבירה, כלומר, לא אץ להרוס את השיגשוג עם צעדים אידאולוגיים-פופוליסטיים. הוא הניח לכלכלה לזרום. מאז המשבר העולמי מגמגמת הכלכלה הברזילאית וצומחת בקצב קטן, שלא כול כך מספיק כדי לחלץ את האוכלוסיה האדירה מהעוני האדיר בו רובה שרוי.

 

אבל, ממשלות שמאל (וגם פוליטיקאים מהימין) אוהבים פרויקטים גרנדיוזיים, גדולים ויקרים, ממומנים על ידי הממשלה, שלא תמיד נחוצים או מועילים. פרוקיט כזה מאדיר ומנציח את התהילה של הנשיא, מספק משרות שמנות לכול מקורביו הפוליטיים, והרבה הזדמנות לכסף קל ליזמים מקורבים פוליטית לשלטון. גם הרבה הזדמנויות לשחיתות. העיקר - הם ממומנים מכסף קל, כסף ממשלתי, כסף של אחרים.

 

המאמר הבא, בניו יורק טיימס מספר על מספר פרויקטים כאלה שעלו מיליארדי דולרים, ונזנחו והפכו לפילים לבנים - או פילים שחורים. (פיל לבן זה מבנה גדול שהושלם, אך אין בו צורך ושימוש, פיל שחור הוא מבנה גדול שבנייתו הופסקה באמצע, והוא עומד כגרוטאה המהווה מפגע ויזיאלי ותברואתי).

 

בתמונה הזו רואים גשר השייך למסילת ברזל בת 1600 ק"מ שבנייתה החלה בשנת 2006, היא הייתה מתוכננת להסתיים ב 2010, ולעלות 1.6 מיליארד דולר. היום היא כבר עלתה 3.2 מיליארד (כפול) ותאריך הסיום המשוער הוא 2016, אבל איש לא מאין שהיא תסתיים אי פעם או תגיע לפעול. קטעים רבים, כמו הגשר שבתמונה, נזנחו, והפכו ללחם עבור גונבי מתכות. כול הפרויקט מומן על ידי הבנק הממשלתי.

 

בתמונה הזו רואים את פרויקט הרכבת התחתית בסלבדור, ברזיל, שהחל לפני 10 שנים, אך נזנח. מזכיר קצת את רכבת התחתית של ת"א.

 

יש עוד פרויקטים - כמו מוזיאון לחייזרים שנזנח, פארקים שנזנחו אחרי השקעות אדירות, ועוד...

לולה מצדיק את הפרויקטים באומרו שהם סיפקו מקומות עבודה, והיוו תמריץ לכלכלה. איך ניתן להצדיק, באופן הגיוני, שריפת כסף על גרוטאות שאין בהן שימוש - נשגב מבינתי, למרות שאני יודע שיש הרבה אנשים וגם כלכלנים (פול קרוגמן) שמאמינים בדברים כאלה. כול זה אופייני לפרויקטים ממשלתיים, הנעשים ממניעים פוליטיים וגם ממניעים של רדיפת בצע של פוליטיקאים.

 


 

כאן תמצאו עוד סיפור של גשר שנזנח, שמוביל לשום מקום, והיה אמור להיות חלק מכביש גדול, שבנייתו החלה ונזנחה. יש בברזיל מאות פרויקטים כאלה, שנזנחו, איש אינו יודע כמה, ברזיל מדינה גדולה... הכתב מאשים בהפקרות את ממשלות הגנראלים ששלטו לפני לולה דה סילבה. בברזיל, לא חשוב מי שולט, ימין או שמאל, דיקטטורה או דמוקרטיה, הברדק חוגג.

 

 

יעקב

 

נכתב על ידי , 13/4/2014 12:43   בקטגוריות אדריכלות, תחבורה, טירוף מערכות, כלכלה, סוציאליזם, עבודה בעיניים, שמאל  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הפצצה האירופית המתקתקת


זוהי הכותרת הסנסציונית של מאמר ב"כלכליסט" המנתח את מצב הבנקים (והכלכלה בכלל) באירופה, והמביאה דברים של כמה כלכלנים מומחים בעלי שם.

הסיפור פשוט: לבנקים באירופה חשיפה לאשראי מפוקפק. חלק גדול מהאשראי הזה ניתן למדינות העניות יותר בעולם, כמו חשיפה לדרום אמריקה של בנקים ספרדים ופורטוגליים, לאסיה - של בנקים אנגלים, ולמדינות מזרח אירופה של בנקים גרמנים ואוסטריים. ספק גדול אם חובות אלה יוחזרו.

בנוסף חשופים הבנקים לחובות של מדינות חלשות באירופה עצמה - כמו ספרד, פורטוגל, איטליה ויוון. גם אלה לא נראה איך יצליחו להחזיר חובות. הן כול הזמן ממחזרים את החוב שלהם והחוב הולך וטופח כמו כדור שלג.

בעיה שלישית היא הנגזרות. כך למשל חשופים בנקים גדולים, כמו הבנק הגרמני הענק, דויטשה בנק, להשקעות בנגזרות בסכומי עתק של 55 טריליארד אירו, סכום הגדול מהתל"ג של כול העולם כולו. אף אחד לא מבין מה זה בדיוק הנגזרות האלה, ואיך זה עובד, אבל לכולם ברור שזה עלול להתפוצץ כול רגע.

 

עוד מספר המאמר איך העסק עובד: הבנק המרכזי האירופי מעמיד לרשות הבנקים אשראי מאד זול (בריבית של חצי אחוז עד אחוז), כדי "לתמרץ את הכלכלה". הבנקים קונים אג"ח של יוון ואיטליה, המניב 5 - 5.5% תשואה - ורושמים את ההפרש כרווח במאזניהם. במקום להשקיע בעסקים יצרניים, היוצרים צמיחה כלכלית משקיעים בממשלות. אלא שברור שגילגול החוב הממשלתי אינו אפשרי לנצח, ומתי שהוא יבוא ה"גילוח הגדול", וכולם חוששים מהתפוצצות או התמוטטות פתאומית ובלתי מבוקרת.

 

מאיפה יש לבנק האירופי המרכזי כסף להעמיד אשראי זול לרשות הבנקים? ניחשתם. אין לו. הוא מדפיס כסף. הדפסת כסף נחשבת למילה גסה, אבל כול הכלכלה העולמית בנוייה על זה כבר כמה עשורים. כמובן, אין מדפיסים ממש שטרות כסף מנייר, העולם התקדם. היום יוצרים אשראי יש מאין על ידי רישומים במחשבים.

 

בארה"ב הבנק המרכזי (הפדרל רזרב) קונה ישירות אג"ח של ממשלת ארה"ב באותה שיטה - שיטה של יצירת אשראי שפעם קראו לזה הדפסת כסף והיום קוראים לזה "הרחבה כמותית" Quantitative easing  (אבל זה אותו דבר). ממשלת ארה"ב - יש לה אינסוף כסף העומד לרשותה, בזכות ההרחבה הכמותית של הבנק המרכזי. באירופה, הבנק המרכזי מעדיף לתעל את האשראי דרך הבנקים, המשמשים מתווך נוסף בין הבנק המרכזי לממשלות, ומרוויחים בדרך רווחים נאים (על הנייר), על חשבון הכסף המודפס.

אז - הבנק המרכזי מציל את הבנקים באמצעות כסף יש מאין, הבנקים את הממשלות 0ע"י קניית אג"ח ממשלתי) וכאשר הבנקים בצרות (ומרבית הבנקים באירופה בצרות) הממשלות "מצילות" את הבנקים... 

 

בנוסף ישנם הרגולטורים הממשלתיים של הבנקאות... אלה הם האנשים שעליהם הטלנו את המשימה למנוע קריסת בנקים... הם אלה היוזמים את כול מעגל הקסמים הזה, ובנוסף אינם מבינים ממש מה הבנקים עושים, בייחוד בתחום הנגזרים. בנקים מחויבים, תמיד, על ידי רגולטורים להחזיק חלק מההון כרזרבה לחובות מסופקים. אבל הרגולטורים הממשלתיים הטובים קבעו שעבור השקעה באג"ח ממשלתי אין צורך להחזיק רזרבות, כי זו השקעה בלי סיכון... אז גם רזרבות אין.

 

 

המערכת הכלכלית העולמית, המבוססת על בנקים מרכזיים ממשלתיים ומערכת בנקאות מנוהלת על ידי רגולציה ממשלתית כבדה יצרה מפלצת נוראית שעלולה להתפוצץ כול רגע. כול זה בגלל שהממשלות לא נותנות לבנקים ליפול עוד כשהם קטנים. מי שמסוגל לנהל הכי טוב מערכת בנקאות הם בנקים פרטיים, שמתנהלים תחת פחד מתמיד מפני קריסה ופשיטת רגל. משהוסר הפחד הזה, והממשלות מבטיחות "הצלת הבנקים", צומחים הבנקים לממדים מפלצתיים (גדולים מכדי ליפול), מנוהלים על ידי פקידים שלא אכפת להם אם הבנק נופל או לא או מוצל על ידי הממשלה, ואין להם שום מוטיבציה לנהל בנק באחראיות וזהירות, וגם לא שום יכולת. האמונה בשיטה של ניהול מרכזי באמצעות רגולטורים ממשלתיים, בעלי חוכמה וכוח אינסופי היא אמונה עיוורת בדברים שלא קיימים.

 

יעקב

נכתב על ידי , 7/3/2014 12:27   בקטגוריות אינפלציה, בנקים, טירוף מערכות, כלכלה  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של יעקב ב-10/3/2014 22:35
 



המיתוסים של מלחה"ע הראשונה


השנה מציינים 100 שנה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. העיתונות העולמית מתחילה להיות מלאה בסיפורים עליה. היות וזה נושא שמעניין אותי, אני גם מלא סיפורים (ראו הקטע הקודם על ג'ון מונאש).

ה BBC מפרסם מאמר: 10 מיתוסים על מלחמת העולם הראשונה. הנה המיתוסים והניפוץ שלהם (בשביל מה יש מיתוסים - אם לא בשביל לנפץ?).

 

1. זה היה הסיכסוך הכי עקב מדם עד אז. לא נכון. כ מעל 700 אלף חיילים בריטיים נהרגו, מעל ל 17 מיליון חיילים ואזרחים בכול הארצות. ביחס לאוכלוסייה - האבידות היו פחות מ 2% מאוכלוסיית בריטניה. במלחמת האזרחים של בריטניה, באמצע המאה ה 17, נהרגו כ 4% מהאוכלוסייה אז.

 

2. מרבית החיילים נפגעו. רק כ 11.5% מהחיילים הבריטיים נפגעו, במלחמת קרים (1853-56) היה אחוז גבוה יותר של אבידות.

3.חיילים חיו בחפירות במשך שנים, בתנאים גרועים. לא נכון. היו סבבים, חיילים הוצבו כ 10 ימים בתעלות בחזית, ו 20 ימים במחנות בעורף, ואילו בתעלת הקו שראשון בחזית (המסוכנת ביותר) בדרך כלל לא שהו יותר מיום אחד רצוף.

4. פשוטי העם (החיילים הפשוטים) סבלו הכי הרבה, האצילים לא נפגעו. רק כ 12% מהחיילים נפגעו, לעומת כ 17% מהקצינים (שהיו מהמעמדות הגבוהים) הקצינים הובילו את ההתקפות וספגו הרבה אבדות, גם הגנרלים ביקרו כמעט יום-יום בחזית. רבים מראשי האומה, ביניהם ראש הממשלה, איבדו בנים ואחים במלחמה.

5. במלחמה זו נלחמו אריות תחת הנהגה של חמורים. האמרה מתיחסת לאומץ הלב של החיילים (האריות) לעומת אזלת היד של הגנרלים (החמורים). ה BBC אומר - לא נכון. נכון הוא (לדעתי) שמרבית הגנרלים לא הצטיינו. כ 200 גנרלים נהרגו או נפלו בשבי במלחמה. לבסוף - השכילו הגנרלים הבריטיים להתאים עצמם לתנאים החדשים ולהוביל לנצון (אומר ה BBC). אני לא בטוח... הגנרל הגדול מכולם היה יהודי-אוסטרלי ממוצא גרמני, ולא בריטי.

6. בגליפולי נלחמו בעיקר ניו-זילנדים ואסטרלים. לא נכון. הבריטים איבדו פי 4 חיילים מאנז"ק (אוסטרלים וניו זלנדים). גם לצרפתים היו יותר חיילים. (וגם אנו תרמנו משהו: גדוד נהגי הפרדות עם יוסף טרומפלדור).

7. הטקטיקטת הצבאיות לא השתנו למרות הכשלונות (לא למדו לקחים). לא נכון - אומר ה BBC - שינויים התרחשו בקצב מסחרר. הטנקים פותחו לראשונה, המטוסים שופרו, וכו'. 

8.אף אחד לא ניצח. זה כמובן לא נכון, מבחינה פורמלית. בנות הברית ניצחו, הגרמנים נכנעו. הנכון הוא שלמרות הנצחון, בנות הברית - בריטניה וצרפת, נפגעו מאד קשה ואיבדו הרבה מכוחן. 

9.הסכם וורסאי (שאמור היה להסדיר את אירופה שלאחר המלחמה) היה קשוח או אכזרי מדי כלפי הגרמנים - דבר שהוביל למלחמת העולם השנייה. זה לא נכון. הסכם וורסאי היה פחות חמור, אכזר או קשה מהסכמים אחרים, למשל זה שהטילו הגרמנים על הצרפתים אחרי המלחמה ב 1870. המיתוס על ההסכם האכזר נוצל על ידי היטלר כדי לעלות לשלטון. אבל הדעה הזו הופצה על ידי ג'ון מיינרד קיינס, כלכלן בריטי מפורסם. לדעתי - הסכם וורסאי היה קל מדי, הסכם חמור יותר, כמו פירוק גרמניה למדינות קטנות (כפי שהיה עד 1870), היה יכול, אולי, למנוע את מלחה"ע השנייה.

10.כולם שנאו את המלחמה. לא נכון. חיילים רבים נהנו דווקא. לא כולם שירתו בחזית, או לא שירתו הרבה בחזית, כולם קיבלו משכורות יפות, ואוכל טוב, וחיו חיים יותר טובים מאשר באזרחות. והייתי מציין שב 1914, לפני שהזוועה התרחשה, התגייסו מרבית החיילים בהתלהבות למלחמה, בכול הארצות (אנגליה, צרפת וגרמניה לפחות).

יעקב

 

 

 

נכתב על ידי , 21/1/2014 01:04   בקטגוריות היסטוריה, טירוף מערכות, צבא ובטחון  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של יעקב ב-22/1/2014 09:54
 



בורחים מגן העדן הסוציאליסטי.


הבריחה אינה מקובה או צפון קוריאה, אלא מצרפת.

יותר ויותר אנשי עסקים ובעלי מקצוע (כלומר - אנשים מבוססים או עשירים) בורחים מצרפת בגלל מדיניותה הסוציאליסטית, המיסוי הגבוה ואווירת השנאה לעשירים ולעסקים. אנשים עוזבים לאנגליה, ארצות אירופה אחרות או אפילו סין או וויטנאם (וויטנאם הייתה חלק מהאימפריה הצרפתית פעם, ויש שם דוברי צרפתית רבים). סקר דעת קהל הראה ש 70% מהצרפתים חושבים שהמיסוי בארצם גבוה מדי, ו 80% חושבים שהמדיניות הכלכלית של הממשלה אינה טובה. בצרפת הוטלו 84 מיסים חדשים בשנתיים האחרונות, ואחוז המיסים מהתל"ג עלה מ 42 ל 46.3 מאז 2009.

הנשיא הסוציאליסטי, הולנד, הבטיח ליצור 60 אלף משרות למורים, ו 150 אלף משרות חדשות בשרות הציבורי, כדי לקלוט את המובטלים, אבל לא הציע מקורות מימון. ההוצאה הממשלתית בצרפת היא עכשיו 57% מהתל"ג (לעומת 46.3% - הכנסה - כלומר ההפרש הוא הגרעון). מיסים חדשים מוטלים חדשות לבקרים, אבל לא כול המיסים שמטילים נגבים בסוף, דבר היוצר אווירה של בילבול וחוסר וודאות.

 

ככה למשל, הכריז הולנד על מס עשירים, מס בשיעור 75% על הכנסות מעל מיליון אירו לחודש. המס הוטל, ובוטל על ידי בג"ץ, והוטל מחדש אבל לא אושר עדיין, וגם שיעורו לא ברור. אבל הדיבורים על המס, והשנאה האישית שהולנד חש כלפי העשירים, ואינו מסתיר, יצרו אווירה עכורה, והעשירים פשוט בורחים בהמוניהם ומנפחים את מחירי הדירות בבריטניה או ספרד. "אנשים לא אוהבים למתיחסים אליהם כפושעים רק בגלל שהצליחו בחיים" אמר בנקאי שהעתיק מגוריו ללונדון. "חוסר הוודאות בנושא המיסוי לא מאפשר לפתח עסקים, אינך מסוגל לחשב את העלויות שלך או של לקוחותיך, אינך מסוגל לשכור עובדים או לפטר אותם. במצב כזה קשה לעשות עסקים".

 

ככה הפכה פריס לעיר מתה, למוזיאון אחד ענק, שחסר את הרוח הדינמית של הפיתוח. אחד מכול ארבע סטודנטים מכריז על רצונו להגר ולעבוד בארץ אחרת, בין הסטודנטים למקצועות מבוקשים האחוז הזה הוא 80-90% - כלומר - יש בריחת מוחות. הצעירים השאפתניים חוששים שלא ניתן להצליח בצרפת. ככה נוצרו שתי קבוצות שונות בין הצעירים - השאפתנים, אולי שליש, למדו אנגלית, ורוצים לעבוד בחו"ל או בחברה צרפתית רב לאומית שעושה מרבית פעילותה בחו"ל. השאר, 2/3 מהצעירים, רוצים רק לשרוד, גרים עם ההורים, ומחפשים עבודה בשרות הציבורי, עבודה שלא משלמת משכורות גבוהות אבל היא בטוחה לכול החיים, ולא דורשת מאמץ גדול.

 

ההבדל בין צרפת וגרמניה הוא, שבגרמניה, ראש הממשלה הסוציאליסטי, גרהרד שרודר, הוריד (בזמנו) את מס החברות מ 51.6 ל 30% (בצרפת, היום הוא 38% , הכי גבוה באירופה). ככה הוא יצר תנופה עיסקית שהביאה לירידת האבטלה מ 10 ל 7%. האבטלה בצרפת היא 11%.

האיגודים המקצועיים בצרפת חזקים מאד מכוח החוקים הקיימים, למרות שרק אחוז קטן של העובדים מאוגד. הם רואים את ייעודם בשמירת הסטטו קוו ומניעת כול שינוי. הם הפכו את הפיטורים לדבר בלתי אפשרי, וגרמו בכך לעסקים בצרפת להימנע מלשכור עובדים חדשים, מה גם שהמיסים הסוציאליים על כול עובד מגיעים לשיעור 70% (תוספת העלות למעביד מעבר למשכורת המשולמת לעובד).

 

עד שנת 2000 היו המפעלים הצרפתיים תחרותיים, וברמה עולמית טובה. אבל אז חוקקה ממשלה סוציאליסטית בראשות ליונל ג'וספן את חוק שבוע העבודה בן 35 שעות, וגם הורידה את גיל הפנסיה, בניגוד למגמות דמוגרפיות של הארכת תוחלת החיים. הדבר גרם לעלייה גדולה בהוצאות, ולכן בירידה בתחרותיות של המשק הצרפתי. ההשקעה בעסקים קטנה או קפאה. גם התשתיות המפורסמות של צרפת, כמו הרכבות המהירות או רשת התקשורת, מתיישנות ואינן ברמת תחזוקה נאותה.

 

כול הנסיונות לתקן את המצב, להעלות את גיל הפרישה, לעשות רפורמה בפנסיות ולהעמידן על בסיס כלכלי הגיוני, או לרסן את חוקי העבודה - נכשלו. גם ממשלות "ימין" כמו ממשלת שירק-ז'ופרה או ממשלות תחת הנשיא סרקוזי לא הצליחו להעביר כמעט שו רפורמה. הרוח המארקסיסטית והאידיאולוגיה הסוציאליסטית מושרשים עמוק בציבור הצרפתי. כול נסיון לרפורמה גורם לגל אלים של שביתות והפגנות, וסילוק ה"מעיזים" ממשרותיהם בבחירות.

 

בנוסף לאלה, בורחים היהודים מצרפת בשל גל האנטישמיות האלימה שפשט שם. כמובן, האלימות, הקשורה להמוני המהגרים, אפריקאים או ערבים או שניהם, היא בעיה נוספת שפוגעת באיכות החיים בצרפת.

נראה אם כן שצרפת ניצבת שוב, כחלוץ בראש המחנה, בתהליך הדרדרות של המערב אל הדקדנציה והעוני.

 

יעקב

 

 

נכתב על ידי , 23/10/2013 09:34   בקטגוריות טירוף מערכות, ניוון, סוציאליזם, שקיעת המערב  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



המת שחי אבל בכול זאת נחשב למת.


"מבחינה חוקית אתה מת", הסביר השופט לדונלד מילר, בבית משפט באוהיו בארה"ב. הנה סיפור המקרה. דונלד מילר נעלם מביתו לפני יותר מ 20 שנה, והשאיר אחריו אישה ושתי בנות. אחרי כמה שנים ללא סימני חיים מצידו, פנתה האישה לביטוח הלאומי בבקשה לקבל סיוע בדמי מזונות. כדי לקבל סיוע, החוק מחייב שהאב יוכרז כמת. אכן, שופט הכריז עליו כמת, בשנת 1994. דונלד מילר היה אלקוהוליסט וחסר בית, והתגלגל ממקום למקום וחי מעבודות מזדמנות.

 

השנה הוא ביקש להוציא רשיון נהיגה, לצורך עבודתו, ולהרשם מחדש לביטוח הלאומי. בביטוח הלאומי סירבו לרשום אותו בטענה שהוא מת רשמית. הוא פנה לבית המשפט - אך השופט פסק שהחוק לא מאפשר לבטל הכרזת מת אחרי יותר מ 3 שנים... אי לכך, אמר השופט, אתה עדיין מת. אולי המצב אבסורדי, אמר השופט, אבל זה החוק, אין לי אפשרות לפסוק אחרת. שישנו את החוק, הציע השופט.

 

אישתו, אחות במקצועה, שלא עובדת בגלל סיבות בריאות, נישאה בינתיים, שנית, לבן אדם אחר ששמו גם כן מילר. אישתו התנגדה בבית המשפט לביטול הכרזת המוות של מילר הראשון, כי פחדה שבמקרה זה יטען הביטוח הלאומי שהיא קיבלה קיצבאות בטענות שווא וידרוש ממנה להחזיר את הכסף. היא גם עלולה להיות נאשמת בביגמיה, אבל בעיה זו הפריעה לה פחות מבעית החזרת הכסף.

 

בינתיים לא יכול מילר, בן ה 61, להשיג רשיון נהיגה ועבודה קבועה. כשיגיע לגיל 65, כנראה לא יוכל לקבל קצבת זקנה מביטוח לאומי, וגם לא טיפול רפואי במסגרת מדיקר (ביטוח בריאות ממשלתי חינם לכול בני 65 ומעלה). העצה של השופט למילר: תגיש ערעור, או תפנה לבית המשפט של הביטוח הלאומי. אולי שופט אחר יפסוק אחרת. הבעיה היא שלמילר אין כסף עבור עורכי דין, וספק אם יגיש ערעור.

 

תיק"ו.

יעקב

נכתב על ידי , 12/10/2013 10:36   בקטגוריות במה, חוק, טירוף מערכות, סוציאליזם, רווחה  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של יעקב ב-12/10/2013 14:32
 



לפטר את נהגי הקטרים


נהגי הקטרים החליטו לשבות תוך ציפצוף על כול הנהלים והחוקים והצווים של בתי המשפט.

זו הזדמנות פז לעשות קצת סדר ביחסי העבודה ולהפסיק את ההפקרות הזאת, בה קבוצות לחץ של עובדים (כביכול) מפרים את החוק אבל נהנים מחסינות "פועלית".

אין יותר חסינות מיוחדת למפירי חוק וצווים של בתי משפט... צריך להפסיק את הפטפטת ולעבור למעשים.

 

מי שמפר את החוק צריך להיענש. המינימום הוא פיטורין. יפוטרו לאלתר 40 הנהגים האלה, ולצמיתות - כלומר ייאסר עליהם להיות אי פעם מועסקים ברכבת ישראל. אח"כ ניתן גם להטיל עליהם קנסות או מאסר על ביזוי בית המשפט. אבל - קודם כול לפטר.

 

זו הזדמנות לממשלה להוכיח רצינות בנסיונה להנהיג רפורמות שישחררו את נכסי המדינה מידי קבוצות לחץ שהשתלטו עליהם וגובות מהציבור "דמי חסות" - כלומר הטבות מפליגות תוך איום מתמיד של שימוש בכוח (כוח השביתה).

 

המדינה רוצה וצריכה, או ממש חייבת, להנהיג רפורמות מרחיקות לכת בחברת החשמל, בנמלים, ברשות שדות התעופה ועוד חברות ממשלתיות. היא לא תצליח לעשות כולום, אם לא תלחם בנחישות נגד המאפיה של הוועדים. העברת חוקים כאלה או אחרים בכנסת לא תעזור, הם מצפצפים על חוקים וחוזים, וראינו זאת כבר בחברת החשמל וברשות הנמלים.

 

רכבת ישראל זה מקום טוב להתחיל בו ולהראות נחישות, ולהראות דוגמה, ולהתחיל בתהליך חילוץ המדינה משעבוד לוועדים גדולים ועשירים.

יעקב

 

תוספת: הנהגים טוענים שתנאי עבודתם קשים ובלתי סבירים. זו סיבה טובה להתפטר. איש אינו יכול להכריח אדם לעבוד בתנאים שאינם לרוחו. זו לא סיבה לטעון טענת שקר "אני חולה". זיוף תעודת מחלה, לבד, היא עילה מספקת לפיטורין.

 

יעקב 

נכתב על ידי , 8/8/2013 15:39   בקטגוריות דמוקרטיה, טירוף מערכות, ניוון, סוציאליזם, עבודה בעיניים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ליידרמן לא מתאים, גם לפיד לא.


פרופסור ליידרמן עשה טובה למדינת ישראל בכך שהסיר מועמדותו ממשרת הנגיד, הוא לא היה מתאים לתפקיד. איך יודעים שלא? נתניהו שאל אותו ביום רביעי: אתה רוצה להיות נגיד, אתה מקבל על עצמך את המינוי? הוא ענה כן! ב"כף" רבתי. אחרי יומיים, ביום שישי, שינה את דעתו ואמר לא! מה נודע לו ביום שישי שלא ידע ביום רביעי? כלום. הבן אדם ישב וחשב, ושינה את דעתו. קורה. למה לא ישב וחשב ביסודיות והגיע למסקנה הנכונה והסופית קודם שנתן תשובה חיובית? כי הוא פרטצ'ניק. אז הוא לא מתאים להיות נגיד.

 

תגובת לפיד: "שנשכור משרד חקירות?" כן. לפיד. יש פה מינוי חשוב. תעשה שיעורי בית. תשכור משרד חקירות, אם צריך, מה הבעיה? מה שחשוב הוא לבחור אדם טוב לנגיד, לא לחסוך כסף על חקירות.

בארה"ב, לפני שהנשיא ממנה מישהו למשרה חשובה, הוא שולח את העוזרים שלו לחקור, לראיין ביסודיות את המועמד, לראיין את כול הממונים עליון לאורך הקריירה, את כול חבריו לעבודות השונות, בני המשפחה, והמקורבים. זה נקרא בדיקת רקע. מה כול כך קשה? כעת הנשיא אובמה מחפש מועמד למשרה המקבילה (ראש הפד) - והוא הודיע שלא יפרסם את מועמדו לפני חודש ספטמבר. הוא צריך זמן, כדי לחושב טוב, לבדוק את הרקע, לעשות עבודה יסודית. לא שזה מבטיח מינוי  טוב, אבל בכול זאת צריך לעשות בדיקת רקע ולא למרוח חפיף.

 

אלא שלפיד פרטצ'ניק, הוא לא מבין מה לא בסדר, גם אחרי שהפאשלה התרחשה. מצבו חמור.

ומה עם נתניהו? פארטאצ'ניק לא פחות.

 

יעקב

נכתב על ידי , 4/8/2013 14:27   בקטגוריות טירוף מערכות, כלכלה, ממשל, עבודה בעיניים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



העולם השלישי הגיע לדטרויט


Detroit McArdle
בתמונה רואים את בניין המשרדים שהוא המטה של חברת ג'נרל מוטורס, במרכז העיר דטרויט, כשלפניו מבנה נטוש.
דטרויט פשטה את הרגל רשמית, והגישה בקשת הגנה בפני נושים לבית המשפט. זו פשיטת הרגל העירוניתך הגדולה בתולדות ארה"ב, והיא עוררה הדים רבים. כול העיתונים, כולל אצלנו היו מלאים מאמרים על דטרויט. מאמר טוב כתבה מגן מקארדל בבלומברג, בו היא מונה רשימה של סיבות שהביאו לפשיטת רגל זו. הנה כמה, בקיצור (לא חסר...)
- הגיאוגרפיה: מיקומה על שפת האגמים הגדולים הקנה לה יתרון בעבר, יתרון שאיבד את חשיבותו היום.
- הירידה והקשיים של תעשיית הרכב. תעשיית הרכב איבדה את המונופול למעשה, והתקשתה לעמוד בתחרות.
- האיגודים המקצועיים - הרסו גם את תעשיית הרכב, וגם את השרותים העירוניים.
- גלי הפשיעה ומהומות הגזע שהרסו את העיר בשנות ה 60, הביאו לבריחת התושבים המבוססים (הן לבנים והן שחורים) לפרברים ולמדינות אחרות. רק העניים ביותר נשארו בעיר.
- פוליטיקאים מושחתים במיוחד, וחוסר יכולת ניהולית. בזבוז כסף בלי חשבון, מימון באמצעות הלוואות, פיזור הבטחות לפנסיות שאי אפשר למלא.
הנה עוד מאמר ציורי מהניו יורק טיימס המתאר את קשיי החיים בדטרויט, העיר בעלת פשיעה גבוהה, ושרותים בתת רמה (משטרה, שרותי בריאות), ואוכלוסייה ענייה וחסרת אונים. אבל, אומר העיתונאי, מצבה של דטרויט עוד טוב. ערים רבות אחרות נמצאות בגרעונות עוד יותר גדולים, וכנ"ל המדינות. מדינת אילינוי יש לה, למשל, התחייבויות לפנסיות בשיעור פי 6 מדטרויט, ואין לה מאיפה לשלם. מה שהעתיד טומן בחובו, עבור חלקים נרחבים של ארה"ב, הוא הירידה ברמת החיים ואיכותם.
דניאל חנן, חבר פרלמט אירופי מבריטניה, כותה על הדמיון המפליא בין דטרויט לעיר המתפוררת סטרנסוויל, שמתוארת בספר "מרד הנפילים".
מרק סטיין כותב כיצד הפך הגבול בין קנדה לדטרויט גבול בין העולם הראשון לעולם השלישי. תייר מהמאדים שהיה מזדמן להירושימה ואח"כ דטרויט היה חושב שהיפאנים הטילו פצצת אטום על דטרויט, ולא האמריקאים על הירושימה.
שיא האבסורד הוא ששופטת אחרת, בדטרויט, קבעה שהעיריה לא יכולה להכריז על פשיטת רגל, מפני שחוקת מדינת מישיגן קובעת שלא ניתן להוריד את הפנסיות. אז עכשיו הפנסיונרים יקבלו כסף מהחוקה...
כן, העתיד של ארה"ב כבר כאן, הוא נמצא בדטרויט.
יעקב
נכתב על ידי , 28/7/2013 22:17   בקטגוריות היסטוריה, טירוף מערכות, מדיניות ארה"ב, ניוון, שלטון מקומי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דטרויט - העיר שנחרבה על ידי האיגודים המקצועיים


דטרויט הייתה המרכז של תעשיית הרכב האמריקאית, בימי הזוהר של תעשייה מפוארת (לשעבר) זו. דטרויט הייתה עיר גדולה ומפוארת בעבר, הרביעית בגודלה בארה"ב עם כמעט שני מיליון תושבים, בשנת 1950.

אולם, מאז, החלה התדרדרות איטית אך מתמשכת ובטוחה של תעשיית הרכב, ובייחוד של העיר דטרויט עצמה. הסיבה העיקרית לכך הם האיגודים המקצועיים שהשתלטו על התעשייה, בחסות חוקי עבודה מתקדמים שנתנו להם כוח בלתי מוגבל, שחוקק הנשיא רוזבלט, המתקדם, בשנות ה 1930.

 

האיגודים השתמשו בכוח שניתן להם, כמו שהם תמיד עושים. הם ערכו שביתות חוזרות ונישנות, באופן קבע, מדי שנה או שנתיים, כול פעם במפעל אחר. הם קיבלו כול הזמן העלאות שכר, עד שהשכר של פועלי הרכב הגיע לרמות אסטרונומיות של כ 75 דולר לשעה, שזה הרבה מעבר למה שמפעלי הרכב יכלו להרשות לעצמם. כאשר לא יכלו יותר לתת העלאות שכר - נתנו חברות הרכב העלאות בהטבות סוציאליות, בייחוד פנסיות וביטוחים רפואיים, כי אלה הוצאות שלא צריך לשלם מייד, אלא בעוד עשר, עשרים שנה, ונוח למנהלי המפעלים להבטיח הטבות שלא ישלומו בקדנציה שלהם, אלא בעתיד. אבל העתיד הגיע, בהכרח, והנטל הכספי על חברות הרכב היה גדול, והן לא יכלו לעמוד בתחרות מול היפאנים.

 

בשנות ה 1970 הציל הנשיא קארטר את חברת קרייזלר מפשיטת רגל, על ידי הלוואה ממשלתית (שהוחזרה בהמשך). בשנות ה 1980 הציל הנשיא רייגן את תעשיית הרכב כאשר הטיל מגבלות ייבוא על היפאנים והכריח אותם (ב"הסכמתם"), לבנות מכוניות בארה"ב כתנאי למכירת מכוניות בארה"ב.

 

היכן, בארה"ב, הקימו היפאנים את מפעליהם? היכן ששכנו מרבית מפעלי הרכב האמריקאיים, והיכן שהייתה תשתית של שירותים וקבלני משנה לתעשיים הרכב, כלומר בדטרויט? לא, ולא. היפאנים לא פראיירים. הם הקימו מפעליהם במדינות אחרות בארה"ב, בעיקר מדינות הדרום הנחשלות, שהבטיחו גם הטבות רבות, וגם חופש מאימתם של האיגודים המקצועיים.

 

היצרנים האמריקאיים למדו במהרה את הפטנט, והחלו להקים מפעלים חדשים במדינות "נוחות" יותר, ולא בדטרויט, או במישיגן, מרכז תעשיית הרכב. כך התיישנו ונסגרו, לאט, לאט, המפעלים בדטרויט. עם פשיטת הרגל של המפעלים הגדולים (ג'נרל מוטורס וקרייזלר) במשבר של 2008, נחלץ מחדש הממשל הפדראלי להצילם. כול חובות הפנסיה והביטוח הרפואי המופליגים הועברו לחשבון הממשלה הפדראלית. מפעלים רבים נוספים נסגרו. החברות החדשות (לאחר ההצלה) נשארו עם מספר קטן של מפעלים, רובם מחוץ לדטרויט.

 

בינתיים, העיר דטרויט ממשיכה ומתדרדרת. אוכלוסייתה ירדה לפחות ממיליון בשנת 2000, ומאז ממשיכה להתדרדר, לכ 680 אלף, היום. עיריית דטרויט, שגם היא הייתה נתונה לחסדי האיגודים הימקצועיים, פשטה את הרגל, ואין לה מאיפה לשלם, לא את הפנסיות, ולא את הביטוח הרפואי של הפנסיונרים, לא את המשכורות של העובדים הנוכחיים, שמספרם הצטמצם מאד, ולא את האג"חים שהם הנפיקו ביד רחבה.

לעיר מונה מנהל חיצוני, משהו כמו "וועדה קרואה" או כונס נכסים. הנה כאן הדו"ח של הכונס על מצבה של דטרויט. המצב גרוע. יש לה 20 מיליארד דולר חובות שאין סיכוי להחזיר, וגרעון שוטף של 380 מיליון דולר בתקציב, שאין לה איך לממן. אין ספק שכולם יסבלו - הפנסיונרים יצטרכו לוותר על חלק מהפנסיות - וזה כולל פנסיונרים של המשטרה טמכבי האש, שהם עובדי עיריה בארה"ב. הם יצטרכו לוותר על חלק מהביטוח הרפואי. הנושים (מחזיקי האג"חים) יסבלו תספורת. העיריה תתקשה למכור אג"חים חדשים כדי לגלגל את החוב הישן.

 

חוסר הפרעון של דטריוט מטיל צל גדול על כול שוק האג"חים העירוניים בארה"ב שמגלגל כמעט 4 טריליארד דולר... זה כבר כסף גדול, גדול גם במונחים של הכלכלה האמריקאית... ודטרויט איננה, כמובן, העיריה היחידה שנמצאת בגרעונות ענקיים, ומתקשה לעמוד בהתחייבויותיה. הכול מאותה סיבה: המשכורות הענקיות, הפנסיות וההטבות שסוחטים האיגודים המקצועיים, בייחוד ממוסדות ציבור כמו העיריות. וגם, יש להודות, נטייתם הטבעית של פוליטיקאים עירוניים, כמו של כול הפוליטיקאים, לבזבז כסף גדול בלי חשבון. 

 

בינתיים, איכות החיים בדטרויט מתדרדרת, והאוכלוסייה ממשיכה לברוח. יש בדטרויט 78 אלף מבנים נטושים, כמחציתם מבנים מסוכנים, שאין לאיש כסף להרסם. יש 60 מגרשים נטושים שהפכו למזבלות. שכונות שלמות שוממות ונטושות. הפשיעה גואה, בגלל שאין כסף להעסיק מספיק שוטרים. האבטלה בשמיים. החינוך - על הפנים. בקיצור - עיר נחרבת. ראו כאן סדרת צילומים על הבניינים החרבים, כולל מלונות פאר, תיאטראות ומפעלים.

 

מי שחושב שהרעיון הקומוניסטי-סוציאליסטי החריב רק את רוסיה ומזרח אירופה - יעיין נא בערך "דטרויט".

 

The Ruins of Detroit

זו תחנת רכבת שהייתה פעם מפוארת ועכשיו היא חרבה, בדטרויט.

 

יעקב

נכתב על ידי , 6/7/2013 12:07   בקטגוריות בנייה, היסטוריה, השמאל הראדיקלי, טירוף מערכות, ממשל ארה"ב, ניוון, סוציאליזם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הצרות של ממשלת ברזיל - עושה יותר מדי


הפגנות גדולות וממושכות נגד הממשלה פרצו בברזיל. העלה הראשונה לפריצת המהומות: הממשלה העלתה את תעריפי הנסיעה באוטובוסים. הנה עצה לממשלת ברזיל: אל תתעסקו עם האוטובוסים, והתחבורה הציבורית בכלל. אל תנסו לנהל את זה, אל תנסו לפקח על זה (לעשות רגולציה). לא צריך. יש לאפשר תחבורה חופשית לגמרה. כול כלי רכב יוכל לקחת כול נוסע, לכול מקום, במחיר שיוסכם בין הנוסע לנהג. זה לא עסק של הממשלה להסיע אנשים או לקבוע מחירי ההסעות.

 

בתקופות מסוימות, בצ'ילה ופרו, היה נהוג ההסדר הזה (כלומר העדר ההסדר) בו הממשלה לא מתעסקת בתחבורה. אלפים רבים של כלי רכב, בבעלות פרטית, נלחמו ביניהם על הנוסעים. היו מוניות, מוניות שרות (בקו קבוע), מיניבוסים, אוטובוסים קטנים, אוטובוסים גדולים, אוטובוסים טראנטה במחיר זול מאד, אוטובוסים מפוארים יותר (עם מזוג אוויר) המחיר יותר יקר. היו קווים במסלול קבוע, היו מוניות קולקטיביות שנסעו במסלול לפי בקשת הלקוחות. היכן שהיו רק נוסעים היו כלי רכב מוכנים להסיעם.

 

במצב תחבורה מבוזר זה, בו אין תעריף ממשלתי (בדרך כלל מסובסד), אין להמונים נגד מי להפגין, לפחות לא בגין מחירי הנסיעה. הממשלה, המנסה לנהל את התחבורה הציבורית, מביאה לנושא את כול הסירבול הבירוקרטי והשחיתות הכרוכים בכך - כמו למשל מתן זיכיות לקווי תחבורה למקורבים או משלמי שוחד. הממשלה לא מסוגלת לנהל את התחבורה, ולא צריכה לנסות. צרה אחת פחות על ראש הממשלה, שירות יעיל וטוב לציבור באדיבות היוזמה הפרטית.

 

כמובן, ממשלת ברזיל הולכת בדיוק בדרך ההפוכה:

רוסף אמרה עוד כי היא מעוניינת לקדם את הדיון לגבי משאל עם על רפורמה פוליטית. לפי התוכנית, אסיפה חוקתית מיוחדת תשמע מהציבור בברזיל אילו פעולות נדרשות בכדי לשפר את המערכת הפוליטית במדינה. היא הוסיפה כי ממשלתה צריכה להתמקד בחמש עדיפויות: אחריות פיסקלית וריסון אינפלציה; רפורמה פוליטית; מערכת הבריאות; התחבורה הציבורית; וחינוך.

 

המפגינים דורשים תחבורה ציבורית חינם. אם הממשלה נותנת תחבורה ציבורית - אז למה לא חינם? הממשלה כול-יכולה!

הנה אם כן "אילו פעולות נדרשות כדי לשפר את המערכת הפוליטית": הממשלה חדלה מעיסוקה בתחבורה.

 

גם איצטדיונים ואולימפיאדות ומונדיאלים אינם עסק של הממשלה. הממשלה לא צריכה לארגן אירועי ספורט המוניים. הממשלה לא צירכה להתעסק בבידור בכלל. הממשלה לא צריכה לבנות איצטדיונים. אם יזם פרטי ירצה להשקיע מכספו ולבנות איצטדיונים ולארגן מונדיאל, תוך תקווה להרוויח ממכירת כרטיסים ופרסומת - מה טוב. אם לא לא צריך. אין זה תפקיד הממשלה לספק בידור להמונים. אם לא תתעסק בבניית איצטדיונים בג'ונגלים (באמצעות קבלנים מקורבים לפוליטיקאים, משלמי שוחד), תהיה עוד עלה אחת פחות למפגיני ברזיל.

 

למפגיני ברזיל: תדרשו שהממשלה תחדל לא רק מבניית איצטדיונים בג'ונגלים, באמצעות קבלנים מקורבים, אלא גם מחלוקת קווי תחבורה למקורבים. שהממשלה תעשה פחות - אז יהיה פחות בזבוז ופחות שחיתות.

 

יעקב

נכתב על ידי , 25/6/2013 12:19   בקטגוריות דמוקרטיה, טירוף מערכות, כלכלה, מחאה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
כינוי: 

בן: 65

תמונה




75,996
הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , כלכלה וצרכנות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למוטי היינריך אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מוטי היינריך ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ