קו ישר

אחד הדברים המאפיין - בהכרח - את מדינת הסעד היא תרבות הקיצבאות. אם מחלקים קיצבאות - אנשים רבים מעדיפים לחיות מקיצבאות במקום מעבודה. זה רק טבעי: תחלק סוכריות, על חשבון אחרים, והתור לסוכריות הולך וגדל כול הזמן. הקיצבאות יוצרות תרבות של תלות בקיצבאות, ושל דרישה הולכת וגוברת ליותר קיצבאות. זה כדור שלג. כול אחד אומר: אם נותנים לפלוני, מגיע גם לי.

הקיצבה שאתמקד בה הפעם היא קיצבת הנכות (או קיצבת אובדן כושר עבודה), בארה"ב.

בבריטניה עשו לפני זמן קצר ניסוי: כול מקבלי קיצבת הנכות נדרשו לעבור בדיקות רפואיות, לאישור קיום הנכות (והקיצבה). וראו זה פלא - שליש ממקבלי הקצבה לא טרחו להופיע לבדיקות וויתרו על הקיצבה. חצי מהנבדקים נמצאו כשרים לעבודה, ועוד רבע נמצאו כשרים לעבודה חלקית.

בשנת 1960 עבדה מרבית האוכלוסייה בארה"ב בעבודות פיסיות (גופניות). בכול זאת רק 0.65% מהאנשים בגיל העבודה (18-65) קיבלו קיצבאות נכות (אובדן כושר עבודה) מהביטוח הלאומי שם. היום, אחרי 50 שנה, כשרמת הבריאות של האוכלוסייה גדלה מאד, ושיעור העבודות הקשות ירד - מקבלים 5.6% קיצבאות נכות. בשנת 1960, היה מקבל קיצבה אחד על כול 134 עובדים. אחרי 50 שנה היחס הוא 1:16. מספר מקבלי הקיצבאות הוכפל כול 15 שנה, וגיל מקבלי הקיצבאות הולך ויורד. 8.6 מיליון אמריקאים קיבלו קיצבאות נכות ב 2011. 250 אלף בקשות חדשות לקיבצאות נכות מוגשות כול חודש (אבל, רק כ 150 אלף מקומות עבודה חדשים נוצרים בחודש...).

הרבה גורמים מעורבים בתופעה. עורכי דין מגישים תביעות לקיצבאות, ונהנים מתשלום כבד, מתוך הקיצבה, אם תביעתם מצליחה. הרואפים נעשו רחמנים בני רחמנים, ומה אכפת להם שהמבקשים יקבלו כסף מהמדינה? הם מנפיקים אישורים בקלות. ומעל לכול - נמצאת מאחורי המגמה המדינה. (בארה"ב המדינות השונות). מקבל קיצבת נכות נמחק מרשימת דורשי העבודה, הסטטיסטיקה של האבטלה משתפרת, והתעמולה הכוזבת על ההבראה הכלכלית מתגברת. 

לצד הגידול של הקיצבאות גדל הצורך לייבא עובדים זרים לעשות עבודות שהמקומיים "לא רוצים" לעשות, כמו עבודה בחקלאות, בבניין או בסיעוד - העבודות היצרניות והנחוצות. (בארה"ב יש מהגרים לא חוקיים כעובדים זרים). למה שהמקומיים ירצו? יותר נוח לחיות מקיצבה, בלי לעבוד.

מדינה לא יכולה להתקיים מקצבאות אלא רק מעבודה יצרנית. הגידול המתמיד בקיצבאות הוא כמו סרטן ממאיר, שהורס את המדינה מבפנים. גם אם לא ניתן לבטל קיצבאות כליל, וגם אם יש צורך לעזור למי שבאמת נזקק, צריך בכול זאת להגביל בצורה ברורה את הקיבצאות.

יעקב

הסופר הסיני יאנג ג'ישנג מזכיר לנו פשע שלא כול כך ידוע או לא מפורסם במערב: רצח העם של הקומוניסטים הסינים בראשות מאו-טסה-דונג. רצח עם נחשב לפשע זוועתי במיוחד כאשר עם אחד רוצח עם אחר, אבל, משום מה, כאשר בני עם אחד רוצחים המונים מבני עמם זה פחות חודר לתודעה. בייחוד אם הרוצחים הם קומוניסטים - שהם, כידוע, אידיאליסטים ששואפים לחברה יותר טובה, כביכול.

בין השנים 1958-62 מתו בסין, ברעב, 36 מיליון בני אדם. 36 מיליון! לא 6 מיליון - 36 מיליון! יותר מאשר פי שניים מכול ההרוגים במלחמת העולם הראשונה. הסיבה הישירה לרעב: השלטון הטוטאליטרי של המפלגה הקומוניסטית בסין, בראשות מאו-צה-דונג, והמדיניות שכפה שנקראה בשם היפה "הזינוק הגדול קדימה". הקומוניסטים תמיד היו חזקים במלל סיסמאות. הכלכלנית אמרטיה סן ציינה, בהקשר זה, שבארצות דמוקראטיות במעולם לא היה רעב המוני, הרעב הוא תמיד תוצאה של מעשה האדם, או יותר נכון - השליטים.

הרעב נגרם על ידי מדיניות אכזרית של קולקטיביזציה של החקלאות - שפירושו החרמת האדמות שבבעלות האיכרים, והעברתן לקולחוזים שבניהול המפלגה הקומוניסטית. כדי להטיל מרות, ולהלחם במתנגדים, החרים מאו את התבואה, והניח לאיכרים למות ברעב. בנוסף, ראשי הקולחוזים הקומוניסטים לא היו מסוגלים לעבד את האדמה בצורה יעילה, הייצור החקלאי ירד מאד, אבל ראשי הקולוחוזים פחדו לדווח על כך, ודיווחו על יבולים טובים שלא היו ולא נבראו. התבואה המעטה שהייתה באסמים חולקה אך ורק לפעילים הקומוניסטים ששירתו את המטרה של מאו של ביסוס שילטון ללא מצרים.

המפלגה הקומוניסטית, השלטת עד היום בסין, מכחישה את הזוועה, מכחישה שהיה בכלל רעב, ובוודאי את ההיקף הבלתי נתפס שלו. השקר וההכחשה הם אבן היסוד של כול משטר קומוניסטי. בסין עצמה אסור להזכיר זאת ואסור לכתוב על זה. יאנג ג'שנג, שקרובי משפחתו מתו ברעב, הקדיש יותר מ 20 שנה לנושא, וערך מחקר היסטורי מעמיק. הוא ראיין אישית יותר ממאה עדים במחוזות השונים של סין, ונבר שנים בארכיונים במסווה של מחקר על תולדות החקלאות. הספר שכתב על הנושא "המצבה" נאסר כמובן לפרסום בסין, ופורסם רק בהונג קונג, ביפאן ובמערב.

יעקב

בעיקבות סופת סנדי בארה"ב מופיע בניו יורק טיימס מאמר ארוך על תכנית הממשלתית לביטוח נגד שיטפונות, שנמצאת בגרעון גדול. בתמונה רואים את העיירה טוקרטון, על חוף האוקיינוס בניו ג'רזי, מוצפת בעקבות ההוריקן סנדי.

הוריקן סנדי הביא להצפה ונזקים של לפחות 115 אלף בתים והרס מוחלט של אולי 20-30 אלף. כשמתרחש אסון טבע, האינסטינקט הראשון הוא שצריך לעזור לאנשים המסכנים שאיבדו את בתיהם. מצד שני - מאחר וסופות ושיטפונות אינם תופעה נדירה - נשאלת השאלה מדוע בעלי הבתים לא ביטחו את בתיהם. על זה הטענה היא "כשל שוק": כי חברות הביטוח העיסקיות (הפרטיות) מסרבות להציע ביטוח נגד שיטפון.

הטענה הזו אינה נכונה. כול חברת ביטוח תבטח כול סיכון, השאלה היא רק מה גובה הפרמיה שהיא דורשת. כנראה שהפרמיות הנדרשות - כתוצאה מחישוב הסתברות הנזק, כה גבוהות שבעלי בתים לא יכלו לעמוד בהן והעדיפו לא לבטח. הם סמכו על טוב ליבם של האזרחים שיצילו אותם, אחרי שיטפון, באמצעות כסף ממשלתי.

בגלל "כשל השוק" (כביכול), ובגלל שבמקרה אסון טבע הממשלה במילא נדרשת לעזור, החליטה הממשלה הפדראלית להקים קרן ממשלתית לביטוח מפני שטפונות. סיבה נוספת - בגלל שהממשלה מבטחת משכנתאות - היא נאלצה להציע ביטוח לבתים שעליהם ניתנה המשכנתא. כך הוקמה התכנית הפדראלית לביטוח שיטפונות בשנת 1968, והיא מחייבת את כול הבתים שעליהם רובצת משכנתא - לרכוש ביטוח פדראלי נגד שיטפונות, אם הם נמצאים על שטח שבו התרחש שיטפון כולשהו ב 100 השנים האחרונות. בתים שמחוץ לאזורים אלה רשאים גם הם לרכוש ביטוח פדראלי, אך לא חייבים.

היום יש בארה"ב 5.7 מיליון בתים שמבוטחים בביטוח שטפונות פדראלי (ביטוח חובה). הבית הממוצע משלם פרמיה של 615 דולר לשנה, אך באיזורי סיכון גבוה יותר הפרמיה מגיעה עד 1200 דולר לשנה או אפילו 3000 דולר לשנה. סכונות הביטוח הפדראלית גובה כ 3.5 מיליארד דולר בשנה כפרמיות.

אבל, הפרמיות כמובן נמוכות מדי. הוריקן קטרינה, למשל, בשנת 2005, גרם לנזקים (ותשלומי ביטוח) בסך 18 מיליארד דולר. הוא לא היה היחידי. בקיצור: תכנית הביטוח הפדראלי נמצאת בגרעון עמוק, שמכוסה על ידי "הלוואות" מהאוצר (הדפסת כסף) - כלומר - משלם המיסים. עכשיו נפל עליהם הוריקן סנדי, ובקופה אין כסף, רק גרעונות. האמונה שהממשלה יכולה לעשות טוב יותר מה שהשוק החופשי אינו יכול לעשות (כשל שוק) היא אמונה טפלה. לסיכון יש מחיר, הממשלה הפדראלית אינה יכולה לשנות את המחיר הזה, היא יכולה רק להתעלם ממנו, לגבות פרמיות נמוכות מדי, ואז לספוג הפסדים שיוטלו על כול התושבים משלמי המיסים.

הביטוח הפדראלי ה"זול" גורם ל"תוצאות בלתי מכוונות" unintended consequences, אבל בהחלט לא בלתי צפויות. העיקרית שבהם היא - עידוד בניה באזורים מועדי שיטפון, ובכך הוא גורם לגידול בנזקים. ככה מביאים בכתבה דוגמא של בית ששוויו כ 180 אלף דולר, אבל הוצף, במרוצת העשור האחרון, 15 פעמים, ועלה לחברת הביטח 1.5 מיליון דולר. בית אחר, ששוויו 116 אלף דולר, הוציא מחברת הביטוח הפדראלית כ 2 מיליון דולר בגין תביעות חוזרות על הצפות רבות.

בעיה אחרת היא תקנות הבניה. באזורי שטפון מתבקשת בנייה עמידה לשטפון - שפירושו יסודות עמוקים, ובתים מוגבהים על עמודים. אבל, תקנות הבניה הן באחריות הרשות המקומית, וזו לא ממהרת להטיל חובה של בניה יקרה על התושבים. לסוכנות הביטוח הפדראלית אין סמכות תקינה בנושא איכות הבניה. בעיה נוספת היא - שמפות האזורים המועדים להצפה (בהם חל ביטוח חובה) אינה מעודכנת, והתרחשו הצפות גם באזורים אחרים, לא מבוטחים.

אנו רואים שהטענה של "כשל שוק" בביטוח שיטפונות היא טענת סרק. הממשל הפדראלי חשב שהוא מסוגל לנהל יותר טוב את התכנית לביטח שטפונות, אבל הוא לא מסוגל. הוא מסוגל רק לנהל יותר גרוע, לגבות פרמיות נמוכות מדי, לעודד בנייה באזורים מסוכנים ומועדי שטפון, וליצור גרעונות גדולים שיוטלו על משלמי המיסים. יש לציין שחלק ניכר מהבתים בחוף הים הם בתי נופש של אנשים אמידים, אין שום סיבה שהממשלה תסבסד את הביטוח שלהם.

יעקב

תוספת:

הממשלה לא צריכה לעסוק בעיסקי ביטוח. אין זה תפקידה. השוק החופשי (באמצעות חברות הביטוח) שלח איתות ברור ונכון: אל תבנו באיזורים מועדים לשיטפון. אסור היה לממשלה לשבש את המסר הזה, ולעודד בניה באזורים מסוכנים. מי שרוצה בכול זאת לגור ליד הים, זכותו, אבל על אחריותו.

הממשלה לא צריכה לממן את שיקום כול הבתים ההרוסים באותו מקום מסוכן ליד הים. היא לא צריכה לכסות לכול האנשים את כול ההפסדים. הממשלה יכולה, לכול היותר, לעזור לאנשים עניים להשתקם, אבל במקום אחר. היא לא צריכה לעזור לאנשים עשירים לבנות מחדש את בתי הנופש שלהם ליד הים.

יעקב

מדד המחירים לצרכן, שהוא פרמטר מרכזי, שלפיו נקבעים הרבה פעילויות במשק, משקר, כלומר לא משקף את המציאות, ולא במקרה. המדד מחושב על ידי גוף ממשלתי (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) - ולממשלה יש אינטרס גדול להראות מדד נמוך ככול האפשר - כי אז החוב שלה באיגרות חוב צמודות יקטן, וכול ההתחייבויות הצמודות האחרות (למשל פנסיות).

הנה מה כתבתי על זה ב 2008:

איך ייתכן שמחירי הדיור עולים שמיימה, ומחירי הנפט והחיטה גם כן, ואינפלציה אין ? איפה האינפלציה ? איך זה שעליות מחירים גדולות, וידועות בעליל, לא משתקפות במדד? הדבר מעלה הירהורים על הערך של המכשיר הסטטיסטי ששמו: מדד המחירים לצרכן. אני לא חושב שהמדד מדויק או אמין במיוחד.

כעת עלו על זה גם אנליסטים מ"מגדל שוקי הון".  מדד חודש ספטמבר שפורסם היה ללא שינוי לעומת החודש הקודם.

ההפתעה היתה גדולה במיוחד על רקע העובדה כי בחודש האחרון המע"מ עלה ב-1% מחירי הדלק עלו ב 7% ומחירי הפירות והירקות עלו ב -2.7%.

המחירים עולים כול הזמן, המדד של הלשכה לסטטיסטיקה לא....

הלשכה מסבירה שהיה שינוי בשיטת החישוב של המדד. ההסבר הזה לא רלוונטי. לא ייתכן לעשות "שינוי" כזה, זה לא תקין. המדד צריך לשקף את השתנות המחירים בשוק ולא את השתנות שיטות החישוב או גחמות אחרות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

לטענת האנליסטים, גם נתוני האבטלה שהלשכה מפרסמת אינם משקפים את המציאות. למשל - בחודש יולי פוטרו 16 אלף עובדים, אבל הנתון של האבטלה הראה ירידה מ 7.1% ל 6.5%.

אנו יודעים שמדינות כושלות, כמו ארגנטינה, למשל, מזייפות כול הזמן את המדדים, ויתירה מכך, הממשלה שם מנסה להכניס לכלא כלכלנים שמפרסמים נתון מקביל, אמיתי יותר. נקווה שאצלנו לא יכניסו לכלא את האנליסטים של מגדל...

הממשלה יש לה אינטרסים משלה, שאינם עולים בקנה אחד עם האינטרסים של הציבור. אל תאמינו לממשלה (כול ממשלה, לא חשוב מי מרכיב אותה).

יעקב

מבקר המדינה החדש, השופט יוסף שפירא מתגייס להציל את המולדת ומנסה לנהל את המדינה (במקום הממשלה) על פי השקפתו האידאולוגית. הוא הפנים היטב את משנתו של האדמו"ר השופט העליון בדימוס, אהרון ברק, שהטיף לכך שבית המשפט העליון צריך להתערב בכול דבר ולנהל את המדינה על פי האידאולוגיה שלו - של ברק. ("הכול שפיט").

השופט שפירא חושב ש"הכול בקיר" (נתון לבקרה).

מה שלא מוצא חן בעיני שפירא הוא שחלק ממחירי מוצרי החלב הוצאו מהפיקוח. שפירא גורס שיש להחזירם לפיקוח.

המבקר הדגיש, כי חלק ממחויבות המדינה לאזרחיה הוא חובתה לספק לכל אזרח ביטחון תזונתי וחיים בכבוד, תוך הבטחת צריכת מוצרי מזון בסיסיים. ההתיhקרות הקרובה במחיר מוצרי החלב, בשיעור של כ-5%, נובעת מנוסחה שהממשלה מחוייבת לה, הקשורה לעליית תשומות הייצור.

ובכן - השופט שפירא: קביעת מדיניות הפיקוח (או אי הפיקוח) היא מסמכותה הבלעדית של הממשלה. על כתפי הממשלה מוטלת האחריות לקבוע מהי הדרך הטובה ביותר "לספק לכל אזרח ביטחון תזונתי וחיים בכבוד". הסמכות לקבוע זאת לא ניתנה מבקר המדינה (הבלתי נבחר). קביעת המחיר של מוצרי החלב בוודאי שאינה בסמכות מבקר המדינה. (גם הממשלה לא צריכה לקבוע מחירים).

תפקיד המבקר הוא לתפוס גנבים מבין עובדי הציבור (לא חסר כאלה...), להתריע על שחיתויות (יש בשפע), להתריע על חריגה מנהלים, על ניהול כושל, על ביזבוזים.

אין זה תפקידו של המבקר לנסות לכפות על הממשלה מדיניות על פי השקפתו האידאולוגית.

אפשר לאמור שמבקרי המדינה, לדורותיהם, נכשלו כשלון חרוץ במילוי תפקידם, לא הצליחו להקטין את השחיתות והביזבוז הממשלתי, ולא הצליחו להביא להענשת אחראים. כול שנה הם כותבים דו"ח עבה כרס, שמגיע מיד לפח האשפה, מבלי שהוא גורם לשום שינוי בהתנהלות המבוקרים. מעולם לא פוטר או התפטר מישהו מבעלי התפקידים שכשלו, בעקבות דו"ח מבקר המדינה.

אז במקום לבצע את התפקיד שמוטל עליו - מנסה השופט שפירא להציל את המולדת, ולנהל אותה על פי השקפתו.

יעקב

הנה דברים שאמרה שמאית המומחית, בכנס התעשייה והכלכלה הקיבוצית ב"סיטי טאוור" בתל אביב.

שמאית המקרקעין נחמה בוגין, הפעילה בתחום הבנייה למגורים בקיבוצים, הטילה את האחריות למחירי הדירות הגבוהים בישראל, על מי שמכונים "הקשת המזרחית": "בג"צ הקשת המזרחית, שהתקבל בבית המשפט העליון לפני כמעט עשור, הוא הסיבה העיקרית שבגינה זוגות צעירים לא יכולים לבנות בית בישראל. זאת, מפני שבג"צ הזה עצר את נכונותם ויכולתם של הקיבוצים והמושבים לשחרר קרקעות חקלאיות לבנייה למגורים ובכך הביא לעליית מחירי הדירות בישראל, שמחיריהן לא ירדו בקרוב בשל המחסור בקרקעות".

על "הקשת המזרחית" ("שיח חדש, למען השיח הדמוקרטי והרב תרבותי בישראל) - ראו כאן. זו תנועה קיקיונית של השמאל הקיצוני, שתחת סיסמאות של מולטי-קולטי (רב תרבותיות) מקדמת פילוג עדתי. אין לי דבר נגד תנועות שוליות, חופש הדיבור שמור לכולם, אבל השאלה למה בג"צ (בראשות האדמו"ר אהרון ברק) התערב? (החלטת הבג"ץ כאן). למה בג"ץ מנסה לנהל את המדינה על פי עמדתו האידאולוגית? התוצאות בהתאם.

יעקב

הורסים ממש, עם בולדוזרים.

כ 1850 פרוייקטים של מגורים עומדים ריקים אחרי שבועת הנדל"ן (והכלכלה כולה) התפוצצה באירלנד בשנת 2008. מרבית הפרויקטים על דירותיהם הבלתי גמורות שייכים לממשלה, אחרי שהממשלה "הצילה" את הבנקים ולקחה על עצמה לטפל בבתים שהתגלגלו לידי הבנקים אחרי שהקבלנים פשטו את הרגל.

כ 550 אלף יחידות דיור נבנו בעשר השנים 1995-2005, הקצב הכי מהיר באירופה. כעת עומדות כ 294 אלף יחידות דיור ריקות - שהן כ 15% מיחידות הדיור באירלנד. (אוכלוסיית אירלנד: כ 4.5 מיליון). בדאבלין הבירה, מחירי הבתים ירדו ב 64% לעומת מחירי השיא ב 2007.

הבתים הבלתי גמורים הפכו למטרד בטיחותי, ילד נהרג לאחרונה באחד הבתים האלה. 

הממשלה החליטה להשלים מה שניתן להשלים, ולהפוך את היחידות הגמורות לדיור ציבורי. החלטה רעה לדעתי. הבתים לא נמכרו בגלל המחיר. כול דבר אפשר למכור, תלוי במחיר. ניתן למכור אפילו שלדים של בתים לא גמורים, במחיר אפסי, מתוך כוונה שהקונה ישלים את הבניין. 

בכול אופן כ 10% מיחידות הדיור מנוהלות כעת על ידי הגוף הממשלתי ש"קנה" אותן מבנקים כדי למנוע פשיטת רגל של הבנקים.

הגוף הממשלתי החליט להשלים חלק מהבתים, אבל להרוס את אלה שהשלמתם לא משתלמת. ההריסה נעשית כדי לשחרר את הקרקע ולמנוע מפגעי בטיחות.

אז הורסים את בועת הנדל"ן, עם בולדוזרים...

יעקב

כמו שכתבנו קודם, החובות של ממשלות 19 המדינות של האיחוד האירופה (ושאר ממשלות העולם) גדולות פי 5 מהחוב הרשמי הנמדד באג"ח שהן הנפיקו - מה שנקרא "החוב הלאומי". אלו כמובן החובות שהממשלות התחייבו לשלם בתור פנסיה וקצבאות שונות (קיצבאות זיקנה, בריאות), התחייבות חוקית מוצקה.

 בס"ה יש לממשלות יארופה חוב של 30 טריליארד אירו (40 טריליארד דולר) לאזרחיהן - האזרחים שחיים עכשיו. את החוב הזה יצטרכו לשלם "הדורות הבאים" אלא שמספרם הולך וקטן (ירידה באוכלוסייה), והם נעשים עניים יותר, ואין סיכוי שיוכלו לשלם. המצב הזה הוא לא בר קיימא - אין דרך שממשלות אירופה יעמדו בהתחייבויותיהן.

פגיעה בפנסיונרים היא בלתי נמנעת. מה שיעשו הוא העלאת גיל הפרישה, לפחות ל 70. זהו הגיל בו האדם מפסיק לעבוד ולהרוויח ולהפריש לקרנות הפנסיה, ומתחיל למשוך פנסיה. חלק גדול מהפנסיות הן פנסיות תקציביות - כלומר - שמשתלמות מתקציב המדינה ולא מקרן פנסיה שחסכה כסף לאורך שנים. במקביל - יצטרכו לתקן את הפנסיות כלפי מטה - כלומר לשנות את שיעורי הפנסיה המובטחים כחוק. הזקנים יקבלו פנסיות נמוכות מהמובטח.

המשבר הכלכלי הנוכחי לא היטיב עם קרנות הפנסיה למיניהם ( וגם לא עם החסכונות הפרטיים של האנשים). מצד אחד היו הפסדים בגלל הירידות בשוקי ההון, והגילוחים של האג"חים. מצד שני יש הפסדים גדולים בגלל המאמץ של הבנקים המרכזיים לתמרץ את הכלכלה, על ידי הורדת הריבית לאפס. במצב הזה - המשקיעים - שרובם הינם קרנות פנסיה, לא מצליחים להפיק תשואה על השקעותיהם - שפירושו - יכולת פחותה לשלם פנסיות. 

עוד אנו צפויים לאינפלציה - כתוצאה מהדפסת הכספים הגדולה - שפירושו: שחיקת ערך הקנייה של הפנסיה. 

כשממשלות לוות כסף (מוכרות אגח"ים) נהוג להגיד: "אנו לווים מהדורות הבאים". ה"דורות הבאים" אמורים להיות רבים יותר (בגלל גידול האוכלוסייה) ועשירים יותר (בגלל העלייה המתמדת ברמת החיים עד כה). שקר ודמאגוגיה. אין דורות באים (עדיין). הממשלות לוות מהדור הנוכחי - הן לוות מכספי החסכון הפנסיוני של הדור הנוכחי. לא קיים כסף אחר שניתן ללוות. הממשלות נותנות לאנשים צ'ק ללא כיסוי - בדמות פנסיות "מובטחות בחוק" - שאין דרך לשלם אותן. הממשלות לקחו את הכסף של הפנסיונרים ובזבזו אותו. הן יחזירו פחות מאשר לקחו. אין אפשרות אחרת.

באסיה (סין, הודו) אנו רואים צמיחה מתמדת וגידול בעושר.

במערב (ארה"ב, אירופה ויפאן) - הולכים בדרך הפוכה. תור הזהב של הצמיחה הכלכלית וההתעשרות נמצא מאחוריהם. מעכשיו והלאה - יד העוני גוברת על העושר. ברוכים הבאים לעידן הידוק ההגורות. החלוצים - בדרך לעוני, הם תמיד הפנסיונרים.

יעקב

הגרף הבא מתאר את החוב האמיתי של מספר מדינות במערב. הוא מראה את החוב הלאומי הרשמי הכולל את אגרות החוב הממשלתיות שהציבור מחזיק בצבע כחול. בצבע אדום כלולות המחויבויות האחרות של המדינות, לפנסיות ושירותים סוציאליים שהן חייבות לספק לפי חוק, שירותים שעבורם הזכאים כבר שילמו. התמונה ברורה - אין סיכוי שאפילו חלק קטן מהחוב הזה יפרע בהתאם להתחייבויות.

המספרים הם אחוז מהתל"ג של אותה מדינה.

יעקב