לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

אינטימיות זו לא מילה גסה


לעתים קרובות מאוד אנו מחפשים את האושר כפי שאנו מחפשים את משקפינו כשהם מונחים על אפנו.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2008

הדוכסית ודפיקות לב אחרות


הרגע חזרתי מסרט. עדיין, הלב פועם בחוזקה, אגלי זיעה קרה מופיעים להם על עורי. הידיים שלי רועדות, צמרמורת עוברת בגופי. זה היה סרט יפה, במלוא מובן המילה. יפה- יפה לראות אותו, יפה לחוש אותו... יפה כמה שהוא עצוב, יפה כמה שהוא חזק, כמה שהוא אמיתי. המשחק של כולם שם, ניתן להערצה. הרגשתי כאילו אני חלק מיצירה הרמונית של מוצארט, או שמא במחזה מלהיב ששיקספיר עצמו טרח לביים. המילים נשאבו כל כך חזק אל אוזני, הקול, חדר לליבי. זמן רב לא הרגשתי כל כך מובכת בקולנוע, כל כך מביך להודות... זה חלק ממני המשחק הזה. לראות את המשחק נכנס כל כך מהר, כל כך טוב. ההרגשה הזאת היא מהמענגת שבענוגים. זה כמו להחזיק ביד משהו כל כך יקר... לנשום אותו, להסניף כל הורמון שיוצא ממנו. לחוש את העדינות, את הרכות, את הנוקשות שלו. ככה אני מרגישה למשחק. אני כמהה לרגש הזה. כשהוא מתפרץ ממני, אני מרגישה כמו אישה חופשייה, אני מרגישה כאילו עכשיו אני יכולה ללכת ולכבוש את העולם. הסרט הזה, עוטף אותי אפילו עכשיו, ברכות מענגת כל כך. סרט טוב כמו קטיפה איכותית, מפנקת ומתגרה.
הסצנות האינטמיות בסרט היו מהטובות שראיתי בחיי. היופי שבמגע בסרט... העיניים היושבות מרותקות, המוח רעב לעוד. והאיפוק הזה, הו האיפוק. הוא גורם לנו לחשוב כמה אנחנו זללנים, כמה גרגרנות מפריעה לנו לחוות באמת, להרגיש... אני חייבת להודות... הרבה זמן, הרבה זמן לא זכיתי לצאת מסרט בכזאת התפעלות, כמעט כמו שאני יוצאת מהצגה.
כל מה שנשאר לי עכשיו זה  פשוט ללכת.. למקום הפרטי שלי, האינטימי שלי, לעצום עיניים ולתת לעצמי לעוף. לעוף, לתור אחרי הפנטזיה המרווה הזאת. לנסות לתפוס את טיפת המים האחרונה, לפני הסיום. הרגשה מוזרה, נעימה... קצת מפחידה אבל מקבלת על עצמה תואר אצולה.
כל-כך ענוגה...אוווו... נראה לי שפה, זה הזמן... לסגור את האורות, להדליק כמה נרות... הפנטזיה רק מתחילה.

לילה טוב אנשים טובים.
חלומות מהנים!
בעיקר מתוקים.
נכתב על ידי , 16/11/2008 00:23   בקטגוריות תשוקה, אהבה ויחסים, ביקורת, סיפרותי, סקס ופנטזיות  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אפור ירוק ב-21/7/2011 19:44
 



אם כבר לעדכן פה, אז בשבילו...


אחח חברים וחברות, מה אני אגיד לכם? א-כ-ז-ב-ה
לא פעם אחת ולא פעמיים כבר נגעלתי המקצינים אצלנו בבסיס, אבל די.. זה פשוט הגיע לשפל המדרגה.
כפי שרובכם, או לפחות חצי יודעים שהיום או אתמול על פי השעות, היה יום הזיכרון ה13 לזכר יצחק רבין. אני בתור מש"קית חינוך שמאמינה ביעולות של חינוך, שמאמינה בעבודה שלה, מאמינה בחיילים... רציתי לעשות מעבר. מעבר לטקס שכבר אירגנתי היום בערב, מעבר להרצאות סתמיות.. רציתי טקסון שכזה, קצר, לעצור את היום, רבע שעה כדי שאנשים יבואו ויכבדו את היום הזה, את האישה הזה, אבל את החשיבות של היום הזה.. כמובן שמיד רצתי למאגר מונולוגים שלי, שלפתי מונולוג מקסים, הוצאתי פקודת יום ואמרתי יאללה, בואו נרים פה טקס. צ'יצ'ו כל כך עזר לי מורלית- תודה! להפתעתי, והפעם, באמת להפתעתי... נתקלתי בסירוב משפיל של כל הקצינים בבסיס להתששף בטקס. למה? "הם בישיבה" חבר'ה, צאו מהישיבה שלכם ל10 דקות, במקום הקפה והעוגייה עם החמאה... תשירו את התקווה, תורידו איתנו את הדגל לחצי התורן. תשמעו את פדוקת היום... תכבדו את היום הזה, תכבדו את הבן-אדם הזה, תכבדו את עצמכם.. תכבדו אותי. הם לא עשו את זה. בזמן שאני בכיתי בזמן שהצגתי את המונולוג שלי, הם ישבו בלישכה וצחקו. אני מרגישה בושה, גועל... בחילה.

בנוסף לסירוב המשפיל הזה חוויתי השפלה שאין כמוה על ידי המפקדת שלי..
אחרי שהגעתי אליה, מחוייכת מאוזן לאוזן.. עם פרוייקט מוכן בידיים, משהו ענק שאירגנתי. פרוייקט התנדבות בפנימייה.. לא להכריח אותם להתנדב, ממש לא. להגביר מודעות. להראות להם כמה אנשים בעצם מתנדבים. ההתנדבות היום נוסקת לשמים. כל כך כיף לי לראות את זה. יותר אנשים (אנושיים) מרגישים את הצורך לעזור ולהתנדב. אז בסדר, אני פריקית של התנדבויות, כי לי זה עושה טוב. אני לא מבקשת מכולם להתנדב. אבל תכירו בזה, זה כל כך מעניין. ואתם יודעים מה המילה הראשונה שקיבלתי? "למה?", "בשביל מה?" די, אני לא יכולה יותר. אני מרגישה שלא משנה מה אני אעשה, כל מה שכלול בתוך מבנה הערכים שלי, פשוט נפסל על ידי המערכת. אני לא יכולה. תנו לי כבר להיות מי שאני. תנו לי להיות הכביכול קדושה הזאת, כמו שאנשים אוהבים ללגלג שלי, סבבה,שיהייה..
תנו לחיות במושב, תנו לי ללמוד חקלאות.. תנו לי לסיים כבר את התארים שלי, תנו לי להתחיל לרפא. רק תנו לי להיות מי שאני למען השם.
גאאאד.

טוב, אני מקווה שדברים יסתדרו.
אני מתגעגעת אליך יפה שלי. מאוד!!!! תתקשר אלי כשאתה מגיע!
וזהו חברים.
סורי על השיחרור הזה..חחחחח

חוץ מזה הכל נפלא. בחיים לא הרגשתי כל כך טוב. מבחינה חברתית... בבית... עם עצמי... כבר יותר מ10 מאחורי.. אני מרגישה פשוט בן-אדם חדש. כיף לי!!!!!
 אני לא מאמינה שכל זה פשוט נעצר על ידו... ועכשיו הכל נפתח.. אני רק מקווה שאני לא אחזור על אותן הטעויות שלי...
שהפעם אני אדע מי באמת טוב בשבילי, ומי טוב רק ל... טוב, לילה טוב ילדים:)

טה אקסטרנו קרידו.
לה מונייקיטה דה לה פרימוורה. 
נכתב על ידי , 11/11/2008 02:51   בקטגוריות אהבה ויחסים, אופטימי, אקטואליה, צבא, שחרור קיטור  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של JohnnyKnoxville ב-12/11/2008 00:14
 





Avatarכינוי: 

בת: 25

MSN: 

תמונה



מצב רוח כרגע:


5,297
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , החיים כמשל , 18 עד 21
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לrotemika אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על rotemika ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ