לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

אז מה אם הירח כפול...


"For Those About To Rock We Salute You"

Avatarכינוי:  woman on the moon

בת: 26

MSN: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

9/2012

לכתוב. לכתוב ולכתוב ולכתוב.


 

My Morning Jacket- Lay Low

 

טוב, הגיע הזמן לכתוב. ולכתוב ולכתוב.

השעה 16:18, יום שבת. אתמול בבוקר חזרתי מהצבא, ואני חוזרת חזרה ברביעי בבוקר. אני יושבת על המיטה בחדר עם המחשב הנייד. ברקע pink floyd- shine on you crazy diamond (האלבום).

נכון, לא כתבתי פה כבר שנים. אני כן כותבת, כל הזמן. אבל לא במחשב. והגיע הזמן להוציא הכל. לא נקודתי, באופן כללי.

 

אני עכשיו בצבא. מי היה מאמין שהרגע הזה יגיע. אני כבר חודשיים בצבא, אחרי טירונות וכבר לקראת סיום קורס משקיות ת"ש. כן, עוד שבועיים אני אהיה פאקינג משקית ת"ש. ואיך המרגש? שמחה, זה התפקיד שרציתי למלא בצבא. מהרגע הראשון כולם אמרו שזה מתאים לי, והם צדקו. יותר מזה, התפקיד הזה עונה על כל מה שרציתי לעשות בשירות שלי. לעשות תפקיד שאפשר להכניס אליו פן אישי. תפקיד שלא כל אחד יכול לעשות. תפקיד שצריך. רציתי לעזור לאנשים, לייצג את הצד הטוב בצבא ולא את הצד הרע. להיות שם בשביל אנשים, לעודד אותם ולא לעשות להם רע.

ההרגשה מעולה. אבל היא מהולה בפחד מוות. אני? משקית ת"ש? בזכות עצמי? להיות אחראית על חיים של אנשים? ומה אם אני אטעה? זה תפקיד מסובך וקשה, וצריך לתת 100% מעצמך כדי לעשות אותו כמו שצריך. והקורס כבר נגמר עוד שניה, ואני לא מרגישה מוכנה. לא מרגישה שאני יודעת מספיק, ואני מפחדת מהקפיצה הזאת למים העמוקים. למרות כל זה, זה פחד טוב. מרגש. כי אני יודעת שאני אגיע לשם, לשטח, אקח אויר ואקפוץ למים. ויהיה קשה, ויהיה מלחיץ, אבל אני אצליח. כי אין מצב שלא. כי אני מאמינה בעצמי ואני יודעת שאני חזקה.

ולאן אני אגיע? חוסר מודעות, סקרנות ענקית. יש כל כך הרבה אפשרויות... העיקר זה להשאר עם ראש פתוח ולקבל בברכה כל מה שיגיע.

 

אתמול לילך מהקורס שלי אמרה לי שמה שיפה בי, מה היא מעריכה בי, זה רמת המודעות שלי, המוחשיות שלי. היא אמרה שאני יכולה לתפוס רגע בחיים, לאחוז בו בכל הכח ולחוש בו לחלוטין. להיות בו, להתרכז רק בו ולהפיק ממנו את כל מה שאפשר.

כמה שאני שמחה שהיא אמרה את זה. העניין הזה- של להיות בהווה, להתרכז ברגע הזה ולא ברגע שיבוא או הרגע שהיה, לתפוס את המציאות בשיניים ולא להרפות ממנה, זה משהו שאני עובדת עליו כבר שנה שלמה. להפיק מהחיים ומכל רגע ורגע נתון בהם את המירב. 

החיים שלנו מורכבים מרצץ של רגעים קטנים, ולכל רגע חשיבות ויופי משל עצמו. אנחנו תמיד נוטים להיות לא מרוצים מהמציאות שאנחנו נמצאים בה. נוטים לחלום על העתיד, ובכך לפספס את הרגע שבו אנו נמצאים. ואז כשהוא עובר, להנות בדיעבד. 

באמת ששנה שלמה אני עושה עם עצמי עבודה מחשבתית עצומה, איך להשלים על החיים. לקבל הכל, לא להתלונן, למצוא את הטוב בכל דבר. וזה מצליח לי, ואני כל כך שמחה על זה. אני חיה את החיים. כל רגע בהם. ואפילו בטירונות למשל, לא סבלתי. כי אין טעם לסבול. לא התלוננתי, כי כך אתה מכניס את עצמך למצב של מסכנות. ואני לא מסכנה. לא ספרתי את הימים והשעות עד סוף השבוע, כי יש חיים גם בין סופ"ש לסופ"ש. 

 

אני יכולה להגיד שהיום, אחרי שנה של מכינה שבה עבדתי המון על עצמי, ולמדתי ועברתי כל כך הרבה חוויות מעצימות, אני אדם חזק בצורה שלא תאמן. ויכול להיות שהחוזק הזה לא יספיק לי לשנתיים הקרובות, ואני צריכה רק להפוך לחזקה יותר. כי אני לא בטוחה שאי פעם התמודדתי עם משהו שדומה להתמודדות שתהיה לי בתפקיד, זה לחץ ואחריות ודרישות שבחיים לא התמודדתי איתן. אני מסוקרנת לראות איך אני אהיה.

אני רוצה לבכות. אני ממש רוצה לבכות, אבל מהסיבות הנכונות. לא מעצב, לא מקושי. לא מתסכול. אני רוצה לבות המתרגשות, לבכות מאהבה. לבכות כי משהו ירטיט לי את שריר הבכי. אני רוצה לשחרר הכל, לגלות דברים חדשים.

אני רוצה לחוות משהו חדש, עם עצמי. לגלות דברים חדשים. כל כך בא לי לעשות מדיטציה כמו שצריך.

אני רוצה לשמור על עצמי במהלך הצבא. לא לאבד את עצמי,לזכור תמיד מי אני ורק לגדול ולהתפתח מהבסיס שהוא אני. לזכור מה חשוב לי, לזכור שגם אני חשובה לעצמי. לדעת לעשות את החיבור הנכון בין עבודה לחיים הפרטיים. שיהיה חיבור, כי העבודה היא גם החיים, אך לא איחוד כי יש עוד דברים חוץ מהעבודה.

אני רוצה לשמור על קשר עם האנשים שאני אוהבת ואוהבים אותי. ולמזלי, למזלי הגדול, יש לי המון כאלה. רק לאחרונה קלטתי את זה,  כמה חברים טובים יש לי. המון, פשוט המון. יותר מלכל אדם ממוצע, יותר משאי פעם חשבתי שיהיו לי. וזה מדהים, זה פשוט מדהים וכל כך לא מובן מאליו. יש לי מזל. ואולי זה לא מזל, אולי זו קארמה. דברים טובים מגיעים לאנשים טובים. לאנשים שחושבים טוב, ועושים טוב.

אני רוצה לשמור על קשר עם אח שלי. לשמור על אח שלי. שלא יעשה שטויות, שלא יפול. שישאר חזק ושיאהב אותי ושתמיד יעזר בי כי אני פה בשבילו. ובכלל לא דאגתי לו עד שהוא הדאיג אותי בכוח. "תמר, תאמיני בי". אני אפילו לא יודעת למה המשפט הזה הרטיט לי כל כך את הלב. 

 

אני רוצה להיות שלמה על כל דבר ודבר שאני עושה. אני רוצה להשאר חסינה מפני מה שעלול לעשות לי רע, ולתת רק לדברים החשובים להכנס. להפנים הכל ולשפר. תמיד לשפר.

אני רוצה לאהוב. לאהוב את החיים, לאהוב אנשים. אני רוצה שיאהבו אותי. אני רוצה שאף אחד לא יחשוב עלי דברים רעים. וגם אם כן יחשבו, אז לדעת שזה בסדר. שאי אפשר למצוא חן בעיני כולם. לא לקחת קשה. 

אני רוצה לדעת להשתחרר מהכל מידי פעם. ללכת להופעות, לפסטיבלים, להיות במקומות שהכל טוב בהם. ולהשתחרר כמו לפני שבוע. לרקוד כאילו כלום לא קיים, לצאת עם אנרגיות מדהימות לעולם. להפיץ אותן. אני רוצה לעשות טוב לאחרים. פשוט ככה, להוסיף לטוב הזה שיש בעולם במידות כל כך קטנות. להוסיף לו ולא לגרוע ממנו. לא לקחת חלק ברוע. 

אני רוצה למצוא את האיזון בין הלבד ולביחד. לרצות ותר את הביחד, כי לבד זה נחמד אבל לבד זה בודד. אני רוצה להיות חזקה גם בתוך הביחד. לא רק בתוך הלבד.

אני רוצה למצוא מישהו. ממש ככה. תמיד תהיתי להעצמי מה מקומי בתוך כל זה, האם "מותר" לי בכלל. חשיבה מטומטמת, שעדיין יש לי. אבל אני חייבת להיפתר ממנה. אני צריכה לא הלתפשר. לא לעשות שטויות. לא להכנע לגוף. אני צריכה לדרוש את מקומי. למה לא? אני אדם מדהים. ולמה החשיבה הזאת כל כך ברורה לי כשאני בוהה, אבל כשאני מרימה את הראש ומסתכלת לעולם בעיניים זה פתאום מטשטש? למה הראייה שלי של עצמי משתנה? איפה המודעות שלי חזקה יותר?

 

אני רוצה להרגיש הכל חזק. פשוט להרגיש. לראות, לשמוע, לחוש, שכל דבר יגיע ללב ולראש ולבטן. להיות שם. להיות פה. 

אני רוצה לדעת את הדרך שלי. להיות בטוחה בה, לא הלתחרט. להסתכל אחורה רק כדי ללמוד לעתיד. אני רוצה להתרגש.

אני רוצה להביןןןןן. להבין את העולם הזה. להסתכל על הכל משתי נקודות, אחת בגובה העיניים ואחת מלמעלה. לראות את התמונה הגדולה.

 

אומרים עלי שאני שונה. שאני מוזרה בקטע טוב. שאני לא יכולה להתעצבן ולהתרגז. שאני לא בוכה, ששום דבר לא מפריע לי. שיש לי ערכים. שיש לי אדיאולוגיה. שאני עקשנית. שאני הולכת בדרך שלי. לפעמים זה קצת מעצבן. שאין לי תמיד תפיסה חברתית, של מה קורה עכשיו. אני צריכה לעבוד על זה. אני צריכה שמישהו יקלוט אותי. לשתף מישהו, לא יודעת במה אפילו.

 

אני לא יודעת כמה ממש שכתבתי פה זה שטויות, אבל זה לא משנה. זה שטויות שרצות לי בראש וחשוב להוציא אותן.

 

אני אוהבת את אח שלי כל כך. ואני אוהבת את דקל וזה מוזר. ואני אוהבת את המשפחה שלי, ואני מסובכת עם אבא שלי והאחים הקטנים שלי. והייתה איזו נקודה שממנה הכל היה אמור להשתנות. נקודה שבה הבנתי שהמצב חרא וששינוי חייב להיעשות, והייתה דרמה, והייתה שיחה, והיו החלטות והיו דמעות. ומה בפועל? שיפור של 20%. לא מספיק. אולי בכלל זה גם לא יכול להשתנות. אולי גם לא באמת איכפת לי מזה, מצד שלם במשפחה שלי. כי אם היה לי איכפת היה קורה משהו. כנראה שפשוט לא איכפת לי מספיק. כנראה שזה פשוט נוח לי להתעלם מזה. כי בלי זה, הכל הרבה יותר פשוט.

אני אוהבת את נעם, ונויה ומרות שהיא מעצבנת ולא עונה אף פעם. ואת ארבל, כל כך. ואת מושיקו אהובי, ויפתח שצריך אותי. וגיא, שהוא פשוט מיצוי הטוב בעולם. ואת בן, שאני חייבת להתקשר אליו. ואיילת, שמי היה מאמין שנגיע למצב כזה. ושיקה, אהובתי. אני דואגת לה. אני רוצה שיהיה לה טוב. ועדי המדהימה. ובוביס, שאין לי מה להגיד עליה כי יש כל כך הרבה. ואליש, ששמרנו על קשר כזה טוב. ואני אוהבת, אני פשוט אוהבת.

ועוד יותר אוהבים אותי. וזה מפתיע, וזה כיף. 

 

עוד מעט חורף! יששש. הרבה רגשות.

מה מצפה לי מהשנה הזו? אין לי מושג. באמת שאין לי מושג. אני לא מצליחה לסדר לעצמי את המחשבות. (כמו שרואים פה, הכל רק גיבשוש אסוציאטיבי של מחשבות)

זה מין סוג של חשבון נפש או משהו כזה, לכבוד השנה החדשה. כל כך הרבה התחלות חדשות בבת אחת. שנה חדשה, יום הולדת, התחלת התפקיד בצבא. בבקשה רק שיהיה טוב. חייב שיהיה טוב. לי ולכולם.

 

נכתב על ידי woman on the moon , 15/9/2012 16:12  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , האופטימיים , צילום
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לwoman on the moon אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על woman on the moon ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ