לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


You Never Know How Strong You Are, Until Being Strong Is The Only Choice You Have.

Avatarכינוי: 

מין: נקבה

MSN: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2013

מ ש ו ח ר ר ת !


אז אחרי שנתיים מטורפות,
אני סוף סוף -
מ ש ו ח ר ר ת .


ג'אסט פור דה רקורד, נתחיל בוידוי קטן - אני לא לגמרי משוחררת. ולמה זה? כי צה"ל כרגיל מפשל ואני צריכה לחפות על הפאשלות שלו. סתם, בנימה קצת פחות ממורמרת - מאחר ולא הגיעה מישהי להחליף אותי אני עתידה לעשות חודש-חודש וחצי מילואים כדי למלא את המקום עד שהיא תגיע. אני עוד לא יודעת מתי אני מתחילה (כנראה בשבוע הקרוב), אבל בינתיים אני נהנת מהחופש!
יתרונות: כסף, כסף, כסף.
חסרונות: וול, חודש נוסף בצה"ל, לא צריך להרחיב יותר מדיי נכון?

טוב אחרי שסיימנו עם זה, בואו נחזור כולם להעמיד פנים שבאמת השתחררתי!ואני חושבת שמן הראוי לעשות סיכום לשנתיים הכי משמעותיות בחיים של עד היום קריצה. אני לא כל כך יודעת מאיפה להתחיל... אולי כדאי שאתחיל מההתחלה.


אז הרומן שלי עם צה"ל לגמרי התחיל ברגל שמאל, כשאני רציתי להיות מש"קית ת"ש ולצה"ל היו תוכניות אחרות בשבילי.
To Make A Long Story Short - אחרי המון מאבקים, חפירות, מכתבים, בכי, עקשנות, פרוטקציות, ו-3 שעות אצל הקצין מיון - קיבלתי את מבוקשי ושובצתי לקורס מש"קיות ת"ש באוקטובר 2011.

מהקורס לא כל כך נהנתי, האמת. הקטע של להיות עם עוד 60 בנות אחת בתוך התחת של השנייה 24/7 לא זרם לי כל כך.

כמובן שמצאתי גם את הרגעים היפים והכרתי שם חברות שליוו אותי לאורך כל השירות, אבל באופן כללי שמחתי מאוד כשהוא נגמר.

אז הקורס נגמר - שיחת שיבוצים. "שלי, את שובצת בבא"ח גולני"... כשכולן התלהבו והתרגשו מהתקן שקיבלתי אני רק תהיתי לעצמי 'גולני? זה לא מלא בערסים?' מוציא לשון.

 

הגעתי לבא"ח. הפכתי להיות חלק מ'גולני שלי', וגולני הפכה להיות חלק ממני.

חפיפה, כניסה לתפקיד, לחץ, הכנות לביקורת, ביקורת אכ"א, קצינה מושלמת, החלפה לקצינה מהגיהנום, חמשושים, מרתון ביקורי בית, קליטת מחזורים, 'הקשב המשקית', קצונה-לא קצונה, אגוז, מסעות כומתה, מעלה-גולני, חברות, צחוקים, עבודה 24/7, ובעיקר הרבה דם יזע ודמעות!

התפקיד בבא"ח היה לא פשוט. לא פשוט בכלל. כמו בכל דבר בחיים - היו תקופות טובות יותר, והיו תקופות טובות פחות. היו המון קשיים, המון לחץ ואחריות ואטרף שבאו יחד עם התפקיד, ויחד עם התג של גולני. הייתה ציפייה ודרישה לשלמות, דבר שעורר חרדה תמידית אצל פרפקציוניסטית שכמותי. התחלתי את השירות בבא"ח עם קצינה מדהימה שעזרה לי להתמודד עם כל הלחץ והכניסה אותי לפרופורציות. היא הייתה נחושה בדעתה שאצא לקצונה, הכריחה אותי ללכת לכל הכנסים והמיונים והאמינה שאני צריכה להיות קצינה. אני מצידי לא הייתי כל כך סגורה על העניין, וכשהקצינה התחלפה העניין נפל בין הכיסאות ולבסוף בוטל.
כשהקצינה שלי התחלפה המצב התחיל להדרדר. זה היה סיפור מאוד מורכב, אבל לאחר תקופה של חצי שנה בערך - החלטתי שאני רוצה לעשות שינוי. הרגשתי שמיציתי, שאני כבר לא נהנת, ושמגיע לי להעביר את השירות שלי בצורה הטובה ביותר ולא בגרירת רגליים.
אז החלטתי לעשות בחירה קצת פחות פופולרית, וביקשתי לסיים את הרומן שלי עם גולני אחרי שנה וחודשיים.
ההחלטה הזו הייתה מאוד לא פשוטה בשבילי. לצאת מנקודות הנוחות שהתרגלתי אליה היה נראה לי כל כך מפחיד, במיוחד כשלא ידעתי לאן אגיע. היו כאלה שאמרו שאני מוותרת לעצמי, אבל בתוכי ידעתי שהויתור האמיתי הוא להישאר במקום שלא טוב לך. זה הויתור הכי גדול שקיים - להישאר במקום שרע לך ולשקוע ברחמים עצמיים, במקום לקום ולהילחם כדי שיהיה טוב יותר. וזה מה שעשיתי. לא ויתרתי, להפך - אני נלחמתי. למרות כל הפחדים והחששות, אזרתי אומץ והחלטתי שמגיע לי טוב יותר - ואני אעשה הכל בכדי להשיג את זה.
ובסופו של דבר, אחרי מאבק ארוך - הצלחתי, ושוב קיבלתי את מבוקשי.
גולני שלי אבל לא בשבילי קריצה.

הגעתי לבא"פ אליקים. קל"ב! יומיות! הפנטזיה של כל ג'ובניק בערך!
התפקיד בבא"פ היה שונה ב180 מעלות מהתפקיד בגולני. מלהיות במשרד עם עוד 8 מש"קיות ת"ש וקצינה צמודה, הפכתי להיות המש"קית ת"ש היחידה בכל הבסיס. כל האחריות העצומה שהתמודדתי איתה עד היום בעצם הוכפלה פי כמה וכמה.
הגעתי למשרד מפורק, לחיילים שלא קיבלו את הטיפול כמו שצריך, לערימות של ליקויים, ביקורות נכשלות, אבל בעיקר - עם המון מוטיבציה.
ידעתי שמצפה לי המון עבודה, ועבודה לא קלה בכלל, אבל החלטתי לקחת את זה בשתי ידיים ולהוכיח לעצמי שכשאני רוצה - אני מסוגלת.
היה לי הרבה מה להוכיח. לא רק לעצמי, לעוד הרבה מסביבי. כשיצאתי לסבב ב' ישר קיטלגו אותי בתור 'מוצר פגום', כי ככה זה עובד בגולני (ובצה"ל בכלל כנראה) - אתה חלק ממפעל, פס ייצור, רובוט לכל דבר. וכשמשהו לא מתאים בצורה מושלמת לתבנית - מסיקים שאתה כנראה הפגום, ולא המערכת.
החודשיים הראשונים בבא"פ היו קשים. עמוסים עד מחנק, מלאים בעבודה שלא נגמרת, שמירות אל תוך הלילה, בחיילים, בלחץ, באחריות כבדה מאוד, בתסכול ובבכי, אבל למרות הכל ידעתי שהמטרה מקודשת - והמשכתי לדחוף למרות כל הקשיים (והיו המון כאלה).
לאט לאט ראיתי שהעבודה הקשה מניבה פירות. החיילים שהביעו כל כך הרבה הערכה כלפיי והודו לי, המפקדת שלי שהייתה כל כך מרוצה ממני, העובדה שידעתי שאני נותנת הכל מעצמי עבור החיילים האלה כי באמת, בכל הכנות ומכל הלב, אכפת לי.
וככל שהזמן עבר - המצב של המשרד השתפר. החיילים היו מרוצים, קיבלתי כל כך הרבה חיזוקים מכל הסובבים אותי (מחייל פשוט ועד מפקד בסיס בדרגת אל"מ), והרגשתי שאני ממשיכה להתקרב למטרה שלי.
כל הדברים האלו, מה'תודה' הכי קטנה בעולם ועד לחיילים שהודו לי והעריכו אותי והרגישו שאני שם בשבילם ותומכת בהם, כל אלו נתנו לי עוד ועוד כוחות להמשיך, להילחם, לא לוותר, לא להתייאש, לתת מעצמי 110% גם כשנדמה לי שלא נשאר בי עוד כלום. פשוט להמשיך בכל הכוח.
ככה העברתי את 8 החודשים האחרונים של השירות שלי. לא נחתי לרגע, באמת. אבל הכל היה כל כך שווה את זה. העובדה שהביקורת הקודמת שהייתה במשרד נכשלה, והביקורת שנערכה מס' חודשים אחרי שהגעתי עברה בצורה מצויינת - הייתה כל כך מספקת.
הרגשתי ששמתי לעצמי מטרה - ונתתי את כל כולי בשביל להגשים אותה, ובסוף גם הצלחתי. ככל שנתתי יותר מעצמי גיליתי שיש בי עוד כל כך הרבה לתת, וכמה אני נהנת ואוהבת את עצם הנתינה והעזרה. ואלו דברים שלא גיליתי על עצמי עד שהתגייסתי.
בראש השנה 2013 נבחרתי כמצטיינת בסיס, וזה לגמרי היה הדובדבן שבקצפת.

והנה אני עכשיו. יושבת פה בבית (בלי שביזות יום א'! יאי!) ומנסה לסכם את השנתיים האלה אפילו שברור לי שזה לא קמצוץ מכל מה שעברתי. השנתיים האלו היו השנתיים הכי משמעותיות, מלמדות, חוויתיות, קשות וטובות שהיו לי. למדתי על עצמי כל כך הרבה. בין אם זה כישורים משרדיים וכלכליים שיעזרו לי בהמשך החיים (עד מתי חיילים שנכנסים למינוס?), ועד הכרת תכונות שלא ידעתי שקיימות בי.
למדתי מהי מסירות, חריצות, עבודה קשה, השקעה, אמונה בעצמי ובתפקיד, עקשנות, אכפתיות, אחריות, טוטאליות והרגשת שליחות. למדתי להתמודד עם אנשים קשים, ייאוש, קשיים, תסכול ולחץ. חרשתי את הארץ בנסיעות, חוויתי עשרות חוויות אוטובוסים מצחיקות/נוראיות, נאבדתי במקומות הכי נידחים שיש, סגרתי שבתות, עשיתי כל כך הרבה מטווחים ושמירות, הכרתי חברות מדהימות שהיו איתי לאורך כל הדרך, התרגלתי ללכת ברחוב ושצועקים לי "המשקית תששששש יש לה אופנועעעעע" או אנשים רנדומליים שמתחילים לשיר לי "גולנייייי גולנייייי שלייייי", למדתי לגלות אמפתיה כלפי אנשים, למדתי איך להיות אוזן קשבת, איך לתת לאנשים להרגיש בנוח להיפתח, למדתי איך להתגבר על הקשיים האישיים שלי בשביל להמשיך לתפקד, והבנתי את החשיבות של התפקיד כשאמא של חייל מתקשרת בוכה להודות לך כי בעזרתך יש להם אוכל לשבת. ובעיקר - למדתי שאם אתה רוצה להשיג משהו, שם לעצמך מטרה, ונותן את כל כולך בשביל להשיג אותה - הכל אפשרי.
כל הדברים האלה הם מה שהביאו אותי לסיים את השירות שלי עם חיוך ענק על הפנים.

יש לי עוד כל כך הרבה מה להגיד, אבל אתם יודעים מה אומרים, נכון? קריצה





ו...זהו.
אני בספק אם מישהו באמת יקרא את כל מה שכתבתי, אבל זה בסדר כי הסיכום הזה הוא באמת לגמרי בשבילי סבבי.
אם יש לכם שאלות אני כמובן אשמח לענות (בעיקר על שאלות שקשורות לתפקיד - אם יש בנות שרוצות להגיע אליו וכו', אני אשמח לספר לכן קצת סבבי).


והאמת שיש לי עוד כל מיני דברים לספר,
אבל נראה לי שעדיף להשאיר את הפוסט הזה כפוסט 'שחרור' כי הוא גם ככה עמוס נורא מוציא לשון.
אז עד הפעם הבאה,
שלי, האזרחית!


(אגב... פעילים, מה?! טוב שהבלוג שלי לא חצי מת סטנדרטי).
נכתב על ידי , 6/10/2013 15:35  
30 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של fitflop???????? ב-2/2/2015 15:17
 





258,320
הבלוג משוייך לקטגוריות: אהבה למוזיקה , צילום
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לShells. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Shells. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ